ארכיון

Archive for the ‘מכסות וסחר בפליטות’ Category

התחממות כדור הארץ וסחר בפליטות פחמן: המפתח חבוי ביערות הגשם

המאבק על עתיד האטמוספירה, שהוא למעשה על עתיד האנושות, יוכרע באמצעות ההצלחה (או הכשלון) בצמצום כמות הפחמן דו חמצני (פד"ח) באטמוספירה ובהחלשת אפקט החממה. יש כמה דרכים לעשות זאת, ואחת מהן מתקדמת לאחרונה בצעדי ענק מעודדים: הגנה על יערות הגשם.
לצמחים בכלל ולעצים טרופיים מפותחים ופעילים בפרט יש יכולת חשובה לקבע פד"ח – כלומר 'לשאוב' אותו מן האויר ולהשתמש בו לבנית הצמח. היכולת הזו למשוך פד"ח מן האויר נפגעת בכל פעם שעץ נכרת. וכשמחצית האחוז משטח יערות העד של כדור הארץ נכרת בכל שנה, ברור שבכל עשור המערכת הטבעית מפסידה כ 5% מיכולת קיבוע הפד"ח שלה. אם זה יימשך באין מפריע לאורך המאה ה 21 כולה, יכולת קיבוע הפד"ח תצטמצם בעשרות אחוזים, והסיכוי להשתלט על התחממות כדור הארץ יפחת בהתאם.
זוהי הסיבה ששימור יערות הפך בשנים האחרונות למאמץ בעדיפות עליונה עבור הקהילה הבינלאומית, שגם מוכנה להקציב לכך סכומים לא מבוטלים של כסף. לאחרונה מצטרפים למאמץ גם בנקים מסחריים גדולים ובתי השקעות מרכזיים כמו מריל לינץ', גולדמן סקס, בנק פאריבאס הצרפתי ואחרים.
הרעיון פשוט: כל יערות הגשם מרוכזים במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אמריקה ודרום מזרח אסיה. כולן מתפרנסות כך או אחר ממכירת העץ, וגם ממכירת שטחי היער המבוראים לתאגידי החקלאות התעשייתית, שמשתמשים בהם לגידול סויה, תירס ומינים אחרים שנסחרים בבורסת המזון העולמית. התכנית שמקודמת עתה באגרסיביות היא שבמקום למכור פעם אחת ויחידה עצים כרותים, מדינות יערות הגשם יימכרו בכל שנה מחדש את יכולת קיבוע הפחמן של עצים עומדים. עכשיו צריך רק למצוא את המקור הכספי שיאפשר זאת.
דרך אחת היא כמובן לקוות שבמדינות המתועשות העשירות יימצאו מספיק אנשים בעלי מודעות סביבתית שיסכימו לתרום את הכסף. זה יהיה נחמד, ויש כבר פרויקטים כאלה. אבל הניסיון מהם מראה שאין סיכוי שכספי תרומות כאלו יתחרו בהצלחה בכסף של תאגידי ענק שמתפרנסים מכריתת יערות וחקלאות טרופית.
הפתרון מגיע מכיוון אחר. לנגד עינינו הולך ונוצר שוק פיננסי חדש, שבו תאגידים במדינות מתועשות שכיום פולטים כמויות פד"ח גבוהות מן ההיתר החוקי שיש להן, יממנו את שימור יערות הגשם ו'יזדכו' על יכולת קיבוע הפד"ח ששניצלה בזכות כספם. התשתית החוקית לכך קיימת, בעיקר במדינות מערב אירופה. במדינות מפותחות רבות יש כבר היום חקיקה שמגבילה את מות הפד"ח שתאגידי אנרגיה, תחבורה ותעשייה יכולים לפלוט. זה אומר שתאגידים רבים כבר נמצאים במצוקה. הם יכולים או להשקיע כסף רב בטכנולוגיות שיצמצמו את כמות הפד"ח שהם פולטים, או לשלם קנסות כבדים, או להזדכות על חוב הפד"ח שלהן באמצעות מימון שימור יערות הגשם ויכולות הקיבוע שלהם.
