ארכיון

Posts Tagged ‘ישראל ושינוי אקלים’

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ב'

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק א'

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.

כדאי לקרוא

את הפוסט הזה בבלוג החדש של שמואל חן 'הפילוסוף הבודד'.

העולם מתחמם. אז צריך להקפיא. את התחנה הפחמית כמובן

אם יש דבר אחד שצריך לעשות השבוע זה לעצור את הטירוף הפחמי באשקלון. המטה לעצירת הפחמית פועל במרץ ובעקביות. כמו שכתבה יעל דראל היום בווי-נט

אם לשפוט על פי תגובת המתנחלים, נראה שאת הקפאת הבניה בשטחים הצליח נתניהו למסמס, והיא הולכת ומסתמנת כעוד קריצת ענק ודאבל טוק ישראלי אפייני. אולי הקפאת הפחמית באשקלון – מהלך שיצמצם במעט את הפער בין ההצהרות הירקרקות של פרס וארדן לבין מעשיהם עתירי הפחמן של לנדאו, האוצר ונתניהו – היא הפעולה הנכונה לישראל עכשיו.

אם נתניהו יכריז על מהלך כזה השבוע, ערב ועידת האקלים בקופנהאגן, הוא עשוי להוריד במעט את מפלס המבוכה שנכונה לו כשיבוא להשתתף בה בשבוע הבא. לקהילה הבינלאומית, שעובדת ברצינות לקראת קיצוץ פליטות של 80 אחוז עד 2050,  אין סבלנות למדינה עם תל"ג  שנתי לנפש של כמעט 25 אלף דולר שמתכוונת להגדיל את פליטות הפחמן שלה בכ 100 אחוז עד שנת 2030.

אז בדרך לקופנהאגן נא להקפיא את אשקלון. ויפה שעה אחת קודם.

שינוי אקלים: ישראל לקראת המאפ"ן

.

התצפיות שסוכמו בדו"ח הרביעי של הפאנל הבינממשלתי לשינוי האקלים מעידות שהטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה במהלך המאה ה 20 בקרוב למעלת צלסיוס שלמה. הצפי למאה ה 21 הוא עליה כפולה ואולי יותר. גם מבלי להכריע בסיבות לתהליך הזה, די ברור שהאקלים בגרסתו הנוכחית הוא בר חלוף. אנו עומדים בפני עידן חדש שכבר התחיל. אני מכנה אותו "מצב אקלימי פוסט-נורמלי", ובראשי תיבות מאפ"ן. ובתור מי שמשוכנע שמקור הבעיה הוא מעשה ידי אדם (אנתרופוגני), ברור לי גם ששני העשורים האחרונים שביזבזה האנושות על הכחשת הבעיה גרמו להחרפתה. הזמן שחלף בחסר מעש רק הקטין את חלון ההזדמנויות שעומד לרשותנו לצמצם את מימדי הבעיה ולהתארגן בזמן כדי להסתגל להשפעותיה.

שאלה חשובה שנשאלת השבוע, ערב צאת משלחת ישראל לועידת האקלים בקופנהאגןאולי בראשות ראש הממשלה – היא מה צפוי לישראל בעידן המאפ"ן?

פנחס אלפרט, החוקר הישראלי הבכיר בתחום חיזוי האקלים, עמד במסגרת כנס שערך בספטמבר האחרון משרד המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה על המגבלות הקיימות בשיטות חיזוי האקלים במדינה קטנה ומגוונת מבחינה אקלימית כמו ישראל. רוב המודלים הגלובליים אינם מתעכבים על ניואנסים מקומיים, ומסתפקים בניתוח גורף של מה שצפוי באזורים גדולים הכוללים מספר מדינות. אלפרט שיתף פעולה עם מדענים יפניים בפיתוח מודלים אקלימיים רגישים שיאפשרו חיזוי לנקודות המרוחקות זו מזו 50 ואף 20 קילומטרים. התוצאה: חיזויים ממוקדים לישראל. חישוביהם מראים שבאגן הים התיכון המאזן בין התאיידות (שתגדל בגלל עליית החום) לבין כמות המשקעים (שתקטן בגלל התתחממות) יהיה גרוע מהמאזן הנוכחי. הדבר יודגש במיוחד בקיץ, ובמיוחד ביבשה, שכמות המשקעים שהיא מקבלת חשובה כמובן הרבה יותר מאשר כמות המשקעים שיורדים בים.

