ארכיון

Posts Tagged ‘ועידת האקלים בקופנהאגן’

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח משוקלל של הסכמות קופנהאגן מגלה שיפן אלופה

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח מבוסס-מודל של הסכמות קופנהאגן

נייר עבודה חדש שהוכן במסגרת פרויקט הארוורד להסכמי אקלים בינלאומיים ופורסם בחודש שעבר מביא ניתוח מעניין של התחייבויות המדינות השונות שניתנו בתחילת 2010 כהמשך להסכמות קונהאגן מדצמבר 2009.

כזכור, במסגרת הסכמות קופנהאן נקראו המדינות השונות להצהיר עד סוף ינואר 2010 על המחוייבויות שהן תהיינה מוכנות לקחת על עצמן במסגרת הסכם פוסט-קיוטו, לכשיושג הסכם כזה. ניתוח ראשוני של המחוייבויות עליהן הצהירו המדינות השונות הובא כאן בפברואר השנה.

הבעיה בהצהות המדינות, עם זאת, היתה שכל אחת מהן בחרה שיטה שונה להגדרת מחוייבותה. חלקן המשיכו את 'שפת קיוטו' וקבעו את קיצוץ הפליטות בהשוואה לשנת הבסיס 1990. אחרות בחרו בשנת 1990 כבסיס להשוואה. אחרות, כמו סין והודו, לא המתייחסות לעבר אלא לעתיד, ומבטיחות להוריד את אינטנסיביות הפחמן לדולר תוצר. אחרות, כמו ישראל, מצהירות על נכונות לקיצוץ ביחס ל'עסקים כרגיל' – כלומר לצפי הפליטות אם לא תינקט כל פעולה לצמצום.

נייר העמדה שכתבו וורן מקקיבין, אדל מוריס ופיטר ווילקוקסן עבור מרכז הארווארד מנסה להביא את מחוייבות המדינות השונות למכנה משותף אחיד, ואז להשוות ביניהן. המתודולוגיה פחות חשובה. תוצאות ההשוואה הן החלק המעניין.

המנצחת הגדולה בהשוואה הזו היא בלי ספק יפן, שעל פי כל קנה מידה מחוייבת כיום לקיצוץ העמוק ביותר של פליטות co2 עד 2020. יפן מתחייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 25 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב 1990. בחישוב של השוואה לעסקים כרגיל מדובר בקיצוץ של 48% – קרוב מאוד ליעד של 50% שהפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC המלי עליו ב 2007 כתנאי לעצירת התחממות כדור הארץ ברמה סבירה של התחממות בת 2 מעלות 'בלבד' במהלך המאה ה 21. בארץ השמש העולה כבר היום יש אינטנסיביות פחמן נמוכה לדולר תוצר, כך שהיא באמת מהווה מופת ליתר העמים.

גם אירופה המערבית יוצאת טוב מההשוואה: היא מחוייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 20 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב  1990. סיכוייה לעמוד ביעד הזה טובים, ועמידה כזו תביא אותה להישג טוב עוד יותר מזה שקיוו להשיג באצעות פרוטוקול קיוטו, שם היתה המחוייבות לרדת עד 2012 רק ב 5% מול פליטות 1990. ארה"ב מחוייבות כיום לקיצוץ שמשמעותו פליטה שנתית ב 2020 שתהיה נמוכה רק באחוז אחד מול 1990. אוסטרליה תעלה ב 30 אחוז ביחס ל 1990. על פי הצהרותיה בקופנהאגן, אגב, ישראל כמעט כופלת את הפליטה השנתית שהיתה בה ב 1990.

הודו, שהתחייבה לצמצם את אינטנסיביות הפחמן שלה לדולר תוצר ב 20 אחוז עד 2020, צפויה לפלוט באותה שנה פי 3.5 (350 אחוז) בהשוואה ל 1990. סין, שמתעתדת לצמצם את פליטותיה ב 2020 בכ 22 אחוז ביחס לעסקים כרגיל תפלוט באותה שנה קרוב לפי חמש בהשוואה ל 1990. במקרה של הודו, סין וברזיל יש כמובן לקחת בחשבון שהפליטה ההיסטורית שלהן, כלומר החוב שלהם למאזן החום של האטמוספירה, הוא קטן הרבה יותר משל מדינות המערב ומזרח אירופה שתהליכי התיעוש שלהם התחילו מאה שנה מוקדם יותר.

