Archive

Posts Tagged ‘סכנות שינוי אקלים’

הצטמצמות מדף הקרח של גרינלנד 2003-2009 – נתוני נאס"א

התמוטטות מקטע בן 259 מייל מרובע ממדף הקרח של גרינלנד ב 5 באוגוסט השנה היא אירוע דרמטי אבל לא מפתיע, בהתחשב במה שאנו כבר יודעים על הדינמיקה של המסה ריסוק וגלישה שמתקיימת במדפי קרח יבשתיים.
הנה סרטו שמבוסס על מידע של נאס"א שמראה את ירידת סך הנפח של מדף הקרח הגרינלנדי מ 2003 ל 2009. הסרטון קצר וקצת מהיר, אז כדאי אולי לצפות בו יותר מפעם, כי המידע בו מרתק. הנתון החשוב הוא כמובן משקל הקרח שנגרע מן המדף, שמבוטא בגרף בג'יגא טון, ומראה שמאז 2003 יש גריעה של 1200 ג'יגאטון. כדאי לשים לב שיש כמובן שינוי עונתי (יותר קרח בחורף ופחות בקיץ) אבל שלאורך זמן הגרף יורד בתלילות מבהילה, כך שערכי חורף 2009 נמוכים במאות ג'יגאטון מערכי חורף 2003 וכך כמובן גם לגבי ערכי הקיץ. המפה נותת המחשה גרפית
של אותם הנתונים עצמם.

ב'הארץ' הבוקר (כתבה של אסף שטול-טראורינג) אגב יש ציטוט מעניין של פרופ' דני רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית שמקשר בין גל החום הנוכחי ברוסיה, קריסת מדפי הקרח בגרינלנד ואנטרקטיקה ומנגנון ההיזון החוזר שנובע מנסיגת אוקינוס הקרח הצפוני בקיץ. הצטמצמות הקרח הארקטי מעלה כידוע באפן משמעותי את כמות האנרגיה שנצברת באוקינוס בקיץ שכן היא מורידה את שיעור קרינת השמש שמוחזר לאטמוספירה באמצעות אפקט האלבידו של מדף הקרח הימי. זו פעם ראשונה שאני נתקל שקישור כזה בין מנגנוני היזון חוזר לבין תופעות שמתרחשות באיזור הקרוב (במקרה זה הקרבה היא אוקינוס הקרח הצפוני לרוסיה הבוערת ומדף הקרח הגרינלנדי הקורס). בדרך כלל נוטים לחשוב על מנגנוני היזון כמו מידבור, המסת הפרמאפרוסט ואחרים כעל תורמים למאזו הגלובל, לא האיזורי.

הנה הקטע מיו-טיוב של מפת הקרח המצטמצם בגרינלנד.

קרח צף שגודלו כגודל מישור החוף ניתק לאחרונה מיבשת אנטרקטיקה

גוש קרח באורך כ 80 קילומטר וברוחב כ 40 קילומטר – כמות שיכולה לספק מים לשליש האנושות למשך שנה – השתחרר מקרחון מרטס שביבשת אנטרקטיקה, כ 3000 קילומטר דרומית לאוסטרליה. הדבר אירע בין ה 12 ל 13 בפברואר, ופורסם ביום ששי בהודעה לעתונות שמסר מרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה הממוקם באי טסמניה.  הינתקות הקרחון הצף החדש באה כתוצאה מאוחרת לפגיעה, מספר שבועות קודם לכן, של קרחון צף ענק הידוע בשם B-9B שפגע ביבשה, זיעזע לשון קרח ארוכה וכאמור גרם עתה להינתקותה מהיבשת. שני הקרחונים, שכל אחד מהם שוקל כ 700 מיליון טונות, צפים עתה באוקינוס הדרומי כ 160 קילומטרים צפונה לאנטרקטיקה. מרכז המחקר האוסטרלי שחרר צילומי לווין מרתקים של הקרחונים הצפים.