מבין 19 מודלים שסקרו מדעני ה IPCC כולם מלבד אחד חוזים ירידה של כ 20% במשקעים עד שנת 2100. במקרה של ישראל, אלפרט והמדענים היפניים סיכמו את התצפיות האקלימיות שנרשמו בישראל בין  1960 ל 1990, ואז הרחיבו אותו כדי לחזות את הצפוי בעשורים הבאים. ממצא אחד שלהם הוא צפי של שנים שחונות רבות יחסית סביב 2030-2020. מספר המקרים שבהם יהיו רצפים בני יותר משבעה ימי יובש כבר עלה משבעה רצפים לחורף בממוצע בשנות השבעים לשנים עשר רצפים כאלו בחורף כיום, והוא צפוי להגיע עד 13 או 14 רצפים בחורף סביב 2030. גם במספר הרצפים של שלושה ימי גשם או יותר כבר חלה ירידה – מארבעים רצפים כאלה שנרשמו בשנות השבעים לכמחצית מהמספר הזה כיום. הצפי הוא שב 2040 יהיו רק עשרה רצפים כאלה בשנה.

בכנס האמור הוצג גם מחקר של מאיר רום וחבריו שעסק בסבירות תקופות בצורת בישראל. רום וחבריו צופים עליה במספר תקופות הבצורת, כלומר ברצפי שנים של מיעוט גשמים, משתים עשרה תקופות בצורת במהלך המאה ה 20 עד למעלה מ-20 תקופות בצורת במאה הנוכחית. גם אורכה של תקופת בצורת אופייני יגדל – משלוש שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת ממוצעת במאה ה-20 לשבע עד שמונה שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת טיפוסית במאה ה-21. והנתון המדאיג ביותר: בגלל הארכת תקופות הבצורת הצפויות במאה ה-21, גם גרעון המשקעים שייווצר בהן יגדל, ויסתכם בכ 3,000 מ"מ גשם לתקופת בצורת. במאה ה 20, לשם השוואה, המחסור שנגרם בתקופת בצורת טיפוסית, שהיתה כאמור קצרה יותר, היה של  1,000 מ"מ גשם בלבד.

מחקר שהציג בכנס אמיר גבעתי, מנהל תחום מים עליים ברשות המים, בדק את הקשר בין כמות המשקעים שיורדים לבין כמות המים הזמינים שמגיעים לאגן הכנרת. נתוני המשקעים והזרימות לאגן הכנרת שנרשמו בשנים 1980 עד 2002, בצירוף חיזוי המשקעים שערכו אלפרט, רום ואחרים, הובילו אותו למסקנה מדאיגה: בשנים 2015 עד 2030 צפויה כמות המים שתגיע לאגן הכנרת בשנה ממוצעת להיות 305 מיליון מטרים מעוקבים. זוהי נפילה של 20 אחוזים ביחס לעשורים של סוף המאה העשרים, בהם עמדה הכמות על  375 מיליון מ"ק בשנה. כשלוקחים בחשבון שהעלייה בטמפרטורות תביא גם עליה בשיעור ההתאיידות, רואים שהתחממות של 2 מעלות צלסיוס תהיה שוות ערך, מבחינת כמות המים שילכו לאיבוד מהכנרת בגלל התאיידות,  לגירעון של עוד 109 מ"מ גשם בחישוב שנתי, כלומר אבדן של עוד כ  15 אחוזים מהמים. תמר זהרי הראתה שמליחות האגם, שצפויה גם היא לעלות בקצב מהיר, עלולה לשנות מהותית את מגוון מיני האצות המתקיימות בו. התוצאה: סיכון ממשי ביכולת להשתמש במי האגם לאספקת מי שתיה.

הדברים עולים בקנה אחד עם דו"ח כללי יותר של ארגון אדם טבע ודין שהוכן בשנת 2007 והביא שורת תחזיות מדעיות שהתבססו על הצפי לאזורנו של מדעני הפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC. הדו"ח קובע שישראל תתחמם בקצב מהיר יותר מהממוצע העולמי, שההתחממות כאן  תודגש במיוחד בחדשי הקיץ, שיהיו חמים ב 3.3. מעלות מן הממוצע הרב שנתי הנוכחי. ההתחממות בישראל תהיה משמעותית יותר בלילות, תתאפיין בעליה בתדירות גלי חום ובעוצמתם ובירידה בתדירות הלילות הקרירים. שלג בהרי הצפון ובירושלים ייעשה נדיר יותר, כמות המשקעים הכוללת תרד בכ-20 עד 30 אחוזים, ומספר אירועי הגשם יירד בשיעור חד  אף יותר. יהיו פחות אירועי גשם. חלק גדול יותר מהם יהיה בעוצמה סוחפת שתגרוף את רוב המים אל הים בשטפונות.

