ארכיון

Archive for the ‘שינוי אקלים’ Category

חופשת סקי דלת פחמן

עכבר העיר, בעקבות הגרדיאן הלונדוני, מביאים את הסיפור של העיירה האוסטרית וורפנוונג, הנחשבת לאחד משני אתרי הסקי האירופאיים היחידים שמנסים, עד כמה שאפשר, לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של הגולשים בו.
הנה הכתבה בעכבר העיר. והנה זו מהגרדיאן.

הסחר בפליטות גזי חממה מתנרמל: 30 מיליון דולר נגנבו מבורסת הפליטות האירופית

אני לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל נדמה לי שזה היה ביאליק שאמר,  בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהציונות תתחיל להיות נורמלית, יציבה ובעלת עתיד רק כשבתל-אביב ייתפס הגנב הראשון וכשתתגלה הזונה הציונית הראשונה.

ברוח דומה אפשר לדווח,בגאווה ובתקווה, על סימני נורמליזציה בתחום הסחר הבינלאומי בפליטות גזי החממה העולמית.הניו-יורק טיימס ועתונים אחרים מדווחים על גניבת ענק –  30 מיליון דולר- שבוצעה בידי האקרים מבורסת הפליטות הגדולה בעולם – ה ECI. הבורסה הזו, שמחזור המסחר שלה מגיע כבר ל 80 מיליארד יורו בשנה, הוקם בידי האיחוד האירופי בתחילת העשור, והוא מאפשר לחברות ומפעלים  – כ 12,000 כבר פעילים בו  – לקנות ולמכור מכסות פליטה כדי להתאים עצמם לדרישות החוק במדינותיהם. המסחר הער מתנהל באמצעות הרשת, וכל מדינה אחראית על ממשק בטחון המידע בתחומה. בנושא הזה יש ככל הנראה אי אחידות וריפיון לא קטנים – אולי בגלל האמונה הנאיבית שמערכת סחר עם מטרה כל כך טובה תמשוך אליה רק חנונים, סבונים, ואיידאליסטיים קרועי עיניים שאינם מסוגלים לגנוב פרור מזבוב. וכשיש פרצות אז כידוע במוקדם או במאוחר מגיעים הגנבים.

אז הנה, עוד הוכחה ששינוי האקלים משנה את אורחות חיינו, כולל את הכלכלה הגדולה. אם מישהו מתאמץ לגנב  30 מיליון דולר מהשוק הזה,   זה אומר שיש בו כסף, ושלגנבים לפחות יש מספיק אמון בכסף הזה כדי לרצות לגנוב אותו!

אגב בעקבות הגניבה נעצר המסחר לשבוע, וכשיתחדש יהיה מן הסתם בטוח יותר להעביר בו כספים ולעשות עסקאות.

עוד על סחר בפליטות, הפוטנציאל והבעיות שיש בתחום החדשני והמעניין הזה, כאן.

2010 – השנה החמה מאז תחילת המדידות בעידן המודרני

עכשיו זה רשמי: 2010 מתייצבת ביחד עם 2005 כשנה החמה ביותר מאז התחילו מדידות סדירות של טמפרטורות בעידן המודרני בסוף המאה ה 19.
הנה קישור למרכז המחקר האוקייני והאטמוספרי של ארה"ב NOAA שמביא את הנתונים.
הנה העיקריים:
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת ב 2010 היתה גבוהה ב 0.62 מעלות צלסיוס (1.12 פרנהייט) מהטמפרטורה העולמית הממוצעת של המאה ה 20.
– 2010 היא השנה ה 34 ברציפות שבה הטמפרטורה עולמית הממוצעת היא גבוהה יותר מהטמפרטורה הממוצעת של המאה ה 20.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לשטחי היבשה של כדור הארץ ב 2010 היתה 0.96 מעלות צלסיוס (1.73 פרנהייט) מעל הממוצע למאה ה 20. מה שהופך את 2010 לשנה השניה מעולם מבחינת הטמפרטורות היבשתיות.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לאוקינוסים היתה 0.49 מעלות צלסיוס (0.88) מע הטמפרטורה הממוצעת למאה ה 20 – השנה השלישית מעולם מבחינת הטמפרטורות הימיות.

דליפת הנפט במפרץ מכסיקו: האם הים הצפוני הבא בתור?

התלות בנפט גובה מחיר. את זה ראינו במפרץ מכסיקו. ובבריטניה מודאגים שמא אסדות הקידוח של בריטיש פטרוליום וחברות אחרות בים הצפוני הן הבאות בתור. דו"ח של ועדת בדקה פרלנטארית בבריטניה שפורסם השבוע הגיע למסקנה שהרגולציה בבריטניה הדוקה ומקצועית יותר, ולכן הקידוחים שם בטוחים יותר. סביבתנים שמבקשים ללכת מעבר לנפט לא משתכנעים.

