Archive

Archive for the ‘שינוי אקלים וחוסן לאומי’ Category

שש סבות טובות לקידום אנרגיה סולארית בישראל (אבל מלחמת 1967 היא לא אחת מהן)

דיויד רוזנבלט ויוסף אברמוביץ, המייסדים השותפים של 'ערבה פאואר', החברה שחנכה בשבוע שעבר את תחנת הכח הראשונה שלה בקיבוץ קטורה, מכהנים כנשיא וממלא מקום הועד המנהל העולמי של החברה. במאמר מעניין שהתפרסם ב 5 ביוני באתר green prophet, הם מונים שש סיבות טובות מדוע ממשלת ישראל צריכה להפסיק לשבת על התחת ולהשקיע באגרסיביות וברצינות בתחנות כח סולאריות.

1. זה יציב את ישראל בעמדת תחרות טובה יותר מול מדינות באזור, בעיקר קטאר וסעודיה, שתכניות החשמל ממקורות מתחדשים שלהם עומדות להפוך אותן למעצמות סולאריות. ישראל, אומרים רוזנבלט ואברמוביץ, יכולים להתחרות ולנצח בתחרות הזו, שנושאת פרסי ענק כספיים בעשורים הקרובים.

2. זה ישפר את עתידה של המכונית החשמלית, שבמצב משק החשמל הנוכחי של שראל הולכת ומתבררת כענין מביך, לבטר פלייס ולישראל, שכן קילומטר נסיעה בה יגרור יותר פליטות גזי חממה מנסיעה במכונית דומה בעלת הנעה היברידית (מצבר מניע שמתמלא בעת פעולת מנוע בנזין חלופי).

3. זה יאפשר להפוך את ירושלים לעיר הסולארית הראשונה, ולהפוך את הכנסת – אולי הגג השטוח הגדול בארץ – לנקודת ציון סולארית של google maps.

4. זה יאפשר לקרן הקיימת להציע לתומכיה היהודים ברחבי העולם שלצד הכסף שהם תורמים לנטיעת עצים חלק מכספם לך גם להקמת פאנלים סולארים בארץ הקודש.

5. זה פותח פתח להפיכת צה"ל לצבא המדורני הראשון בעולם שיהיה לחלוטין נטול פחמן – משימה שלדעת הכותבים ניתן להשלימה תוך חמש שנים.

6. וזה פותח פתח למתן עצמאות אנגטית לפלסטינים, שכרגע תלויים בחשמל הפחמני של ישראל, אבל יוכלו, בעזרת ישראל והקהילה הבינלאומית, להגיע לעצמאות אנרגטית סולארית בתוך כמה שנים.

ברכות לרוזנבלט ולאברמוביץ. אבל האם באמת היה צריך למנות את ששת הסיבות הטובות הללו כאנלוגיות לששת הימים של מלחמת 1967? מדוע היה חשוב כל כך לכותבים הנכבדים להציג בתחילת מאמרם עמדה גורפת וסחופה הגורסת ש'מלחמת ששת הימים ציינה פרק חדש בחיזוק יכולת הקיום ארוכת הטווח של ישראל'?

רוזנבלט ואברמוביץ: חשמל סולארי חיוני דיו לישראל, לפלסטינים, למזרח התיכון ולעולם. אין צורך להציב אותו (ואותכם כיזמיו) כחלק מג'ינגואיזם ישראלי. זה רק ירחיק מכם בעלי ברית וישליך אתכם לפינות פוליטיות לא רצויות.

נפט מפצלי שמן בשפלת יהודה: ענקי כלכלת הפחמן לא מרפים

הדס רוזן, פעילה במאבק כנגד מיזם פצלי השמן ההזוי מבית מדרשם ההרסני של דיק צ'ייני ורופרט מרדוק בשפלת יהודה, העבירה במייל את קבוצת הקישורים הבאה למאמרים וקטעי וידאו העוסקים בסיפור. תודה להדס, וגם ואורית סקוטלסקי ששלחה את הקישורים הלאה.

בשבת בבוקר 23 באפריל 2011 בתוכנית "שבת עולמית" עם יצחק נוי היה אזכור לכתבה ב-Wall Street Journal על פצלי שמן (גז ונפט). למעוניינים (לא חובה – התרגום שלו לא משהו), הנה הקישור. האזכור מגיע בדקה ה-16.

הנה לינק לכתבה המקורית שאותה כדאי מאד לקרוא (ותזכורת: העיתון נקנה על ידי רופרט מרדוק לא מזמן).

