ארכיון

Archive for the ‘חוק האקלים האמריקני 2009’ Category

היום הפגנת המיליון. וגם באוסטרליה נאבקים באי-צדק אקלימי וחברתי

הפגנת המיליון של היום אלי לא תוציא מיליון לרחובות, אבל היא חיונית חשובה מאין כמוה. וגם אם ההקשרים הסביבתיים של אי-צדק חברתי וההקשרים החברתיים של אי-צדק סביבתי קצת נשכחו במחאה הזו – למרות העבודה המבורכת של מגמה ירוקה, מרכז השל, האגודה הישראלית לצדק סביבתי ואחרים – המאבק משיק ומצטלב בנקודות רבות. ההיגיון הניאו-ליבראלי מעצב גם את דפוס ניצול משאבי הסביבה, ועושה זאת תוך העמקה והנצחה של אי-שייון. כך בקרקע ובמים, כך בפיזור הזיהומים והסיכונים הבריאותיים, כך בזכיונות לתשתיות אזרחיות שנמכרו בזול למקורבים מעל ראשו של הציבור (כביש חוצה ישראל, קידוחי הגז הימיים, התפלת מים, ייצור, שינוע ושיווק חשמל ברפורמה הקרבה במשק החשמל, החלוקה של מכסות אנרגיה סולארית ועוד).

אז גם אם ההכרה שהנושא הסביבתי קשור בחבל הטבור לשאלות הליבה של המחאה שהעירה כאן הקיץ את ישראל אחרי תרדמת של דור וחצי תתמהמה, היא בוא תבוא!

בינתיים, באוסטרליה, קרב איתנים על חוק אקלים שעשוי להיות חלוצי ולהורות את הדרך למדינות רבות אחרות בענין רגולציה של משטר פליטות טוב מועיל יותר עבור עתיד האנושות.

כאן כתבה של הבי בי סי על החוק המוצע.
כאן כתבה דומה ב סי אן אן
כאן מאמר מבלומברג על אוסטרליה שכבר עברה את ארה"ב בפליטות פחמן לנפש.
כאן משהו מהאקונומיסט על הויכוח הציבורי באוסטרליה בנושא
וכאן כתבה באינדיפנדנט על חלקו של רופרט מרדוק, שמעורב בפרויקטים הרסניים לסביבה במקומת רבים (כולל סיפור פצלי השמן בשפלת יהדה שלנו) בנסיון הפוליטי של התאגידים למנוע מהפרלמנט האוסטרלי להעביר את החוק.

וכאן אתר אבאאז לחתימה בתמיכה בחוק.

הסחר בפליטות גזי חממה מתנרמל: 30 מיליון דולר נגנבו מבורסת הפליטות האירופית

אני לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל נדמה לי שזה היה ביאליק שאמר,  בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהציונות תתחיל להיות נורמלית, יציבה ובעלת עתיד רק כשבתל-אביב ייתפס הגנב הראשון וכשתתגלה הזונה הציונית הראשונה.

ברוח דומה אפשר לדווח,בגאווה ובתקווה, על סימני נורמליזציה בתחום הסחר הבינלאומי בפליטות גזי החממה העולמית.הניו-יורק טיימס ועתונים אחרים מדווחים על גניבת ענק –  30 מיליון דולר- שבוצעה בידי האקרים מבורסת הפליטות הגדולה בעולם – ה ECI. הבורסה הזו, שמחזור המסחר שלה מגיע כבר ל 80 מיליארד יורו בשנה, הוקם בידי האיחוד האירופי בתחילת העשור, והוא מאפשר לחברות ומפעלים  – כ 12,000 כבר פעילים בו  – לקנות ולמכור מכסות פליטה כדי להתאים עצמם לדרישות החוק במדינותיהם. המסחר הער מתנהל באמצעות הרשת, וכל מדינה אחראית על ממשק בטחון המידע בתחומה. בנושא הזה יש ככל הנראה אי אחידות וריפיון לא קטנים – אולי בגלל האמונה הנאיבית שמערכת סחר עם מטרה כל כך טובה תמשוך אליה רק חנונים, סבונים, ואיידאליסטיים קרועי עיניים שאינם מסוגלים לגנוב פרור מזבוב. וכשיש פרצות אז כידוע במוקדם או במאוחר מגיעים הגנבים.

