ארכיון

Posts Tagged ‘אובמה בבייג'ינג’

אובמה בבייג'ינג: הדיבור על התחממות כדור הארץ מתחזק. עכשיו מחכים למעשים

חלק ניכר מפגישת הפסגה בין ברק אובמה לנשיא סין יו ז'ונטאו שהתקיימה ביום רביעי בבייג'ינג הוקדש למשבר האקלים, תוך פזילה לועידת קופנהאגן בחודש הבא. התוצאות? קשה לאמר. אובמה אמנם התבטא בצורה נחרצת כשאמר שמטרת הפגישה עם ז'ונטאו בענין הקלים  'אינה עוד הסכמה חלקית או הצהרה פוליטית, אלא הסכמה כוללת שמכסה את כל הנושאים שעלו במהלך המשא ומתן, ושתקבל משמעות מעשית מיידית'. הוא גם הוסיף שהסכמה פוליטית בין שתי המדינות 'תהיה צעד חשוב קדימה במאמץ לאחד את העולם סביב פתרון לאתגר האקלימי', מה שנשמע כמו צעד בכיוון הנכון. אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר – למשל הסכמה בין שתי המדיניות המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שכל אחת מהן לוקחת על עצמה, תאריכי ברזל להגעה ליעדים הללו והתחייבות פורמאלית משפטית לעמוד בה, התאכזב.

שלוש שאלות מהותיות ממשיכות לחפש תשובה לקראת קופנהאגן. האחת: עד כמה שאפתנית תהיה מכסת פליטות גזי החממה השנתית הגלובלית שהקהילה הבינלאומית תסכים עליה לקראת העשורים הקרובים? האם היעד יהיה ירידה אמצע המאה הנוכחית של חמשים אחוז ביחס לרמת הפליטות היום? שמונים אחוז? מספר אחר, אולי נמוך יותר? השאלה השניה היא איך אוכפים את ההסכמה, אם תושג. האם, כמו בקיוטו לפני 14 שנה, ההסכמה תהיה וולונטארית? או, כפי שכל בר דעת בנושא האקלים דורש כיום, שזה יהיה הסכם בעל תוקף של התחייבות בינלאומית חוקית.  והשאלה השלישית והסבוכה ביותר היא כיצד לחלק את נטל הקטנת  הפליטות בין המדינות, כלומר מי ירויח ומי יפסיד. צמצום של חמשים אחוז בפליטות גזי חממה שיושת על מדינה אפריקאית עניה שרמת החיים בה נמוכה, שמעטים מתושביה חיים חיי מותרות ושהפעילות המשקית בה ממוקדת בייצור מזון ובסיפוק צרכים בסיסי, יביא אותה מהר מאוד אל סף רעב ומעבר לו. מצד שני, כל ויתור למדינה עניה יהיה חייב להתאזן בריסון משמעותי יותר שיקחו על עצמן המדינות המבוססות יותר. זה יעלה להן כסף, ולכן רבות מהן מהססות.

המשוואה הזו עומדת בלב המחלוקת, זו שככל הנראה לא נפתרה בבייג'ינג, בין ארה"ב – המדינה המפותחת הגדולה ביותר – לסין – המדינה המתפתחת הגדולה ביותר.  שתי המדינות הללו אחראיות ביחד לקרוב לחמשים אחוז מן הפליטה העולמית, והצורה שבה הן יחלקו ביניהן את האחריות לצמצום מעוררת שאלות כלכליות, פוליטיות ומוסריות סבוכות. את מרכיב (אי) הצדק ההיסטורי שברקע הדברים אפשר לראות בטבלה הזו שמביאה חישוב היסטורי של פליטות גזי חממה לפי מדינה.

למתח בין המפותחות למתפתחות בתחום האקלים יש היסטוריה פוליטית מעניינת. הוא בא לידי ביטוי מן הצעד הראשון שבו ביקשה הקהילה הבינלאומית לנקוט לריסון משבר האקלים – הניסיון לנסח אמנת אקלים לקראת פסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-. 1992 הכתיבה עוררה ויכוח נוקב על הצורה שבה יתואר מקור המשבר, איך תוגדר אחריותן של המדינות המתועשות ליצירתו, ומה יהיו עקרונות חלוקת נטל האחריות לתיקונו.

