ארכיון

Posts Tagged ‘משבר האקלים ואי שיויון’

היום הפגנת המיליון. וגם באוסטרליה נאבקים באי-צדק אקלימי וחברתי

הפגנת המיליון של היום אלי לא תוציא מיליון לרחובות, אבל היא חיונית חשובה מאין כמוה. וגם אם ההקשרים הסביבתיים של אי-צדק חברתי וההקשרים החברתיים של אי-צדק סביבתי קצת נשכחו במחאה הזו – למרות העבודה המבורכת של מגמה ירוקה, מרכז השל, האגודה הישראלית לצדק סביבתי ואחרים – המאבק משיק ומצטלב בנקודות רבות. ההיגיון הניאו-ליבראלי מעצב גם את דפוס ניצול משאבי הסביבה, ועושה זאת תוך העמקה והנצחה של אי-שייון. כך בקרקע ובמים, כך בפיזור הזיהומים והסיכונים הבריאותיים, כך בזכיונות לתשתיות אזרחיות שנמכרו בזול למקורבים מעל ראשו של הציבור (כביש חוצה ישראל, קידוחי הגז הימיים, התפלת מים, ייצור, שינוע ושיווק חשמל ברפורמה הקרבה במשק החשמל, החלוקה של מכסות אנרגיה סולארית ועוד).

אז גם אם ההכרה שהנושא הסביבתי קשור בחבל הטבור לשאלות הליבה של המחאה שהעירה כאן הקיץ את ישראל אחרי תרדמת של דור וחצי תתמהמה, היא בוא תבוא!

בינתיים, באוסטרליה, קרב איתנים על חוק אקלים שעשוי להיות חלוצי ולהורות את הדרך למדינות רבות אחרות בענין רגולציה של משטר פליטות טוב מועיל יותר עבור עתיד האנושות.

כאן כתבה של הבי בי סי על החוק המוצע.
כאן כתבה דומה ב סי אן אן
כאן מאמר מבלומברג על אוסטרליה שכבר עברה את ארה"ב בפליטות פחמן לנפש.
כאן משהו מהאקונומיסט על הויכוח הציבורי באוסטרליה בנושא
וכאן כתבה באינדיפנדנט על חלקו של רופרט מרדוק, שמעורב בפרויקטים הרסניים לסביבה במקומת רבים (כולל סיפור פצלי השמן בשפלת יהדה שלנו) בנסיון הפוליטי של התאגידים למנוע מהפרלמנט האוסטרלי להעביר את החוק.

וכאן אתר אבאאז לחתימה בתמיכה בחוק.

דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם, 2010: שינוי אקלים מסכן עשרות שנים של פיתוח

 

השבוע יוצא לאור בניו-יורק, זו השנה העשרים, דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם. לבד מדירוג העולם כולו ומדינות ספציפיות על פי אינדקס הפיתוח האנושי, הכותרת הראשית של הדו"ח השנה הוא שההתחממות הגלובלית בקצבה הנוכחי עלולה להוריד לטימיון עשרות שנים של פיתוח כלכלי, חינוכי, רווחה ובריאות במדינות רבות בעולם.

הנה לינק למאמר בגרדיאן השבוע על הקשר בין שינוי אקלים לפיתוח אנושי.

והנה האינדקס שבו מדורגות המדינות השונות על פי מדדי הפיתוח האנושי המקובלים: הכנסה לנפש, מדד אי שיויון סוצו-אקונומי, מדד שיויון נשים, מספר מקרי שוד ל 100,000 תושבים בשנה, מדדי ינוך והשכלה, רפואה ותחלואה, תוחלת חיים ועוד.