B-9B , הקרחון שפגע בלשון הקרח היבשתית, הינו שריד מקרחון צף בשטח של כ 3000 ק"מ שהתנתק מאנטרקטיקה ב 1987, והיה לגוש הקרח הצף הגדול ביותר בעולם. B-9B התרחק אז כ 100 קילומטר ממקומו המקורי לפני שנתקע במקום אחר ביבשת אנטרקטיקה. לאחרונה, אחרי תקופת 'עגינה' של שנים ארוכות, הוא ניתק שוב, ויצא למסע הנוסף שהסתיים בפגיעה בגוש הקרח שניתק השבוע.

רקע

המסת קרחונים" הוא מושג שמעורר תחושה של תהליך הדרגתי: השמש קופחת על הקרח מלמעלה וממיסה אותו לאט, המים המומסים זולגים במורד הקרחון המשופע, מגיעים לשוליו וזורמים משם בנחל או בנהר עד לאגם או לים. על פי ההיגיון הזה, לקרחונים שעוביים אלפי מטרים ושטחם מיליוני קילומטרים רבועים, כמו אלה שבגרינלנד ואנטארקטיקה, ייקח אלפי שנים להיעלם. אלא שמסתבר שהדינמיקה בקרחונים הללו היא אחרת. ההמסה אכן מתחילה מן השכבה העליונה, החשופה לשמש. אך  רוב המים שמקורם בקרח המומס אינם זורמים על פני השטח לעבר שולי הקרחון. במקום זה הם מתנקזים לבקיעים ולסדקים אנכיים בקרח, ומחלחלים לעומק הקרחון. במהלך זרימתם הם ממיסים במעבה הקרח נקיקים אנכיים, המכונים בפי הגלציולוגים (חוקרי הקרחונים) "מוּלִינִים". הנקיקים התת-קרחוניים הללו  מגיעים לעתים עד עמקי הקרחון, אל קו המגע שבין הקרח לבין סלע האם שעליו רובץ הקרחון. כשהמים שיורדים במוּלִינִים מגיעים לסלע וזורמים עליו הם פועלים  כחומר סיכה שמגביר  את החיכוך בין תחתית הקרחון לבין הסלע. זה מערער את יציבות הקרחון וכתוצאה מכך עלולים נתחים גדולים מן הקרחון להתנתק ולהתרסק לים בכוח הכבידה.

דוגמה עוצרת נשימה לדינמיקה כזו התרחשה בשנת 2002 במערב אנטארקטיקה. פיסה מקרחון בשם "לארסן בי" שגודלה כמחצית מגודל מדינת ישראל, נשמטה והתרסקה לאוקיינוס בתוך כחודש. פעולת השרשרת של המוּלִינִים, שתוצאותיה נצפו היטב בצילומי לווין, הדהימה גם גלציאולוגים מנוסים. האירוע העצים את הכרת המדענים שתהליכים רבים וחשובים שקשורים לשינוי האקלים אינם ברורים לנו מספיק, ושהתהליך איננו לינארי. תוצאותיו עלולות לבוא לידי ביטוי פתאומי.

מומחים במרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה בטסמניה העריכו שלהתנתקות הקרחון השבוע עשויה להיות השפעה על זרמי האוקינוס ועל הביולוגיה הימית. הקטנה בכמות הקרח היבשתי עלולה לשנות את מליחות המים, שאחראית בתורה לאספקת חמצן לזרמי המעמקים באוקינוסים. ל'נפילת חמצן' כזו זה עלולה להיות השפעה הרסנית על קיום חיים באוקינוסים.

ראו גם כתבה בנושא בגרדיאן.

המסמך החשוב ביותר בעולם כיום?

?THE MOST IMPORTANT DOCUMENT IN THE WORLD RIGHT NOW

English Text follows the Hebrew

המסמך הזה, שנכתב בידי הצוות המקצועי במזכירות אמנת האקלים של האו"ם  UNFCCC בלילה שבין ה 15 ל 16 בדצמבר, כונה ב 17 בדצמבר בידי קומי נאדו, מנכ"ל גרינפיס העולמי, 'המסמך החשוב ביותר בעולם כיום'. מדובר בטיוטת חישובים שהפיקו אנשי ה UNFCCC כדי לשקלל את התחייבויות צמצום הפליטות שהתקבלו במהלך הועידה בקופנהאגן מכלל מדינות העולם. המטרה: לחשב את משמעות ההתחייבויות הללו מבחינת ההתחממות הצפויה.