השלכות שינוי  האקלים על המערכת הטבעית, על התשתיות ועל הפעילות הכלכלית בישראל נותחו ב 2007 גם בדו"ח שהוגש לועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. על פי הדו"ח, שינויי האקלים יפגעו באגן ההיקוות של הכנרת וביכולות האגירה של משק המים, ועליית מפל הימים  תביא פגיעה חמורה במים של אקוויפר החוף. אחת התוצאות עלולה להיות אי-יציבות אזורית והגברת  עימותים עתידיים בין מדינות. דברים דומים כתבתי במרס 2007 בעמוד הדעות של הארץ. ההתחממות הגלובלית, ממשיך דו"ח ועדת המדע והטכנולוגיה, עלולה להביא לירידה ברווחיות החקלאית בשיעור של עד 20% בשנת 2100, להשליך על המצב הבריאותי, כולל תחלואה גוברת בגלל התרחבות באיזורי תפוצה של מזיקים וחרקים.

רוב זמנה ומרצה של המשלחת הישראלית לקופנהאגן יוקדש מן הזמן למשימה העיקרית: להסביר לקהילה הבינלאומית מדוע ישראל איננה מתכוונת ללכת בדרכן של רוב המדינות המפותחות כמוה, שמתכוננות במרץ לצמצם  80 אחוז מפליטות הפחמן שלהן עד אמצע המאה. אבל אולי בשעות שבהן לא יהיו עסוקים בנסיונות לתרץ מדוע ישראל מתכוונת דווקא להעצים את פליטותיה בעשרות אחוזים יוכלו נציגינו לעסוק במלאכת קודש אחרת: מעקב אחרי האמצעים שיידונו בועידה להסתגלות להשפעות משבר האקלים. אנחנו נצטרך אותם, וכנראה מהר יותר משרובנו משערים.

אובמה נוסע לועידת קופנהאגן וכמה שאלות על ישראל

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

ENGLISH TEXT FOLLOWS THE HEBREW

הבית הלבן הודיע לאחרונה על כוונתו של הנשיא אובמה להגיע לקופנהאגן.

מעניין לראות שהביקור מתוכנן ל 9 בדצמבר, תחילת השבוע הראשון בועידה. השבוע הראשון מוקדש בדרך כלל לדיונים טכניים משמימים למדי של נציגי המדינות בשיפצורים ועידכונים בתפעול פרוטוקול קיוטו. בזה אובמה לא ישתתף. אבל נוכחותו שם תהיה איתות ברור לנציגי המדינות שהוא בתמונה, ושהוא עשוי לחזור לקראת הסוף – האקדח שמופיע במערכה הראשונה וגו'.

מעניין לראות שהודעת הבית הלבן כללה גם מועדים שבהם חמשה שרים של ממשלת ארה"ב ושתי יועצות בכירות בבית הלבן ישאו דברים בקופנהאגן. ליסה ג'קסון, מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה תדבר ב 9 בדצמבר. קן סאלאזאר, שר הפנים, למחרת. גארי לוק, שר המסחר והתתעשייה, ישא דברים ב 11 בדצמבר. סטיבן צ'ו שר האנרגיה ב 14 בחודש, שר החקלאות טום וילסאק ב 15 בדצמבר. ב 17 בדצמבר, יום לפני מועד הנעילה המתוכנן לועידה, ידברו ננסי סאטליי, יו"ר המועצה לאיכות הסביבה בבית הלבן וקרול בראונר, עוזרת הנשיא.

הדברים מצטרפים להודעה מאתמול של סין, שהיא ראשונה מסוגה, שבכוונתה להפחית פליטות.

אובמה ריאלי. הוא אינו מבטיח מה שאין לו. אבל  בכל זאת יש לו משהו: ועדות הסנאט  פחות או יותר סיכמו תכניות לקיצוץ פליטות של 17 אחוז עד שנת 2020 , עם אופק של 30 אחוז עד 2025, 42 אחוז עד 2030 ו 83 אחוזים עד 2050. כמובן שאסור לשכוח שמדובר באחוזים מול שנת 2005 כשנת בסיס, ולא שנת 2000 או שנת 1990. אבל גם זה משהו.