האמנה, שהתקבלה ונחתמה לבסוף בידי 187 מדינות, אכן כוללת הבחנת יסוד בין המתועשות לאחרות, ומשקפת הבנה לפערים ברמת חיים, להבדלים בהיסטוריה התעשייתית ולשוני בין מדינות ביכולות הכלכליות והמנהליות העומדת לרשותן לבצע שינויים. הפרק באמנה אשר מוקדש ל"עקרונות" (פרק 3 סעיף 1) , קובע למשל שעל כל מדינות העולם "להגן על מערכת האקלים […] על בסיס שיויוני, בהתאם לאחריות המשותפת אך השונה שיש להן וליכולותיהן השונות". סעיף אחר (פרק 3 סעיף 2) מתמקד במדינות החלשות וקובע ש"הצרכים הייחודיים והנסיבות המיוחדות של המדינות המתפתחות, ובמיוחד אלו מהן שפגיעותן להשפעות המזיקות של שינוי האקלים גדולה […] צריכים לקבל תשומת לב מלאה".

הבעיה תמיד היתה שבכל מקום שבו נדרשו המדינות החתומות על האמנה לצקת תוכן מעשי בעקרונות הללו, הנחישות פינתה מקום לריפיון. חמש עשרה שנה אחרי כניסת אמנת האקלים של האו"ם לתוקף ב-1994, מעט צעדים שמתחייבים מן התורה שבכתב קרו בפועל. עלות ההשקעה השנתית שהיתה מאפשרת פיתוח בר קיימא בעולם השלישי הוערכה בשנות התשעים ב-625 מיליארד דולר בשנה. בפועל, רק כחמישית מן הסכום הזה הועברה בתקו הרלבנטית מהצפון אל הדרום בצורת מענקים או הלוואות ברבית נמוכה מרבית השוק. כינוסי המדינות החתומות על אמנת האקלים, כולל ועידת קיוטו ב-1997, המשיכו להפיק הצהרות בזכות שיויון וצדק, אך  כשהגיעה השעה לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של ביצוען בפועל, הרגליים נגררו.

הנשיא קלינטון הוא דוגמא טובה לכך. ב 1997 חתם קלינטון חתימה ראשונית על פרוטוקול קיוטו, בו הסכימו המדינות העשירות לצמצם פליטות וולהורידן לרמתן מ 1990. אלא שכבר בעת החתימה היתה המשמעות המעשית אפסית. ראשית כי מכסות צמצום הפליטה הוגדרו  כהתחייבות וולונטארית, בלי שיניים של ממש. שנית כי בנוסף לחתימה המקורית בעת הועידה היתה כל מדינה צריכה עוד לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון היציגים שלה. במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו  קיבל הסנאט  ברוב של 95 מול 0 את החלטת בירד-האגל, שקבעה שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנת אקלים "בלתי הוגנת" שתאפשר למדינות העניות "להתחמק" מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר. חתימת ארצות הברית על הפרוטוקול, במלים אחרות, היתה כמעט ריקה מתוכן כבר בעת שנעשתה, שכן הסנאט אותת מראש שהסיכוי לאישרורה הינו אפסי.

יותר מרצונו הטוב של קלינטון, היתה זו אמירתו הנחרצת של הנשיא בוש האב בפסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-1992, ש"אורח החיים האמריקני אינו נתון למשא ומתן", שקבעה את סדר היום האמריקני בתחום האקלים במשך עשרים שנים גורליות. ממשל קלינטון שקלט את הלוך הרוחות הפוליטי הפנימי אפילו לא ניסה להביא את אישרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים. ג'ורג' בוש הבן כלל אמירה מעורפלת על שינוי אקלים במצע הבחירות שלו בבחירות לנשיאות של שנת 2000, אבל כמעט מיד אחרי הבחירות הכריז קבל עם – לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו – שארצות הברית מורידה את אישרור פרוטוקול קיוטו מעל הפרק.

ערב קופנהאגן אובמה נמצא במצב דומה לזה של קלינטון בימי קיוטו. בוידיאו הנלווה, המראה את נאום האקלים שלו מ 2008 רואים שהוא רוצה. אבל בלי הסנאט זה לא ייצא.

:קטגוריותUncategorized תגיות:

לקראת פסגת ארה"ב סין בבייג'ינג: נאום אובמה באו"ם על שינוי אקלים

AS USA CHINA SUMMIT APPROACHES, REMINDER OF OBAMA'S UN SPEECH ON CLIMATE CHANGE

ENGLISH FOLLOWS HEBREW TEXT

בשבוע הבא יוצא ברק אובמה לבייג'ינג, למפגש פסגה עם הנשיא יו ג'ונטאו. במרכז סדר היום של המפגש בן היומיים: משבר האקלים. רבים, ואני ביניהם, משוכנעים שהצורה בה תסתיים הפסגה תקבע את גורל ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר לחסד או לשבט.

