דיון אתמול בכנסת על שינוי אקלים: כך צריך פרלמנט להתנהל
09/02/2010
כתיבת תגובה
כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.
זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.
הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.
הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת. בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס. עם כל עליבותה – מדובר כזכור בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' - ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.
אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.
המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.
מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.
שינוי אקלים וישראל – דיון היום בועדת הסביבה והבריאות בכנסת
08/02/2010
כתיבת תגובה
היום (יום ב' 8 פברואר) דיון בועדת הסביבה והבריאות בכנסת על היערכות ישראל לשינוי אקלים.
זוהי ועדה שהוקמה במהלך הכנסת הנוכחית לדיון בשאלות שכורכות סביבה ובריאות. היא אינה ועדה קבועה אבל מתנהלת כועדת כנסת לכל דבר ענין. עומד בראשה ח"כ דב חנין, ומאז הקמתה הוטלו עליה מפעם לפעם בידי מליאת הכנסת משימות שחלקן נופל מעבר להגרה הצרה של הקשר בין בריאות לסביבה. הדיון היום נובע מהחלטת מליאה שהתקבלה מיד אחרי ועידת קופנהאגן. זהו למעשה הדיון הראשון בכנסת במצב שוצר בתחום האקלים בעקבות קופנהאגן ובהיערכות ישראל לקראתו.
אני אהיה שם כדובר מטעם האגודה הישראלית לצדק סביבתי – ארגון חדש שהוקם לאחרונה בידי כרמית לובנוב וד"ר ת'אבת אבו-ראס, שמשמשים כמנכ"לים שותפים שלו. כרמית ערכה במשך שנים את דו"ח (אי) הצדק הסביבתי שיצא במסגרת ארגון הגג 'חיים וסביבה'. ת'אבת הוא מרצה לגיאוגרפיה ופעיל חברתי ותיק, ובין השאר מכהן כחבר הועד המנהל של גרינפיס הים התיכון.
אדווח מן הישיבה היום בכנסת אחרי סיומה.
בהזדמנות זו הודעה על עוד כנס קרוב בנושא האקלים:
18 פברואר באוניברסיטת ת"א (אולם כס המשפט): מקופנהאגן הקרה למציאות המתחממת: היבטים משפטיים של ועידת האקלים והשלכותיה על ישראל.
Categories: Uncategorized
חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם
05/02/2010
כתיבת תגובה
זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.
אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים. השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.
אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).
12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.
הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:
ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד 2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.
האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.
יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.
רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.
מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.
מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות. בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.
ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).
הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.
ישראל: השר גלעד ארדן, במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.
ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.
הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:
שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'
03/02/2010
כתיבת תגובה
שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'
המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.
בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.
אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.
מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות, ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.
המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.
החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.
התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.
ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.
שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ג'
01/02/2010
2 תגובות
כתבה שלישית בסדרה. לחלק א' ראו כאן. לחלק ב' ראו כאן.
