Archive

Posts Tagged ‘התחממות גלובאלית’

הסכם קופנהאגן – נוסח עברי

הניתוח הסטטיסטי של הכניסות לבלוג ב 48 השעות האחרונות מלמד שהדף ובו תרגום הסכם קופנהאגן לעברית מעורר הרבה ענין. אז הנה המסמך בגישה ישירה:

Copenhagen Accord Hebrew Version 23122009

מה עושים עם תבוסות?

פעם נוספת אני חייב תודה לדורון קרמר ולבלוג שלו ספורט, החיים וכל החרא הזה.

בוידאו הזה שראיתי שם בפוסט על הפסדים ושבריהם לפני כמה שבועות מספר מייקל ג'ורדן על שלל כשלונותיו. 9000 הזריקות שהחטיא בקריירה.  26 הפעמים בהן קיבל את הכדור למהלך אחרון וקובע עם הבאזר והפסיד את המשחק.

הכישלון שנחלנו בקופנהאגן היה כואב. ולהבדיל מספורט, משבר האקלים עוסק בכל הרצינות בחיים וכל החרא הזה.

אבל השראה זו השראה. בעיקר כשכל כך צריכים אותה כדי לאסוף את השברים ולהמשיך להילחם.

אז תודה למייקל ולדורון.

ועידת האקלים בקופנהאגן, היום שאחרי: אתגר המרחב הפעיל

התוצאה המאכזבת של ועידת האקלים בקופנהאגן, והמשמעויות המדאיגות שעלולות להיות לה בעשורים הקרובים, השאירה מליונים בכל העולם בתחושה עמוקה של החמצה ובגידה. התקוה למהלך החלטי ויעיל, שינוי כיוון מלא שיסמן את תחילת המהפיכה התעשייתית השניה שדרושה כדי להחזיר את האטמוספירה לאיזון, נכזבה. ובכל העולם שואלים עצמם אקטיביסטים וסתם אזרחים מודאגים איך להמשיך מכאן.

המרחב שבו מתאפשרת פעולה אפקטיבית לצמצום משבר האקלים ולהסתגלות  מוצלחת להשפעותיו , תחום בין שתי  נטיות לב משתקות: הכחשה וייאוש. כל עוד עצם קיומו של משבר האקלים העולמי והיקפיו היו מוכחשים, כפי שהיה בשנות התשעים של המאה העשרים ובמחצית הראשונה של שנות ה-2000, אין כל תמריץ לפעולה. בתום הועידה בקופנהאגן, ולמרות ההתמקדות המקוממת של התקשורת בפרשת היילים הגנובים מאיסט אנגליה, ניתן לאמר בסיפוק מסויים שהסיבה לפעולה המהוססת של אובמה והמנהיגים האחרים בועידה לא היתה הכחשת המשבר.  מצד שני, כשמימדי הבעיה והקושי לשנות את המצב מתחוורים בבהירות דולה כל כך כמו בקופנהאגן, מתעורר הפחד שמא כבר מאוחר מדי מכדי לפעול ועלול להיווצר מומנטום לכיוון ייאוש. וככל שהמשבר יותר קיומי, כלל- מערכתי ורחב היקף יותר, עלולה הגרביטציה לכיוון היאוש והשיתוק שהוא מגדיר להיות חזקה יותר.

ארבעה מאפיינים של משבר האקלים משכו את העולם זמן רב כל כך אל מצולות ההכחשה: הסטטיסטיקה העמומה והערטילאית של התחממות כדור הארץ, התחושה הרווחת שמדובר בתהליך עתידי שטרם התחיל, משכי הזמן הארוכים הצפויים כביכול עד שהתהליך יבשיל לכדי סכנה מוחשית, והנטיה לקשור את התופעה למקומות רחוקים, אכזוטיים. עכשיו, כשמביטים קדימה, רואים כמה מאפיינים של המשבר שעלולים לעורר ייאוש: אופיו הסיסטמי; היקף התופעות הגיאוגרפיות (מדבור, המסת קרחונים, עליית מפלס האוקינוס), שהן גדולות וחזקות יותר מן הכוחות הטכנולוגיים העומדים לרשות האנושות; ההשלכות הקטסטרופאליות של הסכנות הגלומות במשבר, כמו  סופות תכופות וחזקות יותר, כשל גלובלי בייצור מזון,  התפרצויות של מחלות נגיפיות, האיום על יציבות המערכת הפיננסית העולמית ואפילו  איומים לשלום העולם. והקושי הפוליטי של המנגנונים הבינלאומיים שמנסים להתמודד עם הבעיה, ובראשם אמנת האקלים של האו"ם וועידותיה, להגיע לפתרון ברור והחלטי.,

האתגר התודעתי העומד בפני האנושות אם כן הוא הגדלת המרחב המשתרע בין ההכחשה והייאוש, זה שאני מגדיר: "המרחב הפעיל". המאבק נגד ההכחשה השיג הישגים חשובים. אבל אנו עדיין נזקקים למחקר מדעי אמין, לתקשורת אינטלגנטית ואחראית, ולמנהיגים פוליטיים שיגלו הבנה אמיתית של  המצב המתפתח והסכנות הגלומות בו כדי להתקדם. המאבק על התודעה העולמית הוא גם פוליטי. הוא  נעשה בהקשר שהופך  לא פעם מניפולציות ציניות  למשפיעות יותר  מממצאים דייקניים של מחקרים שנעשו בעמל רב.  הכחשת הבעיה או  בניית מצגי שווא שמתארים אותה  כמצומצמת ממשיכים  להיות אינטרס עליון של בעלי הזכיונות על דלק מחצבי ושל בעלי ענין אחרים  שפעילות  נמרצת לעצירת משבר האקלים תמנע מהם  רווח  פיננסי.

חשוב להבין עם זאת שלא רק תאגידים ענקיים מושכים בכיוון של הכחשה ודיסאינפורמציה. יש להם בעלי ברית רבים במעמדות הבינוניים ברחבי העולם, הממשיכים לראות בשילוב שבין אופטימיזם טכנולוגי לפונדמנטליזם של כלכלת השוק חזות הכל. הגישה המודרניסטית הזו היא נפוצה ועקשנית. ולצד כל אלו קיימת כמובן הנטיה של הנהגות פוליטיות לאינרציה, והחשש של מנהיגי ציבור במקומות רבים לנקוט באמצעים שציבור בוחריהם דווקא מוכנים להם זה זמן.

כשמדובר במשבר האקלים העולמי, הברירה העומדת בפני המין האנושי בסופו של דבר אינה בין טכנולוגיות או בין שיטות ניהול. ההכרעה האמיתית אשר צריכה ליפול היא  בין התבצרות לבין פעולה משותפת;  בין דארוויניזם חברתי למחוייבות כלל אנושית;  בין שלטון תאגידי לבין דמוקרטיה השתתפותית; בין קפיטליזם רדיקלי מתגונן, שנשען על חודי כידונים, לבין סולידריות אוניברסלית. וכל ההכרעות הללו  הן, בסופו של יום, הכרעות מוסריות.

שמואל חן בבלוג שלו הפילוסוף הבודד מעלה אתמול עוד הרהורים מעניינים פוסט-קופנהאגן.

וגם רונן בודוני הבוקר בווי-נט