הנה דיווח של הערוץ הרביעי על דו"ח אסדות הנפט, כולל ביקורת עליו של ג'ון סובן, מנכ"ל גרינפיס בריטניה.

ועידת האקלים בקנקון: יפן נגד קיוטו

הימים הראשונים של פגישות העבודה בהשתתפות ראשי המדינות והשרים בועידת האקלים בקנקון עומד בסימן ההתעקשות היפנית שלא להסכים לתקופת תחולה שניה של פרוטוקול קיוטו.

תזכורת: ב 1997 יפן אירחה את ועידת האקלים של האו"ם בעיר קיוטו, שבמהלה הוסכם על הכלי האופרטיבי העיקרי שהקהילה הבינלאומית תפעיל במטרה להיאבק במשבר האקלים. כמו מסמכים אחרים בזירה הבינלאומית, פרוטוקול קיוטו הוא מסמך חסר שיניים של ממש. אך להגנתו ניתן לאמר שהוא משרטט את הקוים הכלליים של משטר הפליטות העתידי שעשוי למתן את קצב התחממות. יש בפרוטוקול אבחנה בין כ 35 המדינות המפותחות לכל היתר. המדינות המפותחות התחייבו במסגרתו שעד 2012 הן יצמצמו את פליטת גזי החממה שלהן לרמה שתהיה נמוכה בכמה אחוזים מסך הפליטות ב 1990. הן גם הבטיחו להעביר כספים למדינות המתפתחות לטובת מימון פרויקטים של צמצום פליטות והסתגלות לפגעי המצב האקלימי הפוסט נורמאלי, ועוד. חלק מהן עמדו בהתחייבויות הללו, אחרות פחות. המדינות המתפתחות והפחות מתפותחות לא לקחו על עצמן התחייבויות צמצום, והן מחוייבות רק לעקוב אחר פליטת גזי החממה משטחיהן ולדווח באדיקות למוסדות אמנת המסגרת על האו"ם על שינוי אקלים. הפרוטוקול, במלים אחרות, רחוק מאידיאלי. אבל הוא מתוחזק ומטופל מאז 1997 בסדרה בלתי פוסקת של דיונים מקצועיים ופוליטיים, והוא הדבר המוחשי היחידי שיש לנו בהתמודדות עם האקלים שקם עליה פתאום.

ככל שאנו מתקרבים לדצמבר 2012 – מועד פקיעת תוקפו של הפרוטוקול – מתגברים החששות שהעולם עלול למצוא עצמו ללא שום כלי למאבק במשבר האקלים. לכן, כברירת מחדל (ולא כאופציה מועדפת) פנו ארגוני סביבה רבים, וממשלות מדינות בעולם השלישי, לאופציה של מיזעור הנזק: כדי שב 1 בינואר 2013 נעמוד פני שוקת שבורה שתתן לגיטימציה להפקרות אקלים טוטאלית, ניקח את הפרוטוקול הקיים, נשכלל ונעדכן אותו, נאריך את תקפו ונצא בהרגשה שלפחות עשינו משהו. האיחוד האירופי ובריטניה תומכים. מדינות תעשייתיות אחרות מתנגדות. אבל את דגל ההתנגדות במסדרונות הועידה נושאת דווקא יפן, שכבר הודיעה שהיא מסרבת בכל תוקף לדון באפשרות הזו. ובועידה גלובלית שיכולה להתקדם רק עם קונזצנזוס, זה מקל גדול בתוך הגלגלים.

לא כל כך ברור מדוע הדגל הזה כל כך חשוב למדינה שנתנה לועידת האקלים את קיוטו להחזיר את המותג הקרוי על שם הבירה העתיקה והיפה שלה מקדמת הבמה של המאבק בשינוי אקלים אל המחסן האחורי של ההיסטוריה. יאמאדה, השגריר היפני לענין דיוני האקלים, שהתראיין ל'גרדיאן' ביום רביעי ה 8 בדצמבר, נשאל מדוע הם עושים זאת ואמר, פחות או יותר 'ככה'. אחר כך הוא הסכים רק להוסיף שהסיבות 'יותר מדי מסובכות להסביר'. אך העמדה שרירה, ומרכזת תשומת לב רבה לקראת ימי הועידה האחרונים.