ארה"ב אחראית ל 45% מן הפליטה הגלובלית ההיסטורית מאז שנת 1850, וממשיכה גם היום לפלוט לאטמוספירה קרוב ל 25% מכלל הפליטות העולמיות. סין מתקרבת במהירות לפליטות בשיעור דומה. ביניהן הן אחראיות לכמעט ממחצית הפליטה העולמית העכשוית של גזי חממה.

גודלה העצום והפוטנציאל התעשייתי והצרכני של סין הופכים אותה לשחקן מפתח בכלכלה העולמית, וגם במאבק על מאזן החום באטמוספירה. שיעורי צמיחה מהירים  של 6%, 7% ואף 9% בשנה, כמו שהיו בה בכמה שנים לאחרונה, כרוכים בעלייה גדולה בביקוש לאנרגיה, לחמרי גלם ולתשתיות אזרחיות. התיעוש המואץ והעלייה החדה ברמת החיים מחוללים דרישה חסרת תקדים למגורים משודרגים, לסוגי מזון ולמוצרי צריכה שעד לאחרונה היו נדירים. בסין, כמו במדינות מתפתחות אחרות, מתחוללת מהפכה תחבורתית המתבססת על מינוע, עם עלייה עוצרת נשימה – תרתי משמע – בכמות הרכב הפרטי שנע ברחובות ובכבישים.

סין עשירה במרבצי פחם, ועל פי ההערכות היא תזדקק עד 2020 לתוספת כושר ייצור חשמל של לפחות 1,300 גיגה-וואט בשנה – יותר  מסך כמות החשמל המיוצרת ונצרכת כיום  בארצות הברית בשנה. רוב החשמל הזה יבוא מתחנות כוח ששורפות פחם. תפוצתו העולמית הגדולה של הפחם, המצוי בכמויות גדולות גם בסין עצמה, והקלות היחסית הכרוכה בגילויו, כרייתו, אגירתו ושינועו, הופכים אותו לדלק הזול ביותר לתפעול  תחנות כח. לצערנו, פחם הוא גם הדלק שפולט את כמות ה CO2 הגדולה ביותר ליחידת חשמל שהוא מייצר.

התהליכים הללו מוזכרים כאן כי הם כבר מזינים את הטענה שהמודרניזציה של סין, הודו, ברזיל ומדינות דומות להן, היא שמייצגת את הסכנה האמיתית להעמקת משבר האקלים. ראשי המדינות המתועשות חוזרים כמנטרה – גם לקראת ועידת קופנהאגן – על תביעתן שכל צמצום פליטות שלהן ייענה בהתחייבות דומה של  המדינות המתפתחות. בהעמדת התנאי הזה מובלעת הטענה כי דפוסי ההפקה של אנרגיה במדינות המתועשות הותיקות הם גזירת שמיים; שמאפייני צריכת האנרגיה בצפון העשיר הם רציונאליים וסבירים, ושלכן אין צורך – וכנראה גם אין כל אפשרות  – לשנותם. היא  מעבירה את נטל האחריות לאחרים: לדורות הבאים, למנהיגים שבדרך, ובעיקר למדינות העניות.

פסגת ענקי הזיהום בין אובמה לג'ינטאו בשבוע הבא היא הזדמנות לשנות את רכיבי המשוואה. על ארה"ב להנהיג את המדינות המתועשות הותיקות, להתחייב לצמצום עמוק של הפליטות משטחה, ולהיות מוכנה לשל את המחיר הכלכלי והפוליטי של המהלך. סין מצידה חייבת לתת דוגמא לגוש 77 המדינות המתפתחות ולהסכים, תוך אחריות, לתת את חלקה במאמץ לצמצום הפליטות ולהצלת האנושות. אם אובמה וג'ינטאו יצליחו להגיע להסכמה, קופנהאגן תביא את פריצת הדרך ההיסטורית שכולם מחכים לה. אם הפגישה בבייג'ינג תהפוך להיות מפגן גרירת רגליים, החלפת מחמאות חלולות או, גרוע מכך, מצג אי הסכמה, אי אמון ומהלומות מילוליות, הספירה לאחור לקראת סחרור אקלימי שיפגע במאות מיליונים תמשיך במלוא המרץ.

שבוע לפני הפסגה בביג'ינג, הנה תזכורת, בוידיאו הנלווה, לדברים שאמר אובמה על משבר האקלים בעצרת האו"ם לפני ששה שבועות. דברים כדרבונות. עכשיו צריכים לבוא המעשים..