מדינות הגוש הקומוניסטי, בגלל ההיסטוריה התעשייתית המיוחדת שלהן, נמצאות במצב שונה. הן אמנם מתעתדות להגיע ל 2020 עם פליטה שנתית נמוכה ב 15 אחוז מזו שהיתה בהן ב 1990. אבל עיקר ההפחתה התרחשה בגלל המעבר משיטות הייצור המזוהמות בעידן הקומוניסטי לייצור נקי יותר מאז. הקיצוץ הזה יבוא לידי ביטוי בירידה של אחוז אחד בלבד בהשוואה לעסקים כרגיל.

המחקר לקח גם את המחוייבויות של המדינות השונות לקיצוץ פליטות וחישב את העלויות הכספיות של הקיצוץ. החישוב מביא הירידה בתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) ב 2020 בהשוואה לתמ"ג שהה מתקיים ב'עסקים כרגיל' (כלומר בלי קיצוץ):

אוסטרליה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

קנדה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

ניו-זילנד – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

מדינות אופ"ק – 6 אחוז ירידה בתמ"ג (גם בגלל הירידה בשימוש בנפט בשוק העולמי).

יפן – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

מערב אירופה – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

סין – 4 אחוז ירידה בתמ"ג

ארה"ב – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

בחישוב גלובלי, אגב, יוצא שהקיצוץ העולמי עד 2020 בהשוואה לתסריט העסקים כרגיל מסתכם בירידה בת 17.5 אחוז. זה מעט מדי, ומאוחר מדי, ורחוק מאוד מהיעד של 50% שיבטיח שהתחממות כדור הארץ לא תצא משליטה.
17.5 אחוז קיצוץ ביחס לעסקים כרגיל זה אגב דומה מאוד למחוייבות שלקחה על עצמה מדינה ים תיכונית מסויימת, דוברת עברית. זו שמדיניות האקלים שלה עד כה מתבססת על הניסיון להסתתר ולהסתגר בבינוניות כל כך חיוורת שאיש כלל לא ירגיש בקיומה…

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

היום ב 17:00 בבית ציוני אמריקה – האירוע המרכזי של התנועה הסביבתית לסיכום הועידה בקופנהאגן

היום, יום ראשון ה 24 בינואר בשעה 17:00 ייפתח בבית ציוני אמריקה בתל-אביב (רחוב פריש, יוצא מאבן גבירול אחד דרומה לשאול המלך, ליד לונדון מיניסטור) האירוע המרכזי שמארגנת התנועה הסביבתית – קואליצית 'דרכים לקיימות', 'חיים וסביבה', קרן היינריך בל, וקרן נתן קאמינגס – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לסיכום ועידת האקלים בקופנהאגן.

הנה הפרטים על האירוע.

הוצאת הקיבוץ המאוחד מעורבת בגלל שני ספרים שהיא פרסמה במהלך 2009 שעוסקים בשינוי האקלים – 'רשימות מאזור אסון' של אליזבט קולברט ו'הנה זה בא' פרי עטי. שניהם אגב יצאו במסגרת הסדרה 'כעת' שעורכת ארנה קזין.

בכנס היום ידברו נציגי קואליצית ארגוני הסביבה 'דרכים לקיימות' שהיו בקופנהאגן, ח"כ דב חנין שהוא יו"ר השדולה הסביבתית חברתית בכנסת, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ד"ר יוסי ענבר, ד"ר אילון שוורץ יו"ר חיים וסביבה, נאור ירושלמי מנכ"ל הארגון, יורן בוהם מקרן היינריך בל, עו"ד ציפי איסר-איציק מנכ"ל אדם טבע ודין , עדי דישון מ'אקטוריידרס', נעמי צור מהחברה להגנת הטבע, ניר קנטור מהתאחדות התעשיינים, אורלי רונן סמנכ"לית מרכז השל, וגם אני.

כאן פרטים על עוד מספר אירועים פומביים שעוסקים בשינוי האקלים שייערכו בזמן הקרוב.

'רביעית השטיח האדום' מקופנהאגן שוחררה מהכלא עד מועד המשפט

משהו רקוב בממלכת דנמרק.