באפריל 2007 נשאה מרגרט בקט, שרת החוץ הבריטית, שבתפקידה הקודם היתה השרה לאיכות הסביבה, את ההרצאה השנתית לזכרו של וינסטון צ'רצ'יל לפני לשכת המסחר הבריטית-אמריקנית בניו יורק. התמה שבה בחרה בקט, שהתבססה על כותרת אחד מכרכי האוטוביוגרפיה של צ'רצ'יל "חשרת הסופה" (The gathering storm), נועדה להזכיר לשומעיה מערכה ציבורית גורלית שניהל צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים. מטרת המערכה הזו היתה לשכנע את הציבור הבריטי ואת חבריו להנהגת המדינה שעל בריטניה הגדולה לגייס את כל יכולותיה הפיננסיות וכוחותיה התעשייתיים להתחמשות לקראת התמודדות צבאית נגד גרמניה הנאצית. במשך תקופה ארוכה נתקלו מאמציו באדישות. רבים בבריטניה ראו בהיטלר אדם מגוחך שהסכנה שהוא מייצג, אם היא קיימת כלל, הינה ערטילאית ומרוחקת. רק אחרי פרוץ המלחמה, וככל שהתארכה, התברר הקשר בין יכולת הלחימה שהפגינו הצבא, הימיה, וחיל האוויר ובעקבותיהם העמידות של הציבור האזרחי, לבין הקמפיין התלוש של צ'רצ'יל חמש שנים מוקדם יותר. "היום", אמרה בקט ללשכת המסחר, "פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים כאחד עומדים פעם נוספת בפני סכנה הולכת וגוברת לבטחוננו ולשגשוגנו, ובפני קולות הולכים ומתגברים הקוראים לצעדים נחושים ומוקדמים. שינוי האקלים הוא חשרת הסופה של דורנו. ההשלכות, אם לא נדע לפעול בזמן, עלולות להיות לא פחות חמורות, וייתכן שאף יותר". הטענה שההכנות לקראת המצוקות שיתחוללו בגלל שינוי האקלי צריכות להיעשות בדחיפות שדומה להכנות למלחמה, ושהמאבק בשינוי האקלים חשוב וגורלי יותר מהמלחמה נגד הטרור, הושמעה ב 2007 גם בידי הפיזיקאי סטפן הוקינג ובידי מפקד חיל האויר הבריטי סר ג'וק סטיראפ.
תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שאחד ממנסחיה בשנות החמשים והששים היה האלוף ישראל טל (הספר פרי עטו שמסכם את רעיונותיו יצא ב 1996 בהוצאת דביר), התבססה תמיד על יכולת התקפית שתכריע את המערכה בשדה הקרב בתוך ימים. הכרעה כזו אמורה היתה לייתר את השקעת המשאבים הכרוכה בפיתוח כח עמידה לתקופת מצוקה ארוכה. גישה זו ענתה על הצרכים כל עוד היתה ישראל מעורבת בקונפליקטים בין צבאות סדירים. מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עבר בהדרגה מרכז הכובד של המוכנות הבטחונית למה שלאחרונה מכנים "החזית האזרחית". מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נבחן התחום, המכונה לעתים "מוכנות העורף", בידי שמונה ועדות שהוקמו ביזמת הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון. אולם עיקר עבודתן היה פרוצדוראלי ועסק בשאלות סמכות ואחריות. העיסוק המהותי בתחום חזר להיות אקוטי במהלך מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. במהלך שישה השבועות שבהם עמדו איזורים נרחבים בצפון תחת מתקפת טילים ששיבשה את חיי השגרה התברר עד כמה החזית האזרחית איננה ערוכה להתמודדות בתנאי חירום לאורך זמן.
בינואר 2009, בהרצאה בכנס ה-47 של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל-אביב תיאר מפקד פיקוד העורף יאיר גולן את הרשות המקומית כ"עוצבת היסוד" של העורף – מושג צבאי שהוחל על גורם אזרחי. הוא תיאר כיצד במהלך התקפות הקסאמים בדרום הפעילו רשויות מקומיות מרכזי הפעלה שבהם פעלו קצינים וחיילים כמקשרים בין פיקוד העורף לרשות המקומית. המרכזים הללו ריכזו מאמץ בשיפור ההתראה מפני התקפות הטילים (למשל חלוקה של מאות זימוניות רוטטות לאנשים כבדי שמיעה שלא שמעו את האזעקות), ניהלו דיונים יומיומיים בפורומים משותפים עם ראשי הרשויות המקומיות וקיבלו החלטות על מדיניות ההתראה והצורות לתקשר אותה לציבורים הרלבנטיים. הם כינסו פגישות דו יומיות עם נציגי משרדי הממשלה באזור הרלבנטי, מפגש שבועי עם כל ארגוני החירום (מד"א, כיבוי אש, משטרה), מפגש שבועי עם כל ראשי הרשויות, הוציאו סיורים וביקורים של קציני וחיילי פיקוד העורף בשכונות המגורים וכיוצא באלו. במהלך התקופה ערך פיקוד העורף סקרים מקצועיים לבדיקת רמת האמון ברשויות, לקביעת מדד תחושת הבטחון הסוביקטיבית של האזרחים, מדד האמון במיגון שעומד לרשותם וכיוצא באלו.
