Archive

Archive for the ‘התחממות גלובלתי ואי שיויון’ Category

מכחישי האקלים: לא במדינות המתפתחות

כדאי להיכנס לבלוג המצויין של יוסי לוס, שעוסק בשאלות רבות ומגוונות הכרוכות בתקשורת, גלובליזציה, ניאו-קולוניאליזם ועוד, ולראות את האבחנות שמביא יוסי בפוסט חדש העוסק בספקנות האקלים. הפוסט סוקר מחקר חדש על תקשורת ושינוי אקלים, ומראה שההטייה התקשורתית המוכרת ברוב מדינות המערב, זו שמביאה את כלי התקשורת לצייר את עולם הידע והמחקר הכרוך בשינוי אקלים כ'שנוי במחלוקת' ומייצג 'ויכוח', נעדרת כמעט לחלוטין מכלי התקשורת במדינות המתפתחות. שם מוצג משבר האקלים כפי שהוא: מערכת מוצקה וקוהורנטית של מחקר מדעי מתחומים רבים המצביע על תהליך הרסני. כדאי לקרוא.

היום הפגנת המיליון. וגם באוסטרליה נאבקים באי-צדק אקלימי וחברתי

הפגנת המיליון של היום אלי לא תוציא מיליון לרחובות, אבל היא חיונית חשובה מאין כמוה. וגם אם ההקשרים הסביבתיים של אי-צדק חברתי וההקשרים החברתיים של אי-צדק סביבתי קצת נשכחו במחאה הזו – למרות העבודה המבורכת של מגמה ירוקה, מרכז השל, האגודה הישראלית לצדק סביבתי ואחרים – המאבק משיק ומצטלב בנקודות רבות. ההיגיון הניאו-ליבראלי מעצב גם את דפוס ניצול משאבי הסביבה, ועושה זאת תוך העמקה והנצחה של אי-שייון. כך בקרקע ובמים, כך בפיזור הזיהומים והסיכונים הבריאותיים, כך בזכיונות לתשתיות אזרחיות שנמכרו בזול למקורבים מעל ראשו של הציבור (כביש חוצה ישראל, קידוחי הגז הימיים, התפלת מים, ייצור, שינוע ושיווק חשמל ברפורמה הקרבה במשק החשמל, החלוקה של מכסות אנרגיה סולארית ועוד).

אז גם אם ההכרה שהנושא הסביבתי קשור בחבל הטבור לשאלות הליבה של המחאה שהעירה כאן הקיץ את ישראל אחרי תרדמת של דור וחצי תתמהמה, היא בוא תבוא!

בינתיים, באוסטרליה, קרב איתנים על חוק אקלים שעשוי להיות חלוצי ולהורות את הדרך למדינות רבות אחרות בענין רגולציה של משטר פליטות טוב מועיל יותר עבור עתיד האנושות.

כאן כתבה של הבי בי סי על החוק המוצע.
כאן כתבה דומה ב סי אן אן
כאן מאמר מבלומברג על אוסטרליה שכבר עברה את ארה"ב בפליטות פחמן לנפש.
כאן משהו מהאקונומיסט על הויכוח הציבורי באוסטרליה בנושא
וכאן כתבה באינדיפנדנט על חלקו של רופרט מרדוק, שמעורב בפרויקטים הרסניים לסביבה במקומת רבים (כולל סיפור פצלי השמן בשפלת יהדה שלנו) בנסיון הפוליטי של התאגידים למנוע מהפרלמנט האוסטרלי להעביר את החוק.

וכאן אתר אבאאז לחתימה בתמיכה בחוק.