הנחות העבודה של המסמך הן שכדי להבטיח שהטמפרטורה העולמית הממוצעת לא תעלה ביותר מ 2 מעלות במהלך המאה הנוכחית, יש צורך להגיע לשיא פליטת גזי חממה לאטמוספירה לא יאוחר מ 2020, ואז להתחיל בירידה תלולה, שתייצב את רמת ה CO2 באטמוספירה על 450 חלקי מיליון ובהמשך תאפשר להוריד את הריכוז עד מתחת ל 400.

השקלול של התחייבויות המדינות נכון ל 15 בדצמבר, שהיה היום המסכם של דיוני הגוים הטכניים של הועידה, מראה שברמת הצמצום הכוללת שבה מדובר כרגע, שיא הפליטות יגיע מאוחר יותר מ 2020, ריכוז ה CO2 באטמוספירה יתייצב על 550 חלקי מיליון, והטמפרטורה העולמית צפויה לעלות במהלך המאה ה 20 ב 3 מעלות ולא ב 2. זה אומר גזר דין מוות על כמה וכמה מדינות איים קטנות, מידבור מצמית במדינות רבות אחרות, מצוקת מים נרחבת עוד יותר מזו הצפויה כיום, ועוד.

?THE MOST IMPORTANT DOCUMENT IN THE WORLD RIGHT NOW

This document, which Kumi Nadoo, ED of Greenpeace Inernational, called on Dec 17th The most important document in the world right now, is a draft claculation prepared by the UNFCCC at COP 15 on Dec 15 2009 at 23:00 hrs. It factors in the pledges made by that stage by all countries, and claculates time of peak emissions, stable concentrations of CO2 in atmosphere and temperature rise in the 21th century. Results are bleak.

משבר האקלים, ערי חוף ועולם הביטוח

CLIMATE CHANGE, COASTAL POPULATIONS AND THE INSURANCE WORLD

ENGLISH TEXT FOLLOWS THE HEBREW

תארו לעצמכם כינוס של בכירי ענף הביטוח. המרצה האורחת, פרופסור לגיאופיסיקה בעלת שם עולמי,  מדווחת על תגלית שמסעירה את הקהילה המדעית. שינויים במסה של ליבת כדור הארץ גורמים לעליה בכוח הכבידה (הגרביטציה). התהליך אטי, ויסתכם כנראה בעליה בת אחוזים ספורים בלבד. אבל ברור שהוא בעיצומו,  שהשינוי לא יהיה קצוב, כלומר עלול להתרחש בקפיצות פתאומיות. מה שצפוי הוא הבלתי צפוי.

הנוכחים מקשיבים להרצאתה בדריכות. כאנשי ביטוח, יש להם עניין מיוחד בעתיד ובתום ההרצאה הם שואלים שאלות שמשקפות את דאגתם. האם חישובים של דורות של מהנדסים, שהתבססו על עוצמתו הידועה של כוח הכבידה, עומדים לאבד את ערכם? האם יש סכנה שגורדי שחקים, גשרים ומבנים אחרים שתוכננו על פי כח הכבידה המוכר כיום, יתמוטטו? האם מטוסי נוסעים עלולים לאבד את כוח העילוי ולהתרסק בלי התראה מוקדמת? האם ניתן יהיה לסמוך על מכשירי מדידה עדינים שמבוססים על גרביטציה?  כיצד ישפיע עומס יתר על השלד והשרירים על תהליכי צמיחה, הזדקנות, תחלואה ותוחלת החיים? מה יקרה בתעשייה? בחקלאות? בתובלה ובתחבורה?

סיפור הנבואה הגיאופיסית הזאת הוא כמובן בדיה – משל בלבד. המסה של כדור הארץ אינה משתנה, ולסוכני ביטוח אין מקום לדאגה בגללו. אני מביא אותו כאן גם כי ללובי הביטוח, שמאוד מודאג בגלל משבר האקלים, יש תפקיד כלכלי ופוליטי חשוב בהתמודדות עם הבעיה. וגם כהמחשה לחרדה העמוקה – והמוצדקת – שמתעוררת בנו נוכח האפשרות שמרכיב יסוד המעצב את עולמנו עומד להשתנות.  אפשר לראות את זה אצל האשה הצעירה מסידני שמופיעה בוידיאו הנלווה. היא מביטה על חופי אוסטרליה המשגשגת, מבינה שכל זה לא מובטח ויודעת שהדור הנוכחי הוא האחרון שעוד יכול למנוע את הקטסטרופה.

