ארכיון

Archive for the ‘התחממות כדור הארץ וחסן לאומי’ Category

דיון אתמול בכנסת על שינוי אקלים: כך צריך פרלמנט להתנהל

כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת  לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.

זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.

הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.

הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת.  בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס.  עם כל עליבותה – מדובר כזכור  בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' –  ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.

אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.

המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את  הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.

מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.

בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.

אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.

מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות,  ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.

המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.

החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.

התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.

ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.