ארכיון

Archive for the ‘נתניהו’ Category

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק א'

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.

להרחיק רכבים פרטיים: קודם משמורות הטבע, אחר כך ממרכזי הערים

ענף התחבורה בכלל, ומכוניות פרטיות במיוחד, אחראים לפליטה של עשרות אחוזים מכלל פליטות גזי החממה לאטמוספירה (הנתון המדוייק שונה ממדינה למדינה). לכן, על רקע משבר האקלים, יש לשקול ברצינות כל הזדמנות לצימצום השימוש ברכב פרטי. בוודאי אם צמצום כזה משיג גם מטרות טובות נוספות.

רבים בעולם ולאחרונה גם בארץ חדלו להתייחס לאחזקת רכב פרטי כמובן מאליו. גם בין אלה שמחזיקים במכונית פרטית מתרבים מי שאינם רואים עוד בשימוש במכוניתם ברירת מחדל טבעית. הם מתניעים את רכבם רק בלית ברירה, ורק אחרי שבחנו אפשרויות אחרות כמו תחבורה צבורית, הליכה ברגל, נסיעה באופנוע, אופניים או תחבורה לא ממונעת אחרת, שיתוף ברכב (קאר-פול) ועוד.

למשרדי הממשלה ולעיריות יש כמובן תפקיד חשוב במגמה הזו. הן שולטות בתחבורה הציבורית, שהיא האלטרנטיבה החשובה ביותר למכונית הפרטית. הן קובעות את משטר התמריצים והמיסוי לרכב שמשפיע רבות על ההחלטה האם להחזיק רכב פרטי וכמה להשתמש בו. הן מחליטות אם לפנות מקום במרחב העירוני לאופניים ולכלי תחבורה לא מזהמים אחרים. בשלושת התחומים הללו. אגב, לישראל יש רקורד די עלוב. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה היה כאן שירות משובח של אוטובוסים עירוניים ובין-עירוניים. אבל ההתמכרות לרכב הפרטי שפשתה במקומותינו מאז שנות השבעים שחקה את רשתות התחבורה הציבורית עד דק. בצורה דומה, מערך התמריצים והמיסוי לרכב בישראל הוא מעוות כל-כך שלשכירים רבים בישראל משתלם להחזיק מכונית פרטית רק כדי להגדיל את משכורתם, ובלי כל קשר לצורך האמיתי שיש (או אין להם) במכונית. ועל מצב שבילי האופניים ברוב ערי ישראל עדיף לא להרחיב את הדיבור. מזעזע.

לאחרונה התבשרנו שראש הממשלה הסכים להעמיד עצמו בראש ועדת שרים שתבדוק צעדים להקטנת פליטת גזי חממה בישראל. זה מהלך חשוב, שגם אם המניע העיקרי מאחוריו הוא רצונו של נתניהו להקטין את תלותה של ישראל במדינות הנפט, הוא חיובי ומעודד. כחלק מפעילות הועדה הזו, שבמסגרתה ישקול נתניהו מן הסתם גם צעדים לצמצום השימוש במכוניות פרטיות, טוב יהיה אם יתן דעתו על שני תאי שטח ספציפיים שבהם ניתן להשיג בתחום זה הישגים מעניינים. האחד עשוי להיות משמעותי מן ההיבט הכמותי של צמצום פליטות. לשני יכולה להיות חשיבות סמלית רבה.

תא השטח הראשון הוא מרכזי הערים. יש בארץ מדרחובים בכמה ערים, וזה נחמד. אך ועדה שבראש עומד ראש הממשלה ראוי שתבדוק ברצינות את האפשרות לסגור רובעים שלמים בלב הערים הגדולות לתנועת רכב בכלל ומכוניות פרטיות בפרט. מהלכים כאלה עשו טוב לערים גדולות וחשובות בעולם,  ויכולים להזניק את המרקם האורבני גם בישראל שנות אור קדימה. נכון, מדובר בחזון ארוך טווח שדורש נשימה ארוכה, תכנון מדוקדק ונחישות בביצוע ומחייב שידרוג משמעותי של התחבורה הציבורית. אך זה אתגר חשוב שיתרונותיו רבים וככל שקידומו יתחיל מוקדם יותר כן ייטב.

תא השטח השני שבו ניתן לצמצם באפן מיידי את השימוש ברכבים ממונעים, ולהשיג בכך הישג סמלי וערכי גדול, הוא שמורות הטבע והגנים הלאומיים. אם לשפוט מכתבות הטלביזיה שהראו את ראש הממשלה ומשפחתו מטיילים ברחבי הארץ, המקומות הללו קרובים ללבו. וכיום, למרבה האבסורד, הם עתירי נסועה ברכבי שטח מזהמים.

אתמול יצאתי לטיול רגלי בנחל דישון העליון, בקטע שבין יער ברעם לעין אביב. היו שם כמה עשרות קבוצות קטנות של הולכי רגל. רובן, כולל שלנו, היו בנות שניים או שלושה משתתפים בלבד, שזה כשלעצמו דבר מרנין ומרגיע. אלא שבנוסף לחבורות המטיילים ברגל השביל סאן משיירות טרקטורונים ומדבוקות של ג'יפים. זיהום הרעש מן המנועים היה מקומם, והצורך הבלתי נשלט של הנוסעים לנהל שיחות עם חבריהם מרכב אחד למשנהו, בצעקות שיתגברו על רעש המנוע, היה דוחה לא פחות. כל ההתנהלות הקרינה יהירות ואדנות ועוררה בנו זעם ושאט נפש.

הכרזה על כל שמורות הטבע והגנים הלאומיים ברחבי הארץ כשטחים חפים מפליטות גזי חממה שמקורם במנועים היא אפשרית משפטית,  ברת ביצוע מנהלתית (באמצעות רשות הטבע והגנים), ובעלת משמעות סמלית וערכית גדולה. הכנסתה לתוקף באפן מיידי תתן איתות ברור על נחישות בתחום צמצום פליטת גזי חממה, אבל תשיג הישג חשוב נוסף. היא תשחרר את המשתמשים הלגיטימיים בשמורות הטבע והגנים הלאומיים – בעלי חיים ובני אדם הולכי רגל – מפגיעתם הדורסנית של מי שאפילו הטיול בטבע חייב להיות כרוך אצלם בשריפה פולטנית של דלק מחצבי.

נתניהו: המאובן הישראלי הראשון

בתום השבוע הראשון של ועידת קופנהאגן מכריז הומו קומבוסטנס  בזאת על הזוכים בתחרות המאובן הישראלי הראשון.

במקום השלישי: הטוקבקיסטים מכחישי האקלים של ווי-נט, בתשלום ושלא בתשלום, על נחישותם להגיב על כל פוסט ופוסט שם, עם אותו מבט מזרה אימה בעיניים ועם אותה כמות של קצף בשפתיים, על כל ידיעה, מאמר דעה ודיווח בנושא משבר האקלים.

במקום השני: השר עוזי לנדאו, על נחישותו העקבית לגבות את ההערכות התלושות של חברת החשמל על הצורך בתחנה פחמית באשקלון, יהיה אשר יהיה המחיר הסביבתי, המקומי והגלובלי.

ובמקום הראשון: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שויתר על ההזדמנות לנצל את קופנהאגן להביא שינוי כיוון משמעותי ביחס ישראל למשבר האקלים.

קרן השמש הישראלית: השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, שבראיון לעודד שחר ב 8 בדצמבר בפוליטיקה הבהיר למראיינו שהתנחלויות והקפאות זה פאסה, ומה שבאמת חשוב עכשיו ולדורות הבאים זה התחממות כדור הארץ. עודד היה המום, אבל גם הוא יבין את זה לאט לאט. גם דן מרגלית ורון ברגמן יראו בסוף את האור.