האקלים, כמו כוח הכבידה, הוא גורם מעצב רחב היקף אך לא קונקרטי. הוא תולדה של מערך מורכב של הקשרים שרק חלקם מובן לנו, והוא משפיע על סביבת החיים (הביוספירה) של כדור הארץ בצורה סיסטמית – כלומר על כל המערכת, לאורכה ולרוחבה ולעומקה ולגובהה. כמו כוח הכבידה גם האקלים קיים בכל מקום, משפיע בכל תחום, מעצב כל תהליך. מכאן הדאגה העמוקה שמעוררת בנו האפשרות שהוא משתנה ושדפוסי חיינו עלולים להשתנות עימו. וגם מי שאינו מדען מבין ששינוי מערכתי שקצבו איננו בר חיזוי, כלומר צפויים בו אירועים בלתי צפויים, הוא מסוכן.

לפני חמש עשרה שנה התנהל ויכוח בשאלה האם כדור הארץ מתחמם בכלל. ככל שהדיון בסוגיה התלהט התחוור שהשאלה הזו, שעוסקת לכאורה בפיסיקה אטמוספירית פשוטה, נושאת משמעויות פוליטיות כבדות משקל. ההכרעה בה, שבאה רק בסוף שנות התשעים, הגיעה בזכות ממצאים ממאות מחקרים מדיסציפלינות רבות שיצרו קונצנזוס מדעי ברור: יש התחממות והיא בהחלט גלובאלית. כאן התחיל דיון חדש, פוליטי לא פחות: האם התהליך הוא מעשה ידי אדם או תהליך טבעי? עבר עשור וגם הוויכוח הזה הוכרע באופן החלטי, לא מעט בזכות אלפיים וחמש מאות המדענים המעורבים בפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), שבסוף 2007 זכה במשותף עם אל גור בפרס נובל לשלום. בתום חמש עשרה שנה של עבודה שיטתית בלתי תלויה, התגבש בין כולם קונצנזוס ברור: שינוי האקלים הוא אנתרופוגני, כלומר מעשה ידי אדם. מאז המהפיכה התעשייתית נפלטו  לאטמוספירה מאות מיליארדי טונות של תחמוצות פחמן. זה שינה את ההרכב  הגזי של האטמוספירה והעלה מאוד את יכולתה לאצור חום. כמות החום שמשתחררת לחלל החיצון קטנה. הפלנטה מתחממת.

אחרי הוויכוחים על מהות התופעה וגורמיה נותרו עוד שתי סוגיות גורליות שטרם הוכרעו. אחת היא מה יהיה קצב ההתחממות בעשורים הקרובים. השנייה היא אם נותרו די זמן ואמצעים כדי לעצור את התהליך ולמזער את נזקיו. האם תצליח האנושות להתגייס למאמץ העליון שנדרש כדי להציל עצמה מאסון בקנה מידה שלא ידענו? האם אפשר לשנות את ההיסטוריה?

בכל ארבע הסוגיות הללו – עצם קיום שינוי האקלים, מקורותיו, קצבו והיכולת לרסן אותו מבעוד מועד – יש חשיבות עליונה למידע ולטכנולוגיה. אבל חשובה עוד יותר היא מנהיגות שתצליח לתת תקווה ולגייס פעולה משותפת בקנה מידה גלובלי. ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר מזמנת מבחן גורלי למנהיגות כזו.  עוד 30 יום זה מתחיל.

CLIMATE CHANGE, COASTAL POPULATIONS AND THE INSURANCE WORLD

Imagine a conference of senior insurance people. The guest lecturer, a leading geophysicist, informs the audience about a new discovery that is sending waves of excitement through the scientific community. Changes in the mass of Earth’s core are causing the power of gravity to rise. The process is slow, and will amount to a change of a few percent only, says the professor, but it is underway. Change is likely to be erratic, so the increase in gravity might be in leaps that are difficult to forecast. The future, in other words, is not entirely predictable.