נורבגיה צועדת במקום הראשון. אחריה בעשיריה הפותח  אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד, ארה"ב, ליכטנשטיין, הולנד, קנדה, שבדיה וגרמניה. ישראל במקום החמשה עשר. הנה פירוט המדדים של ישראל ב 2010 על פי אתר האו"ם. מזל שבאינדקס לא מודדים את התרומה היחסית של ישראל לשינוי האקלים, או או את רמת הנחישות של הנהגת המדינה לתרום את חלקה למאבק בשינוי האקלים… המדדים הללו דוחקים את ישראל לאזור המקום ה 60…

 

דיווח מהמושב על שינוי אקלים בכנס האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה

מאת כרמית לובנוב

התימה המרכזית  של הכינוס העולמי ה- 17 של האגודה לסוציולוגיה הבינלאומית שהסתיים ב 17 ביולי 2010 בגוטנבורג, שוודיה, היתה "עולם בהשתנות", תוך התייחסות במיוחד לשינויים שמקורם בפעילות האדם. הסוציולוגיה עצמה היוותה פלטפורמה דואלית, הן כתורמת להבנת השינוי עצמו, והן כתחום מחקר משתנה בעולם העובר תמורות עמוקות. הנושאים שנבחרו היו לאו דווקא נושאים מסורתיים במחקר הסוציולוגי אלא נושאים בעלי חשיבות להבנת המציאות הגלובלית העכשווית המורכבת. אחד מהם היה שינוי אקלים.

ביום שלישי ה 13 ביולי, 8:30 בבוקר, חום יולי לא רגיל לעיר הצפונית, ובאולם הקונגרסים (הלא ממוזג) ישבו סביב שולחן עגול בכירי החוקרים בעולם בתחום האקלים וההיבטים החברתיים של שינויי אקלים, צדק ופוליטיקה בינלאומית. אחד מהם היה פרופ' דאנלאפ ריילי (Dunlap Reiley), מאוניברסיטת אוקלהומה, מי שנחשב כאחד מאבות "הסוציולוגיה הסביבתית" והוצג בפתח הדיון כ"מי שאין צורך להציגו כפי שאין צורך להציג את בוב דילן". דנלופ סקר את הפרסומים בעשורים האחרונים אודות שינויי אקלים בעולם כ'תופעה' בפני עצמה. הוא תיאר את "מכונת ההכחשה" שמנסה לייצר אי וודאות אודות המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים, במטרה לערער את הקריאה לשינוי מדיניות ולהקטנת פליטות. לפי דנלופ בראש יצרניות הספק נמצאות תעשיית הדלקים המחצביים. האמצעים העקריים שהם עושים בהם שימוש הם קרנות פילנטרופיות שמממנות באפן מתוחכם צוותי חשיבה וזריעת דיס-אינפורמציה לגבי שינוי אקלים,תוך היעזרות בחברות יחסי ציבור ותאגידי מדיה גדולים כמו רשת פוקס.

דובר ידוע אחר היה פרופ' טימונס-רוברטס (TimmonsRoberts) מארה"ב, שהציג את העדר ההסכמה על מדיניות אקלים גלובאלית עד כה כתוצר של דיונים כושלים בין מדינות צפוניות לדרומיות. את הסיבה המבנית העמוקה לכשלון השיחות מייחס טימונס-רובינס לכך שאי-שוויון מחליש שיתוף פעולה. המלצתו היא לפיכך שמו"מ בנושאי מדיניות אקלים חייב להיות רחב הרבה יותר, ושהסכמי פוסט-קיוטו חייבים לכלול סוגיות של צדק והתייחסות לשיתוף פעולה. לכן הוא מציע לכלול שורה של נושאים כמסחר, השקעות, והסכמים בנושאי זכויות קניין רוחני בדיוני אקלים.

