ארכיון

Archive for the ‘ועידת קופנהאגן’ Category

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח משוקלל של הסכמות קופנהאגן מגלה שיפן אלופה

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח מבוסס-מודל של הסכמות קופנהאגן

נייר עבודה חדש שהוכן במסגרת פרויקט הארוורד להסכמי אקלים בינלאומיים ופורסם בחודש שעבר מביא ניתוח מעניין של התחייבויות המדינות השונות שניתנו בתחילת 2010 כהמשך להסכמות קונהאגן מדצמבר 2009.

כזכור, במסגרת הסכמות קופנהאן נקראו המדינות השונות להצהיר עד סוף ינואר 2010 על המחוייבויות שהן תהיינה מוכנות לקחת על עצמן במסגרת הסכם פוסט-קיוטו, לכשיושג הסכם כזה. ניתוח ראשוני של המחוייבויות עליהן הצהירו המדינות השונות הובא כאן בפברואר השנה.

הבעיה בהצהות המדינות, עם זאת, היתה שכל אחת מהן בחרה שיטה שונה להגדרת מחוייבותה. חלקן המשיכו את 'שפת קיוטו' וקבעו את קיצוץ הפליטות בהשוואה לשנת הבסיס 1990. אחרות בחרו בשנת 1990 כבסיס להשוואה. אחרות, כמו סין והודו, לא המתייחסות לעבר אלא לעתיד, ומבטיחות להוריד את אינטנסיביות הפחמן לדולר תוצר. אחרות, כמו ישראל, מצהירות על נכונות לקיצוץ ביחס ל'עסקים כרגיל' – כלומר לצפי הפליטות אם לא תינקט כל פעולה לצמצום.

נייר העמדה שכתבו וורן מקקיבין, אדל מוריס ופיטר ווילקוקסן עבור מרכז הארווארד מנסה להביא את מחוייבות המדינות השונות למכנה משותף אחיד, ואז להשוות ביניהן. המתודולוגיה פחות חשובה. תוצאות ההשוואה הן החלק המעניין.

המנצחת הגדולה בהשוואה הזו היא בלי ספק יפן, שעל פי כל קנה מידה מחוייבת כיום לקיצוץ העמוק ביותר של פליטות co2 עד 2020. יפן מתחייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 25 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב 1990. בחישוב של השוואה לעסקים כרגיל מדובר בקיצוץ של 48% – קרוב מאוד ליעד של 50% שהפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC המלי עליו ב 2007 כתנאי לעצירת התחממות כדור הארץ ברמה סבירה של התחממות בת 2 מעלות 'בלבד' במהלך המאה ה 21. בארץ השמש העולה כבר היום יש אינטנסיביות פחמן נמוכה לדולר תוצר, כך שהיא באמת מהווה מופת ליתר העמים.

גם אירופה המערבית יוצאת טוב מההשוואה: היא מחוייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 20 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב  1990. סיכוייה לעמוד ביעד הזה טובים, ועמידה כזו תביא אותה להישג טוב עוד יותר מזה שקיוו להשיג באצעות פרוטוקול קיוטו, שם היתה המחוייבות לרדת עד 2012 רק ב 5% מול פליטות 1990. ארה"ב מחוייבות כיום לקיצוץ שמשמעותו פליטה שנתית ב 2020 שתהיה נמוכה רק באחוז אחד מול 1990. אוסטרליה תעלה ב 30 אחוז ביחס ל 1990. על פי הצהרותיה בקופנהאגן, אגב, ישראל כמעט כופלת את הפליטה השנתית שהיתה בה ב 1990.

הודו, שהתחייבה לצמצם את אינטנסיביות הפחמן שלה לדולר תוצר ב 20 אחוז עד 2020, צפויה לפלוט באותה שנה פי 3.5 (350 אחוז) בהשוואה ל 1990. סין, שמתעתדת לצמצם את פליטותיה ב 2020 בכ 22 אחוז ביחס לעסקים כרגיל תפלוט באותה שנה קרוב לפי חמש בהשוואה ל 1990. במקרה של הודו, סין וברזיל יש כמובן לקחת בחשבון שהפליטה ההיסטורית שלהן, כלומר החוב שלהם למאזן החום של האטמוספירה, הוא קטן הרבה יותר משל מדינות המערב ומזרח אירופה שתהליכי התיעוש שלהם התחילו מאה שנה מוקדם יותר.