The people in the room listen attentively. As Insurance experts, they have a special interest in the future. At the q+a they raise queries that reflect concern. Could calculations of generations of construction engineers, premised as they were on the known intensity of gravity, aoon become dead letters? Is there a danger that skyscrapers, bridges and other structures might collapse? Will aircraft use their lift at crucial moments and crash without warning? How will extra stress on human's skeletons and muscles impact growth, aging, health and mortality rates? What will the impacts on industry, transportation, agriculture be?

This tale of geophysical doom is of course fiction, just a fable. Earth’s mass is not changing, and insurance brokers need not worry on that account. I bring it here for two reasons. One is that the insurance establishment, leaders of which are deeply worried due to global warming, could play an important economic and political role in the way the problem is dealt with. Second, because it illustrates the deep and understandable anxiety we feel when confronted with the possibility that a fundamental aspect of reality might be transformed. You can see it in the response to global warming of the young woman from Sydney in the video here. She is looking at the coasts of Australia,  understands that the way of life that has evolved along them can no longer be taken for granted, and realizes that our generation is the last one that can stop the catastrophe.

Climate, like gravity, is a broad but ambiguus factor. It shapes our reality systemically, but originates from a complex web of connections only some of which are clear to us.  Hence the deep anxiety we feel when we realize  that it is changing, and that some aspects of our lives might be transformed. And you do not need to be a scientist to grasp that systemic change the details of which cannot be forecast accurately is dangerous.

Fifteen years ago the climate debate focused on whether or not global warming is happening at all. The more heated the argument grew the clearer it became that a phenomenon initially framed in terms of atmospheric physics is in fact laden with political significance. This issue has been decided since, not least thanks to countless sets of research findings that created a clear scientific consensus: warming is underway, and it is certainly global. At this point a new debate began, not less and possibly even more political: is the process anthropogenic (man-made) or not? A decade or so later, this argument too has been settled in an emphatic manner, partly thanks to two and a half thousand scientists involved with the Inter Governmental Panel on Climate Change (IPCC). Years of painstaking and  independent pure research crystallized into a wide agreement that climate change is anthropogenic. Hundreds of billions of tones of CO2 were pumped into the atmosphere since the industrial revolution. The composition of the atmosphere was changed, increasing its capacity to arrest heat, decreasing the quantity of heat released to outer space. Global temperatures have risen and will continue doing so for many decades.

Once the futile arguments about the existence of the phenomenon and its origins were settled, two additional issues were thrown into relief. One is the projected rate in which the glob will warm in coming decades. The other is whether or not we have enough time to arrest the process and to minimize its impact. Can humanity rise to the supreme challenge and save itself from a calamity on a scale never know before? Can history be reversed?

In each of these four debates – the existence, origin, pace and stopability of climate change – science and technology are crucial.  Even more important, however, is leadership that can inspire hope and mobiliae collective action on a global scale. The Copenhagen conference will be a crucial test of this. Thirty days to go now.

התחממות גלובלית: הקרח הארקטי נסוג

בסתיו  2009 התפרסמו תמונות דרמטיות שצולמו על ידי צוות האניה "ארקטיק סאנרייז" של ארגון גרינפיס. צוות האניה, שבילתה את הקיץ והסתיו של 2009 סביב השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני תיעד בדקדקנות את קו החוף הקפוא ההולך ונסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו. הצילומים שעשה צוות ה"ארקטיק סאנרייז" ברוחב הגיאוגרפי הזה הם הוכחה ברורה, לבן על גבי כחול עמוק, שהקרח הארקטי מצטמצם מהר הרבה יותר משציפו המדענים

משבר האקלים: שש מעלות

המחשבה הזו קשה מנשוא: אם התרחיש החמור יותר יתממש והטמפרטורה העולמית ההמוצעת תעלה בשש מעלות צלסיוס במהלך המאה ה 21, הסבל האנושי שייגרם יהיה במימדי ענק. ולמי שחושב שהמאה ה 21 זה העתיד הרחוק, שיחשוב רגע על התינוק או התינוקת שנולדו במשפחה שלו לאחרונה. כשהתינוק החדש נמצא במחיצת סבא, או סבתא, או סבתא רבא , יש בחדר ייצוג למאה ושמונים או מאה ותשעים שנות היסטוריה אנושית. עכשיו בואו נחשוב שוב על העתיד.