ארכיון

Archive for the ‘שמעון פרס’ Category

דיון אתמול בכנסת על שינוי אקלים: כך צריך פרלמנט להתנהל

כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת  לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.

זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.

הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.

הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת.  בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס.  עם כל עליבותה – מדובר כזכור  בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' –  ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.

אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.

המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את  הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.

מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

תמונה אחת מקופנהאגן שדוקא כן אהבתי

Peres Agassi and Erdan with electric car in Copenhagen

את התמונה הזו מקופנהאגן (צילום: משה מילנר בע"מ), שבה נראה נשיא המדינה שמעון פרס בוחן בהנאה פרוטוטיפ של  המכונית החשמלית מסוג 'רנו מגאן' שתיוצר במסגרת המיזם המשותף עם 'בטר פלייס',  דוקא אהבתי. ראשית יש בה מנהיג שהעולם צריך הרבה כמותו: קשיש בגיל אבל צעיר ברוח, בעל התעניינות עקבית  ובריאה  בעתיד, ועם רצון וגם יכולת להתערב בעיצובו.  שנית, יש בה הבטחה טכנולוגית שבהחלט שווה בדיקה. אפילו אני, שבהשפעת פרופ' אלון טל, ד"ר אילון שוורץ, ד"ר ג'רמי בנשטיין  וחבר מועצת העיר ת"א ד"ר נח עפרון פיתחתי בשנים האחרונות אלרגיה קיצונית לאופטימיזם טכנולוגי, חושב שיש להתייחס אליה ברצינות. עם רשת חשמל שניזונה מחשמל נקי – כלומר חשמל שייצורו אינו כרוך בפליטת פחמן רבה מדי לאטמוספירה – מכונית שמחליפה מנוע שריפה פנימית בסוללת חשמל עשויה בהחלט להיות חדשות טובות. במיוחד אם תימצא דרך לטעון את סוללותיה (או להחליף אותן) במהירות ובזול.

אבל מה שאני הכי אוהב בתמונה הזו הוא שהיא צולמה במקום הנכון. דנמרק כבר מייצרת 30 אחוז מן החשמל שלה בטורבינות רוח, וכמעט ולא שורפת דלק מחצבי בתחנות כח לייצור חשמל. זה אומר שבניגוד לישראל, שבה תמהיל הדלקים ימשיך להיות מוטה לצד הפחם עוד עשרות שנים, החשמל הדני שיטען  את סוללות המכונית החשמלית אינו כרוך בפליטה מוגברת של גזי חממה.

יש תמונות דומות, עם אותן דמויות עצמן, אשר צולמו בישראל ודווקא בגלל זה צרמו לי. מיזם המכונית החשמלית אינו מתאים לישראל, שבה רנו מגאן חשמלית עלולה לגרום לפליטת יותר גזי חממה לקילומטר נסיעה מרנו מגאן משנת ייצור זהה ועם מנוע בנזין רגיל. הצלחתה של 'בטר פלייס' להיכנס לישראל ב 2007 עם חבילת תמריצים חלומית אותה קיבלה מן הממשלה, כולל מונופול שערורייתי על בניה ותפעול של תחנות הטענה, היא תאונה מנהלית מצערת. היא נעשתה  כשקברניטי המדינה, כולל הנשיא הטרי פרס, ראש הממשלה אולמרט ופקידי האוצר, ידעו מעט מדי על משבר האקלים. יש להניח שהיום המהלך הזה לא היה קורה באותה צורה .

אינני בקי בהיבטים המשפטיים של יחסי  'בטר פלייס' עם המדינה כיום. אך אם אגסי, קפלינסקי וחבריהם לפרק  הישראלי של המיזם הזה הם בעלי יושרה, עליהם לסגת ממנו באפן חד צדדי ולהפסיק את הפעילות בישראל. במקום זה הם מוזמנים להתגייס לפעילות ציבורית ופוליטית נמרצת לצמצום פליטות גזי חממה בישראל בכלל ובמערך ייצור החשמל בפרט, להתרכז בכניסה לשווקי חשמל נקי במדינות מתוקנות כמו דנמרק, ולחזור אלינו כשיבשילו תנאינו, ינוקה חשמלנו, וירווח מעט למצוקות ערינו ולפקקי תחבורתנו.

נאום שמעון פרס בועידת האקלים בקופנהאגן

הנה עיקרי נאומו של הנשיא שמעון פרס בועידת קופנהאגן, שהסתיים לפני כמה דקות, לקראת השעה 15:00 שעון ישראל. התרשומת היא מצפיה בנאום המשודר באינטרנט, ואיננה מלה במלה. כפי שתשימו לב, יש פה הרבה רעיונות נכונים אבל מעט התיחסות לשאלות מעשיות כמו יעדי פליטה ותאריכים או מחוייבויות של ישראל. מוקדם יותר הבוקר כתבתי על התרומה שיכולה היתה להיות לפרס לו ישראל היתה מגיעה לקופנהאגן עם רקורד רציני ואחראי יותר בתחום האקלים.