הכסף יעבור באמצעות בורסה בינלאומית. התאגידים, שיהיו תחת לחץ חוקי ורגולטיבי גובר לשפר את מאזן האשראי הפחמני שלהם, יהיו הקונים, המדינות שהיערות שלהם יכולים לקבע פחמן יהיו המוכרים, וליחידת אשראי פחמן (טון פד"ח) יהיה מחיר שיעלה וירד לפי הביקוש וההיצע עם הזמן. הכסף שישלם תאגיד חשמל בבריטניה או בגרמניה עבור האשראי הפחמני שלו יועבר באמצעות הבורסה לפרויקטים שייטיבו עם הקהילות המקומיות באיזורי היערות באפריקה או באסיה. (התכנית לוקחת בחשבון את העובדה שכספי פיתוח שמועברים למדינות עולם שלישי לא תמיד מוצאים דרכם לפרויקטים שאליהם יועדו. אמנת האקלים של האו"ם, שמובילה את הרגולציה של התחום הזה, פיתחה כמה וכמה אמצעי ביטחון להבטיח שהכספים יושקעו בקהילות הרלבנטיות ולא בחשבונות הבנקים של הפוליטיקאים).
מערכות הבדיקה והרגולציה הבינלאומית שהוקמו לאחרונה לצורך בדיקה ואישור של עסקאות כאלה אישרו עד כה קרוב לארבעים פרויקטים. הפרטים של שני פרויקטים שאושרו בשבועות האחרונים, במעורבות ממשלת קניה והבנק הצרפתי פאריבאס, מלמדים על הכלל. פרויקט אחד בהר קניה, קטן יחסית, מקיף 1565 הקטאר (15,650 דונם). שימור היער בו התחיל כבר ב 2004, ועל פי הנתונים שאושרו, השטח היה אחראי בשבע השנים מאז לקיבוע של 80,627 טון פד"ח, כלומר 11,518 טון לשנה, כלומר 7.36 טון פד"ח להקטאר, כלומר 736 ק"ג לדונם. פרויקט אחר, גדול הרבה יותר, בקסיגאו שבקניה, מקיף 169,741 הקטאר (1,697,410 דונם), ואחראי בכל שנה לקיבוע 1,000,870 טון פד"ח – 5.89 טון להקטאר, או 589 ק"ג לדונם. (ההבדלים ביכולת הקיבוע בשני האתרים נעוצים במאפייני היער, סוגי העצים, גילם, ומשתנים אקולוגיים אחרים).
בבורסות הפחמן הצומחות במהירות ניתן כבר היום לקנות ולמכור יחידות אשראי פחמני, כלומר יכולות קיבוע פד"ח עתידיות. המחיר כיום נע סביב 15 יורו לטון, והשחקנים הפיננסיים הגדולים כבר נכנסו לשוק. הם קונים במחירים של היום, שנחשבים זולים, יחידות אשראי לעשר או עשרים שנה קדימה. והם בונים על כך שהחקיקה שהולכת ומכבידה את ידה על תאגידי הפחמן הגדולים במדינות העשירות תכריח בקרוב מאוד את התאגידים לרכוש בדחיפות אשראי פחמני. זה יקפיץ את המחיר לטון אשראי פחמני שנתי אל-על, ויחידות האשראי שנרכשות עתה יימכרו בשנים הבאות ברווח יפה.
יהיו מי שיאמרו שכל הענין מציע דרך מילוט אידיאלית (בעיקר זולה) לתאגידים שמרויחים סכומי עתק, שיוכלו מעכשיו לקנות בזול יחסית יחידות אשראי פחמני ולהתחמק מהשקעות עתק הכרחיות בטכנולוגיה מקטינת פליטות. ההיגיון הזה סביר, אבל צריך לראות את התמונה כולה. יש צורך דחוף בהקטנת פליטות, אבל שימור היערות, שהכחדתם שקולה להגברת פליטות, דחוף לא פחות. ברור כשמש שמדינות שלא ייצרו לעצמן הכנסה שנתית קבועה מיכולת הקיבוע של עצים חיים ימשיכו להתפרנס ממכירה חד פעמית והרסנית של עצים מתים לתעשיית העץ ושל חלקות יער מבוראות ומדולדלות לחקלאות המתועשת. לכן יש צורך להתקדם בשני הכיוונים – שימור יערות והקטנת פליטות – ולדאוג שאחד לא יבוא על חשבון השני.

