שעת כדור הארץ 2011 מגיעה אחרי שנה של כאוס אנרגטי

שעת כדור הארץ מצויינת השנה זו הפעם החמישית. חשיבות האירוע ביכולתו למקד תשומת לב במשבר האקלים. הוא מזכיר לאלה שעוד צריך להזכיר להם שבנות יענה עוד אף פעם לא הצליחו להביא שינוי, ושעתיד הביוספירה תלוי ביכולתה של הקהילה הבינלאומית לצמצם את ההתחממות הגלובלית ולהסתגל בזמן להשפעות שלה. החיסרון הוא כמובן שפוליטיקאים וקובעי מדיניות נוטים להתבלבל ולחשוב שצילום עם כוכבי רוק על במה בכיכר העיר או רגע טלביזיוני חבוט של ספירה לאחור והורדה סמלית של שאלטר לשעה הם תחליף לפעולה של ממש.

אבל בואו נתמקד לרגע בפוטנציאל החיובי של אירועים כאלה כצמתים לחשבון נפש.

השנה שחלפה מאז שעת כדור הארץ הקודמת של אביב 2010 היתה שונה מקודמותיה. אירועים בלתי צפויים שהתרחשו בפינות מגוונות של העולם הבליטו את שכל הקשור למקורות אנרגיה ולטכנולוגיות של אספקת החשמל אנחנו בעידן דמדומים. תחום האנרגיה זקוק יותר מכל דבר אחר ליציבות. במקום זה הוא קיבל בשנים עשר החודשים האחרונים מנות גדושות של זעזועים מטלטלים.
אביב וקיץ 2010 עמדו בסימן דליפת הנפט האדירה במפרץ מכסיקו. מכל הכשלים שהתגלו במהלך האירוע האומלל ההוא, המטריד ביותר הוא הגילוי שעתודות הנפט העולמיות ירדו כבר לרמה שמכריחה את מחפשי הנפט לגרד את התחתית. המאבק לתיקון הצינור שפקע הסתבך כי פי באר הנפט נמצא בעומק רב מתחת פני הים. לפני עשור או שניים יכלו לוותר על קידוחים כאלה ולהתמקד במקומות נגישים יותר. ההתמכרות העמוקה לנפט ומוצריו והעובדה שבארות רבות כבר מפיקות פחות היא שדחפה את בעלת הקידוח בריטיש פטרוליאום, לעגל פינות ולנצל את הפרצות בחוק חיפושי הנפט האמריקני כדי לנהל קידוח מופקר ומסוכן. תשומת לב נוספת לסיכונים הכרוכים בקידוחי נפט במאמגרים תת ימיים שהנגישות אליהם קשה הגיעה בסתיו, כשפעילי גרינפיס בבריטניה השתלטו למשך כמה ימים על אסדת הקידוח 'קארן אויל' ליד חופי גרינלנד ועיכבו את השטתה לאתר כזה.

בינואר 2011, כמה חודשים אחרי אירועי הסתיו במכסיקו ובצפון האוקינוס האטלנטי, הגיעו הטלטלות בעולם הערבי, שטרם הסתיימו. מצרים ולוב אחראיות ביחד לכשניים וחצי אחוזים מן הנפט והגז הטבעי בשוק העולמי. סעודיה אחראית לכחמשה עשר אחוז מכלל הנפט הנוכחי, ולכארבעים אחוז בעתודות. מדינות המפרץ הפרסי ואיראן תורמות ביניהן כמות דומה, ואי הוודאות הפוליטית, בטווח הבינוני והארוך, כבר שלחה את מחירי הנפט רחוק צפונה.