הנה, פחות או יותר, נוסח דברי פרס בועידה:

קופנהאגן היא תקוה. צריך לממשה. אנו כאן כדי לשנות את החיים שחיינו עד כה, יצרו יהום וסיכנוים. אנו כאן כדי להתחיל במחוייבות להצלת העולם. אני מצטרף אליכם כמי שעומד בראש אומה שוחרת שלום. עלינו להפריד עניני סביבה משאלות פוליטיות.

הים התיכון דורש קואליציה רב לאומית שהולכת מעבר לקוי היריבות הפוליטיים. אני קורא לשכנינו לעבוד ביחד גם אם אין לנו יחסים דיפלומטיים. למולקולות הפחמן אין פספורט. לנהרות אין ויזות. הם עוברים ממקום למקום.

הירדן קדוש לכולם. אני קורא לכלנו לעבוד ביחד ולהפריח מחדש את גן העדן.

במזרח התיכון יש היום הרבה יותר אוכלוסיה ופחות משאבים מקודם. האוכלסויה צמחה מ 150 מיליון ל 400 מיליון ב 30 שנה. מים נעלמים. האנרגיה מזהמת. המלך ששים שנותיה ישראל היתה צריכה להילחם בטבע. אך לא נתנו למיעוט המשאבים להפריע. ביססנו את המחר על טכנולוגיה. ישראל הכניסה לאחרונה את המכונית החשמלית וקווה לחסוך בכך כ 50% מן האנרגיה. אני שמח שדנמרק, אוסטרליה ומדינות נוספות עשו כך גם. טכנולוגיה מתקדמת של חקלאות ומים שנוצרו בישראל עוזרת לחיסכון של משאבים רבים בכל העולם. גידולים חדשים של ביו טכנולוגיה צריכים פחות מים. יש צמחים שאפשר להשקות אפילו במי מלח. מיני יבולי חדשים שפותחו מניבים הכי הרבה יבול ליחידת שטח. מפעלי ייצור אנרגיה מן השמש וממקורות גיאו תרמיים שבסיסם בישראל עובדים בקליפורניה, ספרד ועוד, וכבר חסכו 30 מיליון טון co2.

עד שנת 2020 תקצץ ישראל 20% מן הכמות שהיתה פולטת בעסקים כרגיל, והפליטה בה תסתכם ב 88 מיליון טון בשנה במקום 109 מיליון טון

עבור עמנו, הקריאה של הטבע היא הקריאה של התנ"ך.

חייתי בשנים החשוכות ביותר של המאה ה 20 וראיתי טרגדיות וגם נסים. עכשיו אני נהנה משני נינים. תאמינו לי שהם נחמדים. הם מורי הדרך שלי לעתיד. כמשרת שלהם אני מרגיש בבית בקופנהאגן. אני מחוייב כמו אחרים לעשות את העולם בריא ונקי ומלא תקוה. מלא משמעות.

אינני בטוח שאני הכי צעיר כאן. כנראה ההיפך. מגילי המתקדם אני פונה לכולכם כאן. קופנהאגן יצרה תקווה וצפיה. אל תאכזבו. כשיש ויכוח בין מדינות דמוקרטיות צריך למצוא פשרה. לא עסקאות בנכסים הישנים אלא חיפוש של מטבע חדש. והעתיד מלא בזה. מלא בהזדמנויות ויתרונות. אז בואו נסע הביתה ונביא תקוה ושמחה לכל אנשינו. זה השירות הכי גדול שאנו יכולים להביא לאנושות.

היום בקופנהאגן: איך שמעון פרס היה יכול לעזור לעולם

כדאי לראות בהמשך גם את הפוסטים מיום רביעי בלילה: ח"כ דב חנין מעדכן מקופנהאגן, וגם: ווידיאו קצר מאמש עם נעמי קליין על מצב המשא ומתן, וכמובן המאובן היומי ליום רביעי ה 16 לחודש.

עכשיו לעניננו.

המוטו היומי של הומו קומבוסטנס הוא ציטוט מחוק הופשטטר, זה שבא קצת אחרי חוק מרפי בספר החוקים של היקום. הנה: כל דבר לוקח יותר זמן ממה שחשבת שייקח. אפילו אם לקחת בחשבון את חוק הופשטטר.

היום ומחר ממשיך מצעד ראשי המדינות שינאמו בפני מליאת ועידת האקלים בקופנהאגן, שידברו חמש דקות כל אחד. התכנית מופיעה כאן. בשאר זמנם הם יהיו עסוקים בדיונים מאחורי הקלעים בניסיון להציל את הועידה. אתמול בלילה, למשל, נפגשו במלון בו שוהה המשלחת הפרלנטארית הישראלית ראשי הממשלות של בריטניה וסין. רק סיכום ברור שנוקב ביעדי צמצום שאפתניים, שנותן תקווה למדינות המתפתחות עם קרן הסתגלות גדולה ומכניס לפעולה אמצעי אכיפה חזקים ייחשב כהצלחה. הועידה, במלים אחרות, מחפשת הסכם שיהיה FAB, כלומר Fair, Ambitious and Binding – הוגן, שאפתני ומחייב. שה"מ בראשי תיבות בעברית.

