ארכיון

Archive for the ‘משבר האקלים’ Category

חופשת סקי דלת פחמן

עכבר העיר, בעקבות הגרדיאן הלונדוני, מביאים את הסיפור של העיירה האוסטרית וורפנוונג, הנחשבת לאחד משני אתרי הסקי האירופאיים היחידים שמנסים, עד כמה שאפשר, לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של הגולשים בו.
הנה הכתבה בעכבר העיר. והנה זו מהגרדיאן.

2010 – השנה החמה מאז תחילת המדידות בעידן המודרני

עכשיו זה רשמי: 2010 מתייצבת ביחד עם 2005 כשנה החמה ביותר מאז התחילו מדידות סדירות של טמפרטורות בעידן המודרני בסוף המאה ה 19.
הנה קישור למרכז המחקר האוקייני והאטמוספרי של ארה"ב NOAA שמביא את הנתונים.
הנה העיקריים:
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת ב 2010 היתה גבוהה ב 0.62 מעלות צלסיוס (1.12 פרנהייט) מהטמפרטורה העולמית הממוצעת של המאה ה 20.
– 2010 היא השנה ה 34 ברציפות שבה הטמפרטורה עולמית הממוצעת היא גבוהה יותר מהטמפרטורה הממוצעת של המאה ה 20.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לשטחי היבשה של כדור הארץ ב 2010 היתה 0.96 מעלות צלסיוס (1.73 פרנהייט) מעל הממוצע למאה ה 20. מה שהופך את 2010 לשנה השניה מעולם מבחינת הטמפרטורות היבשתיות.
– הטמפרטורה העולמית הממוצעת לאוקינוסים היתה 0.49 מעלות צלסיוס (0.88) מע הטמפרטורה הממוצעת למאה ה 20 – השנה השלישית מעולם מבחינת הטמפרטורות הימיות.

דליפת הנפט במפרץ מכסיקו: האם הים הצפוני הבא בתור?

התלות בנפט גובה מחיר. את זה ראינו במפרץ מכסיקו. ובבריטניה מודאגים שמא אסדות הקידוח של בריטיש פטרוליום וחברות אחרות בים הצפוני הן הבאות בתור. דו"ח של ועדת בדקה פרלנטארית בבריטניה שפורסם השבוע הגיע למסקנה שהרגולציה בבריטניה הדוקה ומקצועית יותר, ולכן הקידוחים שם בטוחים יותר. סביבתנים שמבקשים ללכת מעבר לנפט לא משתכנעים.

הנה דיווח של הערוץ הרביעי על דו"ח אסדות הנפט, כולל ביקורת עליו של ג'ון סובן, מנכ"ל גרינפיס בריטניה.

ועידת קנקון: נקודת מפנה לאקלים?

האבק מתחיל לשקוע על הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם שננעלה בשבת האחרונה בקנקון. אפשר לגשת לסיכום התוצאות ולמבט קדימה.

ראשית, ההחלטות שקיבלה הועדה מסמנות תבוסה ניצחת למכחישי האקלים. לקראת ועידת קופנהאגן ב 2009 התגברה עצמת המתקפה הכאילו-מדעית נגד הקונצנזוס המדעי בענין משבר האקלים. תאגידים כמו חברת זיקוק איחסון והובלת הנפט של האחים קוך (קוץ') הפנו סכומי עתק למימון מכוני מחקר מפוקפקים. המטרה לא היתה קידום המחקר אלא קיעקוע הקביעה המקובלת על רוב המדענים שמשבר האקלים הנוכחי הוא מעשה ידי אדם. כי אם הקביעה הזו נעלמת, נעלמת איתה גם הדרישה לשרוף פחות פחם, נפט וגז ותאגידים כמו האחים קוך יכולים להמשיך ולהרויח.

