ארכיון

Archive for the ‘מכחישי אקלים’ Category

הסרטון השלישי של פיטר האדפלד, potholer54, על משבר האקלים.

הפעם, תחקיר מצויין של האדפילד על המיתוס ששנולד על דפי 'טיים' ב 1974, על פיו אנו בפתח עידן קרח חדש. מדובר בטעות עיתונאית בפרשנות, שנכתבה בלי כל בסיס מדעי. לימים ישובו מכחישי אקלים רבים לטענה העיתונאית המפוקפקת ההיא ויטענו שמאחר ובשנות השבעים סברו המדענים שאנו בפתח עידן קרח, ומאחר והתבדו, מכאן נובע שגם הערכותיהם כיום אינן ראויות להתיחסות רצינית. האדפילד מראה שלא היתה טענה מדעית כזו בשנות השבעים, ושמספיקה אגדה אורבנית אחת כדי שערער את האמון גם באמת צרופה.

פיטר האדפילד, שמכסה נושאי מדע וגם נושאים אזוריים מיפן וחלקים אחרים באסיה עבור הבי.בי.סי, הפיינשל טיימס וכלי תקשורת רציניים אחרים, העלה לרשת בשנה וחצי האחרונות סדרה מעולה בת 10 סרטונים, כל אחד בן כ 10 דקות, על משבר האקלים. הסרטונים ערוכים בצורה מבריקה, ומתמודדים עם כמה מהשאלות הבוערות ביותר במדיה העולמית הקשורות לשינוי האקלים. לא פלא שהם זכו לכמות צפיות גדולה יחסית לסוג כה של חומר – מאות אלפי צפיות ובמצטבר כבר קרוב למיליון. האדפלד, שתחילה חתם על הסרטונים בפסבדונים potholer54, עורר כמובן ענין רב באשר לזהותו, ורק לאחרונה שוכנע לחשוף את זהותו האמיתית – ראו הפוסט הזה.

הסרטון השני של פיטר האדפילד, הוא potholer54, על משבר האקלים.

פיטר האדפילד, שמכסה נושאי מדע וגם נושאים אזוריים מיפן וחלקים אחרים באסיה עבוד הבי.בי.סי, הפיינשל טיימס potholer54, וכלי תקשורת רציניים אחרים, העלה לרשת בחודשים האחרונים סדרה מעולה בת 10 סרטונים, כל אחד בן כ 10 דקות, על משבר האקלים. הסרטונים ערוכים בצורה מבריקה, ומתמודדים עם כמה מהשאלות הבוערות ביותר, במדיה העולמית הקשורות לשינוי האקלים. לא פלא שהם זכו לכמות צפיות גדולה יחסית לסוג כה של חומר – מאות אלפי צפיות ובמצטבר כבר קרוב למיליון. האדפלד, שתחילה חתם על הסרטונים בפסבדונים עורר כמובן
ענין רב באשר לזהותו, ורק לאחרונה שוכנע לאחרונה לחשוף את זהותו האמיתית בפוסט הזה.

סרטון מספר 2 שכאן עוסק בתיאוריות מתחרות להסבר ההתחממות הנוכחית והביסוס המדעי להפרכתן. הוא מאיר עיניים במיוחד באשר לתיאוריות על סולאר פורסינג ועננות, ומבהיר שבעוד שהן תקופות יאורטיות ויכולות גם להסביר שינויי אקלים אחרים שחלו בתקופות קדומות יותר, אין בהן תועלת של ממש להסבר השיויים המתחוללים באטמוספירה, ובאקלים כדור הארץ, במאה ה 20 ובמאה ה 21.

הסרטון הראשון של פיטר האדפלד, potholer54, על משבר האקלים.

פיטר האדפילד, שמכסה נושאי מדע וגם נושאים אזוריים מיפן וחלקים אחרים באסיה עבור הבי.בי.סי, הפיינשל טיימס וכלי תקשורת רציניים אחרים, העלה לרשת בחודשים האחרונים סדרה מעולה בת 10 סרטונים, כל אחד בן כ 10 דקות, על משבר האקלים. הסרטונים ערוכים בצורה מבריקה, ומתמודדים עם כמה מהשאלות הבוערות ביותר, במדיה העולמית הקשורות לשינוי האקלים. לא פלא שהם זכו לכמות צפיות גדולה יחסית לסוג כה של חומר – מאות אלפי צפיות ובמצטבר כבר קרוב למיליון. האדפלד, שתחילה חתם על הסרטונים בפסבדונים potholer54, עורר כמובן ענין רב באשר לזהותו, ורק לאחרונה שוכנע לאחרונה לחשוף את זהותו האמיתית בפוסט הזה.

