ארכיון

Archive for the ‘סין וארה"ב’ Category

ועידת האקלים בקנקון – הישורת האחרונה

ביום ששי, היום האחרון לפני יום הנעילה המתוכנן של ועידת האקלם קנקון, עבר מרכז הכובד לדיונים בדלתיים סגורות בקבוצות שרים קטנות. העבודה היתה קדחתנית, ובשלב מסויים היתה תקווה שכבר בששי אחה"צ (שעון קנקון) תובא הצעת החלטה למליאה. אבל המועד הזה נדחה. במקום זה פורסם בשלוש אחה"צ (11 בלילה שבין ששי לשבת על פי שעון ישראל) טקסט חדש שבכוונת השרים להביא להחלטה במליאת הועידה בשבת ב 8 בבוקר (4 אחה"צ שעון ישראל).

מהדיווחים – הנה אחד באתר של הגרדיאן הלונדוני לקראת חצות (שעון ישראל) ביום ששי- וכאן הניוזלטר היומי 'אקו' של קואליצית האקלים CAN – עולה שהטקסט על קיוטו מתקדם בכיוון הנכון. יש בו איזכור חשוב של הפער העצום הקיים בין מחוייבויות צימצום הפליטות שנתנו המדינות העשירות בפרוטוקול קיוטו לבין כמות פליטה שתבטיח שהטמפרטורה העולמית הממוצעת לא תעלה ביותר מ 2 מעלות: ההבדל הוא ג'יגאטון – כלומר מיליארד טון CO2 בכל שנה. הטקסט כולל גם התחייבות של המדינות המתועשות להפחית פליטות ברמה שמתבקשת מדו"חות הפאנל המדעי על שינוי אקלים, כלומר בין 25 ל 40 אחוז מרמת הפליטות שלהן ב 1990, עד 2020. טקסטים נוספים מקבוצות השרים שעוסקות בפרוטוקול קיוטו ומאלו שעוסקות בשיתוף פעולה ארוך טווח מעבר לקיוטו צפויות ב 8 בערב שעון קנקון (6 בשבת בבוקר שעון ישראל).

השאלה הגדולה היא האם אפשר יהיה להתכנס להסכמה כוללת עד  המליאה המסכמת בשבת בבוקר שעון קנקון. זה כלל לא מובטח, במיוחד כשרוסיה הצטרפה ביום חמישי להתנגדות הנחרצת של יפן להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אם זו עמדה אמיתית, ולא רק קלף מיקוח, הצלחת הועידה בסכנה של ממש. וקיימת כמובן בעית התחולה המשפטית של ההתחייבויות. הודו וסין הודיעו שהן מוכנות לשקול שהתחייבויותיהן במסגרת פרוטקול קיוטו ב' יהיו מחייבות משפטית – וזה ריכוך בעמדתן. אם זה יהיה, ארה"ב תישאר כמתנגדת עיקרית לרעיון הזה, וכמחבלת רצינית ביכולת להגיע להסכמה.

הלילה עוד ארוך, ודי ברור שהצירים ייצאו מקנקון עם נוסח מוסכם כשלהו. השאלה היא האם בדרך להסכמה כזו הם ייאלצו להתפשר על נוסח כללי, מסורס ומעורפל כמו בקופנהאגן, או שהפעם הסיכום יהיה שאפתני ורציני יותר.

בין ועידת האקלים בקנקון לשריפה בכרמל: מפריטים את העולם למוות

ועידת האקלים בקנקון, כך נראה לעת עתה, לא תתפזר בטרם עת. במהלך סוף השבוע איימו תשע ממדינות אמריקה הלטינית לנטוש את הועידה. הם הבהירו שאם המסמך שמכינה מזכירות הועידה לדיון המכריע בהשתתפות שרים וראשי מדינות שאמור להתחיל השבוע לא יכלול את האפשרות המועדפת על רוב המדינות המתפתחות, שהיא הארכת תקופת התחולה של פרוטוקול קיוטו לעשור נוסף, הן הולכות הביתה. המסמך הופץ ביום ראשון, ויש בו התיחסות עמומה לפרוטוקול קיוטו. זה לא מבטיח שבסוף השבוע יוחלט על הארכת תחולת הפרוטוקול. סביר יותר שלא. אבל הלטיניות רקעו ברגליים, קיבלו משהו להתחיל איתו את השבוע, והועידה ממשיכה.

