ארכיון

Archive for the ‘משבר האקלים ופערי צפון דרום’ Category

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח משוקלל של הסכמות קופנהאגן מגלה שיפן אלופה

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח מבוסס-מודל של הסכמות קופנהאגן

נייר עבודה חדש שהוכן במסגרת פרויקט הארוורד להסכמי אקלים בינלאומיים ופורסם בחודש שעבר מביא ניתוח מעניין של התחייבויות המדינות השונות שניתנו בתחילת 2010 כהמשך להסכמות קונהאגן מדצמבר 2009.

כזכור, במסגרת הסכמות קופנהאן נקראו המדינות השונות להצהיר עד סוף ינואר 2010 על המחוייבויות שהן תהיינה מוכנות לקחת על עצמן במסגרת הסכם פוסט-קיוטו, לכשיושג הסכם כזה. ניתוח ראשוני של המחוייבויות עליהן הצהירו המדינות השונות הובא כאן בפברואר השנה.

הבעיה בהצהות המדינות, עם זאת, היתה שכל אחת מהן בחרה שיטה שונה להגדרת מחוייבותה. חלקן המשיכו את 'שפת קיוטו' וקבעו את קיצוץ הפליטות בהשוואה לשנת הבסיס 1990. אחרות בחרו בשנת 1990 כבסיס להשוואה. אחרות, כמו סין והודו, לא המתייחסות לעבר אלא לעתיד, ומבטיחות להוריד את אינטנסיביות הפחמן לדולר תוצר. אחרות, כמו ישראל, מצהירות על נכונות לקיצוץ ביחס ל'עסקים כרגיל' – כלומר לצפי הפליטות אם לא תינקט כל פעולה לצמצום.

נייר העמדה שכתבו וורן מקקיבין, אדל מוריס ופיטר ווילקוקסן עבור מרכז הארווארד מנסה להביא את מחוייבות המדינות השונות למכנה משותף אחיד, ואז להשוות ביניהן. המתודולוגיה פחות חשובה. תוצאות ההשוואה הן החלק המעניין.

המנצחת הגדולה בהשוואה הזו היא בלי ספק יפן, שעל פי כל קנה מידה מחוייבת כיום לקיצוץ העמוק ביותר של פליטות co2 עד 2020. יפן מתחייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 25 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב 1990. בחישוב של השוואה לעסקים כרגיל מדובר בקיצוץ של 48% – קרוב מאוד ליעד של 50% שהפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC המלי עליו ב 2007 כתנאי לעצירת התחממות כדור הארץ ברמה סבירה של התחממות בת 2 מעלות 'בלבד' במהלך המאה ה 21. בארץ השמש העולה כבר היום יש אינטנסיביות פחמן נמוכה לדולר תוצר, כך שהיא באמת מהווה מופת ליתר העמים.

גם אירופה המערבית יוצאת טוב מההשוואה: היא מחוייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 20 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב  1990. סיכוייה לעמוד ביעד הזה טובים, ועמידה כזו תביא אותה להישג טוב עוד יותר מזה שקיוו להשיג באצעות פרוטוקול קיוטו, שם היתה המחוייבות לרדת עד 2012 רק ב 5% מול פליטות 1990. ארה"ב מחוייבות כיום לקיצוץ שמשמעותו פליטה שנתית ב 2020 שתהיה נמוכה רק באחוז אחד מול 1990. אוסטרליה תעלה ב 30 אחוז ביחס ל 1990. על פי הצהרותיה בקופנהאגן, אגב, ישראל כמעט כופלת את הפליטה השנתית שהיתה בה ב 1990.

הודו, שהתחייבה לצמצם את אינטנסיביות הפחמן שלה לדולר תוצר ב 20 אחוז עד 2020, צפויה לפלוט באותה שנה פי 3.5 (350 אחוז) בהשוואה ל 1990. סין, שמתעתדת לצמצם את פליטותיה ב 2020 בכ 22 אחוז ביחס לעסקים כרגיל תפלוט באותה שנה קרוב לפי חמש בהשוואה ל 1990. במקרה של הודו, סין וברזיל יש כמובן לקחת בחשבון שהפליטה ההיסטורית שלהן, כלומר החוב שלהם למאזן החום של האטמוספירה, הוא קטן הרבה יותר משל מדינות המערב ומזרח אירופה שתהליכי התיעוש שלהם התחילו מאה שנה מוקדם יותר.