במחצית השניה של אוגוסט יביא הומו קומבוסטנס את כל עשרת הסרטונים.

היום הראשון, ושמו הכר את העבודות המדעיות: התחממות גלובלית אנתרופוגנית. כדאי לשים לב במיוחד להסבר מאוד ידידותי למשתמש מדוע האגדה האורבנית שאדי מים הם גז חממה אפקטיבי יותר שמעמיד בצל את  הפחמן הדו חמצני זה עורבא פרח שהופרך בסדרת מחקרי קלאסיים בני למעלה מ 30 שנה.

פול קרוגמן (זוכה נובל בכלכלה, מרצה בפרינסטון, כותב בניו-יורק טיימס) על הכחשת אקלים

מירב כץ-קמחי כתבה אלי מקליפורניה והפנתה את תשומת לבי למאמר דעה של פול קרוגמן, לתן פרס נובל לכלכלה, שהתפרסם ביום שישי האחרון בניו- יורק טיימס. המאמר, שכותרתו 'קידוח, אסון, הכחשה', נכתב תוך התיחסות ישירה לאסון אסדת הקידוח מול חופי לואיזיאנה. הוא מרפרר הן לדבריו של הנשיא אובמה, שהודיע כמה שבועות קודם על כוונת הממשל להרחיב קידוחי נפט ימיים בחופי ארה"ב, והן למסר מ 2008 של הרפובליקנית שרה פילין מאלסקה, שמדינתה מתפרנסת בעיקר על הפקת נפט, לקדוח כמה שאפשר, בכל מקום ובכל זמן.
קרוגמן יוצא מסיפור האסדה, שגם בה היתה מידה לא מבוטלת של הכחשה (בעיקר בימים הראשונים אחרי הפיצוץ), לדיון מעניין של תופעת הכחשת משבר האקלים בציבור האמריקאי. לטענתו, הצלחת התנועה הסביבתית בשנות ה-70 התבטאה בהקמת ארגוני סביבה שנאבקו על בעיות מוחשיות שהציבור רואה וגם מבין: שיקום נחלים ומקורות מים, זיהום אוויר וקרקע, פתרונות נקיים יותר לפסולת מוצקה ועוד. ההתחממות הגלובלית, לעומת זאת, אינה נראית ולכן מוכחשת.
בנוסף, הגופים השמרניים הגיבו להצלחת הסביבתנים והחלו לקדם חקיקה מקלה בענייני סביבה. הם מפיצים נארטיבים מסולפים ומגונים על הארגונים הסביבתיים, מציגים את התנועה הירוקה כמין סנוביזם ליברלי של יפי נפש, ולא בוחלים בשימוש בביטויים קיצוניים כמו "אקו-נאציזם". המאמר נחתם בתקווה שהתמונות המזעזעות מהקטסטרופה במפרץ מקסיקו יזעזעו את הציבור האמריקאי, יבהירו שהסביבה אינה יכולה לדאוג לעצמה, ויניעו את אובמה לחזור בו מהרחבת חיפושי הנפט וליטול מנהיגות ראויה בענייני הסביבה.

באותה הזדמנות מירב מספרת גם על אגודת העתונאים הסביבתיים האמריקנית, שהתצהיר שלהם על מקורות המימון שלהם נראה לה אמין. הם פרסמו לאחרונה מדריך לעתונאים שעוסק בנושא התחממות כה"א, שמבוסס על דו"חות ה IPCC. כדאי לעיין!

אז פלא שהבחור הנחמד מהקליפ הזה, שנראה כמו גרסא עכשוית של פול סיימון מלפני שלושים שנה, כתב קליפ שמציע/מבקש/דורש מקרוגמן להתגייס לעבודה ולהחליף את טימותי גייטנר כשר האוצר של אובמה?

כך עובד מערך המימון של הכחשת האקלים

הסוציולוגים מקקרייט ודנלופ ניתחו ב 2003 את אופני הפעולה של כתריסר קבוצות חשיבה ותעמולה שמרניות, חלקן נתמכות בידי טייקוני נפט דוגמת האחים קוך, שפועלות בארה"ב כדי לערער את הטענות המדעיות המקובלות על התחממות כדור הארץ. מחקרם חושף תמונה מרתקת.