הכישלון בקופנהאגן אולי לא נבע מקמפיין ההכחשה, אבל גם לא תרם להפגתו. לקראת הועידה בקנקון התגברה שוב המתקפה ואז למרבה המזל קרסה לחלוטין ברגע האמת. הועידה החליטה פה אחד לקצץ מיליארדי טונות מהכמות השנתית של גזי חממה שנפלטת אטמוספירה. היא עשתה זאת בידיעה ברורה שהעלות המצטברת של החלטה כזו היא מאות מיליארדי דולרים. זו עדות ברורה לכך שב 193 מדינות יש ממשלות שממשיכות לסמוך על הסמכות והאינטגריטי של הממסד המדעי, ומסרבות להיכנע למניפולציות האינטרסנטיות של הימין הכלכלי.

ההתפתחות הזו היא מרשימה ומעוררת תקוה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. עיתונאים בורים ועורכים שטחיים וחסרי אחריות ימשיכו מן הסתם להתפתות מפעם לפעם ולתאר 'מחלוקת' ו'ויכוח מדעי'. אבל לאט לאט גם הם יבינו שבין המדענים האמיתיים אין שום מחלוקת על משבר האקלים. להיפך. הם חולקים כאן הסכמה מדעית נדירה, כמעט מקיר לקיר. בקיצור, אחרי קנקון יותר ויותר אנשים – בוודאי אלה שבעמדות מפתח משפיעות – מבינים שקמפיין הכחשת האקלים הוא סוס מת. עכשיו הם מוכנים להפנות את האנרגיה לאיפה שבאמת צריך אותה – צמצום משבר האקלים והסתגלות אליו.

עכשיו לתוצאות המהותיות של הועידה. המטרה, כזכור היתה הסכם גלובלי שיהיה שאפתני, הוגן, מחייב.

האם הסכם קנקון שאפתני? התשובה היא חיובית. הועידה קבעה חד משמעית שהיעד המוסכם הוא עצירת עצירת הטמפרטורה הגלובלית ברמה שלא תעלה על 2 מעלות צלסיוס מעל הטמפרטורה העולמית הממוצעת שהיתה בפרוס המהפיכה התעשייתית. בטווח הארוך יותר היעד הוא להתייצב על רמת חום נמוכה אף יותר. זה יעד שאפתני וגם קשה להשגה. אבל הוא בלתי מתפשר, וזה חשוב.

מדד שני לשאפתנות של הסכם קנקון הוא ש 35 המדינות המפותחות הרשומות בנספח 1 לפרוטוקול קיוטו הסכימו להגדיל משמעותית את גודל הקיצוץ שלהן בפליטת גזי חממה. תזכורת: המחוייבות הנוכחית שלהם, שחלק אף עומדות בו בכובד, היא לרדת, עד שנת 2012, לכמות פליטות גזי חממה שתהיה נמוכה ב 5% מרמת הפליטות שלהן ב 1990. בקנקון הן הסכימו להוריד עד 2020 את רמת הפליטות לרמה נמוכה ב 25 עד 40 אחוז מהכמויות שפלטו ב 1990. הועידה הסכימה פה אחד גם שכל המדינות, כולל המתפתחות והכי פחות מפותחות, יצמצמו פליטות, אך במקרה שלהן היא לא קבעה בכמה ומתי.

מה בכל זאת חסר בהסכם השאפתני של קנקון? שנת יעד לתחילת ירידת כמות הפליטות השנתית הגלובלית. כן, למרות פרוטוקול קיוטו והרצון הטוב של כולם, האנושות עדיין פולטת לאטמוספירה בכל שנה יותר גי חממה מהשנה הקודמת. התקווה היתה שבקנקון תוכרז השנה שבה תתהפך המגמה, וכמות הפליטות הגלובלית תתחיל לרדת. זה לא קרה. אולי בועידה בדרבן בדצמבר 2011.

האם הסכם קנקון הוגן? גם כאן התשובה היא כן. המסמכים עליהם הסכימו בועידה מלאים התיחסויות המשקפות מחוייבות עמוקה לפיתוח במדינות העניות. זה עקרון מוצק, והוא שריר גם אם הדבר אומר ויתור על קיצוץ פליטות (או אפילו הגברתן) בשנים הקרובות כחלק ממאמצי הפיתוח הכלכלי במדינות העניות. מרכיב נוסף המציין הוגנות הוא תחילת פעולתה ב 2012 של קרן ההסתגלות הגלובלית. מטרתה היא הקמת צינור שדרכו יעבירו המדינות העשירות, אלו שאחראיות יותר להיווצרות משבר האקלים, כספים למדינות שיסבלו יותר. הקרן תצא לדרך עם 30 מיליארד לשנה (חציו אגב מיפן), ותגיע עד 2020 למחזור של 100 מיליארד דולר בשנה. היא תנוהל במעורבות המדינות המתפתחות. היא גם תהיה פחות בירוקרטית.