השאלה האמיתית שמתחדדת בקנקון היא האם ועידות או"ם עתירות משתתפים ותלויות קוצנזוס מסוגלות בכלל לקרב אותנו לפתרון. גם אם הועידה תצליח להתכנס סביב פתרון בענין קרן ההסתגלות, וגם אם ההתקרבות בין ארה"ב לסין בנושא המעקב והוידוא אחר פליטות אכן תבשיל להסכמה פורמאלית, בשאלת הליבה לא תהיה התקדמות בועידה הזו. גם בסוף השבוע הבא לא נדע איך הקהילה הבנלאומית מתכוונת לצמצם את כמות ה CO2 שצבורה באטמוספירה ואיך היא מתכוונת למנוע מהטמפרטורה הממוצעת עולמית לזנק בעשורים הקרובים ביותר מ 2 מעלות.

וזה מדאיג. מדאיג מאוד. הערכה חדשה של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב שפורסמה לאחרונה מתריעה על עליה בת ארבע מעלות בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עד שנת 2060. וההבדל בין שתיים מעלות לארבע, הוא, אגב, עולם ומלואו. עלית הטמפרטורה העולמית הממוצעת ביותר ממעלה וחצי מקרבת מאוד את הנקודה שבה מנגנוני ההיזון החוזר הכרוכים בשינוי האקלים (כולל שריפות יערות בקנה מידה גדול) ייכנסו למעגל קסמים מהיר והרסני. אם זה יקרה, גרף ההתחממות עלול להזדקר עוד יותר, ולשים ללעג את כל מי שמנסה להתנבא היום על הטמפרטורה שתשרור בעוד שלושים או ארבעים שנה. אם זה יקרה, אי אפשר יהיה להעריך את קצב ההתחממות, ועוד פחות מזה למתן אותה. מאות מיליונים ואולי יותר יגלו שארצותיהם לא יכולות עוד להאכיל אותם. יהיה רע לתפארת.

מנהיגי העולם יגיעו לקנקון עם רצון טוב למראית עין, ויתנהלו בדיונים באורח ענייני ומנומס ומקצועי. אבל בסוף השבוע הם צפויים להצביע לנוסח שיאפשר להם להיבחר עוד פעם בארצותיהם. מנהיגות עולמית של אנשים עם שיעור קומה וחזון שמוכנים לשלם מחיר פוליטי יקר על הליכה בדרך בלתי פופולארית איננה בנמצא.

גם אצלנו קורה דבר דומה: מפלגות השלטון מורכבות מפוליטיקאים שמצביעים על פי החישובים של מה יחזיר אותם אל הכסא לעוד קדנציה. לכן לא רואים אצלנו בעשורים האחרונים פוליטיקאים ממפלגות השלטון שמוכנים להתייצב מול הטייקונים, אלה שמקבלים מן הציבור מתנות ענק כל פעם שמגיע עוד חג של דת ההפרטה שהשתלטה עלינו, ולהודיע להם שנגמרה החגיגה. להיפך: עסקנינו, מנתניהו ועד אחרון הח"כים של הקואליציה, טרודים בלי הרף בהגדלת הנתחים שיעברו מן הקופה הציבורית אל אלה שיכולים לממן להם מסעות בחירות. לכן אין מבוגרים אחראיים שמשגיחים על האוצר, ולכן בהיעדרם הולכים תקציבי הכבאות, המים, החינוך והרפואה והרווחה ואכיפת החוק ורשות החירום הלאומית ומצטמקים, ובמקומם צומחים חוזים ועוד חוזים של שירותים ציבוריים שאמורים להינתן לנו בידי תאגידים. השירותים הללו, למי שלא הבין, יהיו שם כל עוד תזרים המזומנים עובד כמתוכנן. ביום פקודה הם ייעלמו. גם החיוניים שביניהם, ןאז אנחנו לבדנו, עם מענה קולי שמבקש את ארבע הספרות האחרונות בכרטיס האשראי שלנו לפני שהוא מוכן לרשום את הצרה שמאיימת על בריאותנו וחיינו.