ראשית כדאי לשים לב לשמות שבוחרים לעצמם כמה מן הארגונים הללו. המכון האמריקני ליזמות (American Enterprise Institute, AEI), "אזרחים למען כלכלה תקינה" (Citizens for a Sound Economy, CSE), "המכון ליזמות תחרותית" (Competetive Enterprise Institute ,CEI), "מכון המורשת" (Heritage Foundation) או "מכון לב האומה" (Heartland Institute), מעידים בגלוי על השמרנות הכלכלית שלהם. אחרים, כמו מכון קאטו או מכון קליירמונט, הם בעלי שמות נייטראליים יותר, ונדרש ידע מעמיק יותר של ההיסטוריה שלהם כדי לעמוד על טיבם. סוג שלישי של ארגונים הם בעלי שמות מתעתעים, שכוונתם לעורר רושם של חשיבה פרוגרסיבית ומאוזנת: "המרכז הלאומי לניתוח מדיניות" (National Center for Policy Analysis, NCPA), "המרכז הלאומי למחקרי מדיניות ציבורית" (National Center for Public Policy Research, NCPPR) או "הקרן למחקר על כלכלה וסביבה" (Foundation for Reseach on Economy and the Environment, FREE).

לחלק מקבוצות החשיבה הללו יש יכולות הוצאה לאור עצמיות – ספרים, חוברות, ניירות עמדה, מודעות, וכמובן נוכחות אינטרנטית מרשימה. הם מפרסמים בקביעות ניירות עמדה ודו"חות מדיניות, שרבים מהם זוכים לאיזכור ודיון בעתונות המודפסת, בתכניות טלויזיה ורדיו, וכמובן באינטרנט. קבוצות החשיבה הללו מארגנות כנסים, ימי עיון, פורומים לגיבוש מדיניות, הרצאות פומביות ומסיבות עיתונאים. רבות מהן יזמו פרויקטים רבי שנים שענינם המרכזי הכחשת המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים.חלק מתקציביהן מוקדשים לכניסה יומיומית, בתדירות הנדרשת, לאתרים שלהם עצמם ולאתרים דומים. כניסות אלו, ואיזכורים צולבים, ומתוזמנים היטב, של האתרים הללו באתרים דומים, מזניקה אותם במדרג מנועי החיפוש. כך יוצא שבשעות ובימים הראשונים של פריצת סיפור חדש, חיפוש אינטרנטי של מלות המפתח החדשות שהסיפור מחולל (למשל: קליימטגייט, על משקל ווטרגייט, עם פרשת המיילים הגנובים מאיסט אנגליה בנובמבר 2009) עשוי להוביל את הגולש בעקביות לעוד אתרים שעוסקים בנושא ומאזכרים את המלים הרלבנטיות. מי שאינו מנוסה בתחום, או אין בידו די זמן וסבלנות להתחקות אחר מקור ה'גל' האינטרנטי, עלול לקבל את הרושם שהמידע, העמדות והגישות הפוליטיות המופיעות בהם מייצגים איזה קונצנזוס עלום שמשקף את הזרם המרכזי.

רבים מהארגונים השמרניים הללו צמחו בשנות השמונים של המאה ה 20. אך נקודת מפנה שהביאה להעמקת אחיזתן בציבוריות האמריקנית באה עם השינוי שחל בעקבות בחירות 1994 לקונגרס האמריקני, שיצרו בו רוב רפובליקני מוצק. בשנים הבאות החלו חברי ועדות הקונגרס להחשף באפן אינטנסיבי לספקנות השמרנית לגבי הבסיס המדעי של שינוי האקלים. דנלופ ומקרייט מצאו שב-1992 כ- 50% מן המומחים שהופיעו בפני ועדות הקונגרס שעסקו באפקט החממה והתחממות כדור הארץ היו מדענים בלתי תלויים. שליש מהעדים היו פקידי ממשל, ורק 10 אחוז היו אנשי מדע המזוהים כ"ידידי תעשייה", ושהזמנתם להעיד בוועדות נעשתה בתיווכן של קבוצות חשיבה שמרניות. ב-1995 – שנה קריטית שבה החל הממשל לגבש את עמדותיו לקראת ועידת האקלים של האו"ם בקיוטו (1997) – צנח שיעור המדענים הבלתי תלויים בין המומחים שהופיעו בפני ועדת הקונגרס ל-8.4% אחוז, בעוד שיעור המדענים "ידידי התעשייה" עלה ל-20%. ב-1997 הגיע שיעור המדענים ידידי התעשייה ל-53.4% מכלל המומחים שהוזמנו להעיד בפני חברי הקונגרס.