יפן מוצאת עצמה תחת לחץ רב מבאי הועידה, כולל בדרג השרים וראשי המשלחות, למתן את דעתם ולאפשר פשרה. אבל בשלב זה לא נראה שזה מצליח. זה מצב מעט פרדוקסלי, אבל בתחום האקלים יפן היא מדינה של הפכים. יצרנית הרכב הגדולה בעולם, ואחת המדינות תעשייתיות המובילות, יפן הודיעה בקופנהאגן על נכונותה לממן לבדה כמעט 50% מקרן ההסתגלות שמנסה האו"ם לבנות כדי להושיט עזרה למדינות העניות שייפגעו ראשונות מפגעי האקלים. בחזית הפנימית שלה יפן הצליחה לצמצם באפן מרשים ביותר את רמת פליטת גזי חממה שלה, ובאפן כללי נחשבת לאזרחית נאמנה וקונסטרוקטיבית בקהילת המאבק הגלובלי בשינוי אקלים. מצד שני, יאמאדה הודה בעצמו שיפן 'עושה בעיה גדולה לכולם' עם המחסום הגדול, החלטי והפומבי שהיא הציבה בדרך לקיוטו ב', והמשיך להתעקש על הצורך – והאפשרות – למצוא 'ניסוחים חדשים שלא יהיו משביעי רצון לכולם אבל יהיו מקובלים' לגבי ההסכמים ארוכי הטווח שיחליפו את פרוטוקול קיוטו.

וגם: כדאי לקרוא את הסיכום היומי של דיוני קנקון מן ה 8 בדצמבר שהפיץ ארגון CAN. הסיכום, שנקרא אקו, נכתב בידי פעילי הארגון בכל יום מימי הועידות הסביבתיות החשובות מאז ועידת שטוקהולם 1972. לעתים הוא אינףורמטיבי, לעתים- כמו הפעם – הוא יותר נייר עמדה. אבל הוא תמיד נכתב על בסיס ידע מרשים של הקונטקסט ועל בסיס התרשמות ישירה של הכותבים עם מה שקורה בועידה עצמה.

ולסיום – ראיון עם ביל מקקיבן, בקנקון, על הארגון 350 (שמטרתו הורדת כמות ה CO2 הצבורה באטמוספירה ל 350 חלקי מיליון. בראיון הוא מספר על הקמת הארגון, על התפקיד של אמנות ואמנים בקמפיין , ועל הסבל הצפוי בגלל שינוי אקלים.

 

מחצית ועידת האקלים בקנקון מאחורינו: הערכת מצב של שלושה מומחים

היה מעניין לראות בוובקאסט מקנקון ביום שני אחה"צ (כמעט חצות אצלנו) את הערכות המצב של נציגי שלושה מהארגונים האזרחיים החשובים ביותר בחזית האקלים העולמית – גרינפיס, אוקספאם והקרן להגנת חיות הבר WWF  על ועידת קנקון. השלושה הופיעו במסיבת עיתונאים משותפת של קואליצית הארגונים האזרחיים CAN. הם הציעו סיכום קצר של השבוע הראשון בועידה, ומנו את האתגרי לקראת תחילת הדיונים בהשתתפות ראשי מדינות ושרים ביום שלישי. בניגוד למסיבות עיתונאים מטעם מדינות, שתמיד נראות מאומצות ויבשות, עם מאמץ רב שלא לאמר יותר מדי, נציגי הארגונים היו חופשים יותר והביעו את דעתם על מה שנעשה ביותר כנות.

וונדל טריו (גרינפיס) קבע שאין סיכוי להסכם כולל וכובל בקנקון, ושצריך לדאוג שקנקון מכינה את הקרקע להסכם כולל בדרבן ב 2011. ראינו התקדמות מברזיל ומסין בתחום האנרגיות המתחדשות, הוא אמר, אבל דווקא המדינות המפותחות הותיקות עוד גוררות רגליים. המטרה של השבוע השני: הסכמה על הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה שניה, לצד התחייבויות חזקות יותר מן המדינות המתועשות לקיצוצי פליטות.

טים גור (אוקספאם) דיבר על השיפור המשמעותי באוירה בהשוואה לועידה הקופנהאגן. האוירה עניינית ונינוחה יותר, הוא אמר, וזה יצר כבר הסכמה בכמה נושאים. אחד מהם: קביעת שנת 1990 כשנת הבסיס היחידה למדידת השינוי ברמת הפליטה של כל מדינה. בקופנהאגן, כזכור, לא היתה שנת בסיס מוסכמת, ומדינות בחרו כאוות נפשן – רבות בהן בשנות בסיס שההשוואה אליהן תאיר אותן באור מחמיא. גם באוקספאם מצטרפים לתקוה של גרינפיס שקיוטו תזכה לתקופה שניה. אבל אסור לדעתם להזניח גם את התהליך המקביל של כתיבת מפת הדרכים לתכנית ארוכת טווח.