במושב דיון מרכזי אחר בתחום "קיימות חברתית וצדק סביבתי" הציג חוקר גרמני בשם הנינג בסט (Henning Best) מחקר ראשון המתעד אי שוויון בהקצאת טובין ובפיזור רעות סביבתיות במרחב אורבני בגרמניה. המחקר, שהתבסס על פרמטרים סביבתיים מדידים, מגלה שבשכונות מוחלשות מבחינה כלכלית, למשל שכונות של מהגרי עבודה, שיעור ההיחשפות לרעש גבוה יותר מאשר בשכונות בעלות אוכלוסיה חזקה. כמו כן, המחקר עקב אחר הדינאמיקה בשינוי מגורים בעקבות מטרדי רעש, באופן שהנשארים באזורים עם מוקדי רעש גבוה הם האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית.

במושב זה הצגתי את ההתפתחות הקונצפטואלית של מושג הצדק הסביבתי בארץ  על פי מודל הפעילות שלנו המתקיים מאז 2004. המודל מתבסס על פעילות שטח, השפעה על שיח והשפעה על קובעי מידניות. מקרה המבחן שהצגתי הוא יוזמת האגודה לצדק סביבתי בישראל לפעילות אזרחית בנושא תכנית הרכבת בתוואי עכו-כרמיאל. תכנית הרכבת שאושרה עקרונית בממשלה בפברואר 2010 היא רכבת רגילה ('כבדה'), שמבחינת תשתית מסילתית וציוד נוסע (קטרים וקרונות) אינה בנויה לעצירה ביישובים הערביים הפזורים בין עכו לכרמיאל. החלופה התכנונית של רכבת קלה שנדחתה ע"י הממשלה, לעומת זאת, יכולה לשרת את רוב היישובים הפזורים על ציר נסיעתה. היא עדיפה הן מבחינה סביבתית והן מבחינת יתרונות כלכליים וחברתיים לאוכלוסיה המקומית.

מודל הפעולה של האגודה לצדק סביבתי בישראל בנושא הרכבת בגליל מתבסס על ההנחה שתחום 'הצדק הסביבתי' אינו רק תחום תיאורטי המתאר אי-שויון סביבתי ותכנוני, אלא הזדמנות לפעול כחוליה מקשרת שבין שיקולים סביבתיים ושיקולים חברתיים, כולל  זכויות אזרח. התגובות הראשוניות לפעילות האגודה בנושא הרכבת בגליל מגלות שתחום הצדק הסביבתי הולך ורוכש לעצמו מעמד עצמאי, ושהוא צריך ויכול להיות מוטמע בתהליכי תכנון וחשיבה סביבתית מתקדמת.

כרמית לובנוב, מנהלת שותפה יחד עם ד"ר תאבת אבו ראס של האגודה לצדק סביבתי בישראל (הוקמה ב- 2009). דו"אל: don1298@netvision.net.il

גזי חממה: מפת פליטות עולמית אינטראקטיבית

אתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC כולל עכשיו אתר משנה ובו מפה עולמית אינטאראקטיבית של פליטות גזי חממה. יש בו מידע מגוון, מעניין ואיכותי ביותר על מצב פליטות גזי החממה בעולם מאז 1990 ועד 2008, שהיא השנה השוטפת מבחינת הדיווח הפורמאלי של המדינות השונות על מה שנעשה בשטחיהן. הדגש הוא על מדינות נספח I של פרוטוקול קיוטו – כלומר 34 המדינות המתועשות שלקחו על עצמן מחוייבות של ממש בפרוטוקול (האיחוד האירופי מופיע שם גם כמדינה בפני עצמה, בשתי גרסאות – 15 המדינות של עד 2004 ו 27 המדינות של אחרי 2004). לכן זה נראה כאילו יש שם 36 'מדינות'.

כשמקליקים על הלינק נפתחת מפה עולמית בסיסית שמציגה את שיעור השינוי של פליטת סה"כ גזי חממה בכל מדינה. ואם משתמשים בשלושת החלונות שמעל למפה, אפשר לקבל חיתוכי מידע הרבה יותר מגוונים ומפורטים.