עכשיו נשארו רק כמה שאלות

1. האם אובמה אכן יחזור לקראת סוף הועידה, שמתוכננת להינעל בשבת ה 18 בדצמבר?

2. האם מתרקם הסכם בין סין לבין ארה"ב, שיובא לידיעת הצירים במהלך הועידה?

3. האם המשלחת הישראלית הרשמית תקדים את יציאתה לקופנהאגן, שמתוכננת כרגע ל 13 בחודש, כדי להיות נוכחת בנאום אובמה?

4. האם בנימין נתניהו יסע, ויצטרף בכך ל 65 ראשי המדינות שמתכוונים להשתתף – מספר שעשוי לגדול משמעותית עקב נוכחות אובמה?

5. והחשוב ביותר: האם מישהו דואג שצבעי בגדי הנציגים הרשמיים של המשלחת הישראלית יותאמו ככל האפשר לצבעי הקירות, השטיחים והריהוט באולמות הועידה? שאם לא כן, מישהו עוד עשוי להבחין בהם, לחקור אותם על עמדתה הפורמאלית של ממשלת ישראל, ולשמוע מהם על:

– המגמה להעלות את פליטות גזי החממה בלמעלה מ 30% עד שנת 2030 (ביחס לשנת 2005)

התכנית להקים תחת כח פחמית גדולה

הכוונה להמשיך ולטפח תחבורת כביש ברכבים פרטיים

גרירת הרגליים בענין אנרגיה סולארית

המשך סיבסוד החקלאות הפולטנית

וכיוצא באלו תופיני פחמן.

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

The white House has announced that President Obama will attend the climate conference in Copenhagen

Obama’s visit is scheduled for December 9th, during the first week of the conference. The first week is normally dedicated to dreary technical deliberations by medium level officials of mechanisms to streamline existing Protocols , with a view to improve a future treaty. Important of course, but safe to bet Obama will not participate in this. Rather, his early presence will send a signal to other leaders that he is in the picture, and might be back before the conference is over. A kind of gun making an appearance in Act One etc

Significantly, the White House also specified dates on which five US cabinet ministers and two senior  advisors to the president will speak in Copenhagen. And China just announced its commitment to reduce emissions per GDP percentile. This does not guarantee real cuts, but is a vast improvement on China’s traditional stance that as a developing country it should be exempted altogether

Obama is realistic. He does not promise something he does not have. And he has something: senate committees have more or less agreed on 17% emission cuts by 2020, with a view for 30% by 2025, 42% by 2030 and 83% by 2050. Of course these are in comparison to emission levels in 2005, not 2000 or 1990s. But I guess you have to start somewhere with the D.C houses

Now some questions

Will Obama be back for the final day of the conference, scheduled for December 18th

Is there an agreement in the making between the USA and China, who between them account for almost half of global emissions? And if so, will it be revealed during the conference

Will the Israeli dignitaries, originally scheduled to go to Copenhagen on December 13th, go earlier now, to catch Obama’s early appearance

Will Netanyahu join them

And, most importantly: is someone making sure the colours worn by members of the Israeli delegation match the colours of the walls, the carpets and the furniture in the convention centre? Cause if they don’t, someone might spot them there, inquire about Israel’s formal position on emission cuts, and discover that

Compared to 2005, By 2030 Israel plans to raise emissions by more than 30%

Israel is determined to build a huge new coal fired power station near Ashqelon

It works hard to encourage road traffic, primarily in private cars, at the expense of already decaying                                  metropolitan bus systems

It drags its feet disgracefully regarding renewable energy

It continues to heavily subsidize a carbon intensive agriculture

And on and on it goes

שינוי אקלים – המלה הנפוצה ביותר בשפה האנגלית מאז שנת 2000

הארגון  language monitor מפרסם בכל נובמבר תוצאות סקר ממוחשב שהוא עורך, שמטרתו גילוי המילה הנפוצה ביותר בכלי התקשורת האלקטרונית ובאינטרנט בשנה החולפת. השבוע, לקראת תום העשור הראשון של המאה ה 21, פירסם הארגון, כפי שמדווח ווינט, שהמלה הנפוצה ביותר בשפה האנגלית מאז שנת 2000 היא שינוי אקלים. במקום השני: 9/11.