מדינות הגוש הקומוניסטי, בגלל ההיסטוריה התעשייתית המיוחדת שלהן, נמצאות במצב שונה. הן אמנם מתעתדות להגיע ל 2020 עם פליטה שנתית נמוכה ב 15 אחוז מזו שהיתה בהן ב 1990. אבל עיקר ההפחתה התרחשה בגלל המעבר משיטות הייצור המזוהמות בעידן הקומוניסטי לייצור נקי יותר מאז. הקיצוץ הזה יבוא לידי ביטוי בירידה של אחוז אחד בלבד בהשוואה לעסקים כרגיל.

המחקר לקח גם את המחוייבויות של המדינות השונות לקיצוץ פליטות וחישב את העלויות הכספיות של הקיצוץ. החישוב מביא הירידה בתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) ב 2020 בהשוואה לתמ"ג שהה מתקיים ב'עסקים כרגיל' (כלומר בלי קיצוץ):

אוסטרליה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

קנדה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

ניו-זילנד – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

מדינות אופ"ק – 6 אחוז ירידה בתמ"ג (גם בגלל הירידה בשימוש בנפט בשוק העולמי).

יפן – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

מערב אירופה – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

סין – 4 אחוז ירידה בתמ"ג

ארה"ב – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

בחישוב גלובלי, אגב, יוצא שהקיצוץ העולמי עד 2020 בהשוואה לתסריט העסקים כרגיל מסתכם בירידה בת 17.5 אחוז. זה מעט מדי, ומאוחר מדי, ורחוק מאוד מהיעד של 50% שיבטיח שהתחממות כדור הארץ לא תצא משליטה.
17.5 אחוז קיצוץ ביחס לעסקים כרגיל זה אגב דומה מאוד למחוייבות שלקחה על עצמה מדינה ים תיכונית מסויימת, דוברת עברית. זו שמדיניות האקלים שלה עד כה מתבססת על הניסיון להסתתר ולהסתגר בבינוניות כל כך חיוורת שאיש כלל לא ירגיש בקיומה…

רגע האמת של שינוי האקלים: בגידת ארגוני הסביבה הגדולים

ב 22 במרס הופיע מאמר מעניין בז'ורנאל הנחשב The Nation. המחבר, יוהאן הארי, הוא עיתונאי מן האינידיפנדנט הלונדוני שזכה לפני כמה שנים בפרס עתונאי השנה מטעם ארגון 'אמנסטי' על הכיסוי שלו של המלחמה בקונגו. במאמר ב The Nation, אליו ניתן להגיע כאן, מנתח הארי את הכישלון בוושינגטון, בעיקר מהזוית האמריקנית. טענתו העיקרית, שמתומצתת היטב במצגת הנלווית למאמר, היא שהארגונים האמריקנים הגדולים דוגמת הסיירה קלאב והמועצה הלאומית לשימור על משאבים NRDC, שהיו יכולים להפעיל לחץ משמעותי על הממשל ולשנות את התמונה לקראת ובמהלך קופנהאגן, איכזבו בגדול. במקום ללכת אחרי העקרון החשוב ביותר – מאבק עד חרמה בשינוי האקלים, הם העדיפו שיקולי הישרדות ארגוניים, והמשיכו לשחק את המשחק הבטוח של אמצע המפה הפוליטית. הם סרבו בעקביות להוביל את הדיון למקומות שהיו מעבר לאיזורי הנוחות של הסנאטורים וחברי הקונגרס – אנשים ונשים שרובם המכריע, טוען הארי בצדק, נגועים כך או אחרת בכסף מחברות הנפט והפחם. וארגוני המיינסטרים עשו זאת, טוען הארי, כי רבים מהם תלויים בפוליטיקאים ובחברות הפחם והנפט כדי להתקיים.
הנה כמה דוגמאות שהארי מנתח באיזמל עיתונאי חד. הארגון החשוב והמשפיע Conservation International, למשל, מקיים יחסי חטא בני שנים רבות עם 'בריטיש פטרוליאום', חברת הנפט הענקית שתורמת כספים גדולים לארגון. קריסטין מקדונלד, שעברה בעבר בארגון, חושפת את השערורייה הזו בספרה Green Inc. קרן חיות הבר העולמית WWF, מסתבר, מנהלת מערכת יחסים דומה עם איקאה, ענקית הריהוט השבדית שנחשפה לא מכבר בקלונה כמייבאת משמעותית של עץ שמקורו בכריתה לא חוקית של יערות העד הטרופים. ה WWF, מראה הארי, חשו להגנת איקאה כדי להמשיך לזכות בתמיכה תקציבית של התאגיד הגדול.
והסיפור המקומם ביותר הוא של הסיירה קלאב, ארגון הסביבה הגדול ביותר בעולם מבחינת מספר חבריו, שאפיו המיינסטרימי היה יכול להפוך אותו לשחקן פוליטי מרכזי בתחום האקלים בארה"ב – לו רק רצה בכך. מסתבר שהסיירה קלאב נאבק מאבק מר בארגונים כמו 350.org כשזה ניסה לדחוף את המערכת הפוליטית האמריקנית לעמדה נחרצת יותר לקראת קופנהאגן. הארי מראה שהעמדה הפושרת והמתחנפת של הסיירה קלאב איננה חדשה. בתחילת העשור נתן הארגון את ברכתו לענקית הפטרוכימיה קולורקס, כשהמליץ ל חומרי הניקוי הביתיים שלהם כידידותיים לסביבה. זו המלצה שהיתה שווה הרבה כסף לקולורקס, וסיירה קלאב קיבלו אחוזים. הארי שהסיירה קלאב לא עשתה שום בדיקה מטעמה, כפי שטען מנכ"לה דאז קרל פופ, ושהמידע שהגיע לועד המנהל של הארגון היה מרוח ומפוברק.
המורשת החולנית הזו של ארגונים סביבתיים חשובים שהפכו להיות סמוכים על שולחן התאגידים המזהמים ביותר, מסכם הארי, פתחה פרצה ענקית למשהו שהוא עוד יותר גרוע מ'גרינוואש': הארגונים הללו לכודים בלופ של שיתוף פעולה ממסדי עמוק כל כך עד שברגע האמת – הויכוח הפוליטי על האקלים – הם מכזיבים ומתנהגים בפועל שוב ושוב בצורה שסותרת את העקרונות וההצהרות שלהם שבגללם אנשים נותנים בהם אמון.
זה כמובן מעצים עוד יותר את החשיבות של ארגונים כמו 'גרינפיס' ו'ידידי כדור הארץ' שמסרבים לשחק את המשחק הזה וממשיכים להתעקש שלא לקבל תרומות אלא מאנשים פרטיים.
כאן אפשר לראות את תגובות כמה מהארגונים שבהם מטפל הארי במאמרו.