  • בחלון השמאלי אפשר לעבור מנתונים על סה"כ הפליטות בכל מדינה לפליטות מסקטורים ספציפיים כמו תחבורה, אנרגיה, תעשיה, חקלאות ורבים אחרים. כולל אגב חישובי פליטות שנוספו או נגרעו כתוצאה משינויים בשימושי קרקע ותוספת או גריעה של ייעור. מעניין.
  • בחלון האמצעי אפשר לעבור מנתונים המתייחסים לסה"כ גזי החממה לנתונים ספציפיים לגבי כל אחד מ 6 גזי החממה העיקריים בנפרד.
  • בחלון הימני אפשר לעבור מסה"כ השינוי בין 1990 ל 2008 לחיתוך לפי שנה. כלומר לראות עבור כל מדינה (ואם רוצים עבור כל סקטור ועבור כל גז חממה) את העליה או הירידה בפליטה בשנה ספציפית.

כמעט בכל הטבלאות והחיתוכים רואים שמדינות מזרח אירופה מובילות במדדי צמצום הפלטות. זה נובע מכך ששנת הבסיס לחישובים – 1990 – היא עבור רובן גם שנת המעבר ממערכי הייצור עתירי הפליטות שאפיינו את הכלכלה הקומוניסטית למערכי הייצור הנקיים יותר של המערב. וכמובן מעבר מכלכלה שמבוססת על תעשייה כבדה לכלכלה מעורבת יותר.

לקראת משטר פליטות גזי חממה גלובלי מורכב?

רוברט קוהאן, פרופ' ליחסים בינלאומיים בפרינסטון, ודיויד ויקטור, פרופ' למשפטים בסן דייאגו שמתמחה ברגולציה, פרסמו בתחילת השנה מאמר דיון מעניין אותו הכינו במסגרת פרויקט אוניברסיטת הארווארד להסכמי אקלים בינלאומיים  (The Harvard Project on International Climate Agreements) שמתנהל בבי"ס קנדי לממשל שם.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

אי צדק אקלימי ואפריקה

לקראת יום עיון שעוסק באחריות תאגידית וצדק סביבתי באפריקה היום בפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א, עשיתי כמה חישובים על חלקן היחסי של מדינות אפריקאיות מרכזיות בכל מה שקשור להתפתחות משבר האקלים. הכלי שבו עשיתי שימוש הוא אינדקס הפליטות ההיסטורי, שבמהדורה הראשונה שלו שפרסמתי כלל חישובים רק לגבי 15 המדינות הפולטניות ביותר בהיסטוריה + ישראל.
לקראת הכנס היום חישבתי גם את חלקן של האפריקאיות.
את הטבלה המלאה אפשר לראות כאן.
התוצאה המשמעותית ביותר של החישוב היא שאם לוקחים את 12 המדינות הארפיקאיות שפלטו את כמויות ה CO2 הגדולות ביותר (תקופת החישוב היא 1850-2004), מקבלים שבסך הכל הן אחראיות ביחד לפליטה של כ 25 מיליארד טונות. הכמות הזו מייצגת  1.75% מכלל הפליטות ההיסטוריות העולמיות.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה

האיטי, 'ידיעות אחרונות' וכל הג'אז הזה

לא אהבתי את המאמר המוביל ב'ידיעות אחרונות' אתמול (יום ב' 18 בינואר). הוא הוקדש לתינוקת שנולדה שלשום בבית החולים השדה של צה"ל בפורט או פרינס בהאיטי לאם שניצלה בעור שיניה מן התופת. הלידה, על המשמעויות הסמליות של חיים שמגיחים מתוך ההריסות, היא כמובן משמחת. אבל להפוך אותה לסיפור שמגדיר את הכרוניקה הנוכחית המידרדרת של האסון ההומינטארי המורכב הזה זו הסחת דעת מסוכנת.

