ארכיון

Archive for the ‘סכנות’ Category

בין ועידת האקלים בקנקון לשריפה בכרמל: מפריטים את העולם למוות

ועידת האקלים בקנקון, כך נראה לעת עתה, לא תתפזר בטרם עת. במהלך סוף השבוע איימו תשע ממדינות אמריקה הלטינית לנטוש את הועידה. הם הבהירו שאם המסמך שמכינה מזכירות הועידה לדיון המכריע בהשתתפות שרים וראשי מדינות שאמור להתחיל השבוע לא יכלול את האפשרות המועדפת על רוב המדינות המתפתחות, שהיא הארכת תקופת התחולה של פרוטוקול קיוטו לעשור נוסף, הן הולכות הביתה. המסמך הופץ ביום ראשון, ויש בו התיחסות עמומה לפרוטוקול קיוטו. זה לא מבטיח שבסוף השבוע יוחלט על הארכת תחולת הפרוטוקול. סביר יותר שלא. אבל הלטיניות רקעו ברגליים, קיבלו משהו להתחיל איתו את השבוע, והועידה ממשיכה.

השאלה האמיתית שמתחדדת בקנקון היא האם ועידות או"ם עתירות משתתפים ותלויות קוצנזוס מסוגלות בכלל לקרב אותנו לפתרון. גם אם הועידה תצליח להתכנס סביב פתרון בענין קרן ההסתגלות, וגם אם ההתקרבות בין ארה"ב לסין בנושא המעקב והוידוא אחר פליטות אכן תבשיל להסכמה פורמאלית, בשאלת הליבה לא תהיה התקדמות בועידה הזו. גם בסוף השבוע הבא לא נדע איך הקהילה הבנלאומית מתכוונת לצמצם את כמות ה CO2 שצבורה באטמוספירה ואיך היא מתכוונת למנוע מהטמפרטורה הממוצעת עולמית לזנק בעשורים הקרובים ביותר מ 2 מעלות.

וזה מדאיג. מדאיג מאוד. הערכה חדשה של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב שפורסמה לאחרונה מתריעה על עליה בת ארבע מעלות בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עד שנת 2060. וההבדל בין שתיים מעלות לארבע, הוא, אגב, עולם ומלואו. עלית הטמפרטורה העולמית הממוצעת ביותר ממעלה וחצי מקרבת מאוד את הנקודה שבה מנגנוני ההיזון החוזר הכרוכים בשינוי האקלים (כולל שריפות יערות בקנה מידה גדול) ייכנסו למעגל קסמים מהיר והרסני. אם זה יקרה, גרף ההתחממות עלול להזדקר עוד יותר, ולשים ללעג את כל מי שמנסה להתנבא היום על הטמפרטורה שתשרור בעוד שלושים או ארבעים שנה. אם זה יקרה, אי אפשר יהיה להעריך את קצב ההתחממות, ועוד פחות מזה למתן אותה. מאות מיליונים ואולי יותר יגלו שארצותיהם לא יכולות עוד להאכיל אותם. יהיה רע לתפארת.

מנהיגי העולם יגיעו לקנקון עם רצון טוב למראית עין, ויתנהלו בדיונים באורח ענייני ומנומס ומקצועי. אבל בסוף השבוע הם צפויים להצביע לנוסח שיאפשר להם להיבחר עוד פעם בארצותיהם. מנהיגות עולמית של אנשים עם שיעור קומה וחזון שמוכנים לשלם מחיר פוליטי יקר על הליכה בדרך בלתי פופולארית איננה בנמצא.