ב 17 בדצמבר בשעות הערב הגיעו 120 מראשי המדינות ושרי החוץ שבאו לועידת האקלים בקופנהאגן לארוחת ערב רשמית שערכה עבורם מלכת דנמרק. לשיירת הלימוזינות התגנבה לימוזינה בלתי קרואה. היא היתה שחורה כמו כולן, נשאה דגלונים על כנפיה הקדמיות, ובתוכה היו נהג במדים ואיש ואישה לבושים בבגדי ערב מלכותיים. הגבר היה  חואן (חואנצ'ו) לופז דה אוראלדה, מנכ"ל גרינפיס ספרד, שבכל פעם שפגשתי בו בשנים האחרונות הרשים אותי מחדש באינטנסיביות וברצינות שלו. האשה היתה נורה כריסטיאנסן, פעילת גרינפיס מנורבגיה.

הנהג פתח להם את הדלת, הם יצאו כמו זוג מלכותי לכל דבר, ונכנסו אל אולם ארוחת הערב. ליד דלת הכניסה, אל מול הצלמים המשתאים, הם הוציאו שלטים צהובים גדולים שעליהם היה כתוב: 'פוליטיקאים מדברים. מנהיגים עושים. הצילו את האקלים'. בתוך שניות הם נעצרו, ובהמשך עוד שניים מעוזריהם. הארבעה, המכונים 'רביעית השטיח האדום', הוחזקו בכלא עד אתמול, יום רביעי בלילה, בלי משפט ובלי כתב אישום.  שבועיים הם היו בבידוד מוחלט, ואפילו בחג המולד לא הותר להם לפגוש את משפחותיהם. לנורה יש ילד בן שנתיים וילד בן שבע. ילדיו של חואנצ'ו מבוגרים יותר. רק ביום רביעי בלילה, ערב לפני שהם היו אמורים להיות מובאים בפני שופט לראשונה, שוחררו הארבעה בערבות עד תחילת משפטם.

ההתנהגות של הדנים בפרשה הזו מוזרה ומקוממת. נכון, שירות הביטחון הדני הובך בריש גלי, והאירוע הבהיר שכל ראשי המדינות שנכחו באירוע – כולל הילארי קלינטון  שנסעה בלימוזינה שלפני חואן ונורה – היו חשופים. אבל בין זה לבין ההתנהגות הדרקונית כלפי מי שהביאו לאולם האקסקלוסיבי והמתבדל ההוא מחאה בשם עשרות מיליוני איש מכל העולם עדיין המרחק גדול.

בהשוואה לועידות האקלים הקודמות, בהן האינטראקציה בין הנציגים הרשמיים לבין נציגי החברה האזרחית היתה פתוחה ומעשירה, הועידה בקופנהאגן היתה מפגן של אטימות. בשבוע השני שלה, שבו התנהלה הפעילות הפוליטית החשובה באמת, נותרו רוב האקטיביסטים – כולל נציגי הארגונים מישראל – מחוץ לאולם הועידה, בלי יכולת להשמיע קול ולהשפיע. הטיפול הדרקוני ברביעיה בעת שהייתה במעצר מצטרף לשערוריה הזו. לא מן הנמנע שהדנים, כמו ממשלים שמרניים אחרים, עושים את הקרימינליזציה הזו של המחאה כדי לאותת לארגוני הסביבה והארגונים החברתיים שגם בעתיד קולם לא יישמע, ושההכרעות הגורליות על עתיד האטמוספירה, שיחרצו גורלות של אוכלוסיות גדולות, עומדות להתקבל מאחורי מנעול ובריח.

זה אולי מוקדם מדי לקבוע זאת בוודאות, אבל לא מן הנמנע שההתעמרות הזו בנציגי החברה האזרחית, וההתעלמות מכך שהמסרים שלהם מייצגים מאות מיליונים, תפעל כבומרנג שיפגע בסוף דווקא בקברניטי כלכלת הפחמן. מאז תום ועידת האקלים בקופנהאגן חתמו כבר 15 מיליון איש על עצומה גלובלית שקוראת להשגת הסכם אקלים שאפתני, הוגן ומחייב עוד השנה. קופנהאגן סימנה אולי את תחילתה של תנועה סביבתית חברתית גלובלית. נוכח אזלת היד של המדינאים, זו כרגע התקווה האחרונה שלנו להציל את האטמוספירה, ולהימנע מהרס ומסבל בקנה מידה חסר תקדים בעשורים הקרובים.

רביעית השטיח האדום עדיין זקוקה לתמיכה לקראת המשפט. זה הלינק להביע סולידריות עימם.