אז הנה, עוד הוכחה ששינוי האקלים משנה את אורחות חיינו, כולל את הכלכלה הגדולה. אם מישהו מתאמץ לגנב  30 מיליון דולר מהשוק הזה,   זה אומר שיש בו כסף, ושלגנבים לפחות יש מספיק אמון בכסף הזה כדי לרצות לגנוב אותו!

אגב בעקבות הגניבה נעצר המסחר לשבוע, וכשיתחדש יהיה מן הסתם בטוח יותר להעביר בו כספים ולעשות עסקאות.

עוד על סחר בפליטות, הפוטנציאל והבעיות שיש בתחום החדשני והמעניין הזה, כאן.

תבוסה לסנאטורית מורקובסקי ולמכחישי האקלים בסנאט האמריקני

ההצעה המעצבנת של הסנאטורית מורקובסקי (רפובליקנית, אלסקה) להפעיל את סעיף "אי-ההסכמה" – סעיף בחוק המאפשר לסנאט לשלול ממשרד ממשלתי (במקרה זה המשרד להגנת הסביבה EPA) את היכולת להתקין ולאכוף תקנות (במקרה זה הגבלות על פליטת גזי חממה), נפלה ביום חמישי שעבר (10 ביוני) ברוב של 53 סנאטורים נגד ורק 47 בעד. הנה מה שהיה לאנדרו ריבקין מהניו יורק טיימס לאמר על הענין.

ההצעה, לאמר את האמת, היתה לא רק מעצבנת אלא גם מטומטמת: הנשיא אובמה כבר הבטיח להטיל עליה וטו (החלטה כזו זקוקה לאישרור נשיאותי) כך שברור היה שמשהו מעשי לא ייצא ממנה. מה שמורקובסקי ניסתה להשיג, עם זאת, הוא מעין רוב מוסרי בסנאט שיאותת לבית הלבן ולמחוקקים שמבקשים להגביל בחוק את כמות גזי החממה שנפלטת לאטמוספרה מארה"ב, שהמשימה שלהם קשה משהם שיערו.

החוק אמנם נפל, אבל העובדה ששישה סנאטורים דמוקרטיים הצביעו עם מורקובסקי, כמו גם הפער הקטן, צריכים להדאיג. יש לקחת בחשבון שחלק מהסנאטורים התנגדו אולי לחוק ממניעים חוקתיים – הם חושבים שבתי הנבחרים צריכים להימנע ככל האפשר מהפעלת סעיף אי ההסכמה ולעשות זאת רק כשכלו כל הקצים. כך שלא מן הנמנע שבהיבט הספציפי של סנאטורים בעד או נגד הגבלת פליטות המצב בסנאט פחות מבטיח מאשר התוצאה רומזת.

הנאום המרשים ביותר נגד מורקובסקי והצעתה נישא בידי סנאטור ברנארד סאנדרס, עצמאי ממדינת ורמונט. הנה:

object width="640" height="385"></object

הצבעה מעניינת בסנאט האמריקני השבוע בענין שינוי אקלים

הסנאטורית ליסה מורקובסקי ממדינת אלסקה, רפובליקנית (אלא מה?) מעלה ביום חמישי הקרוב הצעת החלטה בסנאט (הנה הדיווח עליו בניו-יורק טיימס) שנראית טכנית אך עלולה להיות הרת גורל לניסיון האמריקני והבינלאומי לקצץ פליטות. מדובר בשינוי הגדרות טכניות שנוסחו במשרד הגנת הסביבה האמריקני EPA  אשר קובעות שפליטת גזי חממה היא 'פליטה מסוכנת'. הגדרת גזי חממה כ'מסוכנת' היא הבסיס ליכולתו של המשרד להגנת הסביבה  לאכוף בפועל הגבלות על פליטות פחמן ממכוניות ותחנות כח.