האם הסכם קנקון הוא מחייב? לא ממש. וודאי שלא יותר מכל אמנה או הסכם בינלאומי, שתמיד מבוססים יותר על רצון טוב והסכמות הדדיות ופחות על אכיפה ולחץ. בתחום הזה, אגב, עשוי לחול שיפור בועידה השנתית הבאה בדרבן בדצמבר 2011.

לסיום, ההצלחה היחסית בקנקון היא חשובה כי היא השיבה משהו מהאמון של המדינות – והציבור העולמי – באו"ם כזירה משמעותית להתקדמות בתחום האקלים. האלטרנטיבה – קריסת ועידת האקלים של האו"ם לפני שנוצרה מסגרת חלופית – היתה עלולה להוביל לכאוס אקלימי מסוכן, ולייאוש מצמית.

בקרוב – פוסט על המשמעויות של הסכמי קנקון לישראל, כולל דיון בועדת ההגיוי הלאומית לקיצוץ גזי חממה בראשות מנכ"ל האוצר.

 

ועידת האקלים בקנקון – הישורת האחרונה

ביום ששי, היום האחרון לפני יום הנעילה המתוכנן של ועידת האקלם קנקון, עבר מרכז הכובד לדיונים בדלתיים סגורות בקבוצות שרים קטנות. העבודה היתה קדחתנית, ובשלב מסויים היתה תקווה שכבר בששי אחה"צ (שעון קנקון) תובא הצעת החלטה למליאה. אבל המועד הזה נדחה. במקום זה פורסם בשלוש אחה"צ (11 בלילה שבין ששי לשבת על פי שעון ישראל) טקסט חדש שבכוונת השרים להביא להחלטה במליאת הועידה בשבת ב 8 בבוקר (4 אחה"צ שעון ישראל).

מהדיווחים – הנה אחד באתר של הגרדיאן הלונדוני לקראת חצות (שעון ישראל) ביום ששי- וכאן הניוזלטר היומי 'אקו' של קואליצית האקלים CAN – עולה שהטקסט על קיוטו מתקדם בכיוון הנכון. יש בו איזכור חשוב של הפער העצום הקיים בין מחוייבויות צימצום הפליטות שנתנו המדינות העשירות בפרוטוקול קיוטו לבין כמות פליטה שתבטיח שהטמפרטורה העולמית הממוצעת לא תעלה ביותר מ 2 מעלות: ההבדל הוא ג'יגאטון – כלומר מיליארד טון CO2 בכל שנה. הטקסט כולל גם התחייבות של המדינות המתועשות להפחית פליטות ברמה שמתבקשת מדו"חות הפאנל המדעי על שינוי אקלים, כלומר בין 25 ל 40 אחוז מרמת הפליטות שלהן ב 1990, עד 2020. טקסטים נוספים מקבוצות השרים שעוסקות בפרוטוקול קיוטו ומאלו שעוסקות בשיתוף פעולה ארוך טווח מעבר לקיוטו צפויות ב 8 בערב שעון קנקון (6 בשבת בבוקר שעון ישראל).

השאלה הגדולה היא האם אפשר יהיה להתכנס להסכמה כוללת עד  המליאה המסכמת בשבת בבוקר שעון קנקון. זה כלל לא מובטח, במיוחד כשרוסיה הצטרפה ביום חמישי להתנגדות הנחרצת של יפן להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אם זו עמדה אמיתית, ולא רק קלף מיקוח, הצלחת הועידה בסכנה של ממש. וקיימת כמובן בעית התחולה המשפטית של ההתחייבויות. הודו וסין הודיעו שהן מוכנות לשקול שהתחייבויותיהן במסגרת פרוטקול קיוטו ב' יהיו מחייבות משפטית – וזה ריכוך בעמדתן. אם זה יהיה, ארה"ב תישאר כמתנגדת עיקרית לרעיון הזה, וכמחבלת רצינית ביכולת להגיע להסכמה.