גם אצלנו קורה דבר דומה: מפלגות השלטון מורכבות מפוליטיקאים שמצביעים על פי החישובים של מה יחזיר אותם אל הכסא לעוד קדנציה. לכן לא רואים אצלנו בעשורים האחרונים פוליטיקאים ממפלגות השלטון שמוכנים להתייצב מול הטייקונים, אלה שמקבלים מן הציבור מתנות ענק כל פעם שמגיע עוד חג של דת ההפרטה שהשתלטה עלינו, ולהודיע להם שנגמרה החגיגה. להיפך: עסקנינו, מנתניהו ועד אחרון הח"כים של הקואליציה, טרודים בלי הרף בהגדלת הנתחים שיעברו מן הקופה הציבורית אל אלה שיכולים לממן להם מסעות בחירות. לכן אין מבוגרים אחראיים שמשגיחים על האוצר, ולכן בהיעדרם הולכים תקציבי הכבאות, המים, החינוך והרפואה והרווחה ואכיפת החוק ורשות החירום הלאומית ומצטמקים, ובמקומם צומחים חוזים ועוד חוזים של שירותים ציבוריים שאמורים להינתן לנו בידי תאגידים. השירותים הללו, למי שלא הבין, יהיו שם כל עוד תזרים המזומנים עובד כמתוכנן. ביום פקודה הם ייעלמו. גם החיוניים שביניהם, ןאז אנחנו לבדנו, עם מענה קולי שמבקש את ארבע הספרות האחרונות בכרטיס האשראי שלנו לפני שהוא מוכן לרשום את הצרה שמאיימת על בריאותנו וחיינו.

ההפקרות הזו היא מקור כוחם של נערי האוצר: צעירים מוכשרים, מיטב בחורינו, שהלכו שולל  אחרי המבוא לכלכלה שמלמדים אותם בשנה א' וממשיכים לחשוב ולהתנהג כאילו המודלים האקונומטריים האלגנטיים הללו מייצגים באיזושהיא צורה את המציאות. שבויים בקסם השקרי הזה הם מוכרים בצעירותם את נכסינו לטייקונים במחירים של סוף עונה, ומתכננים איך עד גיל 40 הם יחצו את הקוים ויקבלו ג'ובים שמנים בתאגידים אשר קנו מהם את הסחורה. אורי אנזנברג כתב ביום ראשון באתר 'אתגר' את המאמר המעניין ביותר מאז השריפה בכרמל על הקשר בינה לבין מחלת הרוח של ההפרטה. איני יודע אם העוזר של נתניהו אכן מצא בגוגל חברה אמריקנית עם מטוס כיבוי גדול וסגר איתה, באישור הבוס, עסקת כיבוי במחיר מציאה (מאתיים אלף דולר ליום). מה שבטוח הוא שהאקלים הולך לשרוף אותנו כי כבר מאה וחמשים שנה אנחנו מפריטים את האטמוספירה ומעלים אותה קרבן לכלכלת פחמן מוטרפת. ועכשיו מתברר שאפילו את שירותי כיבוי האש כבר הפרטנו, מאחורי גבם של הכבאים ומפקדיהם. המדינה כמגינת העם?  הצחקתם אותי. כשראש הממשלה –הוא ראש ההפרטה, והוא פונה בשעת חירום לחברה פרטית בחו"ל כדי שתציל את יערות הכרמל  ואותו, ברור לחלוטין שהפארסה של מדינה עם שירות ציבורי שתפקידו לדאוג לאזרחיה היא מסיכה חלולה.

שריפות יער והתחממות גלובלית

שימו לב!!!  הומוקמובוסטנס מעניק פרסים לקוראיו!!!!

  • ציון לשבח מטעם הומו קומבוסטנס (צלה"ק) יוענק למי שיוכיח שהוא דאג להעביר לינק של פוסט זה לאחד לפחות מנערי האוצר, שלאור נימנומם המתמשך של שרי ממשלות ישראל הפכו בעשורים האחרונים לגורם הדומיננטי בקביעת תקציבי ההיערכות למצבי חירום אזרחיים בישראל.
  • אות יקיר החודש של הומו קומבוסטנס (יחה"ק) יוענק למי שימציא הוכחות לכך שנער אוצר אחד לפחות גם פתח את הלינק והקדיש לו למעלה מחמש שניות.