מבחינה טכנית, ההחלטה שמנסה מרקובסקי להעביר מיועדת להפעיל את סמכות הסנאט ובית הנבחרים לערוך 'עיון מחדש' – כלומר שינוי – של נספחים ופרוטוקולים טכניים שכותבים משרדים ממשלתיים לצורך תפעול חוקים. מדובר בהליך שגם אם הוא מקבל אישור של בתי הנבחרים הוא עדיין זקוק לחתימת אישרור של הנשיא. (הליך כזה הושלם רק פעם אחת, בתחילת ממשל ג'ורג' בוש הבן ב 2001, כשהסנאט ובית הנבחרים – בשניהם היה אז רוב רפובליקני גדול – העבירו החלטה שמשנה הגדרות שנכתבו בזמן ממשל קלינטון שעוסקות בהתעמלות ובחילוץ עצמות במקום העבודה. הסיכוי של מרקובסקי להשלים הליך דומה בנושא האקלים, ולזכות בחתימת אישרור מאובמה, היא כמובן קלושה. אבל הצלחה שלה בסנאט או בבית הנבחרים תהיה מסר חשוב לפוליטיקאים לקראת בחירות אמצע הדרך שלהם. ו הסיבה שביום חמישי צפוי בסנאט דיון סוער, שהוקצבו לו שבע שעות. זו גם הסיבה שבעלי הענין הגדולים בכלכלת הפחמן, ובראשם תעשיות הרכב, תאגידי הפקת החשמל ותאגידי הדלק המחצבי, רואים ביזמה של מרקובסקי את הסיכוי הטוב ביותר שלהם כיום לתקוע מקל בגלגלי נסיונות הממשל להתחיל לאכוף ברצינות הגבלת פליטות.

א-נו נראה.

בינתיים, כמו שכותבת ידידת קומבוסטאנס בקליפורניה מירב כץ-קמחי, פורסם בניו-יורק טיימס השבוע מאמר מאת פרופסור ג'ון קרוסניק, מומחה לתקשורת פוליטית ופסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד. קרוסניק מפרסם במאמר ממצאי סקר שהוא ועמיתיו ערכו בימים הראשונים של יוני השנה, ממנו עולה שרמת האמון שנותן הציבור האמריקני בממצאי ה IPCC ובקביעת המדענים שכדור הארץ מתחמם ושהתהליך הוא אנתרופוגני ממשיכה להיות גבוהה.

הנה קליפ של ג'ון קרוסניק שצולם במרס השנה, ובו הוא מדבר על תוצאות הסקר הקודם שלו, מתחילת 2010, באמצעותו הוא בדק את אמון הציבור במידע מדעי על התחממות כדור הארץ