מדינות הגוש הקומוניסטי, בגלל ההיסטוריה התעשייתית המיוחדת שלהן, נמצאות במצב שונה. הן אמנם מתעתדות להגיע ל 2020 עם פליטה שנתית נמוכה ב 15 אחוז מזו שהיתה בהן ב 1990. אבל עיקר ההפחתה התרחשה בגלל המעבר משיטות הייצור המזוהמות בעידן הקומוניסטי לייצור נקי יותר מאז. הקיצוץ הזה יבוא לידי ביטוי בירידה של אחוז אחד בלבד בהשוואה לעסקים כרגיל.

המחקר לקח גם את המחוייבויות של המדינות השונות לקיצוץ פליטות וחישב את העלויות הכספיות של הקיצוץ. החישוב מביא הירידה בתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) ב 2020 בהשוואה לתמ"ג שהה מתקיים ב'עסקים כרגיל' (כלומר בלי קיצוץ):

אוסטרליה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

קנדה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

ניו-זילנד – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

מדינות אופ"ק – 6 אחוז ירידה בתמ"ג (גם בגלל הירידה בשימוש בנפט בשוק העולמי).

יפן – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

מערב אירופה – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

סין – 4 אחוז ירידה בתמ"ג

ארה"ב – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

בחישוב גלובלי, אגב, יוצא שהקיצוץ העולמי עד 2020 בהשוואה לתסריט העסקים כרגיל מסתכם בירידה בת 17.5 אחוז. זה מעט מדי, ומאוחר מדי, ורחוק מאוד מהיעד של 50% שיבטיח שהתחממות כדור הארץ לא תצא משליטה.
17.5 אחוז קיצוץ ביחס לעסקים כרגיל זה אגב דומה מאוד למחוייבות שלקחה על עצמה מדינה ים תיכונית מסויימת, דוברת עברית. זו שמדיניות האקלים שלה עד כה מתבססת על הניסיון להסתתר ולהסתגר בבינוניות כל כך חיוורת שאיש כלל לא ירגיש בקיומה…

דיווח מהמושב על שינוי אקלים בכנס האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה

מאת כרמית לובנוב

התימה המרכזית  של הכינוס העולמי ה- 17 של האגודה לסוציולוגיה הבינלאומית שהסתיים ב 17 ביולי 2010 בגוטנבורג, שוודיה, היתה "עולם בהשתנות", תוך התייחסות במיוחד לשינויים שמקורם בפעילות האדם. הסוציולוגיה עצמה היוותה פלטפורמה דואלית, הן כתורמת להבנת השינוי עצמו, והן כתחום מחקר משתנה בעולם העובר תמורות עמוקות. הנושאים שנבחרו היו לאו דווקא נושאים מסורתיים במחקר הסוציולוגי אלא נושאים בעלי חשיבות להבנת המציאות הגלובלית העכשווית המורכבת. אחד מהם היה שינוי אקלים.

ביום שלישי ה 13 ביולי, 8:30 בבוקר, חום יולי לא רגיל לעיר הצפונית, ובאולם הקונגרסים (הלא ממוזג) ישבו סביב שולחן עגול בכירי החוקרים בעולם בתחום האקלים וההיבטים החברתיים של שינויי אקלים, צדק ופוליטיקה בינלאומית. אחד מהם היה פרופ' דאנלאפ ריילי (Dunlap Reiley), מאוניברסיטת אוקלהומה, מי שנחשב כאחד מאבות "הסוציולוגיה הסביבתית" והוצג בפתח הדיון כ"מי שאין צורך להציגו כפי שאין צורך להציג את בוב דילן". דנלופ סקר את הפרסומים בעשורים האחרונים אודות שינויי אקלים בעולם כ'תופעה' בפני עצמה. הוא תיאר את "מכונת ההכחשה" שמנסה לייצר אי וודאות אודות המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים, במטרה לערער את הקריאה לשינוי מדיניות ולהקטנת פליטות. לפי דנלופ בראש יצרניות הספק נמצאות תעשיית הדלקים המחצביים. האמצעים העקריים שהם עושים בהם שימוש הם קרנות פילנטרופיות שמממנות באפן מתוחכם צוותי חשיבה וזריעת דיס-אינפורמציה לגבי שינוי אקלים,תוך היעזרות בחברות יחסי ציבור ותאגידי מדיה גדולים כמו רשת פוקס.