ואז הגיע משבר תחנות הכח הגרעיניות של יפן, עם פוקושימה כגולת הכותרת. כשל מערכות הקירור וגיבוייהן היה אמור לקרות אחת לאלף שנים אך התרחש ביום אחד בארבעה ואולי אף בששה כורים. רעידת האדמה עצרה באפן אטומטי את פעילות תחנת הכח, אך לא את הכורים, שזקוקים לשבועות כדי להירגע. החום שהמשיך להצטבר בהם היה אמור להשתחרר באמצעות מערכות קירור שמקורות הכח שלהן טבעו בגל צונאמי. אחר כך באו פיצוצים, והאומה הטכנולוגית ביותר בעולם, זו שההיסטוריה המודרנית שלה הוגדרה במידה רבה בהירושימה ובנגסקי בקיץ 1945, מצאה עצמה שוב בסיוט שמעלה תהיות על סוף עידן החשמל הגרעיני. היכולות הטכנולוגיות, המנהליות והכלכליות הגבוהות של יפן, והתכנון המדוקדק וקר הרוח לקראת יום פקודה הקטינו את הנזק. אך הם רק מבליטים את עצמת הסיכונים, ומבהירים שבמקומות אחרים היו התוצאות נוראיות פי כמה.

בשנות החמשים כשהעולם התבשר על 'אטום לשלום' הכל נראה מבטיח. כמה קילו דלק גרעיני – אורניום, ובהמשך פלוטוניום – שמונחים בכור קטן ומפיקים אנרגית חום בכמויות מפליגות. החום מוזרם באפן מבוקר החוצה, הופך מים או גז לקיטור שמניע גנרטורים. חשמל זול זורם. הטכנולוגיה בשירות הרווחה והקדמה. במהלך השנים אירעו בתחנות גרעיניות, כמו באסדות קידוח נפט, אלפי תאונות, רובן קטנות. נוסדה שיגרה של הסתרה והתמסדו נהלים שיצרו נורמליזציה. התאגידים שמייצרים כורי גרעין ותאגידי ייצור החשמל שמפעילים אותם המשיכו לפמפם לנו שלהם זה לא יכול לקרות. נציגי תעשיית הגרעין בממשלות והפקידים שעובדים בשירותם בסוכנות הגרעין של האו"ם סיפרו שאו-טו-טו מתחילה פה מהפיכת אנרגיה חלומית, זולה ונקיה, שאחריה ישקוט העולם ארבע מאות שנה.

יש לקוות שאירועי השנה האחרונה הבהירו לקברניטים שהפקת אנרגיה וייצור חשמל הם תחום מורכב, רגש ומסוכן, מלא בכל מיני דברים שיכולים להשתבש. אסון אסדת הנפט במכסיקו, חוסר השקט במזרח התיכון, משבר האקלים והסיכונים הגלומים בהרפתקאת החשמל הגרעיני מבהירים שזה הזמן לשינוי כיוון אמיתי והתרחקות מכלכלת הפחמן והגרעין. אנו זקוקים להפנייה מאסיבית, דומיננטית, של משאבים כספיים, מדעיים, טכנולוגיים ומנהלתיים לאנרגיה חלופית, נקיה ומקיימת. אם זה לא יקרה, בל נתפלא אם משנה לשנה נראה את הכאוס האנרגטי ואת הנזק הביוספרי והסבל האנושי שכרוכים בו מתעצמים ויוצאים משליטה.

מה יודע הציבור על שינוי אקלים וכמה זה איכפת לו? מחקר חדש מאוניברסיטת יל

מרב כץ-קמחי, עמיתת הומו קומבוסטנס מברקלי, קליפורניה, הפנתה את תשומת לבי השבוע לד"וח מרתק שהוציא מרכז המחקר על שינוי אקלים ותקשורת באוניברסיטת ייל, העוסק במידת ההבנה שיש לציבור האמריקני על הרקע המדעי של התחממות כדור הארץ והדרכים להתמודד בתופעה. הנה ההודעה על הוצאתו.
המחקר, שכותרתו 'ידע על שינוי אקלים לרוחב שש האמריקות של התחממות גלובלית', וזה הלינק לקובץ פי די אף שלו, מתבסס על ממצאי מחקר קודם של אותו מכון מחקר, שנערך ב 2009 ופורסם ב 2010, שמצא שאוכלוסית ארה"ב מתחלקת לשש קטגוריות מבחינת ההתייחסות לשינוי אקלים:

  • הקבוצה החוששת (alarmed), שב 2009 כללה 14 אחוז מאוכלוסית ארה"ב
  • הקבוצה המודאגת (concerned) שכללה 31 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה הזהירה (cautious), שכללה 23 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה הספקנית (doubtful) שכללה 10 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה המבטלת (dismissive) שכללה 12 אחוז מהאוכלוסיה
  • הקבוצה האדישה (disengaged) שב 2009 כללה 11 אחוז מאוכלוסית ארה"ב.