יהיו אשר יהיו הממצאים באשר לזיק שהצית את הלהבה בכרמל, דיווחי אנשי הקרן הקיימת וציטוטי הכבאים מבהירים שערב השריפה נמצאו יערות הכרמל במצוקת יובש קשה. שנים רצופות של בצורת, ומרווח זמן של למעלה משמונה חדשים  מאז הגשם הרציני האחרון בתחילת 2010 הפכו את עצי החורש ואת הצמחיה העשבונית שביניהם למצבור ענק של חומר אורגני דליק שממתין להתלקחות.

מחקרים מן השנים האחרונות אשר עוסקים במשטר הטמפרטורות והגשמים בישראל ומתבססים על מודלים לחיזוי אקלימי גלובלי ואיזורי, מנבאים שהעשורים הבאים  יתאפיינו בתקופות בצורת ארוכות,תכופות  וקיצוניות יותר מאלו שידענו במאה העשרים. כמויות הגשמים יירדו רק במעט, אך הפיזור שלהם ישתנה דרמטית: מאירועי גשם רבים קטנים, כמו באירופה, אנו עוברים במהירות למשטר גשמים שכולל אירועי גשם מעטים, שמתחילים מאוחר בשנה ומסתיימים מוקדם, ויש להם נטיה להוריד כמויות גשם גדולות מאוד בכל אירוע. המשמעות: רוב הגשם נסחף מיד ובעצמה לואדיות ולים, ורק חלק מועט  ממנו מחלחל לקרקע ואל מי התהום. וכשהצמחיה והקרקע יבשים יותר, האש מתלקחת במהירות ומתפשטת בזריזות.

המחקר הסמכותי ביותר עד כה על הקשר בין התחממות גלובלית לבין שריפות יער  התמקד בדרום מערב ארה"ב. הוא נכתב בידי ווסטרלינג, הידאלגו, קאיאן וסוויטנאם מן האוניברסיטאות של קליפורניה ואריזונה, ופורסם באוגוסט 2006 ב Science (גיליון 313). במהלך המחקר בדקו החוקרים  1166 שריפות יער (בגודל מינימאלי של אלף  אקרים, כלומר 4500 דונמים) שפרצו בין 1970 ל 2003.  המתאם החזק ביותר שהם מצאו היה בין שריפות קיץ לבין טמפרטורות חמות מהממוצע ששררו באביב, שהביאו להפשרת שלגים מוקדמת, להתקצרות התנאים המאפיינים את האביב ולהתארכות דה-פאקטו של הקיץ. במהלך 33 השנים שכיסה המחקר, 56% מכלל השריפות ו 72% מכלל השטח שנשרף אירעו בשנים בהן הפשרת השלגים התחילה מוקדם מהממוצע. בשנים שבהן הפשרת השלגים החלה מאוחר מן הממוצע קרו רק 11% מהשריפות שהיו אחראיות רק ל 4% מכלל השטח שנשרף.

אך הממצא המעניין ביותר הוא ההבדל הסטטיסטי המובהק בין השנים 1987 – 2003, כלומר המחצית השניה של תקופת המחקר, לבין המחצית הראשונה. מסתבר שהתקופה המאוחרת, שהושפעה הרבה יותר מהתחממות כדור הארץ והראתה עליה מוחשית בטמפרטורה הממוצעת באיזור, היתה התקופה שבה כמות השריפות ועצמתן היו גבוהות משמעותית מהתקופה הראשונה. בשנים הללו התארכה תקופת שריפות היער (כלומר המועד מפרוץ השריפה הגדולה הראשונה ועד מועד פרוץ השריפה הגדולה האחרונה) בדרום מערב ארה"ב ב 78 יום.