מצעד ראשי המדינות יכלול היום את גורדון בראון מבריטניה, וגם את רוסיה, צרפת, גרמניה, ספרד ועוד עשרות מדינות. חלקן יעלו לדבר אחרי חצות. הנציג האמריקני היום יהיה טוד סטרן, ראש המשלחת. אובמה ידבר מחר. שמעון פרס ינאם לקראת השעה 13:00.

מעבר לנאום קצר, פרס דווקא היה יכול לעזור היום בקופנהאגן. הוא מדינאי מוערך ומוכר, מנוסה בדיונים גורליים הרבה יותר מרוב צירי הועידה. ראשי המדינות החשובים במערב מכירים אותו היטב ומוקירים אותו. הוא היה יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי, ובתור שכזה היה יכול לתרום את חלקו להידברות עם המדינות העניות, שתביעותיהן עולות בקנה אחד עם אוניברסליזם. הגישה שלו לסביבה ולשינוי אקלים, שהשתנתה דרמטית בשנתיים בהן הוא מכהן כנשיא, מבוססת על הענין האמיתי והבריא שהיה לו תמיד בעתיד. במובן זה הוא צעיר ברוחו. הנה דברים ברוח זו שכתבתי ב'הארץ' באוקטובר 2007, בעקבות פגישה עמו בבית הנשיא שעסקה במשבר האקלים.

מה שמחליש את מעמדו הפוטנציאלי כמתווך רוקח עסקאות בקופנהאגן הוא היותו ראש מדינה שבתחום האקלים נתפסת כדרדקית חסרת אחריות. ישראל באה לקופנהאגן לחלוטין לא מוכנה, בלי כל מדיניות בתחום האקלים. היא ממשיכה לאותת שיהיה אשר יהיה בעולם הגדול, היא דווקא מתכננת להגביר פליטות של גזי חממה, והרבה. אתמול בילו פרס וצוותו בניסיונות גישור בין משרדי הממשלה השונים כדי להגיע להצהרה שאפתנית יותר על יעד הצמצום של ישראל. אם הם יצליחו הוא יוכל אולי להכריז בקופנהאגן שעד 2030 ישראל תצמצם כעשרים אחוז ביחס לכמות הפליטות שהיתה צפויה בה בתסריט של 'עסקים כרגיל'. הבעיה: זה מייצג עליה של עשרות אחוזים ביחס ל 2005 – ולמעלה מכפליים ביחס לשנת הבסיס החשובה באמת, 1990. אם הנשיא והמשלחת הישראלית חושבים  שמישהו ימחא כפיים להודעה כזו, שיחשבו שנית.

העמדה הישראלית אינה משקפת הישג אלא כשלון מהדהד. יש בה זלזול בדורות הבאים ובורות באשר לסיכונים לישראל ולאזור הכרוכים בשינוי האקלים. דו"ח מקנזי שהוגש לממשלה לפני כחודש, שהוא הבסיס להתמקחות הבין-משרדית היום, הוא מסמך נטול חזון פוליטי. הוא תרגיל חשבונאי שלקח את התכנית המשקית הקיימת של ישראל לעשורים הקרובים, חישב את כמות פליטות גזי החממה שתיווצר בגינה, והציע כמה שיטות איך לצמצם אותה בהשקעת משאבים מינימאלית. אלא שגיליון חישובים לא יכול לבוא במקום חזון. ממשלת חזון ומנהיגות היתה עושה דיוק להיפך. ראשית קובעת יעד – למשל צמצום של 5% ביחס לפליטות ב 1990. ואז מציבה את השאלה איך להגיע ליעד שקבענו. התשובה היתה מחייבת שינויים מרחיקי לכת, בעיקר בתחום ייצור האנרגיה והתחבורה. אך היא היתה פותחת דיון פוליטי משמעותי ורציני. זה אגב ההיגיון של ועידת האקלים בקופנהאגן. קודם קובעים יעדים שנובעים מפרוגנוזה מדעית, ואז מחפשים דרכים איך לממש אותה. אולי הועידה בקופהאגן, והמבוכה הישראלית שם, יהיו השיעור המאוחר שיביא את החלפת הדיסקט המיוחלת בציבור ובהנהגה הישראלים.

גו שימון

חיזוק משמעותי למצב ישראל בקופנהאגן ולמודעות למשבר האקלים בארץ הקודש. אחרי הזיגזוגים של נתניהו, הנשיא פרס ייצא לקופנהאגן. החסרון: נוכחותו הבולטת של אחד ה elder statesmen העולמיים הגדולים תמשוך תשומת לב למשלחת ישראל. מובטח מאובן יומי על מדינה מפותחת שמתדפקת על שערי OECD ומתחננת, כמו אחרונת המדינות הכי פחות מפותחת, לויתורים מפליגים בתחום צמצום פליטות