רגע האמת של שינוי האקלים: בגידת ארגוני הסביבה הגדולים

ב 22 במרס הופיע מאמר מעניין בז'ורנאל הנחשב The Nation. המחבר, יוהאן הארי, הוא עיתונאי מן האינידיפנדנט הלונדוני שזכה לפני כמה שנים בפרס עתונאי השנה מטעם ארגון 'אמנסטי' על הכיסוי שלו של המלחמה בקונגו. במאמר ב The Nation, אליו ניתן להגיע כאן, מנתח הארי את הכישלון בוושינגטון, בעיקר מהזוית האמריקנית. טענתו העיקרית, שמתומצתת היטב במצגת הנלווית למאמר, היא שהארגונים האמריקנים הגדולים דוגמת הסיירה קלאב והמועצה הלאומית לשימור על משאבים NRDC, שהיו יכולים להפעיל לחץ משמעותי על הממשל ולשנות את התמונה לקראת ובמהלך קופנהאגן, איכזבו בגדול. במקום ללכת אחרי העקרון החשוב ביותר – מאבק עד חרמה בשינוי האקלים, הם העדיפו שיקולי הישרדות ארגוניים, והמשיכו לשחק את המשחק הבטוח של אמצע המפה הפוליטית. הם סרבו בעקביות להוביל את הדיון למקומות שהיו מעבר לאיזורי הנוחות של הסנאטורים וחברי הקונגרס – אנשים ונשים שרובם המכריע, טוען הארי בצדק, נגועים כך או אחרת בכסף מחברות הנפט והפחם. וארגוני המיינסטרים עשו זאת, טוען הארי, כי רבים מהם תלויים בפוליטיקאים ובחברות הפחם והנפט כדי להתקיים.
הנה כמה דוגמאות שהארי מנתח באיזמל עיתונאי חד. הארגון החשוב והמשפיע Conservation International, למשל, מקיים יחסי חטא בני שנים רבות עם 'בריטיש פטרוליאום', חברת הנפט הענקית שתורמת כספים גדולים לארגון. קריסטין מקדונלד, שעברה בעבר בארגון, חושפת את השערורייה הזו בספרה Green Inc. קרן חיות הבר העולמית WWF, מסתבר, מנהלת מערכת יחסים דומה עם איקאה, ענקית הריהוט השבדית שנחשפה לא מכבר בקלונה כמייבאת משמעותית של עץ שמקורו בכריתה לא חוקית של יערות העד הטרופים. ה WWF, מראה הארי, חשו להגנת איקאה כדי להמשיך לזכות בתמיכה תקציבית של התאגיד הגדול.
והסיפור המקומם ביותר הוא של הסיירה קלאב, ארגון הסביבה הגדול ביותר בעולם מבחינת מספר חבריו, שאפיו המיינסטרימי היה יכול להפוך אותו לשחקן פוליטי מרכזי בתחום האקלים בארה"ב – לו רק רצה בכך. מסתבר שהסיירה קלאב נאבק מאבק מר בארגונים כמו 350.org כשזה ניסה לדחוף את המערכת הפוליטית האמריקנית לעמדה נחרצת יותר לקראת קופנהאגן. הארי מראה שהעמדה הפושרת והמתחנפת של הסיירה קלאב איננה חדשה. בתחילת העשור נתן הארגון את ברכתו לענקית הפטרוכימיה קולורקס, כשהמליץ ל חומרי הניקוי הביתיים שלהם כידידותיים לסביבה. זו המלצה שהיתה שווה הרבה כסף לקולורקס, וסיירה קלאב קיבלו אחוזים. הארי שהסיירה קלאב לא עשתה שום בדיקה מטעמה, כפי שטען מנכ"לה דאז קרל פופ, ושהמידע שהגיע לועד המנהל של הארגון היה מרוח ומפוברק.
המורשת החולנית הזו של ארגונים סביבתיים חשובים שהפכו להיות סמוכים על שולחן התאגידים המזהמים ביותר, מסכם הארי, פתחה פרצה ענקית למשהו שהוא עוד יותר גרוע מ'גרינוואש': הארגונים הללו לכודים בלופ של שיתוף פעולה ממסדי עמוק כל כך עד שברגע האמת – הויכוח הפוליטי על האקלים – הם מכזיבים ומתנהגים בפועל שוב ושוב בצורה שסותרת את העקרונות וההצהרות שלהם שבגללם אנשים נותנים בהם אמון.
זה כמובן מעצים עוד יותר את החשיבות של ארגונים כמו 'גרינפיס' ו'ידידי כדור הארץ' שמסרבים לשחק את המשחק הזה וממשיכים להתעקש שלא לקבל תרומות אלא מאנשים פרטיים.
כאן אפשר לראות את תגובות כמה מהארגונים שבהם מטפל הארי במאמרו.

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

אובמה והתחממות כדור הארץ, אחרי שנה בבית הלבן

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.