בענין מפת הדרכים הסביר גור שבניגוד לקופנהאגן, שם כשהגיעו ראשי המדינות לא היה למעשה טקסט מסודר שהם יכלו לדון בו, בקנקון יש טקסט שמעמיד בפני המנהיגים אופציות ברורות לבחירה.  הבעיה היא שהאופציות בניסוחיהן הנוכחיים הם עדיין עמדות קיצון. לכן על הפוליטיקאים מוטלת החובה, במהלך השבוע השניה, למצוא שבילי ביניים. בנושא המעקב אחרי ביצוע למשל, אמר גור, יש עמדה קיצונית של ארה"ב (הסדרי שקיפות מפורטים) ועמדת קיצון מנוגדת של המדינות המתפתחות, שמבקשות הסכמה רק על עקרונות מעורפלים. בצד הפיננסי יש הסכמה עקרונית על קרן ההסתגלות, אך החשש הוא שהדיון בהמשך השבוע יהיה על פרוצדורות, ולא יקדם את תחילת עבודתה המעשית של הקרן.

טראה רואו מ WWF הגדירה מה, מבחינת הארגונים אזרחיים, יהיה הישג בקנקון: השגת האלמנטים של הסכם מוצק שיסוכם במפורט בשנה הבאה בדרבן. כדי שזה יקרה, אמרה, השבוע השני אינו יכול להסתפק בהצהרות. עליו להעביר את הדיונים לפסים מעשיים. האוירה טובה. עכשיו הפוליטיקאים צריכים להביא מומנטום ואמביציה ורצון פוליטי.

ההערכות הללו חשובות, ונאמרות בכובד ראש. האנשים הצעירים הללו, המייצגים ארגונים רציניים וחדורי ערכים, מבינים היטב את גודל השעה. אך אם היה עלי להעריך את מידת האמון של שלושת הדוברים בהצלחת הועידה ולדרג את את הערכתי על מפלס התקווה שלהם על סולם מ 0 (ייאוש מוחלט) ל 10 (אמונה יוקדת) הייתי מציב אותם על 6 ספקני או מכסימום 7 ספקני.

בין ועידת האקלים בקנקון לשריפה בכרמל: מפריטים את העולם למוות

ועידת האקלים בקנקון, כך נראה לעת עתה, לא תתפזר בטרם עת. במהלך סוף השבוע איימו תשע ממדינות אמריקה הלטינית לנטוש את הועידה. הם הבהירו שאם המסמך שמכינה מזכירות הועידה לדיון המכריע בהשתתפות שרים וראשי מדינות שאמור להתחיל השבוע לא יכלול את האפשרות המועדפת על רוב המדינות המתפתחות, שהיא הארכת תקופת התחולה של פרוטוקול קיוטו לעשור נוסף, הן הולכות הביתה. המסמך הופץ ביום ראשון, ויש בו התיחסות עמומה לפרוטוקול קיוטו. זה לא מבטיח שבסוף השבוע יוחלט על הארכת תחולת הפרוטוקול. סביר יותר שלא. אבל הלטיניות רקעו ברגליים, קיבלו משהו להתחיל איתו את השבוע, והועידה ממשיכה.

השאלה האמיתית שמתחדדת בקנקון היא האם ועידות או"ם עתירות משתתפים ותלויות קוצנזוס מסוגלות בכלל לקרב אותנו לפתרון. גם אם הועידה תצליח להתכנס סביב פתרון בענין קרן ההסתגלות, וגם אם ההתקרבות בין ארה"ב לסין בנושא המעקב והוידוא אחר פליטות אכן תבשיל להסכמה פורמאלית, בשאלת הליבה לא תהיה התקדמות בועידה הזו. גם בסוף השבוע הבא לא נדע איך הקהילה הבנלאומית מתכוונת לצמצם את כמות ה CO2 שצבורה באטמוספירה ואיך היא מתכוונת למנוע מהטמפרטורה הממוצעת עולמית לזנק בעשורים הקרובים ביותר מ 2 מעלות.