מאמר אחר, פרי עטם של החוקרים פצ'וני ושינדל, התפרסם בספטמבר 2010 בפרסומי האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים. פצ'וני ושינדל עוסקים במשטרי שריפות היער באלף השנים האחרונות, אחריהם הם מתחקים באמצעים ארכיאולוגיים וביולוגים שונים. הממצא העיקרי שלהם: עד המהפיכה התעשייתית שריפות יער התנהלו במשטר שנקבע בעיקר בגלל גשמים, כלומר נטו להתפרץ בתקופות יבשות יחסית בין תקופות לחות שבהן היערות התעבו וייצרו כמות גדולה של עץ שיכלו לבעור. לעומת זאת, מאז המהפיכה התעשייתית השתנתה התמונה. ההסבר הסטטסיטי המשכנע ביותר לפיזור השריפות מאז המאה ה 19, ובעיקר לקפיצה המשמעותית בתכיפותן ובעוצמתן בעשרים השנים האחרונות, נעוץ בשינויי מפרטורה, כלומר בהתחממות כדור הארץ, ולא במשקעים. המסקנה שלהם: במאה ה 21, שצפויה להיות חמה משמעותית מהקודמת, אנו צפויים לעליה דרמטית עוד יותר בתכיפות ובעוצמה של שריפות היער.

ולסיום מאמר סקירה שהתפרסם בסאיינס ב 2009, העומד על ההשפעה המגוונת שיש לאש על המערכת הטבעית של כדור הארץ, על הפערים הגדולים שעדיין קיימים ביכולתנו לצפות את התנהגות האש, ועל החשיבות הגדולה שיש למחקר האש בתקופה החמה והיבשה הצפויה לנו בגלל התחממות גלובלית במאה ה 21.

 

לקראת ועידת האקלים בקנקון – תזכורת מדרכים לקיימות

קואליצית 'דרכים לקיימות', שמאגמת משאבים מכמה מארגוני הסביבה המובילים בארץ, מפרסמת היום את הניוזלטר שלה לקראת ועידת האקלים בקנקון ההולכת וקרבה. התקשורת והאקטיביסטים עדיין פוסט-טראומטיים בעקבות הנפילה על הפנים בקופנהאגן, ואפילו בנק-אי-מון, ישוב בין נשיא ארה"ב וראש ממשלת סין בתחילת החודש, קובע פומבית שהסיכוי להגיע להסכם משמעותי בקנקון נמוך.

אז הבשורה לעולם מתוקן יותר ומוכן יותר לקראת עידן האלקים הפוסט נורמלי עדיין לא נכתבת, והחשש מפני קצב התחממות גדול אף יותר מזה שנצפה עד כה הולך ומתגבר. אבל משהו הרי צריך להיעשות בין ימינו הטרופים הנוכחים לבין תחילת תקופת הכהונה השניה של אובמה (אם תהיה כזו) שבה, חופשי מהדאגה איך להיבחר שנית הוא יוכל אולי להתגייס למשימה ההיסטורית של צמצום משבר האקלים…

אלה ימים לא פשוטים, כשהמרחב בין הכחשה ויאוש מאיים להצטמצם. ימים שבהם חשוב להיזכר שזו מלחמת אין ברירה.

דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם, 2010: שינוי אקלים מסכן עשרות שנים של פיתוח

 

השבוע יוצא לאור בניו-יורק, זו השנה העשרים, דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם. לבד מדירוג העולם כולו ומדינות ספציפיות על פי אינדקס הפיתוח האנושי, הכותרת הראשית של הדו"ח השנה הוא שההתחממות הגלובלית בקצבה הנוכחי עלולה להוריד לטימיון עשרות שנים של פיתוח כלכלי, חינוכי, רווחה ובריאות במדינות רבות בעולם.

הנה לינק למאמר בגרדיאן השבוע על הקשר בין שינוי אקלים לפיתוח אנושי.