תורת החזית האזרחית נשענת על עבודות תיאורטיות ואמפיריות של פסיכולוגים חברתיים שמדגישות את חשיבות החוסן הקהילתי: היכולת לייצר תחושת סולידריות, ערבות הדדית, תחושת שיתוף בסיכון, יכולות הכלה, עידוד ותקווה. גם הגדרת תפקידיה התרחבה מתפיסה צרה של פינוי נפגעים והריסות אחרי נפילת טילים, אשר רווחה בשנות התשעים, למינעד מגוון של משימות שכולל טיפול בתשתיות, שמירה על מרקם החיים בעת חירום, הנחיות ומידע לציבור, תמיכה בהמשכיות ורציפות של מתן שירותים אזרחיים, וחיזוק החוסן הקהילתי. גם בתחום ההתמודדות עם מחלות נגיפיות ומגפות נבנתה בישראל, כמו במקומות אחרים, יכולת לא מבוטלת של התראה, איבחון, מניעה וטיפול, שחלקן באות לידי ביטוי באתר משרד הבריאות. לחברת מקורות ולחברת החשמל יש נוהלי חירום וקיצוב לשעת חירום, וכך גם למערכי תשתית אחרים.
גלריית התסריטים שאליהם ערוכים מערכי החירום אכן התרחבה בעשורים האחרונים. מהכנות למלחמות בזק שיתמשכו ימים או שבועות ספורים עברה ישראל למוכנות למה שכבר כונה "שגרת חירום". ואולם לנוכח המאפ"ן שבאופק, כל זה עלול להתברר כלא מספיק. כדאי לישראל, ולמדינות אחרות, לשדרג את תפיסת הסיכונים הכרוכים במשבר האקלים ולהגדירם כאיומים קשים ומורכבים יותר מהתרחישים שמערכות הביטחון, הבריאות והמשק מביאות בחשבון כשהן מתכוננות למלחמות ואירועים בטחוניים אחרים. ההיקפים ומשכי הזמן שעלולים לאפיין משברים שנובעים משינוי האקלים, ומגוון ההשפעות שעשויות להיות להם על מרקם החיים בארץ, הם בסדר גודל אחר.
המשך יבוא
Categories: שינוי אקלים וחוסן לאומי
ישראל ושינוי אקלים
שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ב'
30/01/2010
3 תגובות
כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.
מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).
חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים. הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.
מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.
גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.
דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני, ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.
ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.
משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.
כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.
Categories: שינוי אקלים וחוסן לאומי
ישראל ושינוי אקלים
שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק א'
29/01/2010
תגובה אחת
בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).
זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.
יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.
עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.
אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.
נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.
בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.
אובמה והתחממות כדור הארץ, אחרי שנה בבית הלבן
27/01/2010
כתיבת תגובה
ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.
שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.
שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.
שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.
לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.
נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.
אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.
רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.
וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.
היום ב 17:00 בבית ציוני אמריקה – האירוע המרכזי של התנועה הסביבתית לסיכום הועידה בקופנהאגן
24/01/2010
כתיבת תגובה
היום, יום ראשון ה 24 בינואר בשעה 17:00 ייפתח בבית ציוני אמריקה בתל-אביב (רחוב פריש, יוצא מאבן גבירול אחד דרומה לשאול המלך, ליד לונדון מיניסטור) האירוע המרכזי שמארגנת התנועה הסביבתית – קואליצית 'דרכים לקיימות', 'חיים וסביבה', קרן היינריך בל, וקרן נתן קאמינגס – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לסיכום ועידת האקלים בקופנהאגן.