על המאבק לשחרר את הרביעיה ראו כאן.

והנה הוידאו שמתאר מה בדיוק קרה שם בליל ה 17 בדצמבר.

תודה לעמיתי השל

מי שעקב אחרי הבלוג הזה בימי הועידה – ולשמחתי היו רבים כאלה – יודע שאני בקופנהאגן לא הייתי. אני עקבתי אחרי הועידה באינטרנט, באמצעות ה webcast . אך אפילו מכאן עברו גם עלי ימים ורגעים קשים במהלכה. לכן מפגשים והרצאות ואפילו הופעות בתקשורת שיש לי מאז הועידה הם גם קצת אירועים תראפויטים עבורי. מעין ביקור מחדש במקום שהיה מטריד ומדאיג עוד לפני הועידה בקופנהאגן, ואחריה נעשה לצל כבד שמעיב על עתידנו.

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברי תכנית העמיתים של 'מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית'. התכנית מבוססת על כך שכל שנה מציע המרכז מלגה קטנה לאנשים ונשים מעיסוקים מגוונים – לאו דוקא בתחום הסביבה – כדי שיוכלו להקדיש חלק מזמנם במהלך שנה אחת להיכרות מעמיקה עם התחום הסביבתי. כך נוצרת כל שנה קוהורטה איכותית של אנשים  שנפגשת אחת לשבוע, שומעת הרצאות מסגל המרכז וממרצים אורחים, עורכת דיונים וסיורים, עוקבת אחרי אירועים שונים בארץ ובעולם בתחום הסביבה ועוד. רכזות הקבוצה מטעם 'השל' השנה הן אורלי רותם-רונן, סמנכ"לית המרכז שמסיימת בימים אלה את הדוקטורט של בגיאוגרפיה, וד"ר ליה אטינגר, ביולוגית מבריקה ודמות מרכזית בחשיבה הסביבתית בישראל.

הפגישה אליה הוזמנתי בשבוע שעבר עסקה בועידת קופנהאגן. ליה ואורלי חזרו משם כמה ימים קודם לכן, ולהרצאת הפתיחה שלהן שהתחילה את היום הצטרף גם יותם אבי-זוהר מ'ישראל בשביל אופניים', גם הוא בוגר הועידה.

איך אומרים במקומותינו? באתי לחזק ונמצאתי מחוזק.  ההתנסות של ליה, אורלי ויותם מקופנהאגן, שמייצגת במידה רבה את מה שעברו גם נציגי הארגונים הסביבתיים הישראלים האחרים שהיו בועידה (היו למעלה מ 30 כאלה), לא היתה מרנינה. הם התגוררו בבתי חברי הקהילה היהודית, חלקם בפרברים מרוחקים של קופנהאגן או אפילו במאלמו השכנה בשבדיה, מעבר למפרץ. בגלל הנסיעות הארוכות והפרוצדורות של הכניסה לאתרי הועידות (רובם לא הצליחו להיכנס לאתר הועידה הרשמית והיו רוב הזמן באתר ועידת הארגונים במקום אחר בעיר)  יומם התחיל בדרך כלל כמה שעות לפני אור ראשון, והסתיים לקראת חצות. הליכה על מדרכות קפואות בשש בבוקר, מסתבר, אינה דבר קל ויכולה להיות אפילו מסוכנת, במיוחד כשחלק מתחנות המטרו שהיו קרובות יותר לאתר הועידה נסגרו בכוונה כחלק מהיערכות המשטרה. והתחושה שהועידה הרשמית עושה הכל כדי להתנתק מנציגי החברה האזרחית, שב'מאני טיים' הודרו לחלוטין, היתה מתסכלת ומקוממת.  בקיצור, מי שחשב שחברי הארגונים נסעו לקופנהאגן לבלות כדאי שיחשוב שוב. מה שעבר עליהם, ובמיוחד על אלה מהם ש'זכו' להמתין בתור ביום שני ה 14 בדצמבר שבע שעות בקור המקפיא ובסוף לא נכנסו לאתר הועידה, היה סיפור מעורר כבוד של נחישות ועקשנות. זה כמובן עוד לפני שהתחלנו לדבר על תוצאות הועידה העלובות.