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

אובמה והתחממות כדור הארץ, אחרי שנה בבית הלבן

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.

היום ב 17:00 בבית ציוני אמריקה – האירוע המרכזי של התנועה הסביבתית לסיכום הועידה בקופנהאגן

היום, יום ראשון ה 24 בינואר בשעה 17:00 ייפתח בבית ציוני אמריקה בתל-אביב (רחוב פריש, יוצא מאבן גבירול אחד דרומה לשאול המלך, ליד לונדון מיניסטור) האירוע המרכזי שמארגנת התנועה הסביבתית – קואליצית 'דרכים לקיימות', 'חיים וסביבה', קרן היינריך בל, וקרן נתן קאמינגס – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לסיכום ועידת האקלים בקופנהאגן.

הנה הפרטים על האירוע.

הוצאת הקיבוץ המאוחד מעורבת בגלל שני ספרים שהיא פרסמה במהלך 2009 שעוסקים בשינוי האקלים – 'רשימות מאזור אסון' של אליזבט קולברט ו'הנה זה בא' פרי עטי. שניהם אגב יצאו במסגרת הסדרה 'כעת' שעורכת ארנה קזין.

בכנס היום ידברו נציגי קואליצית ארגוני הסביבה 'דרכים לקיימות' שהיו בקופנהאגן, ח"כ דב חנין שהוא יו"ר השדולה הסביבתית חברתית בכנסת, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ד"ר יוסי ענבר, ד"ר אילון שוורץ יו"ר חיים וסביבה, נאור ירושלמי מנכ"ל הארגון, יורן בוהם מקרן היינריך בל, עו"ד ציפי איסר-איציק מנכ"ל אדם טבע ודין , עדי דישון מ'אקטוריידרס', נעמי צור מהחברה להגנת הטבע, ניר קנטור מהתאחדות התעשיינים, אורלי רונן סמנכ"לית מרכז השל, וגם אני.

כאן פרטים על עוד מספר אירועים פומביים שעוסקים בשינוי האקלים שייערכו בזמן הקרוב.

משבר האקלים וכלי התקשורת: דו-קיום מתוח

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

'רביעית השטיח האדום' מקופנהאגן שוחררה מהכלא עד מועד המשפט

משהו רקוב בממלכת דנמרק.