ההפקרות הזו היא מקור כוחם של נערי האוצר: צעירים מוכשרים, מיטב בחורינו, שהלכו שולל  אחרי המבוא לכלכלה שמלמדים אותם בשנה א' וממשיכים לחשוב ולהתנהג כאילו המודלים האקונומטריים האלגנטיים הללו מייצגים באיזושהיא צורה את המציאות. שבויים בקסם השקרי הזה הם מוכרים בצעירותם את נכסינו לטייקונים במחירים של סוף עונה, ומתכננים איך עד גיל 40 הם יחצו את הקוים ויקבלו ג'ובים שמנים בתאגידים אשר קנו מהם את הסחורה. אורי אנזנברג כתב ביום ראשון באתר 'אתגר' את המאמר המעניין ביותר מאז השריפה בכרמל על הקשר בינה לבין מחלת הרוח של ההפרטה. איני יודע אם העוזר של נתניהו אכן מצא בגוגל חברה אמריקנית עם מטוס כיבוי גדול וסגר איתה, באישור הבוס, עסקת כיבוי במחיר מציאה (מאתיים אלף דולר ליום). מה שבטוח הוא שהאקלים הולך לשרוף אותנו כי כבר מאה וחמשים שנה אנחנו מפריטים את האטמוספירה ומעלים אותה קרבן לכלכלת פחמן מוטרפת. ועכשיו מתברר שאפילו את שירותי כיבוי האש כבר הפרטנו, מאחורי גבם של הכבאים ומפקדיהם. המדינה כמגינת העם?  הצחקתם אותי. כשראש הממשלה –הוא ראש ההפרטה, והוא פונה בשעת חירום לחברה פרטית בחו"ל כדי שתציל את יערות הכרמל  ואותו, ברור לחלוטין שהפארסה של מדינה עם שירות ציבורי שתפקידו לדאוג לאזרחיה היא מסיכה חלולה.

ועידת האקלים בקנקון – סיכום היום הראשון

על רקע דו"ח חדש של המשרד המטאורולוגי הבריטי על כך שקצב ההתחממות בעשורים הבאים עלול להיות מהיר ורצחני יותר מששיערנו, עם עליה של עד 3.5 מעלות צלסיוס בממוצע הטמפרטורה העולמי, נפתחה אתמול בקנקון הועידה ה 16 של אמנת האקלים  של האו"ם. הדיווח המדאיג מצטרף להערכה רחבה על הקושי שבהשגת הסכם גלובלי שיהיה הוגן, שאפתני ומחייב. אין פלא שראשי מדינות, שעשרות מהם, כולל מנהיגי המעצמות הגדולות, הגעו לועידה הקודמת בקופנהאגן, מתבטאים עם תחילת הועידה בקבקון בנימוס מרוחק ומתחמקים מלהגיע. ראש ממשלת בריטניה דיויד קמרון למשל, פרסם ערב הועידה מאמר נרגש על האקלים, אבל הוסיף שהוא 'יהיה זמין בלונדון' אך לא יגיע לקנקון. על אובמה אפשר רק לחלום. נראה שהאטמוספירה תצטרך לכות לקדנציה שניה שלו בית הלבן כדי לראות ממנו את הנחישות האקלימית שהוא הראה לקראת ובמהלך הועידה בקופנהאגן.

קרן אור קטנה נשלחה עם תחילת הועידה דווקא מסין, שכזכור חלפה ב 2010 על פני ארה"ב והתייצבה בראש הרשימה המפוקפקת של המדינות בפליטת גזי חממה. שיי ז'נואה, השר הסיני האחראי על ניהול המשא ומתן בנושא האקלים מטעם סין, אמר לסוכנות הידיעות של סין שסין 'מוכנה לרכך את הקו' בנושא השקיפות. נושא המעקב הבינלאומי אחרי הפליטות וצמצומן היה כזכור סלע מחלקות משמעותי בקופנהאגן. ז'נואה אמנם לא הסתמש במושג 'פיקוח בינלאומי', ולא הביע נכונות פומבית לפתוח את שערי סין למעקב בינלאומי על רמת הפליטות, אבל אמר שלסין יש אינטרס שהעולם יידע מה היא באמת עושה.

פתיחת הועידה הבליטה את הנוכחות הדומיננטית של נשים בתחום האקלים. נשיאות הועידה, שניתנת באפן מסורתי למדינה המארחת, מוחזקת בידי שרת החוץ של מכסיקו, פטריציה אספינוזה. יו"ר אמנת האקלים של האו"ם, שהוא הגוף שמארגן ומנהל את הועידה, היא קריסטיאנה פיגאורס. בראש קבוצת העבודה אד-הוק לשיתוף פעולה ארוך טווח במסגרת האמנה עומדת מרגרט מוקהאננה סאנגארווה מזימבבוואה, סגניתה היא פקידה בכירה ממקדוניה, ועוד.

