Archive

Posts Tagged ‘התקשורת ומשבר האקלים’

פרס פראט לשנת 2011 על תרומה מיוחדת לתקשורת בנושא סביבה

נחמד לזכות בפרס. תודה למרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית ולקרן פראט, ולחבר השופטים (דוד גלבוע, ענת סרגוסטי, שרון קנטור, אביב לביא, נאור ירושלמי, פיטר אדלר ואילון שוורץ) על בחירתם בי כזוכה בפרס על תרומה מיוחדת לתקשורת בנושא סביבה לשנת 2011.
'הומו קומבוסטנס', קוראיו, מגיביו ואוהדיו, הם חלק בלתי נפרד ממני בשנים האחרונות, והיו מרכיב משמעותי בזכיה הזו. אז תודה לכל העוקבים, המאזכרים, המלנקקים והמפרגנים!

הנה כמה לינקים לדיווחים מהתקופה האחרונה על הזוכים בפרס פראט השנה:

וואלה
ווינט
מקו
נענע10
האגודה הישראלית לתקשורת קהילתית
דף הפייסבוק של בי"ס פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת ת"א
עוד בלוג תל-אביבי של ידידי יואב לרמן
תשתית, פורטל סביבה ואנרגיה

מה יודע הציבור על שינוי אקלים וכמה זה איכפת לו? מחקר חדש מאוניברסיטת יל

מרב כץ-קמחי, עמיתת הומו קומבוסטנס מברקלי, קליפורניה, הפנתה את תשומת לבי השבוע לד"וח מרתק שהוציא מרכז המחקר על שינוי אקלים ותקשורת באוניברסיטת ייל, העוסק במידת ההבנה שיש לציבור האמריקני על הרקע המדעי של התחממות כדור הארץ והדרכים להתמודד בתופעה. הנה ההודעה על הוצאתו.
המחקר, שכותרתו 'ידע על שינוי אקלים לרוחב שש האמריקות של התחממות גלובלית', וזה הלינק לקובץ פי די אף שלו, מתבסס על ממצאי מחקר קודם של אותו מכון מחקר, שנערך ב 2009 ופורסם ב 2010, שמצא שאוכלוסית ארה"ב מתחלקת לשש קטגוריות מבחינת ההתייחסות לשינוי אקלים:

  • הקבוצה החוששת (alarmed), שב 2009 כללה 14 אחוז מאוכלוסית ארה"ב
  • הקבוצה המודאגת (concerned) שכללה 31 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה הזהירה (cautious), שכללה 23 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה הספקנית (doubtful) שכללה 10 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה המבטלת (dismissive) שכללה 12 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה האדישה (disengaged) שב 2009 כללה 11 אחוז מאוכלוסית ארה"ב.