המחקר הנוכחי לוקח את הממצא הזה צעד הלאה, ומנסה לעמוד על הקשר שבין ידע מדעי לבין דאגה, ובהמשך גם נכונות לפעולה מתקנת. בחלק אחד של השאלון התבקשו המשתתפים לענות על סדרת שאלות המבטאות את עמדתם באשר לשינוי האקלים, והתשובות שימשו את עורכי המחקר לשייך כל נבחן לאחת משש הקבוצות שאוזכרו. יתר השאלון היה מעין מבחן ידע שקובע את מידת ההבנה של הנשאל לגבי מצב האטמוספירה, שינוי האקלים וסיבותיו, ומה צריך לעשות כדי לצמצם את ההתחממות הגלובלית.
הנה כמה מן הממצאים.
ראשית, ההבנה של הרקע המדעי. הנה אחוז הנבחנים מכל אחת משש הקבוצות ('שש האמריקות' לפי המחקר מ 2009) אשר קיבלו ציון 'עובר' (A או B או C) במבחן הידע:
בקבוצה החוששת (alarmed), 49 אחוז קיבלו ציון 'עובר'. בקבוצה המודאגת (concerned) 33 אחוז, בקבוצה הזהירה (cautious) 16 אחוז, בקבוצה הספקנית (doubtful) 17 אחוז, בקבוצה המבטלת (dismissive) 4 אחוז, ובקבוצה האדישה (disengaged) 5 אחוז קיבלו ציון 'עובר'.
לגבי השאלה מה הוא הגורם להתחממות גלובלית: 87 אחוז מהחוששים ו 76 אחוז מהמודאגים ידעו שההתחממות הגלובלית היא אנתרופוגנית (מעשה ידי אדם). מבין האדישים ידעו זאת 37 אחוז, מבין הספקנים 6 אחוזים ומבין המבטלים רק 3 אחוז.
89 אחוז מבין החוששים ו 64 אחוז מבין המודאגים הבינו שמעבר משריפת דלק מחצבי לשימוש באנרגיות מתחדשות הוא מרכיב חשוב בהתמודדות עם שינוי האקלים. בהשוואה, רק 12 אחוז מהאדישים, 13 אחוז מהספקנים ו 7 אחוז מהמבטלים הבינו זאת.
אבל היו גם הפתעות, בעיקר בכמה מרכיבים של הרקע הפיזיקאלי של שינוי האקלים. מסתבר ש 79 אחוז מהמבטלים ו 74 אחוז מהספקנים מבינים שהמושג 'אפקט החממה' מתייחס לכושרה של האטמוספירה לשמר חום. זהו שיעור ידע גבוה יותר מזה שנמצא בין החוששים (66 אחוז) ובין המודאגים (64 אחוז). ממצא מפתיע נוסף: שיעור הנשאלים שעשו את הטעות הנפוצה ובלבלו בין אפקט החממה לבין השינויים בשכבת האוזון היה נמוך ביותר דווקא בין קבוצת המבטלים, ולא בין קבוצת החוששים או המודאגים.
המחקר גילה גם פערים משמעותיים בין הידע שמצוי בידי מומחים לבין הידע שמחלחל לציבור הרחב. למשל, אפילו בין החוששים, רק 13 אחוז ידעו לנקוב בנתון המדוייק של כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה (390 חלקי מיליון, או 0.0039 אחוז). במה שקשור להשפעות שינוי האקלים (הלבנת אלמוגים, התחמצנות האוקינוסים), חילחול הידע המדעי לציבור הרחב – לפחות לחוששים ולמודאגים) היה יעיל יותר – כמחצית מבין קבוצות החוששים והמודאגים הכירו באפן כללי את התופעות הכרוכות בשינוי האקלים.