אך מה הוא אופי המומחיות המדעית שמציגים המדענים המשתפים פעולה עם הקבוצות השמרניות? מה היא התשומה שלהם בישיבות עם אנשי ממשל? איזה סוג של ידע כוללים ניירות העמדה, מסמכי המדיניות וההופעות שלה בכלי התקשורת?

השיטה פשוטה. כשקבוצת חשיבה שמרנית מתחילה לעסוק בתחום דוגמת שינוי אקלים, היא מגייסת מדענים מדיסציפלינות רלבנטיות, ביניהם פרופסורים מאוניברסיטאות ידועות שם. אך בניגוד לעיסוק הרגיל של אנשי מדע, שהוא עריכת מחקר טהור, במקרה של מדעני האקלים המגוייסים אין דרישה למחקר אמפירי שיטתי ומקורי, ואין כל רצון להגיע לממצאים שיפורסמו בז'ורנאלים מדעיים. המשימה שלהם אחרת, והיא מתמקדת במתיחת ביקורת על איכות מחקריהם של אחרים.

מתיחת ביקורת מדעית על עבודתם של אחרים אינה דבר פסול כמובן. למעשה היא הכרחית כשמבקשים לקדם ידע מדעי. אלא שבמקרה של שינוי האקלים קהל היעד שאליו מכוונים השמרנים איננו הקהילה המדעית אלא הציבור הרחב, והמטרה איננה קידום המדע אלא זריעת ספק כדי להשפיע על פוליטיקאים. וזאת, מסתבר, אפשר לעשות בעזרת עסקה מפוקפקת שחלק מהמדענים מוכנים לעשות: שכר ייעוץ, תקציבי מחקר, חשיפה תקשורתית והטבות אחרות תמורת הכנת ניירות עמדה, כתיבת גילויי דעת, הרצאות בכנסים וחתימה על עצומות שבהן מותח המדען המגוייס ביקורת על איכות מחקריהם המקוריים של אחרים. האיסטרטגיה הפסבדו-מדעית הזו התבררה כאפקטיבית, לא מעט כי עבור רוב הציבור, כולל פוליטיקאים,  מדען עם תואר הוא מדען עם תואר – בייחוד אם הוא שייך לאוניברסיטה גדולה ויוקרתית. השאלה אם הוא עוסק במחקר מקורי אמין או מסתפק בהבלטת חולשות במחקרים של אחרים – ואין כידוע מחקר מושלם – היא דקדוקי עניות בעיני רוב צופי הטלביזי וקוראי העתונים.
רוב קבוצות החשיבה שעסוקות בהטלת ספק בבסיס המדעי של התחממות כדור הארץ קיבלו מימון מתאגידים שרווחיהם קשורים כך או אחרת בכלכלת הפחמן – הממצאים העדכניים ביותר כבר נסקרו כאן. ענקית הנפט "אקסון מובייל" מימנה במישרין מאז שנות ה-90 לפחות כמה קבוצות כאלו שעסקו בהפצת ניירות עמדה וגילויי דעת ספקניים כנגד מדענים שפרסמו ממצאים על שינוי האקלים. המגזין ניוזוויק חישב שסך כל התמיכות שהעביר התאגיד במשך השנים לקבוצות חשיבה שמרניות בתקופה ההיא הגיע ל 19 מיליון דולרים. הנתונים העדכניים שמופיעים בדו"ח גרנפיס שהתפרסם בתחילת אפריל 2010 חמורים אף יותר. אין פלא הסנאטור ג'יי רוקפלר תיאר כמה מהקבוצות הללו כיצרניות של "מידע מפוקפק" על האקלים, והלחץ הציבורי שהדבר יצר גרם לאקסון מובייל לצמצם משמעותית את התמיכה בהכחשת אקלים פסבדו-מדעית. זה המקום שבו באו לידי ביטוי היתרונות של חברות אנרגיה וזיקוק נפט שמוחזקות בידיי פרטיות, כמו אלו של האחים קוך. חובת הדיווח המצומצמת שלהם לרגולטורים, והחופש מלחצים שמקורם בבעלי המניות, קונגלומרטים כמו אלה של האחים קוך מובילים כיום את העסק המלוכלך והמסוכן ששמו הכחשת אקלים.