דובר ידוע אחר היה פרופ' טימונס-רוברטס (TimmonsRoberts) מארה"ב, שהציג את העדר ההסכמה על מדיניות אקלים גלובאלית עד כה כתוצר של דיונים כושלים בין מדינות צפוניות לדרומיות. את הסיבה המבנית העמוקה לכשלון השיחות מייחס טימונס-רובינס לכך שאי-שוויון מחליש שיתוף פעולה. המלצתו היא לפיכך שמו"מ בנושאי מדיניות אקלים חייב להיות רחב הרבה יותר, ושהסכמי פוסט-קיוטו חייבים לכלול סוגיות של צדק והתייחסות לשיתוף פעולה. לכן הוא מציע לכלול שורה של נושאים כמסחר, השקעות, והסכמים בנושאי זכויות קניין רוחני בדיוני אקלים.

במושב דיון מרכזי אחר בתחום "קיימות חברתית וצדק סביבתי" הציג חוקר גרמני בשם הנינג בסט (Henning Best) מחקר ראשון המתעד אי שוויון בהקצאת טובין ובפיזור רעות סביבתיות במרחב אורבני בגרמניה. המחקר, שהתבסס על פרמטרים סביבתיים מדידים, מגלה שבשכונות מוחלשות מבחינה כלכלית, למשל שכונות של מהגרי עבודה, שיעור ההיחשפות לרעש גבוה יותר מאשר בשכונות בעלות אוכלוסיה חזקה. כמו כן, המחקר עקב אחר הדינאמיקה בשינוי מגורים בעקבות מטרדי רעש, באופן שהנשארים באזורים עם מוקדי רעש גבוה הם האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית.

במושב זה הצגתי את ההתפתחות הקונצפטואלית של מושג הצדק הסביבתי בארץ  על פי מודל הפעילות שלנו המתקיים מאז 2004. המודל מתבסס על פעילות שטח, השפעה על שיח והשפעה על קובעי מידניות. מקרה המבחן שהצגתי הוא יוזמת האגודה לצדק סביבתי בישראל לפעילות אזרחית בנושא תכנית הרכבת בתוואי עכו-כרמיאל. תכנית הרכבת שאושרה עקרונית בממשלה בפברואר 2010 היא רכבת רגילה ('כבדה'), שמבחינת תשתית מסילתית וציוד נוסע (קטרים וקרונות) אינה בנויה לעצירה ביישובים הערביים הפזורים בין עכו לכרמיאל. החלופה התכנונית של רכבת קלה שנדחתה ע"י הממשלה, לעומת זאת, יכולה לשרת את רוב היישובים הפזורים על ציר נסיעתה. היא עדיפה הן מבחינה סביבתית והן מבחינת יתרונות כלכליים וחברתיים לאוכלוסיה המקומית.

מודל הפעולה של האגודה לצדק סביבתי בישראל בנושא הרכבת בגליל מתבסס על ההנחה שתחום 'הצדק הסביבתי' אינו רק תחום תיאורטי המתאר אי-שויון סביבתי ותכנוני, אלא הזדמנות לפעול כחוליה מקשרת שבין שיקולים סביבתיים ושיקולים חברתיים, כולל  זכויות אזרח. התגובות הראשוניות לפעילות האגודה בנושא הרכבת בגליל מגלות שתחום הצדק הסביבתי הולך ורוכש לעצמו מעמד עצמאי, ושהוא צריך ויכול להיות מוטמע בתהליכי תכנון וחשיבה סביבתית מתקדמת.

כרמית לובנוב, מנהלת שותפה יחד עם ד"ר תאבת אבו ראס של האגודה לצדק סביבתי בישראל (הוקמה ב- 2009). דו"אל: don1298@netvision.net.il

גזי חממה: מפת פליטות עולמית אינטראקטיבית

אתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC כולל עכשיו אתר משנה ובו מפה עולמית אינטאראקטיבית של פליטות גזי חממה. יש בו מידע מגוון, מעניין ואיכותי ביותר על מצב פליטות גזי החממה בעולם מאז 1990 ועד 2008, שהיא השנה השוטפת מבחינת הדיווח הפורמאלי של המדינות השונות על מה שנעשה בשטחיהן. הדגש הוא על מדינות נספח I של פרוטוקול קיוטו – כלומר 34 המדינות המתועשות שלקחו על עצמן מחוייבות של ממש בפרוטוקול (האיחוד האירופי מופיע שם גם כמדינה בפני עצמה, בשתי גרסאות – 15 המדינות של עד 2004 ו 27 המדינות של אחרי 2004). לכן זה נראה כאילו יש שם 36 'מדינות'.