הנה לינק לוידאו בן 6 דקות בו מסביר אנתוני לייזרוביץ מאונברסיטת יל על המחקר 'שש האמריקות של התחממות גלובלית' מ 2010:

http://environment.yale.edu/code/players/player-licensed-viral.swf

חופשת סקי דלת פחמן

עכבר העיר, בעקבות הגרדיאן הלונדוני, מביאים את הסיפור של העיירה האוסטרית וורפנוונג, הנחשבת לאחד משני אתרי הסקי האירופאיים היחידים שמנסים, עד כמה שאפשר, לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של הגולשים בו.
הנה הכתבה בעכבר העיר. והנה זו מהגרדיאן.

הסחר בפליטות גזי חממה מתנרמל: 30 מיליון דולר נגנבו מבורסת הפליטות האירופית

אני לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל נדמה לי שזה היה ביאליק שאמר,  בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהציונות תתחיל להיות נורמלית, יציבה ובעלת עתיד רק כשבתל-אביב ייתפס הגנב הראשון וכשתתגלה הזונה הציונית הראשונה.

ברוח דומה אפשר לדווח,בגאווה ובתקווה, על סימני נורמליזציה בתחום הסחר הבינלאומי בפליטות גזי החממה העולמית.הניו-יורק טיימס ועתונים אחרים מדווחים על גניבת ענק –  30 מיליון דולר- שבוצעה בידי האקרים מבורסת הפליטות הגדולה בעולם – ה ECI. הבורסה הזו, שמחזור המסחר שלה מגיע כבר ל 80 מיליארד יורו בשנה, הוקם בידי האיחוד האירופי בתחילת העשור, והוא מאפשר לחברות ומפעלים  – כ 12,000 כבר פעילים בו  – לקנות ולמכור מכסות פליטה כדי להתאים עצמם לדרישות החוק במדינותיהם. המסחר הער מתנהל באמצעות הרשת, וכל מדינה אחראית על ממשק בטחון המידע בתחומה. בנושא הזה יש ככל הנראה אי אחידות וריפיון לא קטנים – אולי בגלל האמונה הנאיבית שמערכת סחר עם מטרה כל כך טובה תמשוך אליה רק חנונים, סבונים, ואיידאליסטיים קרועי עיניים שאינם מסוגלים לגנוב פרור מזבוב. וכשיש פרצות אז כידוע במוקדם או במאוחר מגיעים הגנבים.

אז הנה, עוד הוכחה ששינוי האקלים משנה את אורחות חיינו, כולל את הכלכלה הגדולה. אם מישהו מתאמץ לגנב  30 מיליון דולר מהשוק הזה,   זה אומר שיש בו כסף, ושלגנבים לפחות יש מספיק אמון בכסף הזה כדי לרצות לגנוב אותו!

אגב בעקבות הגניבה נעצר המסחר לשבוע, וכשיתחדש יהיה מן הסתם בטוח יותר להעביר בו כספים ולעשות עסקאות.

עוד על סחר בפליטות, הפוטנציאל והבעיות שיש בתחום החדשני והמעניין הזה, כאן.

2010 – השנה החמה מאז תחילת המדידות בעידן המודרני

עכשיו זה רשמי: 2010 מתייצבת ביחד עם 2005 כשנה החמה ביותר מאז התחילו מדידות סדירות של טמפרטורות בעידן המודרני בסוף המאה ה 19.
הנה קישור למרכז המחקר האוקייני והאטמוספרי של ארה"ב NOAA שמביא את הנתונים.
הנה העיקריים:
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת ב 2010 היתה גבוהה ב 0.62 מעלות צלסיוס (1.12 פרנהייט) מהטמפרטורה העולמית הממוצעת של המאה ה 20.
– 2010 היא השנה ה 34 ברציפות שבה הטמפרטורה עולמית הממוצעת היא גבוהה יותר מהטמפרטורה הממוצעת של המאה ה 20.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לשטחי היבשה של כדור הארץ ב 2010 היתה 0.96 מעלות צלסיוס (1.73 פרנהייט) מעל הממוצע למאה ה 20. מה שהופך את 2010 לשנה השניה מעולם מבחינת הטמפרטורות היבשתיות.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לאוקינוסים היתה 0.49 מעלות צלסיוס (0.88) מע הטמפרטורה הממוצעת למאה ה 20 – השנה השלישית מעולם מבחינת הטמפרטורות הימיות.