הפוסט הבא יוקדש לכשלונה הקולוסאלי של התקשורת במערכה הזו: לא כך כל בגלל שיתוף פעולה מרצון או כוונה רעה, אלא בשל העיוותים המבניים ודפוסי הפעולה הרשלניים שמאפיינים את העתונאות בת זמננו, בארץ וגם בעולם.

הרהורים ביום כדור הארץ: מדע, תקשורת ו'פיקפוק מודרך' בהתחממות גלובלית

22/04/2010 תגובות מכובות

כדור הארץ כבר ותיק, אבל יום כדור הארץ כאירוע סביבתי חוגג היום 40 שנה. אז לכבוד יום ההולדת הרהורים על השנה האחרונה בתחום הסביבתי החשוב והמשמעותי ביותר – שינוי אקלים.
למי שחרד לעתיד האנושות בעידן המאפ"ן (המצב האקלימי הפוסט נורמלי) השנה הזו היתה קשה. זאת בגלל שני תהליכים מדאיגים שהתרחשו במהלכה. האחד הוא ההצלחה הלא מבוטלת למהלך שאני מכנה 'הפיקפוק המודרך' (על משקל דמיון מודרך) בעצם קיום ההתחממות ובמקורותיה האנתרופולוגניים (מעשה ידי אדם). השני הוא כשלון מנהיגי העולם בכינוס בקופנהאגן לתרגם את מה שהם יודעים על הסכנות האורבות לאנושות בעשורים הקרובים לפעולה פוליטית אפקטיבית.
הפוסט הזה מוקדש לפקפוק המודרך. תכתובות הדואר האלקטרוני שהודלפו מאוניברסיטת איסט אנגליה בנובמבר 2009 (להערכתי במזיד, בידי גורמים אנטרסנטיים בכלכלת הפחמן, אך אין לי הוכחה לכך), באו למכחישי האקלים בזמן מצויין. עבור אנשי תקשורת רבים ברחבי העולם, הרכילות שנכללה במיילים ההם היתה חשיפה ראשונה לויכוח המדעי המורכב על התחממות כדור הארץ. עיתונאים ועורכיהם קראו שם התבטאויות לא מחמיאות שכתבו מדעני אקלים מובילים על קולגות שדעתם שונה, לצד הצהרות כמו 'השתמשתי בטריק של מייק כדי להסתיר את נתוני הטמפרטורה במאה ה 20', (ראו כאן למה באמת התכוונו באמירה הזו), והשתכנעו בטעות שהם הגיעו בקפיצה אחת אל פסגת הפירמידה של העתונות החוקרת. היצר העיתונאי הבסיסי, זה שמחפש להבין בזריזות תמונה מורכבת ולחשוף בה אי התאמות וסתירות, ותחושת ההיבריס שהם יודעים לעשות זאת יותר טוב מכולם, השתלטו על הדיווח. בתוך ימים החלו אלפי כלי תקשורת ברחבי העולם לספר סיפור עם נאראטיב פשטני אך אטרקטיבי. עיקריו: יש תיאוריה הגמונית ותיקה על התחממות גלובלית מעשה ידי אדם. אבל עכשיו נחשף שכמה מהמדענים המובילים בה מתנהגים כחברים בקליקה מדעית סגורה ומרושעת, ומשחקים בנתונים כדי להתאימם לתיאוריות מפוקפקות. המסקנה העתונאית הנחרצת: כדאי להתייחס לכל הסיפור – ו'סיפור' היא כידוע מילת מפתח בעולם המדיה – במידה הראויה של חשדנות. תחקיר מסודר יותר של הפרלמנט הבריטי מראה אגב עד כמה הם טעו.
אך מה לעשות והאיסטרטגיה התקשורתית הזו מוכרת עתונים ומעלה רייטינג כבר שנים רבות. היא חשובה כשמותחים ביקורת על מערכות שלטון עתירות כח, אך יכולה להיות מטעה ומסוכנת כשמושא התחקיר הוא ידע מדעי. מדע, בהגדרה, הוא עבודה בהתהוות. חוקר שיעז להתיחס לממצאיו או למסקנותיו כאל 'אמת' שאין עליה עוררין ייחשב בעיני חבריו לתחום כשרלטן וכמגלומן ויוקרתו תצנח. כל עבודה מדעית מתיחסת לעבודות קודמות בביקורתיות. היא מנסה להשלימן, להרחיבן, לתקנן או להעמיד אותן על דיוקן. זו המוטיבציה שמפעילה חוקרים, וזה מה שהופך את המדע לשדה מרתק ויצירתי. זו אגב גם הסיבה מדוע משטרים פוליטיים או אינטרסים כלכליים שמנסים להתערב ולנתב כיווני מחקר וחשיבה מנוונים את התפתחות החשיבה ומסיגים אותה אחורנית.