המחקר הנוכחי לוקח את הממצא הזה צעד הלאה, ומנסה לעמוד על הקשר שבין ידע מדעי לבין דאגה, ובהמשך גם נכונות לפעולה מתקנת. בחלק אחד של השאלון התבקשו המשתתפים לענות על סדרת שאלות המבטאות את עמדתם באשר לשינוי האקלים, והתשובות שימשו את עורכי המחקר לשייך כל נבחן לאחת משש הקבוצות שאוזכרו. יתר השאלון היה מעין מבחן ידע שקובע את מידת ההבנה של הנשאל לגבי מצב האטמוספירה, שינוי האקלים וסיבותיו, ומה צריך לעשות כדי לצמצם את ההתחממות הגלובלית.
הנה כמה מן הממצאים.
ראשית, ההבנה של הרקע המדעי. הנה אחוז הנבחנים מכל אחת משש הקבוצות ('שש האמריקות' לפי המחקר מ 2009) אשר קיבלו ציון 'עובר' (A או B או C) במבחן הידע:
בקבוצה החוששת (alarmed), 49 אחוז קיבלו ציון 'עובר'. בקבוצה המודאגת (concerned) 33 אחוז, בקבוצה הזהירה (cautious) 16 אחוז, בקבוצה הספקנית (doubtful) 17 אחוז, בקבוצה המבטלת (dismissive) 4 אחוז, ובקבוצה האדישה (disengaged) 5 אחוז קיבלו ציון 'עובר'.
לגבי השאלה מה הוא הגורם להתחממות גלובלית: 87 אחוז מהחוששים ו 76 אחוז מהמודאגים ידעו שההתחממות הגלובלית היא אנתרופוגנית (מעשה ידי אדם). מבין האדישים ידעו זאת 37 אחוז, מבין הספקנים 6 אחוזים ומבין המבטלים רק 3 אחוז.
89 אחוז מבין החוששים ו 64 אחוז מבין המודאגים הבינו שמעבר משריפת דלק מחצבי לשימוש באנרגיות מתחדשות הוא מרכיב חשוב בהתמודדות עם שינוי האקלים. בהשוואה, רק 12 אחוז מהאדישים, 13 אחוז מהספקנים ו 7 אחוז מהמבטלים הבינו זאת.
אבל היו גם הפתעות, בעיקר בכמה מרכיבים של הרקע הפיזיקאלי של שינוי האקלים. מסתבר ש 79 אחוז מהמבטלים ו 74 אחוז מהספקנים מבינים שהמושג 'אפקט החממה' מתייחס לכושרה של האטמוספירה לשמר חום. זהו שיעור ידע גבוה יותר מזה שנמצא בין החוששים (66 אחוז) ובין המודאגים (64 אחוז). ממצא מפתיע נוסף: שיעור הנשאלים שעשו את הטעות הנפוצה ובלבלו בין אפקט החממה לבין השינויים בשכבת האוזון היה נמוך ביותר דווקא בין קבוצת המבטלים, ולא בין קבוצת החוששים או המודאגים.
המחקר גילה גם פערים משמעותיים בין הידע שמצוי בידי מומחים לבין הידע שמחלחל לציבור הרחב. למשל, אפילו בין החוששים, רק 13 אחוז ידעו לנקוב בנתון המדוייק של כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה (390 חלקי מיליון, או 0.0039 אחוז). במה שקשור להשפעות שינוי האקלים (הלבנת אלמוגים, התחמצנות האוקינוסים), חילחול הידע המדעי לציבור הרחב – לפחות לחוששים ולמודאגים) היה יעיל יותר – כמחצית מבין קבוצות החוששים והמודאגים הכירו באפן כללי את התופעות הכרוכות בשינוי האקלים.

הנה לינק לוידאו בן 6 דקות בו מסביר אנתוני לייזרוביץ מאונברסיטת יל על המחקר 'שש האמריקות של התחממות גלובלית' מ 2010:

http://environment.yale.edu/code/players/player-licensed-viral.swf

שינוי אקלים: כך נראה קמפיין אינטרנטי מוצלח

כל מי שמתעניין בתקשורת בכלל ובקמפיין סביבתיים בני זמננו מוזמן להציץ במאמר מרתק שהופיע אתמול במוסף הכלכלה המקיימת של הגרדיאן.   המאמר משתמש בטכנולוגיות של מיפוי רשתות חברתיות ותנועות מידע ברשת האינטרנט כדי לעקוב אחרי האיזכורים וההשפעה שהיתה בחדשים האחרונים לקמפיין שמנהל ארגון גרינפיס נגד חברת סינאר מאס, זו שעוקרת יערות עד באינדונזיה ומקומות אחרים ושותלת במקומם דקלי קוקוס לייצור שמן הקוקוס, שמתגלגל אחר כך למוצרים כמו שוקולד מארס של חברת נסטלה ולדברים דומים.