הלילה עוד ארוך, ודי ברור שהצירים ייצאו מקנקון עם נוסח מוסכם כשלהו. השאלה היא האם בדרך להסכמה כזו הם ייאלצו להתפשר על נוסח כללי, מסורס ומעורפל כמו בקופנהאגן, או שהפעם הסיכום יהיה שאפתני ורציני יותר.

מחצית ועידת האקלים בקנקון מאחורינו: הערכת מצב של שלושה מומחים

היה מעניין לראות בוובקאסט מקנקון ביום שני אחה"צ (כמעט חצות אצלנו) את הערכות המצב של נציגי שלושה מהארגונים האזרחיים החשובים ביותר בחזית האקלים העולמית – גרינפיס, אוקספאם והקרן להגנת חיות הבר WWF  על ועידת קנקון. השלושה הופיעו במסיבת עיתונאים משותפת של קואליצית הארגונים האזרחיים CAN. הם הציעו סיכום קצר של השבוע הראשון בועידה, ומנו את האתגרי לקראת תחילת הדיונים בהשתתפות ראשי מדינות ושרים ביום שלישי. בניגוד למסיבות עיתונאים מטעם מדינות, שתמיד נראות מאומצות ויבשות, עם מאמץ רב שלא לאמר יותר מדי, נציגי הארגונים היו חופשים יותר והביעו את דעתם על מה שנעשה ביותר כנות.

וונדל טריו (גרינפיס) קבע שאין סיכוי להסכם כולל וכובל בקנקון, ושצריך לדאוג שקנקון מכינה את הקרקע להסכם כולל בדרבן ב 2011. ראינו התקדמות מברזיל ומסין בתחום האנרגיות המתחדשות, הוא אמר, אבל דווקא המדינות המפותחות הותיקות עוד גוררות רגליים. המטרה של השבוע השני: הסכמה על הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה שניה, לצד התחייבויות חזקות יותר מן המדינות המתועשות לקיצוצי פליטות.

טים גור (אוקספאם) דיבר על השיפור המשמעותי באוירה בהשוואה לועידה הקופנהאגן. האוירה עניינית ונינוחה יותר, הוא אמר, וזה יצר כבר הסכמה בכמה נושאים. אחד מהם: קביעת שנת 1990 כשנת הבסיס היחידה למדידת השינוי ברמת הפליטה של כל מדינה. בקופנהאגן, כזכור, לא היתה שנת בסיס מוסכמת, ומדינות בחרו כאוות נפשן – רבות בהן בשנות בסיס שההשוואה אליהן תאיר אותן באור מחמיא. גם באוקספאם מצטרפים לתקוה של גרינפיס שקיוטו תזכה לתקופה שניה. אבל אסור לדעתם להזניח גם את התהליך המקביל של כתיבת מפת הדרכים לתכנית ארוכת טווח.

בענין מפת הדרכים הסביר גור שבניגוד לקופנהאגן, שם כשהגיעו ראשי המדינות לא היה למעשה טקסט מסודר שהם יכלו לדון בו, בקנקון יש טקסט שמעמיד בפני המנהיגים אופציות ברורות לבחירה.  הבעיה היא שהאופציות בניסוחיהן הנוכחיים הם עדיין עמדות קיצון. לכן על הפוליטיקאים מוטלת החובה, במהלך השבוע השניה, למצוא שבילי ביניים. בנושא המעקב אחרי ביצוע למשל, אמר גור, יש עמדה קיצונית של ארה"ב (הסדרי שקיפות מפורטים) ועמדת קיצון מנוגדת של המדינות המתפתחות, שמבקשות הסכמה רק על עקרונות מעורפלים. בצד הפיננסי יש הסכמה עקרונית על קרן ההסתגלות, אך החשש הוא שהדיון בהמשך השבוע יהיה על פרוצדורות, ולא יקדם את תחילת עבודתה המעשית של הקרן.