במקרה של האקלים, הפיכת ה'ממצאים' במיילים המודלפים ואי דיוקים מקומיים נוספים שנמצאו בדו"חות מדעיים כאלו ואחרים לעילה לעיון מחדש בתמונה הכללית היא עיוות מסוכן. היא מבלבלת בין עיקר וטפל, עושה טריביאליזציה לא הוגנת למידע מהותי ומבליטה שוליים מדעיים זניחים. למה הדבר דומה? לכלה שנכנסת לאולם החתונות ביום נישואיה ומישהו חד עין מבחין בקווצת חוטים פרומים בשולי שמלתה. בהתחשב בציפיה ששמלת כלולות תהיה כליל השלמות ביום החתונה, דבר כזה ראוי אולי לתשומת לב רגעית. אך האם יהיה נכון להפיץ בקהל את השמועה ש'הכלה הגיעה לחתונתה בשמלה קרועה'? והאם יהיה זה הגיוני לטעון שהשמלה הקרועה מעידה שכל החתונה היא אירוע זול והמוני? שהזיווג אינו מוצלח? שמוסד הנישואין פגום?
זה, בהשאלה, מה שעושה הפיקפוק המודרך לקונצנזוס המדעי הרחב על המקורות האנתרופוגניים של התחממות כדור הארץ. התקשורת נמשכת לרכילות ולאי הדיוקים שנפלו פה ושם בדיווחים על המחקר המדעי בדיוק כמו הקהל שממוסמר לחור שבשמלת החתונה. את זה אפשר אולי להבין. מה שלא מתקבל על הדעת הוא שהתקשורת, שלעולם לא תטרח לסקר את אלפי המאמרים המדעיים הדקדקניים שמצביעים על תמונה ברורה של התחממות אנתרופוגנית, תתנפל על בעיות שוליות בקורפוס המדעי הסולידי ותהפוך אותן, ממש כמו את הנקב בשמלת החתונה, לעילה לעיון מחודש בעולם ומלואו.
הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים IPCC, זה שממצאיו הם האורים והתומים של קובעי המדיניות בתחום האקלים ברוב מדינות העולם, הוא מוסד ייחודי בהיסטוריה המדעית. מסונפים אליו אלפי אנשי מקצוע בתחומי חקר האטמוספירה, האוקינוסים, הקרחונים, הגיאולוגיה והגיאומורפולוגיה, הבוטניקה, הזואולוגיה, הפליאו-ביולוגיה, הארכיאולוגיה ותחומים נוספים, שסורקים בלי הרף עשרות אלפי מאמרים מדעיים ודו"חות מחקר. ב 2007, בתום 15 שנה של איסוף, הערכה, קריאה ואינטגרציה של כל הממצאים הרלבנטיים, הבשיל הפאנל, שהוא גוף שמרני מבחינה מדעית, לקבוע סוף סוף, באפן נחרץ למדי, שהתחממות גלובלית אכן מתרחשת, ושהיא מעשה ידי אדם. כשעתונאי זריז שהתוודע לתחום באפן חלקי וחפוז לפני כמה שבועות חורץ בהבל פה ש'מדענים אחרים חושבים אחרת', הוא הופך את הידע המדעי המבוסס לגרסא. בכך הוא משרת קודם כל את האינטרסים של כלי התקשורת שבו הוא מועסק. כי אם יש משהו שהתקשורת בת זמננו אוהבת, זה תחרות בין גרסאות.
במחקר מדעי, שלא כמו בתקשורת המונית, אין מקום לדמוקרטיה או לרייטינג. לפתוח עולמות ידע מנומקים ומגובים היטב לתחרות בין גרסאות זה לא הוגן, חוטא לאמת המדעית, אבל יותר מכל עלול להיות גם מסוכן. תאגידי הפחמן הגדולים אינם מבקשים לנצח בויכוח. די להם אם הויכוח יתעורר, יבלבל את הציבור ומקבלי ההחלטות ויוריד את רמת הנחישות הפוליטית להביא שינוי. זה יתן להם מה שהם רוצים יותר מכל: פסק זמן של עוד עשור או שניים או שלושה, להפיק ולשרוף עוד דלק מחצבי שיכניס לכיסיהם סכומי עתק. האטמוספירה תידרדר עד מעבר לנקודת האל-חזור, עם 500 ו 600 חלקי מיליון של CO2? שתידרדר. התאגידים ובעליהם אינם צפויים לסבול. הרעב, הצמא, ההצפות והמחלות יפגעו באוכלוסיות אחרות, במקומות רחוקים.
יש מי שיאמרו שכל זה מובנה לתוך הד.נ.א של התקשורת בת זמננו. יכול להיות שכך הוא, אבל אני עדיין לא התיאשתי מתקשורת אחראית. אחרי מאות מאמרים שכתבתי בעמוד הדעות של 'הארץ', ואין ספור תכניות רדיו וטלויזיה שבהן השתתפתי, וספרים שכתבתי ואחרים שסקרתי, אני יודע שאפשר אחרת. כדור הארץ זקוק לעתונאים ועורכים שקוראים לפני שהם כותבים, ושיודעים לרסן את היצר העיתונאי גם כשנקרית להם ההזדמנות ל'סקופ' שיאדיר רגעית את שמם.