כשמקליקים על הלינק נפתחת מפה עולמית בסיסית שמציגה את שיעור השינוי של פליטת סה"כ גזי חממה בכל מדינה. ואם משתמשים בשלושת החלונות שמעל למפה, אפשר לקבל חיתוכי מידע הרבה יותר מגוונים ומפורטים.

  • בחלון השמאלי אפשר לעבור מנתונים על סה"כ הפליטות בכל מדינה לפליטות מסקטורים ספציפיים כמו תחבורה, אנרגיה, תעשיה, חקלאות ורבים אחרים. כולל אגב חישובי פליטות שנוספו או נגרעו כתוצאה משינויים בשימושי קרקע ותוספת או גריעה של ייעור. מעניין.
  • בחלון האמצעי אפשר לעבור מנתונים המתייחסים לסה"כ גזי החממה לנתונים ספציפיים לגבי כל אחד מ 6 גזי החממה העיקריים בנפרד.
  • בחלון הימני אפשר לעבור מסה"כ השינוי בין 1990 ל 2008 לחיתוך לפי שנה. כלומר לראות עבור כל מדינה (ואם רוצים עבור כל סקטור ועבור כל גז חממה) את העליה או הירידה בפליטה בשנה ספציפית.

כמעט בכל הטבלאות והחיתוכים רואים שמדינות מזרח אירופה מובילות במדדי צמצום הפלטות. זה נובע מכך ששנת הבסיס לחישובים – 1990 – היא עבור רובן גם שנת המעבר ממערכי הייצור עתירי הפליטות שאפיינו את הכלכלה הקומוניסטית למערכי הייצור הנקיים יותר של המערב. וכמובן מעבר מכלכלה שמבוססת על תעשייה כבדה לכלכלה מעורבת יותר.

לקראת משטר פליטות גזי חממה גלובלי מורכב?

רוברט קוהאן, פרופ' ליחסים בינלאומיים בפרינסטון, ודיויד ויקטור, פרופ' למשפטים בסן דייאגו שמתמחה ברגולציה, פרסמו בתחילת השנה מאמר דיון מעניין אותו הכינו במסגרת פרויקט אוניברסיטת הארווארד להסכמי אקלים בינלאומיים  (The Harvard Project on International Climate Agreements) שמתנהל בבי"ס קנדי לממשל שם.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

אי צדק אקלימי ואפריקה

לקראת יום עיון שעוסק באחריות תאגידית וצדק סביבתי באפריקה היום בפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א, עשיתי כמה חישובים על חלקן היחסי של מדינות אפריקאיות מרכזיות בכל מה שקשור להתפתחות משבר האקלים. הכלי שבו עשיתי שימוש הוא אינדקס הפליטות ההיסטורי, שבמהדורה הראשונה שלו שפרסמתי כלל חישובים רק לגבי 15 המדינות הפולטניות ביותר בהיסטוריה + ישראל.
לקראת הכנס היום חישבתי גם את חלקן של האפריקאיות.
את הטבלה המלאה אפשר לראות כאן.
התוצאה המשמעותית ביותר של החישוב היא שאם לוקחים את 12 המדינות הארפיקאיות שפלטו את כמויות ה CO2 הגדולות ביותר (תקופת החישוב היא 1850-2004), מקבלים שבסך הכל הן אחראיות ביחד לפליטה של כ 25 מיליארד טונות. הכמות הזו מייצגת  1.75% מכלל הפליטות ההיסטוריות העולמיות.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה

ביצת הפתעה לפסח – עם מסר לנסטלה על אורנג אוטנגים, יערות גשם ושינוי אקלים

הקמפיין נגד נסטלה והתרומה שהיא תורמת להרס יער העד הטרופי באינדונזיה (באמצעות חברת הבת שלה סינאר שכורתת את היער ומגדלת במקומו דקלי שמן שמשמש לתהליך ייצור שוקולד כולל כמובן הקיט-קט (כיף כף), ממשיך במרץ.