טראה רואו מ WWF הגדירה מה, מבחינת הארגונים אזרחיים, יהיה הישג בקנקון: השגת האלמנטים של הסכם מוצק שיסוכם במפורט בשנה הבאה בדרבן. כדי שזה יקרה, אמרה, השבוע השני אינו יכול להסתפק בהצהרות. עליו להעביר את הדיונים לפסים מעשיים. האוירה טובה. עכשיו הפוליטיקאים צריכים להביא מומנטום ואמביציה ורצון פוליטי.

ההערכות הללו חשובות, ונאמרות בכובד ראש. האנשים הצעירים הללו, המייצגים ארגונים רציניים וחדורי ערכים, מבינים היטב את גודל השעה. אך אם היה עלי להעריך את מידת האמון של שלושת הדוברים בהצלחת הועידה ולדרג את את הערכתי על מפלס התקווה שלהם על סולם מ 0 (ייאוש מוחלט) ל 10 (אמונה יוקדת) הייתי מציב אותם על 6 ספקני או מכסימום 7 ספקני.

בין ועידת האקלים בקנקון לשריפה בכרמל: מפריטים את העולם למוות

ועידת האקלים בקנקון, כך נראה לעת עתה, לא תתפזר בטרם עת. במהלך סוף השבוע איימו תשע ממדינות אמריקה הלטינית לנטוש את הועידה. הם הבהירו שאם המסמך שמכינה מזכירות הועידה לדיון המכריע בהשתתפות שרים וראשי מדינות שאמור להתחיל השבוע לא יכלול את האפשרות המועדפת על רוב המדינות המתפתחות, שהיא הארכת תקופת התחולה של פרוטוקול קיוטו לעשור נוסף, הן הולכות הביתה. המסמך הופץ ביום ראשון, ויש בו התיחסות עמומה לפרוטוקול קיוטו. זה לא מבטיח שבסוף השבוע יוחלט על הארכת תחולת הפרוטוקול. סביר יותר שלא. אבל הלטיניות רקעו ברגליים, קיבלו משהו להתחיל איתו את השבוע, והועידה ממשיכה.

השאלה האמיתית שמתחדדת בקנקון היא האם ועידות או"ם עתירות משתתפים ותלויות קוצנזוס מסוגלות בכלל לקרב אותנו לפתרון. גם אם הועידה תצליח להתכנס סביב פתרון בענין קרן ההסתגלות, וגם אם ההתקרבות בין ארה"ב לסין בנושא המעקב והוידוא אחר פליטות אכן תבשיל להסכמה פורמאלית, בשאלת הליבה לא תהיה התקדמות בועידה הזו. גם בסוף השבוע הבא לא נדע איך הקהילה הבנלאומית מתכוונת לצמצם את כמות ה CO2 שצבורה באטמוספירה ואיך היא מתכוונת למנוע מהטמפרטורה הממוצעת עולמית לזנק בעשורים הקרובים ביותר מ 2 מעלות.

וזה מדאיג. מדאיג מאוד. הערכה חדשה של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב שפורסמה לאחרונה מתריעה על עליה בת ארבע מעלות בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עד שנת 2060. וההבדל בין שתיים מעלות לארבע, הוא, אגב, עולם ומלואו. עלית הטמפרטורה העולמית הממוצעת ביותר ממעלה וחצי מקרבת מאוד את הנקודה שבה מנגנוני ההיזון החוזר הכרוכים בשינוי האקלים (כולל שריפות יערות בקנה מידה גדול) ייכנסו למעגל קסמים מהיר והרסני. אם זה יקרה, גרף ההתחממות עלול להזדקר עוד יותר, ולשים ללעג את כל מי שמנסה להתנבא היום על הטמפרטורה שתשרור בעוד שלושים או ארבעים שנה. אם זה יקרה, אי אפשר יהיה להעריך את קצב ההתחממות, ועוד פחות מזה למתן אותה. מאות מיליונים ואולי יותר יגלו שארצותיהם לא יכולות עוד להאכיל אותם. יהיה רע לתפארת.