דליפת הנפט במפרץ מכסיקו: האם הים הצפוני הבא בתור?

התלות בנפט גובה מחיר. את זה ראינו במפרץ מכסיקו. ובבריטניה מודאגים שמא אסדות הקידוח של בריטיש פטרוליום וחברות אחרות בים הצפוני הן הבאות בתור. דו"ח של ועדת בדקה פרלנטארית בבריטניה שפורסם השבוע הגיע למסקנה שהרגולציה בבריטניה הדוקה ומקצועית יותר, ולכן הקידוחים שם בטוחים יותר. סביבתנים שמבקשים ללכת מעבר לנפט לא משתכנעים.

הנה דיווח של הערוץ הרביעי על דו"ח אסדות הנפט, כולל ביקורת עליו של ג'ון סובן, מנכ"ל גרינפיס בריטניה.

ועידת קנקון: נקודת מפנה לאקלים?

האבק מתחיל לשקוע על הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם שננעלה בשבת האחרונה בקנקון. אפשר לגשת לסיכום התוצאות ולמבט קדימה.

ראשית, ההחלטות שקיבלה הועדה מסמנות תבוסה ניצחת למכחישי האקלים. לקראת ועידת קופנהאגן ב 2009 התגברה עצמת המתקפה הכאילו-מדעית נגד הקונצנזוס המדעי בענין משבר האקלים. תאגידים כמו חברת זיקוק איחסון והובלת הנפט של האחים קוך (קוץ') הפנו סכומי עתק למימון מכוני מחקר מפוקפקים. המטרה לא היתה קידום המחקר אלא קיעקוע הקביעה המקובלת על רוב המדענים שמשבר האקלים הנוכחי הוא מעשה ידי אדם. כי אם הקביעה הזו נעלמת, נעלמת איתה גם הדרישה לשרוף פחות פחם, נפט וגז ותאגידים כמו האחים קוך יכולים להמשיך ולהרויח.

הכישלון בקופנהאגן אולי לא נבע מקמפיין ההכחשה, אבל גם לא תרם להפגתו. לקראת הועידה בקנקון התגברה שוב המתקפה ואז למרבה המזל קרסה לחלוטין ברגע האמת. הועידה החליטה פה אחד לקצץ מיליארדי טונות מהכמות השנתית של גזי חממה שנפלטת אטמוספירה. היא עשתה זאת בידיעה ברורה שהעלות המצטברת של החלטה כזו היא מאות מיליארדי דולרים. זו עדות ברורה לכך שב 193 מדינות יש ממשלות שממשיכות לסמוך על הסמכות והאינטגריטי של הממסד המדעי, ומסרבות להיכנע למניפולציות האינטרסנטיות של הימין הכלכלי.

ההתפתחות הזו היא מרשימה ומעוררת תקוה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. עיתונאים בורים ועורכים שטחיים וחסרי אחריות ימשיכו מן הסתם להתפתות מפעם לפעם ולתאר 'מחלוקת' ו'ויכוח מדעי'. אבל לאט לאט גם הם יבינו שבין המדענים האמיתיים אין שום מחלוקת על משבר האקלים. להיפך. הם חולקים כאן הסכמה מדעית נדירה, כמעט מקיר לקיר. בקיצור, אחרי קנקון יותר ויותר אנשים – בוודאי אלה שבעמדות מפתח משפיעות – מבינים שקמפיין הכחשת האקלים הוא סוס מת. עכשיו הם מוכנים להפנות את האנרגיה לאיפה שבאמת צריך אותה – צמצום משבר האקלים והסתגלות אליו.

עכשיו לתוצאות המהותיות של הועידה. המטרה, כזכור היתה הסכם גלובלי שיהיה שאפתני, הוגן, מחייב.