הצבעה מעניינת בסנאט האמריקני השבוע בענין שינוי אקלים

הסנאטורית ליסה מורקובסקי ממדינת אלסקה, רפובליקנית (אלא מה?) מעלה ביום חמישי הקרוב הצעת החלטה בסנאט (הנה הדיווח עליו בניו-יורק טיימס) שנראית טכנית אך עלולה להיות הרת גורל לניסיון האמריקני והבינלאומי לקצץ פליטות. מדובר בשינוי הגדרות טכניות שנוסחו במשרד הגנת הסביבה האמריקני EPA  אשר קובעות שפליטת גזי חממה היא 'פליטה מסוכנת'. הגדרת גזי חממה כ'מסוכנת' היא הבסיס ליכולתו של המשרד להגנת הסביבה  לאכוף בפועל הגבלות על פליטות פחמן ממכוניות ותחנות כח.

מבחינה טכנית, ההחלטה שמנסה מרקובסקי להעביר מיועדת להפעיל את סמכות הסנאט ובית הנבחרים לערוך 'עיון מחדש' – כלומר שינוי – של נספחים ופרוטוקולים טכניים שכותבים משרדים ממשלתיים לצורך תפעול חוקים. מדובר בהליך שגם אם הוא מקבל אישור של בתי הנבחרים הוא עדיין זקוק לחתימת אישרור של הנשיא. (הליך כזה הושלם רק פעם אחת, בתחילת ממשל ג'ורג' בוש הבן ב 2001, כשהסנאט ובית הנבחרים – בשניהם היה אז רוב רפובליקני גדול – העבירו החלטה שמשנה הגדרות שנכתבו בזמן ממשל קלינטון שעוסקות בהתעמלות ובחילוץ עצמות במקום העבודה. הסיכוי של מרקובסקי להשלים הליך דומה בנושא האקלים, ולזכות בחתימת אישרור מאובמה, היא כמובן קלושה. אבל הצלחה שלה בסנאט או בבית הנבחרים תהיה מסר חשוב לפוליטיקאים לקראת בחירות אמצע הדרך שלהם. ו הסיבה שביום חמישי צפוי בסנאט דיון סוער, שהוקצבו לו שבע שעות. זו גם הסיבה שבעלי הענין הגדולים בכלכלת הפחמן, ובראשם תעשיות הרכב, תאגידי הפקת החשמל ותאגידי הדלק המחצבי, רואים ביזמה של מרקובסקי את הסיכוי הטוב ביותר שלהם כיום לתקוע מקל בגלגלי נסיונות הממשל להתחיל לאכוף ברצינות הגבלת פליטות.

א-נו נראה.

בינתיים, כמו שכותבת ידידת קומבוסטאנס בקליפורניה מירב כץ-קמחי, פורסם בניו-יורק טיימס השבוע מאמר מאת פרופסור ג'ון קרוסניק, מומחה לתקשורת פוליטית ופסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד. קרוסניק מפרסם במאמר ממצאי סקר שהוא ועמיתיו ערכו בימים הראשונים של יוני השנה, ממנו עולה שרמת האמון שנותן הציבור האמריקני בממצאי ה IPCC ובקביעת המדענים שכדור הארץ מתחמם ושהתהליך הוא אנתרופוגני ממשיכה להיות גבוהה.

הנה קליפ של ג'ון קרוסניק שצולם במרס השנה, ובו הוא מדבר על תוצאות הסקר הקודם שלו, מתחילת 2010, באמצעותו הוא בדק את אמון הציבור במידע מדעי על התחממות כדור הארץ