הסחר בפליטות גזי חממה מתנרמל: 30 מיליון דולר נגנבו מבורסת הפליטות האירופית

אני לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל נדמה לי שזה היה ביאליק שאמר,  בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהציונות תתחיל להיות נורמלית, יציבה ובעלת עתיד רק כשבתל-אביב ייתפס הגנב הראשון וכשתתגלה הזונה הציונית הראשונה.

ברוח דומה אפשר לדווח,בגאווה ובתקווה, על סימני נורמליזציה בתחום הסחר הבינלאומי בפליטות גזי החממה העולמית.הניו-יורק טיימס ועתונים אחרים מדווחים על גניבת ענק –  30 מיליון דולר- שבוצעה בידי האקרים מבורסת הפליטות הגדולה בעולם – ה ECI. הבורסה הזו, שמחזור המסחר שלה מגיע כבר ל 80 מיליארד יורו בשנה, הוקם בידי האיחוד האירופי בתחילת העשור, והוא מאפשר לחברות ומפעלים  – כ 12,000 כבר פעילים בו  – לקנות ולמכור מכסות פליטה כדי להתאים עצמם לדרישות החוק במדינותיהם. המסחר הער מתנהל באמצעות הרשת, וכל מדינה אחראית על ממשק בטחון המידע בתחומה. בנושא הזה יש ככל הנראה אי אחידות וריפיון לא קטנים – אולי בגלל האמונה הנאיבית שמערכת סחר עם מטרה כל כך טובה תמשוך אליה רק חנונים, סבונים, ואיידאליסטיים קרועי עיניים שאינם מסוגלים לגנוב פרור מזבוב. וכשיש פרצות אז כידוע במוקדם או במאוחר מגיעים הגנבים.

אז הנה, עוד הוכחה ששינוי האקלים משנה את אורחות חיינו, כולל את הכלכלה הגדולה. אם מישהו מתאמץ לגנב  30 מיליון דולר מהשוק הזה,   זה אומר שיש בו כסף, ושלגנבים לפחות יש מספיק אמון בכסף הזה כדי לרצות לגנוב אותו!

אגב בעקבות הגניבה נעצר המסחר לשבוע, וכשיתחדש יהיה מן הסתם בטוח יותר להעביר בו כספים ולעשות עסקאות.

עוד על סחר בפליטות, הפוטנציאל והבעיות שיש בתחום החדשני והמעניין הזה, כאן.

אי צדק אקלימי ואפריקה

לקראת יום עיון שעוסק באחריות תאגידית וצדק סביבתי באפריקה היום בפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א, עשיתי כמה חישובים על חלקן היחסי של מדינות אפריקאיות מרכזיות בכל מה שקשור להתפתחות משבר האקלים. הכלי שבו עשיתי שימוש הוא אינדקס הפליטות ההיסטורי, שבמהדורה הראשונה שלו שפרסמתי כלל חישובים רק לגבי 15 המדינות הפולטניות ביותר בהיסטוריה + ישראל.
לקראת הכנס היום חישבתי גם את חלקן של האפריקאיות.
את הטבלה המלאה אפשר לראות כאן.
התוצאה המשמעותית ביותר של החישוב היא שאם לוקחים את 12 המדינות הארפיקאיות שפלטו את כמויות ה CO2 הגדולות ביותר (תקופת החישוב היא 1850-2004), מקבלים שבסך הכל הן אחראיות ביחד לפליטה של כ 25 מיליארד טונות. הכמות הזו מייצגת  1.75% מכלל הפליטות ההיסטוריות העולמיות.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה

אובמה והתחממות כדור הארץ, אחרי שנה בבית הלבן

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.

משחק מגניב: סימולטור אקלים גלובלי

הנה גאדג'ט נחמד שמאפשר התנסות ישירה בהכרעות שמנהיגי העולם ניסו להגיע אליהן בקופנהאגן, ולהבין יותר טוב על איך הן משפיעות.