והנה האינדקס שבו מדורגות המדינות השונות על פי מדדי הפיתוח האנושי המקובלים: הכנסה לנפש, מדד אי שיויון סוצו-אקונומי, מדד שיויון נשים, מספר מקרי שוד ל 100,000 תושבים בשנה, מדדי ינוך והשכלה, רפואה ותחלואה, תוחלת חיים ועוד.

נורבגיה צועדת במקום הראשון. אחריה בעשיריה הפותח  אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד, ארה"ב, ליכטנשטיין, הולנד, קנדה, שבדיה וגרמניה. ישראל במקום החמשה עשר. הנה פירוט המדדים של ישראל ב 2010 על פי אתר האו"ם. מזל שבאינדקס לא מודדים את התרומה היחסית של ישראל לשינוי האקלים, או או את רמת הנחישות של הנהגת המדינה לתרום את חלקה למאבק בשינוי האקלים… המדדים הללו דוחקים את ישראל לאזור המקום ה 60…

 

הצטמצמות מדף הקרח של גרינלנד 2003-2009 – נתוני נאס"א

התמוטטות מקטע בן 259 מייל מרובע ממדף הקרח של גרינלנד ב 5 באוגוסט השנה היא אירוע דרמטי אבל לא מפתיע, בהתחשב במה שאנו כבר יודעים על הדינמיקה של המסה ריסוק וגלישה שמתקיימת במדפי קרח יבשתיים.
הנה סרטו שמבוסס על מידע של נאס"א שמראה את ירידת סך הנפח של מדף הקרח הגרינלנדי מ 2003 ל 2009. הסרטון קצר וקצת מהיר, אז כדאי אולי לצפות בו יותר מפעם, כי המידע בו מרתק. הנתון החשוב הוא כמובן משקל הקרח שנגרע מן המדף, שמבוטא בגרף בג'יגא טון, ומראה שמאז 2003 יש גריעה של 1200 ג'יגאטון. כדאי לשים לב שיש כמובן שינוי עונתי (יותר קרח בחורף ופחות בקיץ) אבל שלאורך זמן הגרף יורד בתלילות מבהילה, כך שערכי חורף 2009 נמוכים במאות ג'יגאטון מערכי חורף 2003 וכך כמובן גם לגבי ערכי הקיץ. המפה נותת המחשה גרפית
של אותם הנתונים עצמם.

ב'הארץ' הבוקר (כתבה של אסף שטול-טראורינג) אגב יש ציטוט מעניין של פרופ' דני רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית שמקשר בין גל החום הנוכחי ברוסיה, קריסת מדפי הקרח בגרינלנד ואנטרקטיקה ומנגנון ההיזון החוזר שנובע מנסיגת אוקינוס הקרח הצפוני בקיץ. הצטמצמות הקרח הארקטי מעלה כידוע באפן משמעותי את כמות האנרגיה שנצברת באוקינוס בקיץ שכן היא מורידה את שיעור קרינת השמש שמוחזר לאטמוספירה באמצעות אפקט האלבידו של מדף הקרח הימי. זו פעם ראשונה שאני נתקל שקישור כזה בין מנגנוני היזון חוזר לבין תופעות שמתרחשות באיזור הקרוב (במקרה זה הקרבה היא אוקינוס הקרח הצפוני לרוסיה הבוערת ומדף הקרח הגרינלנדי הקורס). בדרך כלל נוטים לחשוב על מנגנוני היזון כמו מידבור, המסת הפרמאפרוסט ואחרים כעל תורמים למאזו הגלובל, לא האיזורי.

הנה הקטע מיו-טיוב של מפת הקרח המצטמצם בגרינלנד.