על התחממות גלובלית, טבעות עצים ומיילים גנובים

הפוסט הזה מוקדש לזכרו של הבוטנאי פרופ' יואב ויזל (אונ' ת"א) שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

אחד מתחומי התמחותו של ויזל היה דנדרוכרונולוגיה – ניתוח טבעות עצים והמידע שהם אוצרים על תנאי מזג אויר בעבר. נושא זה עומד בלב אחד המימדים של הויכוח המר המתנהל בחודשים האחרונים בתקשורת העולמית על הרקורד המדעי של משבר האקלים, ויכוח שהתחיל עם הדלפת המיילים הגדולה מהיחידה לחקר האקלים CRUבאוניברסיטת איסט אנגליה.

בסוף שנות השבעים, כשהייתי מדריך צעיר בבי"ס שדה צוקי דוד בסיני, עבדתי קיץ אחד כעוזר מחקר של יואב, ששלח אותי לטפס על צוקי גרניט אנכיים בג'בל בב ובסירבל, להשתלשל בחבלים מעל לנקיקים (אז עוד לא ידענו שקוראים לזה סנפלינג) ולהביא עבורו קדוחות מעצי אלת החנג'וק, כמה מהם בני שלוש מאות וארבע מאות שנה. בשנים האחרונות שוחחנו מפעם לפעם על שינוי אקלים. אז לזכרו:

אחד המיילים המדוברים ביותר בין המיילים שדלפו בנובמבר האחרון הוא זה שבו פיל ג'ונס, ראש היחידה ואחד מעורכי הפרק המדעי המרכזי בדו"ח הרביעי של הפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים (IPCC) כותב לחברו במלים הבאות: 'זה עתה השלמתי את הטריק של מייק ב'נייצ'ר', של הוספת הטמפרטורות האמיתיות לכל סדרה עבור 20 השנים האחרונות (כלומר מ 1981 הלאה), ומשנת 1961 ל(נתונים של) קית', כדי להסתיר את הירידה'. הנה הטקסט שמופיע במייל המקורי באנגלית: “I’ve just completed Mike’s Nature trick of adding in the real temps to each series for the last 20 years (ie from 1981 onwards) and from 1961 for Keith’s to hide the decline.”