בקיצור, הבוקר שביליתי בשבוע שעבר עם עמיתי 'השל' עשה לי טוב. החלפת החוויות מן האירוע היתה קולחת, עם תרומה משמעותית  גם מאלה שהיו שם וגם מאלה שעקבו אחרי הועידה מכאן. היו שם תובנות והערות והארות, ומעל לכל ותחושה שלמרות האכזבה עוד יש מה לעשות, והתקוה לא מתה.

תודה לעמיתי השל לשנת 2009-2010.

וואקרנאגל וג'ארמאן עם לקחים מועידת האקלים בקופנהאגן

וואקרנאגל, מן הצמד ריס וואקרנאגל שהמציאו את המושג 'טביעת הרגל האקולוגית, עומד היום בראש הארגון הנקרא global foot print.

מיד אחרי הועידה בקופנהאגן הוא מציע את חשבון הנפש הבא, שכולל גם התיחסות להישגים שהושגו, דוגמת עשיה מבטיחה ומבורכת בתחום צמצום פליטות בשטח העירוני, התקדמות מסויימת בתחום כריתת היערות, ועוד.

הנה הלינק
Wackernagel post Copenhagen Dec 2009

לג'וס ג'ארמאן, קמפיינר מרכזי של גרינפיס בריטניה בתחום האקלים, היו הרבה פחות דברים חיוביים למנות. הנה המאמר שהוא פרסם ב'אינדיפנדנט' מיד אחרי הועידה.

גילוי מן החדר: האם סין היא שהכשילה את ועידת קופנהאגן?

כמעט שבוע אחרי נעילת ועידת האקלים בקופנהאגן, קיבלנו הזדמנות להציץ אל הדינמיקה שקדמה לכשלון.  המידע מגיע ממארק לינס, אקטיביסט, עיתונאי וסופר בריטי שידוע בעיקר בזכות ספרו 'שש מעלות – עתידנו על כוכב חם יותר', שיצא ב'נשיונל ג'יאוגרפיק ב 2007. ב 2008 הפיקה 'נשיונל ג'יאוגרפיק' גם סרט שמתבסס על הספר (ראיון עם לינס מלפני כמה חודשים בוידאו בהמשך).

בנובמבר 2009, כחודש לפני הועידה בקופנהאגן, מונה לינס ליועץ מיוחד לשינוי אקלים לנשיא המאלדיביים מוחמד נאשיד. לא מן הנמנע שלינס הוא זה שהיה מאחורי הרעיון של ישיבת הקבינט של המאלדיביים שנערכה מתחת למים, עם השרים בחליפות צלילה, חותמים על מסמך על שולחנות שמונחים על הקרקעית. הוידאו מן הישיבה קיבל תהודה רבה בכל העולם בתחילת נובמבר והמחיש את מצוקת מדינות האיים הקטנים.

במאמר שפרסם לינס שלשום בגרדיאן הוא מספר על התרשמותו מפגישת העבודה הדרמטית שנערכה בליל ששי ה 18 בדצמבר באחד החדרים הצדדיים בקופנהאגן. לינס היה שם כיועצו המיוחד של נאשיד. אובמה כבר נאם את נאומו הפורמלי בפני המליאה בצהריים, והשקיע את כל זמנו בשארית היום בפגישות קדחתניות עם מנהיגים. בפגישה האמורה נכחו כ 50 איש – ראשי מדינות ויועצים בכירים. רסמוסן הדני היה יושב הראש. היו שם גורדון בראון ואנגלה מרקל וסרקוזי ואחרים. אובמה ישב בין בראון לבין ראש ממשלת אתיופיה. ומי לא בא? ראש ממשלת סין, שהתחמק מפגישות ישירות עם אובמה כל היום ולפגישה הזו שלח את סגן שר החוץ. מדי פעם ביקש הפקיד הסיני את סליחת מנהיגי העולם ויצא לדבר בטלפון עם 'הממונים עליו' כדבריו.

זה כשלעצמו מדהים. אבל ההשפלה האישית לאובמה וליתר ראשי המדינות היתה רק התפאורה למה שלינס מתאר כמאמץ הסיני העקבי – והמוצלח – לטרפוד הישיבה  ובעקיפין הועידה כולה. לטענתו, האמריקנים והאירופים באו לפגישה הזו אחרי שכבר רמזו בכמה פורומים על נכונות לקיצוצים משמעותיים עוד יותר מאלו שהופיעו עד אז בהצהרות הרשמיות שלהם. הם התכוונו להכניס להסכם המתגבש יעדים מספריים משופרים לקיצוץ פליטות גזי החממה שהם עצמם, כלומר המדינות המתועשות, יקחו על עצמם. והם הסכימו לציין במסמך נתון חשוב נוסף: שנת 2020 כשנת היעד לשיא הפליטות, שאחריה תתחיל הירידה המקווה.