ב 17 בדצמבר בשעות הערב הגיעו 120 מראשי המדינות ושרי החוץ שבאו לועידת האקלים בקופנהאגן לארוחת ערב רשמית שערכה עבורם מלכת דנמרק. לשיירת הלימוזינות התגנבה לימוזינה בלתי קרואה. היא היתה שחורה כמו כולן, נשאה דגלונים על כנפיה הקדמיות, ובתוכה היו נהג במדים ואיש ואישה לבושים בבגדי ערב מלכותיים. הגבר היה  חואן (חואנצ'ו) לופז דה אוראלדה, מנכ"ל גרינפיס ספרד, שבכל פעם שפגשתי בו בשנים האחרונות הרשים אותי מחדש באינטנסיביות וברצינות שלו. האשה היתה נורה כריסטיאנסן, פעילת גרינפיס מנורבגיה.

הנהג פתח להם את הדלת, הם יצאו כמו זוג מלכותי לכל דבר, ונכנסו אל אולם ארוחת הערב. ליד דלת הכניסה, אל מול הצלמים המשתאים, הם הוציאו שלטים צהובים גדולים שעליהם היה כתוב: 'פוליטיקאים מדברים. מנהיגים עושים. הצילו את האקלים'. בתוך שניות הם נעצרו, ובהמשך עוד שניים מעוזריהם. הארבעה, המכונים 'רביעית השטיח האדום', הוחזקו בכלא עד אתמול, יום רביעי בלילה, בלי משפט ובלי כתב אישום.  שבועיים הם היו בבידוד מוחלט, ואפילו בחג המולד לא הותר להם לפגוש את משפחותיהם. לנורה יש ילד בן שנתיים וילד בן שבע. ילדיו של חואנצ'ו מבוגרים יותר. רק ביום רביעי בלילה, ערב לפני שהם היו אמורים להיות מובאים בפני שופט לראשונה, שוחררו הארבעה בערבות עד תחילת משפטם.

ההתנהגות של הדנים בפרשה הזו מוזרה ומקוממת. נכון, שירות הביטחון הדני הובך בריש גלי, והאירוע הבהיר שכל ראשי המדינות שנכחו באירוע – כולל הילארי קלינטון  שנסעה בלימוזינה שלפני חואן ונורה – היו חשופים. אבל בין זה לבין ההתנהגות הדרקונית כלפי מי שהביאו לאולם האקסקלוסיבי והמתבדל ההוא מחאה בשם עשרות מיליוני איש מכל העולם עדיין המרחק גדול.

בהשוואה לועידות האקלים הקודמות, בהן האינטראקציה בין הנציגים הרשמיים לבין נציגי החברה האזרחית היתה פתוחה ומעשירה, הועידה בקופנהאגן היתה מפגן של אטימות. בשבוע השני שלה, שבו התנהלה הפעילות הפוליטית החשובה באמת, נותרו רוב האקטיביסטים – כולל נציגי הארגונים מישראל – מחוץ לאולם הועידה, בלי יכולת להשמיע קול ולהשפיע. הטיפול הדרקוני ברביעיה בעת שהייתה במעצר מצטרף לשערוריה הזו. לא מן הנמנע שהדנים, כמו ממשלים שמרניים אחרים, עושים את הקרימינליזציה הזו של המחאה כדי לאותת לארגוני הסביבה והארגונים החברתיים שגם בעתיד קולם לא יישמע, ושההכרעות הגורליות על עתיד האטמוספירה, שיחרצו גורלות של אוכלוסיות גדולות, עומדות להתקבל מאחורי מנעול ובריח.

זה אולי מוקדם מדי לקבוע זאת בוודאות, אבל לא מן הנמנע שההתעמרות הזו בנציגי החברה האזרחית, וההתעלמות מכך שהמסרים שלהם מייצגים מאות מיליונים, תפעל כבומרנג שיפגע בסוף דווקא בקברניטי כלכלת הפחמן. מאז תום ועידת האקלים בקופנהאגן חתמו כבר 15 מיליון איש על עצומה גלובלית שקוראת להשגת הסכם אקלים שאפתני, הוגן ומחייב עוד השנה. קופנהאגן סימנה אולי את תחילתה של תנועה סביבתית חברתית גלובלית. נוכח אזלת היד של המדינאים, זו כרגע התקווה האחרונה שלנו להציל את האטמוספירה, ולהימנע מהרס ומסבל בקנה מידה חסר תקדים בעשורים הקרובים.

רביעית השטיח האדום עדיין זקוקה לתמיכה לקראת המשפט. זה הלינק להביע סולידריות עימם.

על המאבק לשחרר את הרביעיה ראו כאן.

והנה הוידאו שמתאר מה בדיוק קרה שם בליל ה 17 בדצמבר.