ידיעות אחרונות הוא עתון ליבראלי. והבחירה העיתונאית של קברניטיו מבליטה את הסיבות שבגללן אני חושד בליבראלים ובליבראליזם. אני חושד בהתמקדות באחד שהצליח – להיוולד, או לעשות מיליונים, או לחזור ממסע אכזוטי הרפתקני כדי לספר את הסיפור – כסימן לזה שכביכול כל אחד יכול. אני חושד באשלייה הא-היסטורית שהחיים מתחילים מחר בבוקר מחדש, עם תקווה שויונית לכולם. ובתחושה המזויפת שתינוקת שנולדה בלב המאפלייה מסמנת שהגרוע ביותר מאחורינו, שהמשבר מאחורינו, שהנה הנה אנו בדרך לנורמליזציה ועוד מעט נוכל סופסוף לשוב ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים – לחיות את החיים המתוקים והטובים שלנו.

אז למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר' , האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם.

מה כל זה עושה בבלוג על התחממות כדור הארץ? עושה הרבה. כי הפגיעות, גם לאקלים המשתנה, לא מתחלקת באפן שיויוני על פני הגלובוס. הטבע עומד לחזור בכוח. אך הנזקים יהיו קשים במקומות כמו האיטי ונסבלים במקומות אחרים. ובמקומות ברי מזל כמו קנדה ורוסיה ונורבגיה כל הסיפור בכלל יביא תועלת.

זה הזמן בו אנשים בעלי מוסר מחוייבים להתבונן, ולהבין, ולהתכונן. ולא להתפתחות להסחות הדעת.

זו משימה לא קלה גם כי 'ידיעות אחרונות' לא לבד. לנורמליזציה הא-היסטורית יש סוכנים רבים. הטלביזיה המסחרית מלאה בזה. ולא רק היא. לפני כמה ימים התלוננתי כאן בתפנוקי שב'סטימצקי' לא מצאו מקום לספרים העוסקים במשבר האקלים אלא במדף התחתון, המוסתר היטב, שמיועד לספרים על בעלי חיים. הנה מה שכתבה אלי בעקבות הרשימה ההיא טל כוכבי:

"סטימצקי ממילא מתקדמת בצעדים בטוחים בדרך להיהפך ל-convenient store לפי כל פרמטר. גם שם הולכים לפי הקו המתפתח בקצב של סדרה הנדסית של לעשות לאנשים רק שמח וטוב בעיניים. אנשים באים ליהנות, לא? Haven't the Jewish people suffered enough? למה להרוס להם את חוויית הוצאת הכסף עם ספרים שעוסקים בחרא? עדיף לקנות ספרי הדרכה על איך לעשות מה (ארבע במאה אם אפשר), וספרי פרוזה בשקל, ולהרגיש מטופלים, מאומנים ואנשי תרבות זקופים. למה להשבית שמחות? זה לא כלכלי. כמו שלא שמים טלוויזיה מקולקלת באמצע שקם אלקטריק. אם במדינה הזו יש 82% שמאשרים שטוב להם והם מרוצים מאיכות חייהם ומהמדינה (נכון, שאלו אותם שאלות מנחות מהתחת, אבל בכל זאת…) זה אומר שיש כאן התגייסות כללית לאי ידיעה. יוצאים כאן להפגין רק בעניינים לא פוליטיים, כמו לדוגמא נגד אבות שמטיחים את ביתם התינוקת לרצפה. מאבקי סביבה זה נגד העשירים, ומריח מקיפוח ומתחושת מחנק אשראי. לא מוכר טוב".

אז בהאיטי, בלי עין הרע, יש חרא בכמויות גדולות. מנין הגופות הפע היה גדול כל כך, והחורבן יסודי כל-כך, שמנגנון ההשתקה הוהכחשה לא היה יכול להשתבלל אל תוך עצמו ולהעלים את הענין כולו. השאלה היא כמה זמן זה יישאר בתודעה, ומה יצליח הציבור הליבראלי הנאור להבין מהסיפור הזה על מצבו של העולם.