המכונית החשמלית של בטר פלייס, קרטל הטלפון הסלולארי והקוטג' של תנובה

מאמר חדש שלי שהתפרסם בעמוד הדעות של 'הארץ' הבוקר, ועוסק בהיבטים הכספיים הבעייתיים של המכונית החשמלית של 'בטר פלייס'. המכונית, שעולה על הכבישים בימים אלו, תהיה יקרה לרכישה, למרות חיתוך מס הקניה על מכוניות חשמליות מ 70 ל 10 אחוז. עלות האנרגיה להסעתה תהיה גבוהה יותר מעלות הדלק למכונית משפחתית דומה שגומאת קילומטראז' ממוצע, וכמעט כפולה מעלות הדלק למכונית היברידית שנוסעת מרחק דומה. ועלות החשמל שתמכור   'בטר פלייס' ללקוחותיה תהיה פי עשר מהמחיר שתגבה חברת החשמל מ'בטר פלייס', שמרגע שקנו את המכונית החשמלית הפכו לקהל שבוי (אין להם שום אלטרנטיבה לחבילת ההנעה של החברה). כל זה אומר שמספר המכוניות ש'בטר פליס' תמכור בישראל יהיה מצומצם: אפילו בישראל יש גבול עליון למספר הפרייארים. אבל לא בטוח של'בטר פלייס' איכפת. הכסף הגדול שתעשה החברה יבוא מהמונופול שנתנה לה ממשלתנו, זו שנלחמת בחירוף נפש בריכוזיות המשק, על הקמה ותפעול של תחנות הטענה והחלפה של סוללות הרכב. המונופול הזה הופך כמובן את כל יבואני המכויות החשמליות אי פעם – ואת כל לקוחותיהם – לתלויים לחלוטין ל'בטר פלייס'. כי ככה זה בישראל: כל מוצר שווה כסף, אבל מוצר  שיש עליו מונופול שווה זהב גם אם הוא פגום.