'הטריק של מייק בנייצ'ר' מתייחס למאמר שפירסם מייקל מאן, ביחד עם ריימונד בראדלי ומאלקולם היוז ב 1998 בז'ורנאל נייצ'ר. המאמר מנתח את התפתחות הטמפרטורה הגלובלית באלף השנים האחרונות. עבור חלק  מהתקופה יש מדידות מכשירים ממשיות – בכמה מדינות מאז המאה ה19, במדינות אחרות מאז המאה ה 20. עבור מאות קודמות אין כמובן מדידות מכשירים, ובמקומן משתמשים בנתונים תחליפיים, proxy באנגלית. למשל מידע שמחושב מניתוח טבעות עצים עתיקים. מאחר וכל טבעת מייצגת את צמיחת העץ בשנה אחת, והיות ועובי הטבעת מושפע בין השאר מהטמפרטורה ששררה באותה שנה, ניתן להסיק מכך על  הטמפרטורה ששררה אותה שנה. כשמשתמשים בנתונים מהרבה עצים וממקומות רבים, ומצליבים אותם עם רישומים היסטוריים של אירועי מזג אויר חריגים ותצפיות על איזורי תפוצה של צמחים ובעלי חיים, מגיעים לרמת דיוק מרשימה. מאחר ונתונים חליפיים ממשיכים להיאסף גם בהווה, ההשוואה בינם לבין נתוני מדידת מכשירים דהיום מאפשרים לחוקרים לשכלל בלי הרף את השיטה שבאמצעותה מסיקים על הטמפרטורה גם בתקופות העתיקות. דיון מקיף בסוגיות המתודולוגיות הכרוכות בכך אפשר למצוא כאן.

נחזור למאן בראדלי והיוז. הם חיפשו דרך שגרף הטמפרטורה שלהם, שהתפרסם כ'גרף מקל ההוקי' (הקו שמראה את שינוי הטמפרטורה העולמית נראה כמקל הוקי שוכב, עם עליה חדה בצד ימין), יביא לידי ביטוי גם את נתוני המכשירים וגם את החליפיים. הפתרון שבו בחרו, אליו מתייחס ג'ונס במלים 'הטריק של מייק', הוא לעשות זאת על ידי הכנסת שני הסטים – המדודים בפועל והחליפיים – לאותו הגרף.

מדענים משתמשים לעתים במושג 'טריק' או 'פטנט' כדי לתאר דרך מוצלחת שהם מצאו להתמודד עם בעיה, ולא כדי לתאר איזה סוד נורא או מניפולציה שהם עושים. במקרה הזה, יש הסכמה אפילו בין ספקני האקלים שמה שעשו מאן וחבריו הוא פתרון מוצלח ולגיטימי, ולא שום מניפולציה.

אך מה לגבי דבריו של ג'ונס באותו משפט על 'הוספת הטמפרטורות האמיתיות לכל סדרה […] כדי להסתיר את הירידה'? איזו ירידה יש, ולמה ג'ונס מנסה להסתיר משהו?

נתון המפתח כאן הוא ממצא שמופיע במאמר מאת קית' בריפה ואחרים, שפורסם ב 1998 ב'נייצ'ר'. בריפה וחובריו, שמתמחים, כמו יואב ויזל, בדנדרוכרונולגיה, השוו בין נתוני טמפרטורה שאפשר להסיק מניתוח טבעות עצים במקומות שונים בעולם לבין טמפרטורות שנמדדו בפועל. הממצא העיקרי שלהם: עד 1960 המתאם בין נתוני טבעות העצים לבין מדידות מכשירים ממשיות הוא גבוה. אבל לגבי השנים שאחרי  1960,  המתאם הזה הולך ונעלם. בתקופה הזו עלית הטמפרטורה בפועל, כפי שנמדדה במכשירים ברחבי העולם, גבוהה משמעותית מהעליה שניתוח טבעות עצים היה מציע. עם נתונים אי אפשר להתווכח, למרות שעדיין לא נמצא הסבר מניח את הדעת לירידת המתאם.

מאחר ומאן בראדלי והיוז בנו גרף שמביא נתונים חליפיים ומדודים עד היום, הם היו צריכים להביא לידי ביטוי את העובדה שעבור 50 השנים האחרונות נתוני טבעות עצים אינם משקפים את המצב בשטח, ולמעשה מעוותים אותו. זוהי אם כן ה'ירידה' שהם 'מסתירים' . לא ירידת טמפרטורה בפועל – גם ספקני האקלים מסכימים שכזו לא היתה – אלא מסקנה שגויה על ירידה (או עצירת העליה) שהיתה עולה מהסתמכות בלתי ביקורתית על נתוני טבעות העצים בחמשים השנים האחרונות. טוב עשו מאן וחובריו כש'הסתירו' משהו שלא היה נכון מלכתחילה. .

'קליימטגייט' הוא משבר מלאכותי. הוא נוצר בידי גורמים אינטרסנטים, שנעזרו בכל רחבי העולם בעתונאים ובעורכים שכותבים ומשדרים מהר יותר מהר משהם קוראים, ולכן קל כל כך לסחוף אותם לסנסציונאליסטיות שטחית ומסוכנת.