AS USA CHINA SSUMMIT APPROACHES, REMINDER OF OBAMA'S UN SPEECH ON CLIMATE CHANGE

Next week Barack Obama goes to Beijing, to hold a summit with president Yu Jintau. Top of the agenda: climate change. Many, myself included, are convinced that the way this two day meeting is concluded will shape the fate of the much anticipated UN Climate Convention in Copenhagen next month and, by implication, will determine the chances of humanity to evade a climate catastrophe.

The USA is responsible for 45% of global historic emissions of green house gases since 1850. Today it emits some 25% of global emissions. China, with more than five times the population, is rapidly approaching that figure. Between them the two account for almost half of global emissions.

The immense size and huge industrial and consumerist potential of China make it a major player in the world economy, and also in the struggle to preserve the atmosphere. Growth rates of 6%, 7% and even 9% GNP per annum, which it has seen in recent years, are associated with dramatic rises of demand for energy, raw materials and infrastructure. Rapid industrialization and the sharp rise in standards of living create a vast demand for improved housing, new types of food, and consumer goods that had been relatively rare there until recently. As in other developing states, China is going through a transportation revolution, with a rise in the number of private cars that is literally breathtaking.

Estimates say that by 2020 China will need added electricity generating capacity in the order of at least 1,300 Gigawat per annum – more than all the power generated currently in the USA. Most of this electricity will come from coal driven power stations. The wide occurrence of coal, including in China, and the relative ease associated with discovering, mining, storing and transporting it make it the cheapest fuel for power stations. Unfortunately, it is also the fuel that produces the highest amount of green house gases per unit electricity generated.

These processes are mentioned because they feed a widespread – but highly problematic argument – that China, India, Brazil and other developing countries represent the real danger associated with the climate crisis. This allows the heads of veteran industrial countries to  link any commitment on their part to reduce emission to a similar undertaking from developing states. This approach implies that patterns of energy production in developed states are  perfect;  that the ways it is consumed there are completely rational; and that there is no need – and probably no way – to change them. Such a manipulative approach of course transfers responsibility to others: to future generations, to future leaders and, most importantly, to poorer states and populations, who stand to suffer most.

The summit between the leaders of the world two top emitters next week could be an opportunity to change the component of this problematic equation and to undo the stalemate it produces. Obama must lead the old industrial states, make a commitment for a deep cut in US emissions, and signal willingness to pay the financial and political price involved. China, for its part, must likewise lead the G77 by example, agree to play a significant part in cutting global emissions and take an active part in this last ditch attempt to save humanity.

If Obama and Jintau reach an agreement, the Copenhagen Climate Convention will bring the historic breakthrough so many are waiting for. If the Beijing summit turns into a display of feet dragging, exchange of hollow compliments or, worse, discord and distrust, the countdown to climate change spinning out of control will go on unabated.

A week before the summit in Beijing, here is a reminder, in video, of Obama’s climate speech at the UN general assembly six weeks ago. Well said. Now he only has to deliver.

ביקור אובמה בסין: המפתח לקופנהאגן נמצא בבייג'ינג

ביקורו של ברק אובמה בבייג'ינג ב 16-17 בנובמבר, והפסגה שלו עם נשיא סין יו ג'ונטאו, הם אולי התקווה האחרונה להשגת הסכמה בינלאומית אפקטיבית בועידת האקלים הגורלית בקופנהאגן בדצמבר. ארה"ב וסין אחראיות, ביניהן, ל 40% מכלל פליטות גזי החממה לאטמוספירה. הסכמה ביניהן היא תנאי הכרחי להסכמה בינלאומית רחבה בקופנהאגן.
אך עצם קיום הפסגה בנובמבר אינו מבטיח את הצלחתה. נושא האקלים אכן ניצב בראש סדר היום של המפגש בין השניים, אבל הסימנים אינם מעודדים. פגישתם האחרונה של אובמה וגו'נטאו ב 22 אוקטובר בניו יורק לא השיגה פריצת דרך בתחום האקלים.  מאז יצאו בכירים סיניים בהצהרות על כך שועידת קופנהאגן תהיה רק 'ראשיתו של תהליך' ולא סיום, ועל כך ש'התקופה שאחרי קופנהאגן היא החשובה באמת'. הדברים מחזקים את הרושם שמבחינת הסינים הפסגה הקרבה בבייג'ינג לא נתפסת כהזדמנות ריאלית לפריצת דרך היסטורית. אובמה, מצידו, היה עסוק כל הקיץ ברפורמת הבריאות, וייתכן שהוא מגיע לנושאי האקלים מעט מדי ומאוחר מדי.