אינני מכיר סקר דומה בשפה העברית, אך יש סימן מובהק שמעיד שהמצב בישראל שונה: לתופעה המכונה באנגלית climate change אין אפילו שם מוסכם בעברית. 'שינוי אקלים' לא ממש תפס בלשון הקודש. יש מי שמשתמשים במושג  'משבר האקלים'. אחרים ב'התחממות כדור הארץ' או 'התחממות גלובלית'. הניחוש שלי הוא שגם אם נחשב את איזכורי כל ארבעת המונחים הללו ביחד, מספרם הכולל יהיה בטל בששים מול איזכורי מלים כמו 'ביטחון' או 'צה"ל'.

ישראל – מדינה עם משרד הגנת סביבה שתקציבו כתקציבו של קיבוץ בינוני – טרם  גילתה שמשבר האקלים ניצב בראש סדר היום העולמי. בועידת האקלים בקופנהאגן, כמו בקודמותיה, תהיה משלחתנו עסוקה מן הסתם בעיקר בלא להתבלט, לא להישאל ולא לדבר יותר מדי כדי לא להיות ללעג. מדינה עם תל"ג לנפש דומה לזה של כמה מהמדינות המפותחות בעולם עומדת להגיע לקופנהאגן כשבאמתחתה דו"ח הקובע שבמקרה הטוב תגדל פליטת הפחמן השנתי שלה בתוך עשרים שנה 'רק' בשלושים וארבעה אחוז. זאת בעת שרוב המדינות המפותחות עסוקות בקדחתנות בליטוש התכניות האופרטיביות לקיצוץ של עשרות אחוזים. הנתון המביך הזה בא לצד עקשנות בלתי מתפשרת להקים תחנת כח פחמית ענקית ליד אשקלון, ומצטרף לתמונה עלובה בתחום האנרגיה הסולארית. הוסיפו לכך היעדר תכנית לשדרוג משמעותי של התחבורה הציבורית העירונית בגוש דן, דריכה במקום בעידוד תחבורה לא מזהמת כמו אופניים, נסיגה מתמדת בהחלטות שלטוניות או מהלכי חקיקה לצימצום פליטות מחקלאות  – וזוהי רשימה חלקית מאוד – ותראו שהפער באוצר המלים אינו מקרי. הוא משקף תמונה ברורה של סדר עדיפות תלוש מהמציאות.

השר גלעד ארדן סיכם את התמונה בצורה קולעת בנאום שנשא בספטמבר  2009 במהלך כנס על ההשפעות החזויות של שינוי האקלים על ישראל שזימן המדען הראשי במשרדו. ארדן דיבר אז על תחושות התסכול שהוא חש כל אימת שהוא מנסה להסביר לפוליטיקאים בישראל, כולל חבריו לשולחן הממשלה, את מהות משבר האקלים ומשמעויותיו. "אין הרבה דברים", אמר ארדן, "שבהם הנתק בין סדר העדיפויות של ממשלה והבנתה של מה עליה לעשות לבין המציאות מומחש כמו בתחום ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. זה קשור גם לחוסר הבנה שלנו את סדר היום העולמי וגם לחוסר ההבנה שלנו את המשמעות של התהליך הזה לאיכות החיים בישראל. כשאני מעלה את הנושא לדיון בין השרים אני מרגיש כאילו הדברים הם עניני האישי בלבד".

משבר האקלים מגיע לתודעה הציבורית בישראל באיחור גדול. גם היום – אפילו היום – יש בישראל רבים שממשיכים לראות בכל הענין גחמה בלתי מוסברת של גויים שלא ממש נוגעת לנו. זה קשור מן הסתם לנטיה הישראלית להתבוננות אינטרוורטית, כלומר מרוכזת בעצמה. נטיה כזו מעודדת הדחקה של משבר האקלים מן התודעה ומיסגורה כמשהו שקורה הרחק מכאן – בקטבים, ביערות הגשם ובאופק זמן אחר. השיח הישראלי הצליח לנתק את הזמן האקלימי הגלובלי מן הזמן הישראלי ולהרחיקו אל העתיד הלא מוגדר.