פול קרוגמן (זוכה נובל בכלכלה, מרצה בפרינסטון, כותב בניו-יורק טיימס) על הכחשת אקלים

מירב כץ-קמחי כתבה אלי מקליפורניה והפנתה את תשומת לבי למאמר דעה של פול קרוגמן, לתן פרס נובל לכלכלה, שהתפרסם ביום שישי האחרון בניו- יורק טיימס. המאמר, שכותרתו 'קידוח, אסון, הכחשה', נכתב תוך התיחסות ישירה לאסון אסדת הקידוח מול חופי לואיזיאנה. הוא מרפרר הן לדבריו של הנשיא אובמה, שהודיע כמה שבועות קודם על כוונת הממשל להרחיב קידוחי נפט ימיים בחופי ארה"ב, והן למסר מ 2008 של הרפובליקנית שרה פילין מאלסקה, שמדינתה מתפרנסת בעיקר על הפקת נפט, לקדוח כמה שאפשר, בכל מקום ובכל זמן.
קרוגמן יוצא מסיפור האסדה, שגם בה היתה מידה לא מבוטלת של הכחשה (בעיקר בימים הראשונים אחרי הפיצוץ), לדיון מעניין של תופעת הכחשת משבר האקלים בציבור האמריקאי. לטענתו, הצלחת התנועה הסביבתית בשנות ה-70 התבטאה בהקמת ארגוני סביבה שנאבקו על בעיות מוחשיות שהציבור רואה וגם מבין: שיקום נחלים ומקורות מים, זיהום אוויר וקרקע, פתרונות נקיים יותר לפסולת מוצקה ועוד. ההתחממות הגלובלית, לעומת זאת, אינה נראית ולכן מוכחשת.
בנוסף, הגופים השמרניים הגיבו להצלחת הסביבתנים והחלו לקדם חקיקה מקלה בענייני סביבה. הם מפיצים נארטיבים מסולפים ומגונים על הארגונים הסביבתיים, מציגים את התנועה הירוקה כמין סנוביזם ליברלי של יפי נפש, ולא בוחלים בשימוש בביטויים קיצוניים כמו "אקו-נאציזם". המאמר נחתם בתקווה שהתמונות המזעזעות מהקטסטרופה במפרץ מקסיקו יזעזעו את הציבור האמריקאי, יבהירו שהסביבה אינה יכולה לדאוג לעצמה, ויניעו את אובמה לחזור בו מהרחבת חיפושי הנפט וליטול מנהיגות ראויה בענייני הסביבה.

באותה הזדמנות מירב מספרת גם על אגודת העתונאים הסביבתיים האמריקנית, שהתצהיר שלהם על מקורות המימון שלהם נראה לה אמין. הם פרסמו לאחרונה מדריך לעתונאים שעוסק בנושא התחממות כה"א, שמבוסס על דו"חות ה IPCC. כדאי לעיין!

אז פלא שהבחור הנחמד מהקליפ הזה, שנראה כמו גרסא עכשוית של פול סיימון מלפני שלושים שנה, כתב קליפ שמציע/מבקש/דורש מקרוגמן להתגייס לעבודה ולהחליף את טימותי גייטנר כשר האוצר של אובמה?

קרח צף שגודלו כגודל מישור החוף ניתק לאחרונה מיבשת אנטרקטיקה

גוש קרח באורך כ 80 קילומטר וברוחב כ 40 קילומטר – כמות שיכולה לספק מים לשליש האנושות למשך שנה – השתחרר מקרחון מרטס שביבשת אנטרקטיקה, כ 3000 קילומטר דרומית לאוסטרליה. הדבר אירע בין ה 12 ל 13 בפברואר, ופורסם ביום ששי בהודעה לעתונות שמסר מרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה הממוקם באי טסמניה.  הינתקות הקרחון הצף החדש באה כתוצאה מאוחרת לפגיעה, מספר שבועות קודם לכן, של קרחון צף ענק הידוע בשם B-9B שפגע ביבשה, זיעזע לשון קרח ארוכה וכאמור גרם עתה להינתקותה מהיבשת. שני הקרחונים, שכל אחד מהם שוקל כ 700 מיליון טונות, צפים עתה באוקינוס הדרומי כ 160 קילומטרים צפונה לאנטרקטיקה. מרכז המחקר האוסטרלי שחרר צילומי לווין מרתקים של הקרחונים הצפים.