מנהיגי העולם יגיעו לקנקון עם רצון טוב למראית עין, ויתנהלו בדיונים באורח ענייני ומנומס ומקצועי. אבל בסוף השבוע הם צפויים להצביע לנוסח שיאפשר להם להיבחר עוד פעם בארצותיהם. מנהיגות עולמית של אנשים עם שיעור קומה וחזון שמוכנים לשלם מחיר פוליטי יקר על הליכה בדרך בלתי פופולארית איננה בנמצא.

גם אצלנו קורה דבר דומה: מפלגות השלטון מורכבות מפוליטיקאים שמצביעים על פי החישובים של מה יחזיר אותם אל הכסא לעוד קדנציה. לכן לא רואים אצלנו בעשורים האחרונים פוליטיקאים ממפלגות השלטון שמוכנים להתייצב מול הטייקונים, אלה שמקבלים מן הציבור מתנות ענק כל פעם שמגיע עוד חג של דת ההפרטה שהשתלטה עלינו, ולהודיע להם שנגמרה החגיגה. להיפך: עסקנינו, מנתניהו ועד אחרון הח"כים של הקואליציה, טרודים בלי הרף בהגדלת הנתחים שיעברו מן הקופה הציבורית אל אלה שיכולים לממן להם מסעות בחירות. לכן אין מבוגרים אחראיים שמשגיחים על האוצר, ולכן בהיעדרם הולכים תקציבי הכבאות, המים, החינוך והרפואה והרווחה ואכיפת החוק ורשות החירום הלאומית ומצטמקים, ובמקומם צומחים חוזים ועוד חוזים של שירותים ציבוריים שאמורים להינתן לנו בידי תאגידים. השירותים הללו, למי שלא הבין, יהיו שם כל עוד תזרים המזומנים עובד כמתוכנן. ביום פקודה הם ייעלמו. גם החיוניים שביניהם, ןאז אנחנו לבדנו, עם מענה קולי שמבקש את ארבע הספרות האחרונות בכרטיס האשראי שלנו לפני שהוא מוכן לרשום את הצרה שמאיימת על בריאותנו וחיינו.

ההפקרות הזו היא מקור כוחם של נערי האוצר: צעירים מוכשרים, מיטב בחורינו, שהלכו שולל  אחרי המבוא לכלכלה שמלמדים אותם בשנה א' וממשיכים לחשוב ולהתנהג כאילו המודלים האקונומטריים האלגנטיים הללו מייצגים באיזושהיא צורה את המציאות. שבויים בקסם השקרי הזה הם מוכרים בצעירותם את נכסינו לטייקונים במחירים של סוף עונה, ומתכננים איך עד גיל 40 הם יחצו את הקוים ויקבלו ג'ובים שמנים בתאגידים אשר קנו מהם את הסחורה. אורי אנזנברג כתב ביום ראשון באתר 'אתגר' את המאמר המעניין ביותר מאז השריפה בכרמל על הקשר בינה לבין מחלת הרוח של ההפרטה. איני יודע אם העוזר של נתניהו אכן מצא בגוגל חברה אמריקנית עם מטוס כיבוי גדול וסגר איתה, באישור הבוס, עסקת כיבוי במחיר מציאה (מאתיים אלף דולר ליום). מה שבטוח הוא שהאקלים הולך לשרוף אותנו כי כבר מאה וחמשים שנה אנחנו מפריטים את האטמוספירה ומעלים אותה קרבן לכלכלת פחמן מוטרפת. ועכשיו מתברר שאפילו את שירותי כיבוי האש כבר הפרטנו, מאחורי גבם של הכבאים ומפקדיהם. המדינה כמגינת העם?  הצחקתם אותי. כשראש הממשלה –הוא ראש ההפרטה, והוא פונה בשעת חירום לחברה פרטית בחו"ל כדי שתציל את יערות הכרמל  ואותו, ברור לחלוטין שהפארסה של מדינה עם שירות ציבורי שתפקידו לדאוג לאזרחיה היא מסיכה חלולה.