שניים מן המשתנים החשובים במאבק להצלת האטמוספירה ושימור אורח החיים הנוכחי שלנו על פני כדור הארץ, הם המועד הצפוי של שיא פליטות פחמן הגלובלי, וקצב הירידה השנתית שלהן אחרי נקודת השיא. זה אולי נשמע אבסורדי, אבל זה נכון: עשרים שנה אחרי שהמדענים הבינו את הצורך הגורלי לצמצם פליטות  CO2, שתים עשרה שנה אחרי החתימה הראשונית על פרוטוקול קיוטו וחמש שנים אחרי כניסתו לתוקף, הכמות השנתית של פליטות CO2 גלובליות עדיין נמצאות בקו עליה. בקופנהאגן ניסו להגיע להסכמה ששנת היעד להגעה לשיא הפליטות ולתחילת הירידה תהיה 2016 או, לכל המאוחר 2020. אבל גם זה היה יותר מדי רדיקלי לטעם של סין, ארה"ב וכמה מדינות מתועשות אחרות, ולכן הועידה הסתיימה ללא החלטה על שנה מחייבת. מה שברור זה שככל ששנת השיא תגיע מאוחר יותר, מצב האקלים יהיה רע יותר.

שנית,  כשכבר נגיע לשנת השיא של הפליטות, נצטרך להחליט באיזה קצב שנתי נרצה לצמצם אותן בעתיד. יעד צמצום שנתי של אחוז אחד מהפליטות ישיג מטרות אקלימיות מסויימות. יעד של שני אחוזים ישיג תוצאות אחרות וכן הלאה.

את ההשפעה של כל החלטה כזו אפשר לחשב ולהעלות על טבלאות די מהימנות.  באתר הזה תוכלו להתנסות קצת במספרים הללו בובמשמעויותיהם באמצעות משחק סימולציה אינטראקטיבי . אתם בוחרים שנת שיא פליטות וקצב הירידה שיונהג אחריה, והגרפים שמימין מבטאים את השפעת הבחירה שלכם על שלושה משתנים: סך הכמות שתיפלט לאטמוספירה,  שיעור ה CO2 שיהיה בה וקצב עליית הטמפרטורה במאה ה 21.

מקריר! (שזה גם קול וגם מגניב)

בינתיים אני מחכה שמישהו יפתח סימולטור עם תסריטים שונים של מועד הגעת הפועל אוסישקין לליגת העל ואליפות ראשונה. אמנם לקחת אליפות ממכבי זה קצת יותר קשה מלפתור את שלל הבעיות הכרוכות במאן החום האטמוספרי. אבל היי – אנחנו אידיאליסטים, ולא באנו למשחק הזה כדי ליהנות, נכון?

דיון מעניין בקופנהאגן אמש ב'קרן ההסתגלות'

אתמול בערב, יום רביעי 9 בדצמבר, צפיתי בשידור ישיר באינטרנט מועידת האקלים קופנהאגן. זו היתה ישיבה של קבוצת העבודה אד-הוק לקידום התחייבות המדינות המתועשות במסגרת פרוטוקול קיוטו (AWG-KP). סדר היום הכולל של הקבוצה הזו בקופנהאן מופיע כאן.  הישיבה  אמש הוקדשה לדו"ח שהוגש לקבוצת העבודה על ידי הנהלת 'קרן ההסתגלות'. הקרן, שהוקמה ב 2007 בבאלי, אמורה להעביר סכומי כסף וטכנולוגיות מן המדינות העשירות הצפוניות למדינות העניות בחצי הכדור הדרומי כדי לעזור לאחרונות להסתגל לפגעי משבר האקלים. ההיגיון ברור: המדינת הדרומיות, רובן מדינות מתפתחות או בלתי מפותחות, פגיעות במיוחד  לפגעי התחממות הגלובלית – מידבור, מצוקות מים, הצפות ים, סופות ומגיפות. זאת בעוד יכולות ההתמודדות שלהן כנגד הפגעים הללו מוגבלת. מצד שני הן לא תרמו הרבה להתפתחות המשבר. קרן הסתגלות אם כן היא תיקון כספי של עוול היסטורי תעשייתי.