וזה מדאיג. מדאיג מאוד. הערכה חדשה של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב שפורסמה לאחרונה מתריעה על עליה בת ארבע מעלות בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עד שנת 2060. וההבדל בין שתיים מעלות לארבע, הוא, אגב, עולם ומלואו. עלית הטמפרטורה העולמית הממוצעת ביותר ממעלה וחצי מקרבת מאוד את הנקודה שבה מנגנוני ההיזון החוזר הכרוכים בשינוי האקלים (כולל שריפות יערות בקנה מידה גדול) ייכנסו למעגל קסמים מהיר והרסני. אם זה יקרה, גרף ההתחממות עלול להזדקר עוד יותר, ולשים ללעג את כל מי שמנסה להתנבא היום על הטמפרטורה שתשרור בעוד שלושים או ארבעים שנה. אם זה יקרה, אי אפשר יהיה להעריך את קצב ההתחממות, ועוד פחות מזה למתן אותה. מאות מיליונים ואולי יותר יגלו שארצותיהם לא יכולות עוד להאכיל אותם. יהיה רע לתפארת.

מנהיגי העולם יגיעו לקנקון עם רצון טוב למראית עין, ויתנהלו בדיונים באורח ענייני ומנומס ומקצועי. אבל בסוף השבוע הם צפויים להצביע לנוסח שיאפשר להם להיבחר עוד פעם בארצותיהם. מנהיגות עולמית של אנשים עם שיעור קומה וחזון שמוכנים לשלם מחיר פוליטי יקר על הליכה בדרך בלתי פופולארית איננה בנמצא.

גם אצלנו קורה דבר דומה: מפלגות השלטון מורכבות מפוליטיקאים שמצביעים על פי החישובים של מה יחזיר אותם אל הכסא לעוד קדנציה. לכן לא רואים אצלנו בעשורים האחרונים פוליטיקאים ממפלגות השלטון שמוכנים להתייצב מול הטייקונים, אלה שמקבלים מן הציבור מתנות ענק כל פעם שמגיע עוד חג של דת ההפרטה שהשתלטה עלינו, ולהודיע להם שנגמרה החגיגה. להיפך: עסקנינו, מנתניהו ועד אחרון הח"כים של הקואליציה, טרודים בלי הרף בהגדלת הנתחים שיעברו מן הקופה הציבורית אל אלה שיכולים לממן להם מסעות בחירות. לכן אין מבוגרים אחראיים שמשגיחים על האוצר, ולכן בהיעדרם הולכים תקציבי הכבאות, המים, החינוך והרפואה והרווחה ואכיפת החוק ורשות החירום הלאומית ומצטמקים, ובמקומם צומחים חוזים ועוד חוזים של שירותים ציבוריים שאמורים להינתן לנו בידי תאגידים. השירותים הללו, למי שלא הבין, יהיו שם כל עוד תזרים המזומנים עובד כמתוכנן. ביום פקודה הם ייעלמו. גם החיוניים שביניהם, ןאז אנחנו לבדנו, עם מענה קולי שמבקש את ארבע הספרות האחרונות בכרטיס האשראי שלנו לפני שהוא מוכן לרשום את הצרה שמאיימת על בריאותנו וחיינו.

ההפקרות הזו היא מקור כוחם של נערי האוצר: צעירים מוכשרים, מיטב בחורינו, שהלכו שולל  אחרי המבוא לכלכלה שמלמדים אותם בשנה א' וממשיכים לחשוב ולהתנהג כאילו המודלים האקונומטריים האלגנטיים הללו מייצגים באיזושהיא צורה את המציאות. שבויים בקסם השקרי הזה הם מוכרים בצעירותם את נכסינו לטייקונים במחירים של סוף עונה, ומתכננים איך עד גיל 40 הם יחצו את הקוים ויקבלו ג'ובים שמנים בתאגידים אשר קנו מהם את הסחורה. אורי אנזנברג כתב ביום ראשון באתר 'אתגר' את המאמר המעניין ביותר מאז השריפה בכרמל על הקשר בינה לבין מחלת הרוח של ההפרטה. איני יודע אם העוזר של נתניהו אכן מצא בגוגל חברה אמריקנית עם מטוס כיבוי גדול וסגר איתה, באישור הבוס, עסקת כיבוי במחיר מציאה (מאתיים אלף דולר ליום). מה שבטוח הוא שהאקלים הולך לשרוף אותנו כי כבר מאה וחמשים שנה אנחנו מפריטים את האטמוספירה ומעלים אותה קרבן לכלכלת פחמן מוטרפת. ועכשיו מתברר שאפילו את שירותי כיבוי האש כבר הפרטנו, מאחורי גבם של הכבאים ומפקדיהם. המדינה כמגינת העם?  הצחקתם אותי. כשראש הממשלה –הוא ראש ההפרטה, והוא פונה בשעת חירום לחברה פרטית בחו"ל כדי שתציל את יערות הכרמל  ואותו, ברור לחלוטין שהפארסה של מדינה עם שירות ציבורי שתפקידו לדאוג לאזרחיה היא מסיכה חלולה.