הנה אזכור של הכתבה בבלוג של IDT. אפשר למצוא בצד קישור לראיון שנתן ויניגר, המדען הראשי לשעבר של 'של' שמנסה לייבא הת מיזם לארץ, לרשת פוקס, ששייכת כמובן לחברה של רופרט מרדוק – איזה עולם קטן ונפלא!

וכאן –קישור ישיר לראיון המעניין עם ויניגר. שווה לצפות עד הסוף כדי לגלות, הפלא ופלא, מה הוא שולף מהז'קט!

הכתבה מצוטטת בשלל אתרים באינטרנט, ויש לה הרבה מאד תגובות. לדוגמה – היא עוררה עניין גם בבלוג איראני (אין פה משהו חשוב – רק קוריוז)

והנה תגובה מעניינת מאד בבלוג נוסף (נבואות התנ"ך):

ועוד תגובה עם מפה של אזורי הפצלים בעולם:

בקיצור – האם היינו צריכים עוד תזכורת לכך שאנחנו מתמודדים מול ענקים?

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.

בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.

אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.

מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות,  ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.

המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.

החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.

התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.

ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ג'

כתבה שלישית בסדרה. לחלק א' ראו כאן. לחלק ב' ראו כאן.

באפריל 2007 נשאה מרגרט בקט, שרת החוץ הבריטית, שבתפקידה הקודם היתה השרה לאיכות הסביבה, את ההרצאה השנתית לזכרו של וינסטון צ'רצ'יל לפני לשכת המסחר הבריטית-אמריקנית בניו יורק. התמה שבה בחרה בקט, שהתבססה על כותרת אחד מכרכי האוטוביוגרפיה של צ'רצ'יל "חשרת הסופה" (The gathering storm), נועדה  להזכיר לשומעיה מערכה ציבורית גורלית שניהל צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים. מטרת המערכה הזו  היתה לשכנע את הציבור הבריטי ואת חבריו להנהגת המדינה  שעל בריטניה הגדולה לגייס את כל יכולותיה הפיננסיות וכוחותיה התעשייתיים  להתחמשות לקראת  התמודדות צבאית נגד גרמניה הנאצית. במשך תקופה ארוכה נתקלו מאמציו באדישות. רבים בבריטניה ראו בהיטלר אדם מגוחך שהסכנה שהוא מייצג, אם היא קיימת כלל, הינה ערטילאית ומרוחקת. רק אחרי פרוץ המלחמה, וככל שהתארכה, התברר הקשר בין יכולת הלחימה שהפגינו הצבא, הימיה, וחיל האוויר ובעקבותיהם העמידות של הציבור האזרחי, לבין הקמפיין התלוש של צ'רצ'יל חמש שנים מוקדם יותר. "היום", אמרה בקט ללשכת המסחר, "פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים כאחד עומדים פעם נוספת בפני סכנה הולכת וגוברת לבטחוננו ולשגשוגנו, ובפני קולות הולכים ומתגברים הקוראים לצעדים נחושים ומוקדמים. שינוי האקלים הוא חשרת הסופה של דורנו. ההשלכות, אם לא נדע לפעול בזמן, עלולות להיות לא פחות חמורות, וייתכן שאף יותר". הטענה שההכנות לקראת המצוקות שיתחוללו בגלל שינוי האקלי צריכות להיעשות בדחיפות שדומה להכנות למלחמה, ושהמאבק בשינוי האקלים חשוב וגורלי יותר מהמלחמה נגד הטרור, הושמעה ב 2007 גם בידי הפיזיקאי סטפן הוקינג ובידי מפקד חיל האויר הבריטי סר ג'וק סטיראפ.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שאחד ממנסחיה בשנות החמשים והששים היה האלוף ישראל טל (הספר פרי עטו שמסכם את רעיונותיו יצא ב 1996 בהוצאת דביר), התבססה תמיד על יכולת התקפית שתכריע את המערכה בשדה הקרב בתוך ימים. הכרעה כזו אמורה היתה לייתר את השקעת המשאבים הכרוכה בפיתוח כח עמידה לתקופת מצוקה ארוכה. גישה זו ענתה על הצרכים כל עוד היתה ישראל מעורבת בקונפליקטים בין צבאות סדירים. מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עבר בהדרגה מרכז הכובד של המוכנות הבטחונית למה שלאחרונה מכנים "החזית האזרחית". מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נבחן התחום, המכונה לעתים "מוכנות העורף", בידי שמונה ועדות שהוקמו ביזמת הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון. אולם עיקר עבודתן היה פרוצדוראלי ועסק בשאלות סמכות ואחריות. העיסוק המהותי בתחום חזר להיות אקוטי במהלך מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. במהלך שישה השבועות שבהם עמדו איזורים נרחבים בצפון תחת מתקפת טילים ששיבשה את חיי השגרה התברר עד כמה החזית האזרחית איננה ערוכה  להתמודדות בתנאי חירום לאורך זמן.