הנהלת קרן ההסתגלות עבדה במשך שנתיים והביאה לישיבה הזו את דו"ח הביניים שלה. אחרי הדיווח נפתח הדיון. בזה אחר זה עלו נציגי המדינות הדרומיות, ברכו את הנהלת הקרן על העבודה המאומצת והדיווח הבהיר, ואז הבהירו מדוע הן כל כך מתוסכלות. נציג מאוריטניה קבל על כך שהגישה לכסף תהיה מסובכת ותדרוש דיווחי בירוקרטי שיקשה מאוד על מדינתו. נציג בנגלה דש דיבר על כך שכמות הכסף שמובטחת כרגע לקרן – כחצי מיליארד דולרים – בטלה בששים מול עשרות המיליארדים הנדרשים. גם נציג הודו ונציגת בורונדי ונציגי ניגריה וג'מאיקה ומדינות אחרות בחצי הכדור הדרומי, וכן גופים משקיפים כמו איגוד החקלאים באפריקה או ארגון העמים הילידיים הביעו תסכול לנוכח הפער בין הכוונות שהביאו להקמת הקרן בבאלי לבין הסכומים הקטנים יחסים שעומדים לרשותה בתום שנתיים של עבודה קשה ומאומצת.

הדיון הבהיר את הקשר שבין הקרן וסיכויי הצלחתה לבין רמת צמצום הפליטות שעליה יוחלט בועידה בקופנהאגן או מיד אחריה. ככל שצמצום הפליטות יהיה עמוק יותר, והמחוייבות לעמוד בה תהיה קשוחה יותר, כך ייכנס יותר כסף לקרן ההסתגלות. מדוע? כי המימון אמור להגיע בחלקו מהתשלום שמדינות פולטניות ועשירוץ ישלמו תמורת הפליטות שלהן. ככל שהקיצוץ יהיה עמוק יותר, כך יזדקקו המדינות המתועשות לרכוש יותר מכסות זיהום ממדינות פחות מפותחות שלא מנצלות את המכסות שלהן. זה ייצור יותר ביקוש למכסות הפליטה ויעלה את המחיר שישולם תמורת כל טון פחמן שנפלט לאטמוספירה . וככל שמחיר הפחמן יהיה יקר יותר, כך יהיה יותר כסף בקרן ההסתגלות ובתשלומי העברה אחרים בין הצפון לדרום.

THE STORY OF CAP AND TRADE

אני לאונרד מ The story of stuff סרט האנימציה על מיחזור ובזבוז שכבש את העולם לפני שנתיים,  עשתה את זה שוב. ב 1 בדצמבר היא פרסמה באתר יצירת אנימציה נוספת. הוידיאו החדש שלה the story of cap and trade עוסק במשבר האקלים, ופרסומו תוזמן היטב לקראת ועידת קופנהאגן.

לאונרד, בסגנון הישיר והפשוט שלה, מצליחה לפצח מושגים מדעיים ומקצועיים מחזית החשיבה הכלכלית – הניאו-שמרנית וגם החדשנית – ולתקשר אותם עם הומור וקלילות. יצירתה הנוכחית חושפת את הבעייתיות העצומה שטמונה במה שמוצג היום כספינת הדגל בתכניתה של ארה"ב למאבק בשינוי אקלים: הרעיון המכונה  cap and trade -מכסה וסחר בפליטות, שעומד במרכזה של הצעת חוק מפורטת שכבר עברה בבית הנבחרים ועתה ממתינה לאישור הסנאט.

הנה איך זה עובד.  המדינה קובעת כמות פליטות מסויימת בתור סף עליון של כלל הפליטות משטחה. זו המכסה, והיא מבוטאת בכמויות פליטות ממשיות, כלומר בטונות של CO2. משהכמות נקבעה, מחלקים אותה בין יצרני הפליטות: תחנות כח, חברות תעופה, מפעלי תעשייה, חקלאות, וכדומה. מי שהמכסה שקיבל מתאימה בדיוק לכמות הפליטות הנוכחת שלו  אינו צריך לעשות דבר. מי שהמכסה שקיבל גדולה מן הכמות שהוא פולט בפועל, מחזיק בנכס: מכסת פליטה בלתי מנוצלת, שבה יוכל לסחור. ומי שהמכסה שקבל קטנה מהכמות שהוא פולט בפועל צריך להחליט: או להשקיע כסף בהתייעלות והתנקות, או לשלם עבור קנית מכסה לא מנוצלת ממפעל שלא מנצל את המכסה אשר ניתנה לו במלואה – בדרך כלל כי הוא נקי ויעיל יותר.