האם הסכם קנקון שאפתני? התשובה היא חיובית. הועידה קבעה חד משמעית שהיעד המוסכם הוא עצירת עצירת הטמפרטורה הגלובלית ברמה שלא תעלה על 2 מעלות צלסיוס מעל הטמפרטורה העולמית הממוצעת שהיתה בפרוס המהפיכה התעשייתית. בטווח הארוך יותר היעד הוא להתייצב על רמת חום נמוכה אף יותר. זה יעד שאפתני וגם קשה להשגה. אבל הוא בלתי מתפשר, וזה חשוב.

מדד שני לשאפתנות של הסכם קנקון הוא ש 35 המדינות המפותחות הרשומות בנספח 1 לפרוטוקול קיוטו הסכימו להגדיל משמעותית את גודל הקיצוץ שלהן בפליטת גזי חממה. תזכורת: המחוייבות הנוכחית שלהם, שחלק אף עומדות בו בכובד, היא לרדת, עד שנת 2012, לכמות פליטות גזי חממה שתהיה נמוכה ב 5% מרמת הפליטות שלהן ב 1990. בקנקון הן הסכימו להוריד עד 2020 את רמת הפליטות לרמה נמוכה ב 25 עד 40 אחוז מהכמויות שפלטו ב 1990. הועידה הסכימה פה אחד גם שכל המדינות, כולל המתפתחות והכי פחות מפותחות, יצמצמו פליטות, אך במקרה שלהן היא לא קבעה בכמה ומתי.

מה בכל זאת חסר בהסכם השאפתני של קנקון? שנת יעד לתחילת ירידת כמות הפליטות השנתית הגלובלית. כן, למרות פרוטוקול קיוטו והרצון הטוב של כולם, האנושות עדיין פולטת לאטמוספירה בכל שנה יותר גי חממה מהשנה הקודמת. התקווה היתה שבקנקון תוכרז השנה שבה תתהפך המגמה, וכמות הפליטות הגלובלית תתחיל לרדת. זה לא קרה. אולי בועידה בדרבן בדצמבר 2011.

האם הסכם קנקון הוגן? גם כאן התשובה היא כן. המסמכים עליהם הסכימו בועידה מלאים התיחסויות המשקפות מחוייבות עמוקה לפיתוח במדינות העניות. זה עקרון מוצק, והוא שריר גם אם הדבר אומר ויתור על קיצוץ פליטות (או אפילו הגברתן) בשנים הקרובות כחלק ממאמצי הפיתוח הכלכלי במדינות העניות. מרכיב נוסף המציין הוגנות הוא תחילת פעולתה ב 2012 של קרן ההסתגלות הגלובלית. מטרתה היא הקמת צינור שדרכו יעבירו המדינות העשירות, אלו שאחראיות יותר להיווצרות משבר האקלים, כספים למדינות שיסבלו יותר. הקרן תצא לדרך עם 30 מיליארד לשנה (חציו אגב מיפן), ותגיע עד 2020 למחזור של 100 מיליארד דולר בשנה. היא תנוהל במעורבות המדינות המתפתחות. היא גם תהיה פחות בירוקרטית.

האם הסכם קנקון הוא מחייב? לא ממש. וודאי שלא יותר מכל אמנה או הסכם בינלאומי, שתמיד מבוססים יותר על רצון טוב והסכמות הדדיות ופחות על אכיפה ולחץ. בתחום הזה, אגב, עשוי לחול שיפור בועידה השנתית הבאה בדרבן בדצמבר 2011.

לסיום, ההצלחה היחסית בקנקון היא חשובה כי היא השיבה משהו מהאמון של המדינות – והציבור העולמי – באו"ם כזירה משמעותית להתקדמות בתחום האקלים. האלטרנטיבה – קריסת ועידת האקלים של האו"ם לפני שנוצרה מסגרת חלופית – היתה עלולה להוביל לכאוס אקלימי מסוכן, ולייאוש מצמית.

בקרוב – פוסט על המשמעויות של הסכמי קנקון לישראל, כולל דיון בועדת ההגיוי הלאומית לקיצוץ גזי חממה בראשות מנכ"ל האוצר.