נשיא מכסיקו קלדרון קרא לצירי הועידה לעשות ככל יכולתם כד להגיע להסכם, שכן התחממות כדור הארץ 'כבר מורגשת', במכסיקו ובעולם כולו. נאומו, וגם דבריה של שרת החוץ אספינוזה,  שיקף את הרצון העז של מכסיקו שהועידה תצליח, והיה ניסיון להפיח אופטימיות בועידה שנקודת הפתיחה שלה נמוכה. יו"ר אמנת האקלים פיגאורס, שזו היא הועידה הראשונה בניהולה, דימתה את האמנה ל'שטיח קיר ססגוני', שיש למלא בו חללים כדי שיהיה אפקטיבי, ואז מנתה את האתגרים שניצבים בפני הועידה בשני המסלולים שלה – מסלול קיוטו והמסלול המכונה 'שיתוף הפעולה ארוך הטווח במסגרת האמנה'. מסלול קיוטו הוא למעשה ניסיון להתאים את פרוטוקול קיוטו למצב הנוכחי, לעדכנו ולהרחיב את תוקפו למספר שנים נוספות אחרי 2010. פיגוארס קבעה שהאתגרים כאן הם שלושה: לוודא שאין תקופת פער אחרי 2012, כלומר שההמשכיות היא ישירה, לגייס את התמיכה שבקופנהאגן הסכימו המדינות המתועשות  לתת למדינות העניות יותר בכל הקשור להסתגלות, ולשלוח סימן ברור מקנקון שגם הסקטור הפרטי ישתתף במאמץ לצמצם פליטות ולהיאבק במשבר האקלים.

 

במה שקשור לשיתוף הפעולה ארוך הטווח, קבעה פיגוארס, יש להגיע להגדרה פורמאלית מחייבת ליעדי צמצום הפליטות שכ 80 מדינות (כולל ישראל) כבר הצהירו עליהן בתחילת 2010, לדאוג שהצמצום קורה בפועל ולאכוף אותו בשקיפות ובפיקוח אפקטיבי. שנית, יש לבנות באפן מעשי את קרן ההסתגלות הבינלאומית, דרכי גיוס הכסף אליה והפיקוח על מה שנעשה בכסף. שלישית, יש לבצר את ההוגנות של כל מאמצי הצמצום ארוכי הטווח.

פגישת העובדה הראשונה של קבוצת העבודה אד-הוק לשיתוף פעולה ארוך טווח (AWK-LCA) התחילה עם הצהרת כוונות שאפתנית של היושבת ראש, שבו היא מצהירה על כוונתה להגיש למליאת הועידה במהלך השבוע הבא מסמך מקיף שיעסוק בכל סוגיות הליבה של הסכם אקלים גלובלי. הויכוח שכוונתה עוררה מבהיר שמה שנמצא על הפרק אינו רק הסכם כזה או אחר, אלא היכולת של אמנת האקלים של האו"ם להיות המסגרת שבה אכן יקודם המאבק במשבר האקלים. כשלון נוסף כמו בקופנהאגן עלול לסתום את הגולל על מסלול האו"ם, ולהפנות את הקהילה הבינלאומית לדרכים אחרות, מסורבלות פחות, לנקיטת פעולה.

לקראת ועידת קנקון: קוים לדמות משבר האקלים, 2010

 

שנה חלפה מאז הועידה ה 15 של אמנת האקלים של האו"ם בקופנהאגן (COP 15), וערב פתיחת הועידה ה 16 בקנקון (COP 16) הוא זמן טוב לסיכום שנת האקלים 2010.

מצב האקלים ממשיך להידרדר, נאמן למתווה שנצפה בידי המדענים ומתאשר, בקוין כלליים, מזה עשרים שנה ויותר. הסטטיסטיקה הגלובלית המלאה ל 2010 תתפרסם רק בתחילת 2011, אך כל הסימנים מראים ש 2010 עומדת להיות מתמודדת עקשנית על התואר המפוקפק של השנה החמה ביותר מאז תחילת המדידות במאה ה 19. אפריל 2010 היה האפריל החם ביותר בהיסטוריה, ומחצית השנה הראשונה (ינואר עד יוני) גם כן – כמו גם חודש יוני עצמו.

המודעות העולמית למשבר האקלים ספגה מכה צורבת בקופנהאגן, ומתקשה להתאושש מאז. העוררות האוניברסלית לקראת ועידת קופנהאגן, הציפיות העצומות שהתעוררו, סיום הועידה בקול דממה דקה והמצב הפרדוקסלי שהכשלון לא השפיעה על שיגרת היומיום של רובנו, כפרטים, אחראיים לאשליה המתעתעת כאילו אין קשר בין ההחלטות של היום לעתיד של מחר ומחרתיים. מפלס הדאגה ירד, מפלס השאננות עלה.