על פניו העקרון הזה נראה טוב. לכן הוא מקובל כל כך על ארגונים סביבתיים וחברתיים רבים שנאבקים לקדם צעדים מעשיים לצמצום התחממות כדור הארץ והשפעותיה. הבעיה היא כמובן איך מתרגמים אותו למעשים. איך מחלקים את המכסות, למי נותנים פטורים, למי מאפשרים דחיה, את מי מחריגים. כשטונה CO2 מתומחרת בכמה עשרות יורו, תחנת כח שפולטת מיליון טון בשנה שתצליח לשכנע את המדינה שרמת הפליטה הגבוהה שלה נובעת מסיפוק צורך חיוני של החברה כולה ולכן יש להעניק לה מכסה גדולה ולהניח לה לעגל פינות, תעשה קופה של עשרות מיליונים.

האלוהים של אני לאונרד הוא בפרטים, והיא מסרבת לוותר לסנאטורים שהגו את הצעת החוק, או לסוכנות להגנת הסביבה ולבית הלבן שתומכים. כשהיא קוראת את האותיות הקטנות של החוק – ונראה שהיא עשתה זאת עם צוות משפטנים וכלכלנים מבריק – היא מגלה אמת מטרידה. מסתבר שבתרגום לאמריקנית עכשוית, העקרון הבריא של מכסות פליטה וסחר עומד לעשות טוב בעיקר לבתי ההשקעות מוול סטריט, שכבר הבינו שהנה הולכת ונבנית בועה חדשה ושאפשר לחתוך קופון של כמה מאות מיליארדים. הם ותאגידי האנרגיה, התשתיות והתחבורה, כבר עסוקים במרץ בפיתוח אמצעים לעשיית כסף גדול מן הפטורים, הדחיות, הסובסידיות והתמריצים, ונראה שדרכם לכסף קל וכביכול ירוק סלולה היטב. כמות הפליטות הכללית? כנראה לא תרד בכלל, או לא תרד הרבה. והנזק הכי גדול: התכנית החדשה תאפשר לכולם להאמין שזה הפתרון למשבר האקלים, להמשיך להתנמנם ולהזניח את המקומות האמיתיים שבהם צריך באמת לפעול: התייעלות משק האנרגיה, עידוד מקורות אנרגיה מתחדשים, מיסוי פחמן, מהפך תחבורתי, שינוי בחקלאות, צריכת מזון מקומית, עצירת בירוא היערות ועוד.

הקליקו, הביטו, החכימו ובדרך גם תצחקו קצת. .

אגב הקליפ של לאונרד טוען טענה דומה לזו שהופיעה בתחילת נובמבר בסרט וידאו אחר, קצת טרחני, שהעלו לרשת בני הזוג לורי ווליאמס ואלן זייבל, עורכי דין שעובדים בסוכנות להגנת הסביבה בארה"ב. השניים מפרטים שם מדוע החוק המתוכנן מזיק לסביבה, ואיך הוא יעבוד בעיקר לטובת התאגידים הפיננסים שהגו אותו, שלדברי לאונרד הם אלה שכבר עשו כמה דברים מעניינים בחייהם: שערוריית אנרון, המשבר הפיננסי של סוף 2008 ועוד. אגב, כמה ימים אחרי שהעלו את הסרטון ההוא לרשת קיבלו ווליאימס וזייבל  הוראה מן הסוכנות להגנת הסביבה, המשרד הממשלתי שבו הם עובדים, להורידו. הצינזור כמובן חשף אותו הרבה יותר, אם כי כרגע קשה למצוא גרסא שלו ברשת…