סיבה נוספת לאדישות הישראלית כלפי התחממות כדור הארץ היא המשקל הרב שהסכסוך הישראלי-ערבי תופס בתודעה האישית ובמרחב הציבורי. אלון טל כבר עמד על כך בספרו החלוצי 'הסביבה בישראל' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002). ג'ון לנון אמר ש"החיים זה מה שקורה בזמן שרוקמים תוכניות אחרות". בישראל "החיים" – שאלות חינוך, סביבה, חברה, בריאות, זכויות אזרח, תרבות – מתרחשים כאילו מאליהם, בזמן שרוב תשומת הלב מוקדשת לסיבוב הבא של הסכסוך. אנו עסוקים בהכנות למלחמה הבאה, זו שתשים קץ לכל קודמותיה, או ליוזמת השלום האולטימטיבית שתשיג יעד דומה. בינתיים, בתוך מצב שלומלחמה אינסופי, החלל הקוגניטיבי והרגשי של הספירה הציבורית בישראל תפוס. בעיות ארוכות טווח, כולל רבות שהן גורליות לעתידנו, נשמטות מהתודעה מבלי לעורר בנו תחושת דחיפות.

בתום הרצאה שנתתי לפני כמה שבועות על משבר האקלים בפני קהל של משפטנים הפטירה מישהי מן הקהל: "כל הסכנות הללו באמת מדאיגות מאוד, אבל לא אותי. אני כבר מעשנת". ברוח דומה ניתן לאמר שהישראלים אינם נוטים להתרגש מהסכנות הגלומות במשבר האקלים כי הם משוכנעים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם, או לפחות מה מהווה איום משמעותי על שלומם. וכשאדם מודע לסכנה שבעיניו נראית ברורה ומוחשית, הסיכוי שיקח ברצינות איומים אחרים קטן.

מחקר שערכתי עם תום פסח בשנת 2004 בדק ספציפית את איכות  הידע שיש לישראלים על שינוי האקלים ואת דפוסי הדאגה שהתופעה מעוררת בהם. ערכנו סקר טלפוני עם מדגם מייצג של 600 איש, שבדק גם את רמת הידע של הנשאלים בתחום וגם את מידת הדאגה שהנושא מעורר בהם. הממצאים, שהוצלבו מול הנתונים הדמוגרפיים של הנשאלים (מין, גיל, רמת השכלה, קבוצה אתנית), היו מעניינים ואף משעשעים. ראשית ראינו שרמת הידע וההבנה שגילו הנשאלים בתחום משבר האקלים היתה נמוכה ללא כל קשר לחתך הסוציו-אקונומי או לרמת ההשכלה. הבורות בתחום, במלים אחרות, חצתה גבולות השכלתיים, אתניים, גילאיים ומיגדריים. שנית, מרואיינים משכילים יותר נטו להביע ביטחון עצמי רב יותר בידע שלהם בתחום – אף שבפועל כאמור היא לא היתה שונה משמעותית מרמת הידע (הנמוכה) של כלל האוכלוסיה. אך הממצא השלישי היה המעניין ביותר: דווקא נשאלים שמיקומם בחתך הסוציו-אקונומי נמוך יותר גילו דאגה גדולה יותר להשלכות משבר האקלים. הממצא הזה הפריך את הטענה המקובלת שמודעות סביבתית כרוכה בהכרח בהשכלה, בידע ובמעמד סוציו-אקונומי מסויים.  במקום זה הוא הבהיר שאנשים חסרי השכלה שנמצאים במעמד סוציו-אקונומי נמוך מודעים היטב לכך שכשמשבר סיסטמי פוגע, הם, החלשים, עתידים לשלם מחיר כבד. החזקים יותר בטוחים יותר ביכולתם לשרוד. בזאת לפחות הם כנראה צודקים.

משבר האקלים הוא ענין שמחייב בין השאר הסתכלות מדעית על העולם, וגם בתחום הזה יש בעיה בישראל. מעורבות אנשי מדע בענייני ציבור בישראל היתה ונשארה מוגבלת, והדיון התקשורתי על עתיד האקלים מתנהל כמעט בלא מעורבות מצידם. מדענים ישראלים שתוצאות מחקריהם על משבר האקלים והשפעותיו על ישראל החלו מתפרסמות בז'ורנאלים מדעיים לפני קרוב לעשרים שנה אינם ידועים ברובם לעתונאים, שממעטים לזאכר את ממצאיהם. אין פלא שהנטיה הידועה ממקומות אחרים בעולם להכחיש את משבר האקלים ולפתח פאטאליזם כלפיו נפוצה גם בישראל. כך יכולים משרד התשתיות וחברת החשמל וגורמים ממלכתיים אחרים לנהל את משק האנרגיה, התחבורה, החקלאות ומתחומים נוספים בהפקרות, כאילו אין ולא יהיה משבר אקלים, וכאילו ישראל איננה ממקומת באחד האזורים הרגישים לתוצאותיו.

.