בינואר 2009, בהרצאה בכנס ה-47 של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל-אביב תיאר מפקד פיקוד העורף יאיר גולן את הרשות המקומית כ"עוצבת היסוד" של העורף – מושג צבאי שהוחל על גורם אזרחי. הוא תיאר כיצד במהלך התקפות הקסאמים בדרום הפעילו רשויות מקומיות מרכזי הפעלה שבהם פעלו קצינים וחיילים כמקשרים בין פיקוד העורף לרשות המקומית. המרכזים הללו ריכזו מאמץ בשיפור ההתראה מפני התקפות הטילים (למשל חלוקה של מאות זימוניות רוטטות לאנשים כבדי שמיעה שלא שמעו את האזעקות), ניהלו דיונים יומיומיים בפורומים משותפים עם ראשי הרשויות המקומיות וקיבלו החלטות על מדיניות ההתראה והצורות לתקשר אותה לציבורים הרלבנטיים. הם כינסו פגישות דו יומיות עם נציגי משרדי הממשלה באזור הרלבנטי, מפגש שבועי עם כל ארגוני החירום (מד"א, כיבוי אש, משטרה), מפגש שבועי עם כל ראשי הרשויות, הוציאו סיורים וביקורים של קציני וחיילי פיקוד העורף בשכונות המגורים וכיוצא באלו. במהלך התקופה ערך פיקוד העורף סקרים מקצועיים לבדיקת רמת האמון ברשויות, לקביעת מדד תחושת הבטחון הסוביקטיבית של האזרחים, מדד האמון במיגון שעומד לרשותם וכיוצא באלו.

תורת החזית האזרחית נשענת על עבודות תיאורטיות ואמפיריות של פסיכולוגים חברתיים שמדגישות את חשיבות החוסן הקהילתי: היכולת לייצר תחושת סולידריות, ערבות הדדית, תחושת שיתוף בסיכון, יכולות הכלה, עידוד ותקווה.  גם הגדרת תפקידיה התרחבה מתפיסה צרה של פינוי נפגעים והריסות אחרי נפילת טילים, אשר רווחה בשנות התשעים, למינעד מגוון של  משימות שכולל טיפול בתשתיות, שמירה על מרקם החיים בעת חירום, הנחיות ומידע לציבור, תמיכה בהמשכיות ורציפות של מתן שירותים אזרחיים, וחיזוק החוסן הקהילתי. גם בתחום ההתמודדות עם מחלות נגיפיות ומגפות נבנתה בישראל, כמו במקומות אחרים, יכולת לא מבוטלת של התראה, איבחון, מניעה וטיפול, שחלקן באות לידי ביטוי באתר משרד הבריאות. לחברת מקורות ולחברת החשמל יש נוהלי חירום וקיצוב לשעת חירום, וכך גם למערכי תשתית אחרים.

גלריית התסריטים שאליהם ערוכים מערכי החירום אכן התרחבה בעשורים האחרונים. מהכנות למלחמות בזק שיתמשכו ימים או שבועות ספורים עברה ישראל למוכנות למה שכבר כונה "שגרת חירום". ואולם לנוכח המאפ"ן שבאופק, כל זה עלול להתברר כלא מספיק. כדאי לישראל, ולמדינות אחרות, לשדרג את תפיסת הסיכונים הכרוכים במשבר האקלים ולהגדירם כאיומים קשים ומורכבים יותר מהתרחישים שמערכות הביטחון, הבריאות והמשק מביאות בחשבון כשהן מתכוננות למלחמות ואירועים בטחוניים אחרים. ההיקפים ומשכי הזמן שעלולים לאפיין משברים שנובעים משינוי האקלים, ומגוון ההשפעות שעשויות להיות להם על מרקם החיים בארץ, הם בסדר גודל אחר. 

המשך יבוא

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ב'

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק א'

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.