הוצאת הקיבוץ המאוחד מעורבת בגלל שני ספרים שהיא פרסמה במהלך 2009 שעוסקים בשינוי האקלים – 'רשימות מאזור אסון' של אליזבט קולברט ו'הנה זה בא' פרי עטי. שניהם אגב יצאו במסגרת הסדרה 'כעת' שעורכת ארנה קזין.
בכנס היום ידברו נציגי קואליצית ארגוני הסביבה 'דרכים לקיימות' שהיו בקופנהאגן, ח"כ דב חנין שהוא יו"ר השדולה הסביבתית חברתית בכנסת, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ד"ר יוסי ענבר, ד"ר אילון שוורץ יו"ר חיים וסביבה, נאור ירושלמי מנכ"ל הארגון, יורן בוהם מקרן היינריך בל, עו"ד ציפי איסר-איציק מנכ"ל אדם טבע ודין , עדי דישון מ'אקטוריידרס', נעמי צור מהחברה להגנת הטבע, ניר קנטור מהתאחדות התעשיינים, אורלי רונן סמנכ"לית מרכז השל, וגם אני.
כאן פרטים על עוד מספר אירועים פומביים שעוסקים בשינוי האקלים שייערכו בזמן הקרוב.
דו"ח Worldwatch על מצב העולם: תופסים את שור הצריכה בקרניו
23/01/2010
כתיבת תגובה
הדו"ח השנתי על מצב העולם שמפרסם מכון וורלד ווטש worldwatch האמריקני כל ינואר ממשיך להיות אחד המסמכים החשובים שמייצרת התנועה הסביבתית העולמית. בכל שנה הוא מצליח לחדש משהו, להאיר עיניים ולהפתיע .
ב 13 בינואר יצא לאור הדו"ח השנתי החדש. ניתן להורידו (בתשלום) מאתר הארגון כאן . אגב, עד ה 22 בינואר הציע האתר תקציר מצויין של הדו"ח, עם ההקדמות ותיאורים ממצים של חלק ניכר מן המאמרים. מאז הורד התקציר מאתר הארגון, אך הוא זמין בדף סקריבד שבניתי עבורו כאן.
דו"ח וורלד ווטש לשנת 2010 מתייחס למצב העולם בשנת 2009 וגוזר ממנו פרוגנוזה ודרכי פעולה לשנים הבאות. הנושא המרכזי של הדו"ח השנה הוא תרבות הצריכה. ובניגוד לדוח"ות, מחקרים ופרסומים קודמים של הארגון הזה ושל אחרים בתנועה הסביבתית, שמתוך הצירוף 'תרבות הצריכה' התמקדו הרבה יותר בצריכה ופחות ב'תרבות', דו"ח מצב העולם של 2010 אוחז את שור התרבות בקרניו. כמה מהפרקים המובילים בדו"ח מציבים במרכז שאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות מובהקות: מה היא תרבות? כיצד היא מתפתחת? איזה מקום יש לה בחיינו? מדוע היא קשורה בצורה כל כך הדוקה בהרגלי הצריכה שלנו – ובעתיד המשאבים החמריים של כדור הארץ.
אחד הפרקים שעושה זאת הוא פרק המבוא לדו"ח שנכתב בידי אריק אסודריאן, רכז פרויקט מצב העולם 2010. אסדוריאן מזכיר שתרבות הצריכה, שהפכה להיות חלק מובן מאליו של חיינו והיתה לנו כטבע שני, דומה לנשימה: אנחנו מצליחים לפעמים להפסיק אותה לרגע, אבל כהרף עין אנו חייבים לחזור אליה, מחרחרים בייאוש. בהקשר של הרגלי צריכה כוחה של התרבות הוא ביכולתה להפוך תופעות מסויימות, שבאור ביקורתי היו יכולות להיתפס כמוזרות וחריגות, לטבעיות ומובנות מאליהן. אורגיית הקניות של חג המולד למשל. או סמל מקדונלד, שמחקרים הראו שילדים בני שנתיים יודעים לזהותו ולהגיב אליו, או הצורה שבה אנחנו משתמשים במכוניות פרטיות, או החובה שאנו חשים להעתיר על אורחים בחתונה או בבר מצווה אירוח שמחירו מאות אלפי שקלים וטביעת הרגל האקולוגית שלו אדירת מימדים לא פחות. רשימת הדוגמאות היא אינסופית כמובן.