הנה הזדמנות לשלוח גלוית דואר וירטואלית לחבריך, עם תזכורת של הבעיה ושל הפתרון. פשוט ללכת עם הלינק…  free ecard and spread the word.

שינוי אקלים, שמן דקלים, והטעות של נסטלה והאורנג אוטאנג

נסטלה, אחת מיצרניות המזון הגדולות בעולם, לא נענתה בחודשים האחרונים לקריאות ארגוני הסביבה לבטל את החוזה הגדול שלה עם סינאר מאס, חברה הפועלת בין השאר באינדונזיה ומייצרת כמויות גדולות של שמן דקלים. סינאר מאס היא הדורסנית מבין החברות הרבלאומיות המספקות את השמן הזה, שחשוב לתעשיית המזון בכלל והשוקולד בפרט. באינדונזיה היא משיגה זכיונות מן הממשלה לניצול איזורי יער טרופי, ואז משמידה את היער ונוטעת במקום זה מטעים רווחיים של דקלים לייצור השמן. דקלי השמן הללו הם הגורם החקלאי השני בחשיבותו (אחרי גידולי סויה למיניהם) לבירוא שטחי היער הטרופי בעולם. היער הטרופי הוא כידוע אחד האמצעים הטבעיים החשובים לקיבוע פחמן מן האטמוספירה. כל דונם יער טרופי קדום שמושמד משמעותו עוד עליה בכמות הפחמן הדו חמצני שנותר באטמוספירה, עוד תרומה לאפקט החממה ועוד האצה של תהליך התחממות כדור הארץ.

יש עוד משמעויות סביבתיות לבירוא מהיר של מאות אלפי דונמים של יער משווני באינדונזיה. פגיעה במינים נדירים היא אחת מהן. והקרבן מכמיר הלב ביותר הוא האורנג אוטאנג, הקוף עם העיניים האנושיות ביותר שיש, שאוכלוסייתו באינדונזיה וביערות גשם משווניים אחרים מתמעטת במהירות. אפילו ה'סאן' הלונדוני, טבלואיד שבדרך כלל לא מתגייס למערכות סביבתיות, לא נשאר אדיש. המאמר שפרסם ביום ששי האחרון בענין זה עושה שימוש מעולה בצילום נפלא של אם אורנג אוטאנגית עם בנה.

הסאן, כמו גם כלי תקשורת בכל העולם, התעוררו בגלל קמפיין טלביזיוני מושחז במיוחד שיצא מ'גרינפיס' בבריטניה בשבוע שעבר. מדובר בסרטון בן כדקה שבנוי כפרודיה על סרטון הפרסומת של נסטלה עצמה ל'קיט-קט' – חטיף השוקולד הנפוץ ביותר בבריטניה מזה עשרות שנים. הפרסומת המקורית מבוססת על הרעש הקראנצ'י של התפצחות הואפל בפה, ועל משחק המלים סביב המשמעות הכפולה של break – גם שבירה וגם הפסקה (לצורך אכילת קיטקט מתפצח בכמובן). בסרטון של 'גרינפיס' הופכת לאט לאט אכילה תמימה של אצבעות קיטקט לאכילת הון חתרני גאוני. כדאי לראות.

ידוע שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. ויש מקרים טובים במיוחד – כמו זה של גרינפיס והאורנג-אוטאנג – שבהם ה'אחרים' הם אותם הרשעים עצמם שמלכתחילה הביאו על הצדיקים את הצרה. מישהו במחלקת יחסי הציבור של נסטלה חשב, בצדק, שהסרטון של גרינפיס יעשה לנסטלה נזק, נכנס לפניקה והחליט החלטה מטומטמת: להשתמש בטיעון של הפר זכויות יוצרים (יש בסרטון צילום של 'קיט-קט' באריזה המקורית האדומה, עם הלוגו והכל) כדי להוריד את הסרטון מהטלביזיה ובכלל. בטלביזיה זה עבד – הרשתות יודעות על איזה צד מרוח שמן הדקלים שלהן. באינטרנט זה התפוצץ לנסטלה בפנים. בתוך שעות החלה להופיע ברשת גרסא מעודכנת של הסרטון, כשבכל מקום שבו מצולם החטיף של נסטלה יש עכשיו כתם שחור ועליו המלים 'החטיף המצונזר'. בתוך 24 שעות היו לסרטון המעודכן למעלה מ 100,000 צפיות. בנסטלה תולשים את השערות.

הנה הסרטון המעודכן: