ארכיון

Archive for the ‘משבר הומינטארי מורכב’ Category

האיטי, 'ידיעות אחרונות' וכל הג'אז הזה

לא אהבתי את המאמר המוביל ב'ידיעות אחרונות' אתמול (יום ב' 18 בינואר). הוא הוקדש לתינוקת שנולדה שלשום בבית החולים השדה של צה"ל בפורט או פרינס בהאיטי לאם שניצלה בעור שיניה מן התופת. הלידה, על המשמעויות הסמליות של חיים שמגיחים מתוך ההריסות, היא כמובן משמחת. אבל להפוך אותה לסיפור שמגדיר את הכרוניקה הנוכחית המידרדרת של האסון ההומינטארי המורכב הזה זו הסחת דעת מסוכנת.

ידיעות אחרונות הוא עתון ליבראלי. והבחירה העיתונאית של קברניטיו מבליטה את הסיבות שבגללן אני חושד בליבראלים ובליבראליזם. אני חושד בהתמקדות באחד שהצליח – להיוולד, או לעשות מיליונים, או לחזור ממסע אכזוטי הרפתקני כדי לספר את הסיפור – כסימן לזה שכביכול כל אחד יכול. אני חושד באשלייה הא-היסטורית שהחיים מתחילים מחר בבוקר מחדש, עם תקווה שויונית לכולם. ובתחושה המזויפת שתינוקת שנולדה בלב המאפלייה מסמנת שהגרוע ביותר מאחורינו, שהמשבר מאחורינו, שהנה הנה אנו בדרך לנורמליזציה ועוד מעט נוכל סופסוף לשוב ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים – לחיות את החיים המתוקים והטובים שלנו.

אז למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר' , האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם.

מה כל זה עושה בבלוג על התחממות כדור הארץ? עושה הרבה. כי הפגיעות, גם לאקלים המשתנה, לא מתחלקת באפן שיויוני על פני הגלובוס. הטבע עומד לחזור בכוח. אך הנזקים יהיו קשים במקומות כמו האיטי ונסבלים במקומות אחרים. ובמקומות ברי מזל כמו קנדה ורוסיה ונורבגיה כל הסיפור בכלל יביא תועלת.

זה הזמן בו אנשים בעלי מוסר מחוייבים להתבונן, ולהבין, ולהתכונן. ולא להתפתחות להסחות הדעת.

זו משימה לא קלה גם כי 'ידיעות אחרונות' לא לבד. לנורמליזציה הא-היסטורית יש סוכנים רבים. הטלביזיה המסחרית מלאה בזה. ולא רק היא. לפני כמה ימים התלוננתי כאן בתפנוקי שב'סטימצקי' לא מצאו מקום לספרים העוסקים במשבר האקלים אלא במדף התחתון, המוסתר היטב, שמיועד לספרים על בעלי חיים. הנה מה שכתבה אלי בעקבות הרשימה ההיא טל כוכבי:

"סטימצקי ממילא מתקדמת בצעדים בטוחים בדרך להיהפך ל-convenient store לפי כל פרמטר. גם שם הולכים לפי הקו המתפתח בקצב של סדרה הנדסית של לעשות לאנשים רק שמח וטוב בעיניים. אנשים באים ליהנות, לא? Haven't the Jewish people suffered enough? למה להרוס להם את חוויית הוצאת הכסף עם ספרים שעוסקים בחרא? עדיף לקנות ספרי הדרכה על איך לעשות מה (ארבע במאה אם אפשר), וספרי פרוזה בשקל, ולהרגיש מטופלים, מאומנים ואנשי תרבות זקופים. למה להשבית שמחות? זה לא כלכלי. כמו שלא שמים טלוויזיה מקולקלת באמצע שקם אלקטריק. אם במדינה הזו יש 82% שמאשרים שטוב להם והם מרוצים מאיכות חייהם ומהמדינה (נכון, שאלו אותם שאלות מנחות מהתחת, אבל בכל זאת…) זה אומר שיש כאן התגייסות כללית לאי ידיעה. יוצאים כאן להפגין רק בעניינים לא פוליטיים, כמו לדוגמא נגד אבות שמטיחים את ביתם התינוקת לרצפה. מאבקי סביבה זה נגד העשירים, ומריח מקיפוח ומתחושת מחנק אשראי. לא מוכר טוב".

אז בהאיטי, בלי עין הרע, יש חרא בכמויות גדולות. מנין הגופות הפע היה גדול כל כך, והחורבן יסודי כל-כך, שמנגנון ההשתקה הוהכחשה לא היה יכול להשתבלל אל תוך עצמו ולהעלים את הענין כולו. השאלה היא כמה זמן זה יישאר בתודעה, ומה יצליח הציבור הליבראלי הנאור להבין מהסיפור הזה על מצבו של העולם.

האיטי כמשל

מה שקרה השבוע בהאיטי הוא באמת המקרה האולטימטיבי של מה שארגוני הסיוע הבינלאומיים וארגוני האו"ם מכנים 'אסון הומניטארי מורכב'. הפגיעה עצמה – במקרה זה רעידת האדמה – קשה וכואבת. אולם עד מהרה מתברר שהנזק והסבל האנושי העצומים אינם מצטמצמים רק לפגיעה הישירה, אלא מתרחבים במעגלים שמשקפים את מצב התשתיות הפיזיות, היכולות הכלכליות ויכולת הארגון שהיו בחברה לפני האסון. והם שקובעים את היכולת של הקהילה להתאושש. המלה האנגלית לכל זה היא resilience. בעברית קוראים לזה חוסן.

ובכל מה שקשור לחוסן, האיטי היא אולי אחת המדינות הפחות חסונות שיש. להבדיל מהרפובליקה הדומיניקנית שחולקת אתה את האי (האיטי במערב, הרפובליקה הדומיניקנית במזרח), שהצליחה לשמר את המערכת הטבעית, למנוע סחיפת קרקע, לייצב חקלאות ברמה סבירה ולארגן מדינה מתפקדת, האיטי נמצאת כבר חמשה עשורים בהידרדרות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. בין פאפא דוק לבייבי דוק, אריסטיד ויורשיו, ועד לוואקום הפוליטי הנוכחי שם, איש לא הצליח לארגן מערכת מנהלית שתאפשר לאוכלוסיה שירותים בסיסיים מחד ותשית עליה רגולציה מינימאלית מאידך. התוצאה: הפקרות בבניה, עוד כריתת יערות וסחיפת קרקעות, תשתיות עלובות, ומיליוני עניים בסלאמס עם כלום מה להפסיד. ובמצב כזה, כשהאדמה רועדת, הכל קורס. הבנינים והמוסדות, הסדר הציבורי ותחושת הקהילה. התמוססות כללית עד שאין מי שיקבור את המתים ולא ברור מי יתאבל עליהם ומתי.

רעידות אדמה אינן קשורות כמובן לשינוי אקלים. אבל האיטי היא משל שמסביר היטב מדוע המדינות העניות, ובעיקר 49 המדינות המכונות LCD  – המדינות הכי פחות מפותחות – הגיעו לועידת האקלים בקופנהאגן בתחושה שהן נאבקות על חייהן. חמש הסכנות האקוטיות ביותר שקשורות בשינוי האקלים – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מים מחריפה, הצפות בגלל עלית מפלס האוקינוסים, סופות טרופיות חזקות ותדירות יותר ומגיפות שנובעות מהרחבת איזורי התפוצה של חרקים – הן בעיות שהמדינות העניות מכירות היטב. הן יודעות שכל אחת מן החמש הללו, או קומבינציות של כמה מהן, עלולה להיות מכת הטבע שכמו רעידת האדמה בהאיטי תזעזע אותן ובמקרים מסוימים גם תפרק לחלוטין את המסגרת הפוליטית והממשלית של המדינה. הן מבינות שהתשתיות הפיזיות והכלכליות שלהן רעועות כל כך שכל מכה כזו עלולה להפוך תוך אפס זמן לאסון הומניטארי מורכב. ולכן הן נאבקו, וממשיכות להיאבק, על כך שלצד פעולות לצמצום מימדי התחממות כדור הארץ יהיו גם פעולות דחופות שמטרתן להסתגלות למה שאני מכנה  מאפ"ן – המצב האקלימי הפוסט נורמאלי.