אסדוריאן מגבה את מאמרו בסדרת נתונים מספריים שעבורי לפחות היו חדשים. הנה כמה מהם
ב 2006 הגיעה הצריכה העולמית לערך כספי של 30.5 טריליון דולר (30 אלף מיליארד ועוד 500 מיליארד). ב 2008 נרכשו ברחבי העולם 68 מיליון מכוניות חדשות, 85 מיליון מקררים, 297 מיליון מחשבים, מליארד מאתיים מיליון טלפונים סלולאריים.
כשמודדים את הצריכה העולמית במונחים דולריים של 2008, רואים שהצריכה עלתה פי 6 מאז 1960, וב 28% מאז 1996. חלק מזה קשור כמובן בהתרחבות האוכלוסיה העולמית, אבל רק חלק. האוכלוסיה העולמית עלתה מאז 1960 רק פי 2.2. זו הצריכה העולמית הממוצעת לנפש שעלתה כמעט פי שלוש.
והנה המחיר במשאבי כדור הארץ. בין 1950 ל 2005 עלתה כמות המתכות המיוצרות פי 6. כמות הנפט שמופק ומזוקק עלתה פי 8, כמות הגז הטבעי פי 14. אנו כורים 60 מליארד טון של מחצבים מדי שנה – 50 אחוז יותר משעשינו לפני 30 שנה. אדם אירופאי צורך בממוצע 43 קילוגרמים של משאבים מינרליים בשנה. אדם אמריקאי צורך בממוצע 88 קילוגרמים. בכל יום כורה האנושות משאבי טבע במשקל שווה ל 112 גורדי שחקים בגודל של האמפייר סטייט בילדינג. אלו הם הנתונים שעומדים מאחורי נתון שאותו או שומעים בנוסחאות כאלה ואחרות זה זמן רב. האנושות צורכת כיום את משאי כדור הארץ בקצב שכדי לקיימו לאורך זמן היינו צריכים 1.5 כדורי ארץ. בשנות הששים, אגב, קצב הצריכה היה כזה שחצי כדור היה מספיק – כלומר חיינו מהרבית וכלל לא נגענו בקרן. עכשיו אנחנו מכרסמים בעתידנו.
הנתון העולמי הגולמי מסתיר כמובן שונות עצומה בין מדינות ובתוך מדינות. יש מדינות שאחראיות לנגיסה גדולה ועמוקה יותר במשאבי כדור הארץ ובמערכות תומכות החיים שלו, וש כאלו שפחות. אחד הביטויים לכך – אם כי לא היחידי כמובן – הוא פליטות פחמן. סטיבן פאקאלה מפרינסטון חישב ש 500 מיליון האנשים העשירים בתבל, המהווים רק 7 אחוז מאוכלוסית העולם, אחראיים ל 50 אחוז מפליטות הפחמן. 3 מיליארד העניים ביותר מייצרים ביניהם רק 6 אחוז מהפליטות.
אגב עד שנת 2007 הוציא מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית נוסח של הדו"ח בעברית, שכלל פרקים מעולים על ישראל. בגלל מגבלות תקציביות הפרויקט הישראלי הופסק, וחבל. הנה, לטובת ההיסטוריה, דף אינטרנטי ישן מאתר וורלד וטש ישראל כשעוד היה פעיל.
תגובות אחרונות