משבר האקלים וכלי התקשורת: דו-קיום מתוח

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

משבר האקלים: קיצור תולדות ההכחשה

בתחום שינוי האקלים יש אנומליה. מצד אחד תמימות דעים בין אלפי מדענים מדיסציפלינות שונות על כך ששינוי האקלים בן זמננו נובע מגורמים אנתרופוגניים (מעשה ידי אדם). מצד שני ויכוח תקשורתי, מתווך בידי כתבים ועורכים שמחוייבים ל"איזון", שמעמת את המידע המדעי הלגיטימי עם עמדותיהם של מדענים שכביכול שייכים 'לזרם הנגדי'. הם אינם מציגים תיאוריה אלטרנטיבית שמסבירה את המתרחש באטמוספירה באפן קוהורנטי ומגובה בממצאים אמפיריים. אבל הם טוענים בלהט שהמחקר מהזרם המרכזי אינו אמין.
האנומליה הזו קיבלה תמצות מרשים במאמרה של נעמי אורסקס, מן המחלקה לחקר המדע באוניברסיטה של קליפורניה, שפורסם בכתב העת "science" ב-2004. במאמר מציגה החוקרת סקירה של 928 תקצירים (אבסטרקטים) של פרסומים מדעיים על שינוי אקלים שפורסמו בין 1993 ל-2003 בכתבי עת המקיימים שיפוט מדעי. והיא מחלקת את המאמרים לשש קטגוריות על פי מידת התאמתם לטענה שכדור הארץ מתחמם בגלל פליטות CO2 לאטמוספירה, כלומר כתוצאה ממעשה ידי אדם. התוצאה מאלפת: אף לא אחד מ-928 האבסטרקטים נוקט עמדה המנוגדת במישרין לקונצנזוס: כולם תומכים במידה זו או אחרת במרכיבי היסוד שלו. לעומת זאת, סקר שני, של ליסה אנטילה, שבחן מאות כתבות על שינוי האקלים שהתפרסמו בתקופה המקבילה בעתונות היומית, ברדיו ובטלויזיה, מגלה ממצא מדהים: קרוב ל-50% מהכתבות שיקפו תחושה ברורה שבקהילה המדעית "עדיין" מתחולל ויכוח באשר לעצם קיום התופעה, או להיותה מעשה ידי אדם.

קיימת כמובן האפשרות שיכולת הקלט של הציבור, שהיא סלקטיבית, מעוותת את התמונה לא פחות מהאינטרסים של יוצרי המסר. טוד גיטלין טען זה כבר שאחת התוצאות של נטיית התקשורת להציג נושאים כשנויים במחלוקת היא שיעתוק עמדות אידיאולוגיות של האליטה הדומיננטית. חוקרים אחרים הבחינו שבמקרים של מחלוקת – אמיתית או מדומה – בנושאים מדעיים, נורמת האיזון של התקשורת מייצרת מה שמכונה "תסריט של דו-קרב מדעי". בנוסף לטענות ה"בעד" וה"נגד" שמציג העתונאי בנאראטיב של הסיפור, הוא משבץ בגוף הטקסט ציטטות שאותן קיבל ממדענים שמייצגים כביכול את שני צדי המתרס. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת בעקשנות מן הקונצנזוס המדעי המתרחב, אפקטיבית דווקא כי היא כל כך מבלבלת. היא מעמידה את רוב הציבור בדיוק במקום שבו רוצים אותו ספקני האקלים: עמדת הבורר חסר הכישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. בסיטואציה כזו רוב הצופים עושים בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיקרה – הם נמנעים מהכרעה וממשיכים להמתין ל'וודאות'.בינתיים עוברות השנים והמשבר מעמיק.
ורק דבר אחד בטוח: בארי לייבוביץ ראה מגרש יותר טוב מכל אדם אחר שדרך על פרקט בארץ הקודש. יותר טוב אפילו מקטש.

הנה הרצאה בנושא הכחשת האקלים שנשאה נעמי אורסקס בסוף 2007. קצת ארוכה, אבל מלאה בנתונים מחקריים ומרתקת. התובנות שיש בה רלבנטיות גם היום, ויש בהן כדי להסביר את הדינמיקה שהביאה לכשלון בקופנהאגן.

מה קורה ל'הארץ און-ליין'?

תמוה מה שקורה לאתר האינטרנט של 'הארץ'. אחרי כיסוי של ועידת קופנהאגן שלא היה, איך לאמר, שיא השיאים מבחנת עדכון ותובנות, הבוקר הוא מעלים כמעט לחלוטין את הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת. ממאמרו הראשי המעולה של צפריר רינת לא נותר כמעט זכר במהדורת האינטרנט. רק בוקסה  אחת למעצבה, זו שקובעת שכל מה שנותר מקופנהאגן הוא 'פיסת נייר'.