הפוליטיקה של האקלים: ההתגוששות הגלובלית בין ארה"ב של עידן אובמה לבין סין עתירת הפחם והצומחת במהירות אינה מראים סימני התמתנות. הניסיון של אובמה לסגור עסקת אקלים עם הסינים (שבועיים לפי קופנהאגן אובמה טס במיוחד לבייג'ינג לצורך זה), לא עלה יפה. וגם עתה הסיכוי להסכמה בין שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מסך פליטת גזי החממה העולמית הוא לא ריאלי בעליל. האיחוד האירופי, שב 2007 בבאלי היה המנוע העיקרי מאחורי היזמה להסכם אקלים חזק שיחליף את פרוטוקול קיוטו ב 2013, הוא כיום צל חוור של עצמו בכל הקשור לאקלים. והזירה הפנימית בארה"ב, שבעידן אובמה היו מי שחשבו שהיא המקום שממנו תבוא הישועה, אינה ברורה. מצד אחד החקיקה האקלימית שניסתה להביא בסוף 2009 להסדרים של סף ועליון וסחר בפליטות (cap and trade) היתה חלשה מאוד והתרסקה בקונגרס לחלוטין, כשאובמה מסרב להטיל את כל כובד משקלו האישי ולהילחם עליה. מצד שני משרד הגנת הסביבה האמריקני, שהחוק הקיים מאפשר לו להתנות אישורים למפעלים גדולים כמו תחנות כח בעמידה בתקן מחמיר של פליטת גזי חממה, נוטה לעשות זאת, ומקשה כיום מאוד על מי שרוצים להקים תחנות כח חדשות פולטניות.

משק האנרגיה: כ 50% מפליטת גזי החממה בעולם כיום מקורה בתחנות כח לייצור חשמל. ההתפתחות העיקרית של 2010 היתה דליפת הנפט הענקית במפרץ מכסיקו, שהבהירה לרבים את המחיר היקר שאנו משלמים על התלות העמוקה בנפט ובלקים מחצביים אחרים. חיפוש האלטרנטיבות לדלק מחצבי הפך בשנה האחרונה לתעשייה גדולה. החדשות הטובות הן ששיעור האנרגיה שמיוצרת ממקורות מתחדשים (סעיקר סולארי וטורבינות רוח) נמצא בעליה מתמדת. טורבינות רוח למשל מותקנות ברחבי העולם בקצב של אחת בכל חצי שעה. שליש מהן, אגב, בסין.

מאזן הפליטות הגלובלי: במהלך 2010 היתה ירידה של 1.1% בסך פליטת גז החממה, בחישוב גלובלי. הסיבה העיקרית: המשבר הכלכלי הגלובלי, שהקטין את צריכת האנרגיה. בארה"ב משל ירד סך הפליטה ב 2010 ב 6.5% ביחס ל 2009. ביפן היתה הצניחה 11.8% ובבריטניה 8.6%. בסין, לעומת זאת, עלתה הפליטה ב 2010 ב 9% ביחס לשנה הקודמת. הירידה במערב אירופה ובארה"ב משפרת את היכולת של המדינות הללו לעמוד ביעדי הצמצום שהן התחייבו אליהן מיד אחרי קופנהאגן. האיחוד האירופי, למשל, יוכל לעמוד ביעד של קיצוץ פליטות ב 20% עד 2020, ואולי אפילו לקצץ באופן שאפתני יותר.

תמיכת הצפון בדרום: אחד ההישגים היחידים בקופנהאגן היה התחייבות של ארה"ב ומדינות מתועשות אחרות להקדיש 100 מיליארד דולר בשנה לקרן אקלים שמטרתה עזרה למדינות הדרום העניות להתמודד עם פגעי המצב האקלימי הפוסט נורמלי (מאפ"ן) הצפוי. במהלך 2010 התנהלו שיחות שמטרתן הפיכת ההתחייבות הזו למהלך אופרטיבי ממשי, וייתכן שהתחום ו תהיה תזוזה של ממש בקנקון. בינתיים נקודת האור בתחום הזה היא נורבגיה, שהתחייבה להעביר מיליארד דולר מקרן הכנסות הנפט המפורסמת שלה לטובת ריסון בירוא יערות באינדונזיה.

לקראת משטר פליטות גזי חממה גלובלי מורכב?

רוברט קוהאן, פרופ' ליחסים בינלאומיים בפרינסטון, ודיויד ויקטור, פרופ' למשפטים בסן דייאגו שמתמחה ברגולציה, פרסמו בתחילת השנה מאמר דיון מעניין אותו הכינו במסגרת פרויקט אוניברסיטת הארווארד להסכמי אקלים בינלאומיים  (The Harvard Project on International Climate Agreements) שמתנהל בבי"ס קנדי לממשל שם.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

אובמה והתחממות כדור הארץ, אחרי שנה בבית הלבן

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.