אלא שכאן נכנס הסיני לפעולה ותבע במפגיע שיעד הצמצום המעודכן של המדינות המתועשות (סין אינה נמנית עליה בינתיים – היא שייכת לגוש המדינות המתפתחות המכונה  G77), וגם שנת היעד לשיא הפליטות לא יצויינו במסמך. המניע לדרישה התמוהה הזו לטענת לינס קשור לאיסטרטגיה של סין לאורך כל הועידה – וכנראה גם בפגישות בין אובמה לנשיא סין ז'ונטאו שהתקיימו בבייג'ינג באמצע נובמבר. היעד הסיני האולטימטיבי, הוא טוען, היה טירפוד כל סיכוי להסכם שאפתני ומחייב לצמצום פליטות מוקדם. הסיבה: הסכם כזה היה פוגע במאמץ שלהם להפוך למעצמה התעשייתית מספר אחת בעולם, יעד שהשגתו מתבססת על שריפת כמויות עתק של פחם זול שיש לסין בשפע. לאיסטרטגיה התלותה גם טקטיקה: לצייר את מדינות המערב, ואת אובמה בראשן, כאחראים לכשלון. לכן דאגו נציגי סין לתקוע את דיוני הועדות הטכניות של הועידה בעשרה הימים הראשונים שלה, וזה היה המנוע למופע האימים שלהם בישיבה הלילית הגורלית. התסכול שראה לינס אצל מנהיגי המערב לנוכח הדרישה הבלתי סבירה של הסינים שהמדינות המתועשות יימנעו מלהכריז על יעדי הפליטה שלהן עצמן היה גדול. אנגלה מרקל הנדהמת הרימה את ידיה בתנועת שאלה תיאטרלית. ראש ממשלת אוסטרליה היכה במיקרופון. גורדון בראון רכן בלי הרף על הניירות במאמץ הירואי למצוא דרך להכניס יעדי פליטה מספריים ותאריך יעד לשיא הפליטות. הסיני לא זז. והסיני ניצח.
התוצאה – הסכם קופנהאגן –  הוא מסמך חלול. (אמש הוא תורגם לעברית, לינק לגרסא בלשון הקודש עלה כאן הבוקר)  אפילו ההוראה שיש בו שבתוך כ 40 יום (עד סוף ינואר 2010) יעבירו כל המדינות למכירות אמנת האקלים של האו"ם את היעדים המספריים שלהם לצמצום פליטות היא חסרת משמעות.  אין בה  שום טווח צמצום מחייב, וכל מדינה יכולה למעשה להודיע בעוד חודש על יעדים ככל העולה על רוחה.

לינס, בשר מבשרה של התנועה הסביבתית מזה שנים, מניח את האחריות גם לפתחם של ארגוני החברה האזרחית. התגובה האינסטינקטיבית שלהם לתמוך תמיד במדינות המתפתחות המייצגות את עניי העולם העומדים בפתח, ולהפעיל מכבש של לחצים על ממשלות המערב היתה מתנת חינם לסינים, להודים לברזילאים ולמדינות נוספות דוגמת ונצואלה שמתפרנסת די יפה מתעשיית הנפט. הארגונים שוחרי הטוב שכחו ללחוץ על מי שאולי מתבררים כאן כרעים האמיתיים של הועידה, שזכו להתנהל במהלך הועידה כמו סטודנטים חופשיים, בלי מתח ובלי דאגה.
הטענה של לינס, שהולכת בניגוד גמור למה שכתבו בימים האחרונים רוב הפרשנים, היא מרתקת. כדאי לראות איזה מידע נוסף ייצא מן החדר בעקבות הפרסום, ולאן יוליך הדיון בסוגיה הגלובלית המרתקת הזו בזמן הקרוב.

לא מן הנמנע שבקופנהאגן ראינו בשידור חי את תחילתה של המאה הסינית. שלמה שמיר, הבוקר ב'הארץ', מציג היבט נוסף של הסינדרום הסיני שנחשף בהצבעתה במועצת הביטחון של האו"ם השבוע.

הנה ראיון וידיאו עם מארק לינס מלפני כמה חודשים.