B-9B , הקרחון שפגע בלשון הקרח היבשתית, הינו שריד מקרחון צף בשטח של כ 3000 ק"מ שהתנתק מאנטרקטיקה ב 1987, והיה לגוש הקרח הצף הגדול ביותר בעולם. B-9B התרחק אז כ 100 קילומטר ממקומו המקורי לפני שנתקע במקום אחר ביבשת אנטרקטיקה. לאחרונה, אחרי תקופת 'עגינה' של שנים ארוכות, הוא ניתק שוב, ויצא למסע הנוסף שהסתיים בפגיעה בגוש הקרח שניתק השבוע.

רקע

המסת קרחונים" הוא מושג שמעורר תחושה של תהליך הדרגתי: השמש קופחת על הקרח מלמעלה וממיסה אותו לאט, המים המומסים זולגים במורד הקרחון המשופע, מגיעים לשוליו וזורמים משם בנחל או בנהר עד לאגם או לים. על פי ההיגיון הזה, לקרחונים שעוביים אלפי מטרים ושטחם מיליוני קילומטרים רבועים, כמו אלה שבגרינלנד ואנטארקטיקה, ייקח אלפי שנים להיעלם. אלא שמסתבר שהדינמיקה בקרחונים הללו היא אחרת. ההמסה אכן מתחילה מן השכבה העליונה, החשופה לשמש. אך  רוב המים שמקורם בקרח המומס אינם זורמים על פני השטח לעבר שולי הקרחון. במקום זה הם מתנקזים לבקיעים ולסדקים אנכיים בקרח, ומחלחלים לעומק הקרחון. במהלך זרימתם הם ממיסים במעבה הקרח נקיקים אנכיים, המכונים בפי הגלציולוגים (חוקרי הקרחונים) "מוּלִינִים". הנקיקים התת-קרחוניים הללו  מגיעים לעתים עד עמקי הקרחון, אל קו המגע שבין הקרח לבין סלע האם שעליו רובץ הקרחון. כשהמים שיורדים במוּלִינִים מגיעים לסלע וזורמים עליו הם פועלים  כחומר סיכה שמגביר  את החיכוך בין תחתית הקרחון לבין הסלע. זה מערער את יציבות הקרחון וכתוצאה מכך עלולים נתחים גדולים מן הקרחון להתנתק ולהתרסק לים בכוח הכבידה.

דוגמה עוצרת נשימה לדינמיקה כזו התרחשה בשנת 2002 במערב אנטארקטיקה. פיסה מקרחון בשם "לארסן בי" שגודלה כמחצית מגודל מדינת ישראל, נשמטה והתרסקה לאוקיינוס בתוך כחודש. פעולת השרשרת של המוּלִינִים, שתוצאותיה נצפו היטב בצילומי לווין, הדהימה גם גלציאולוגים מנוסים. האירוע העצים את הכרת המדענים שתהליכים רבים וחשובים שקשורים לשינוי האקלים אינם ברורים לנו מספיק, ושהתהליך איננו לינארי. תוצאותיו עלולות לבוא לידי ביטוי פתאומי.

מומחים במרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה בטסמניה העריכו שלהתנתקות הקרחון השבוע עשויה להיות השפעה על זרמי האוקינוס ועל הביולוגיה הימית. הקטנה בכמות הקרח היבשתי עלולה לשנות את מליחות המים, שאחראית בתורה לאספקת חמצן לזרמי המעמקים באוקינוסים. ל'נפילת חמצן' כזו זה עלולה להיות השפעה הרסנית על קיום חיים באוקינוסים.

ראו גם כתבה בנושא בגרדיאן.