התחממות כדור הארץ וסחר בפליטות פחמן: המפתח חבוי ביערות הגשם

המאבק על עתיד האטמוספירה, שהוא למעשה על עתיד האנושות, יוכרע באמצעות ההצלחה (או הכשלון) בצמצום כמות הפחמן דו חמצני (פד"ח) באטמוספירה ובהחלשת אפקט החממה. יש כמה דרכים לעשות זאת, ואחת מהן מתקדמת לאחרונה בצעדי ענק מעודדים: הגנה על יערות הגשם.
לצמחים בכלל ולעצים טרופיים מפותחים ופעילים בפרט יש יכולת חשובה לקבע פד"ח – כלומר 'לשאוב' אותו מן האויר ולהשתמש בו לבנית הצמח. היכולת הזו למשוך פד"ח מן האויר נפגעת בכל פעם שעץ נכרת. וכשמחצית האחוז משטח יערות העד של כדור הארץ נכרת בכל שנה, ברור שבכל עשור המערכת הטבעית מפסידה כ 5% מיכולת קיבוע הפד"ח שלה. אם זה יימשך באין מפריע לאורך המאה ה 21 כולה, יכולת קיבוע הפד"ח תצטמצם בעשרות אחוזים, והסיכוי להשתלט על התחממות כדור הארץ יפחת בהתאם.
זוהי הסיבה ששימור יערות הפך בשנים האחרונות למאמץ בעדיפות עליונה עבור הקהילה הבינלאומית, שגם מוכנה להקציב לכך סכומים לא מבוטלים של כסף. לאחרונה מצטרפים למאמץ גם בנקים מסחריים גדולים ובתי השקעות מרכזיים כמו מריל לינץ', גולדמן סקס, בנק פאריבאס הצרפתי ואחרים.
הרעיון פשוט: כל יערות הגשם מרוכזים במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אמריקה ודרום מזרח אסיה. כולן מתפרנסות כך או אחר ממכירת העץ, וגם ממכירת שטחי היער המבוראים לתאגידי החקלאות התעשייתית, שמשתמשים בהם לגידול סויה, תירס ומינים אחרים שנסחרים בבורסת המזון העולמית. התכנית שמקודמת עתה באגרסיביות היא שבמקום למכור פעם אחת ויחידה עצים כרותים, מדינות יערות הגשם יימכרו בכל שנה מחדש את יכולת קיבוע הפחמן של עצים עומדים. עכשיו צריך רק למצוא את המקור הכספי שיאפשר זאת.
דרך אחת היא כמובן לקוות שבמדינות המתועשות העשירות יימצאו מספיק אנשים בעלי מודעות סביבתית שיסכימו לתרום את הכסף. זה יהיה נחמד, ויש כבר פרויקטים כאלה. אבל הניסיון מהם מראה שאין סיכוי שכספי תרומות כאלו יתחרו בהצלחה בכסף של תאגידי ענק שמתפרנסים מכריתת יערות וחקלאות טרופית.
הפתרון מגיע מכיוון אחר. לנגד עינינו הולך ונוצר שוק פיננסי חדש, שבו תאגידים במדינות מתועשות שכיום פולטים כמויות פד"ח גבוהות מן ההיתר החוקי שיש להן, יממנו את שימור יערות הגשם ו'יזדכו' על יכולת קיבוע הפד"ח ששניצלה בזכות כספם. התשתית החוקית לכך קיימת, בעיקר במדינות מערב אירופה. במדינות מפותחות רבות יש כבר היום חקיקה שמגבילה את מות הפד"ח שתאגידי אנרגיה, תחבורה ותעשייה יכולים לפלוט. זה אומר שתאגידים רבים כבר נמצאים במצוקה. הם יכולים או להשקיע כסף רב בטכנולוגיות שיצמצמו את כמות הפד"ח שהם פולטים, או לשלם קנסות כבדים, או להזדכות על חוב הפד"ח שלהן באמצעות מימון שימור יערות הגשם ויכולות הקיבוע שלהם.
הכסף יעבור באמצעות בורסה בינלאומית. התאגידים, שיהיו תחת לחץ חוקי ורגולטיבי גובר לשפר את מאזן האשראי הפחמני שלהם, יהיו הקונים, המדינות שהיערות שלהם יכולים לקבע פחמן יהיו המוכרים, וליחידת אשראי פחמן (טון פד"ח) יהיה מחיר שיעלה וירד לפי הביקוש וההיצע עם הזמן. הכסף שישלם תאגיד חשמל בבריטניה או בגרמניה עבור האשראי הפחמני שלו יועבר באמצעות הבורסה לפרויקטים שייטיבו עם הקהילות המקומיות באיזורי היערות באפריקה או באסיה. (התכנית לוקחת בחשבון את העובדה שכספי פיתוח שמועברים למדינות עולם שלישי לא תמיד מוצאים דרכם לפרויקטים שאליהם יועדו. אמנת האקלים של האו"ם, שמובילה את הרגולציה של התחום הזה, פיתחה כמה וכמה אמצעי ביטחון להבטיח שהכספים יושקעו בקהילות הרלבנטיות ולא בחשבונות הבנקים של הפוליטיקאים).
מערכות הבדיקה והרגולציה הבינלאומית שהוקמו לאחרונה לצורך בדיקה ואישור של עסקאות כאלה אישרו עד כה קרוב לארבעים פרויקטים. הפרטים של שני פרויקטים שאושרו בשבועות האחרונים, במעורבות ממשלת קניה והבנק הצרפתי פאריבאס, מלמדים על הכלל. פרויקט אחד בהר קניה, קטן יחסית, מקיף 1565 הקטאר (15,650 דונם). שימור היער בו התחיל כבר ב 2004, ועל פי הנתונים שאושרו, השטח היה אחראי בשבע השנים מאז לקיבוע של 80,627 טון פד"ח, כלומר 11,518 טון לשנה, כלומר 7.36 טון פד"ח להקטאר, כלומר 736 ק"ג לדונם. פרויקט אחר, גדול הרבה יותר, בקסיגאו שבקניה, מקיף 169,741 הקטאר (1,697,410 דונם), ואחראי בכל שנה לקיבוע 1,000,870 טון פד"ח – 5.89 טון להקטאר, או 589 ק"ג לדונם. (ההבדלים ביכולת הקיבוע בשני האתרים נעוצים במאפייני היער, סוגי העצים, גילם, ומשתנים אקולוגיים אחרים).
בבורסות הפחמן הצומחות במהירות ניתן כבר היום לקנות ולמכור יחידות אשראי פחמני, כלומר יכולות קיבוע פד"ח עתידיות. המחיר כיום נע סביב 15 יורו לטון, והשחקנים הפיננסיים הגדולים כבר נכנסו לשוק. הם קונים במחירים של היום, שנחשבים זולים, יחידות אשראי לעשר או עשרים שנה קדימה. והם בונים על כך שהחקיקה שהולכת ומכבידה את ידה על תאגידי הפחמן הגדולים במדינות העשירות תכריח בקרוב מאוד את התאגידים לרכוש בדחיפות אשראי פחמני. זה יקפיץ את המחיר לטון אשראי פחמני שנתי אל-על, ויחידות האשראי שנרכשות עתה יימכרו בשנים הבאות ברווח יפה.
יהיו מי שיאמרו שכל הענין מציע דרך מילוט אידיאלית (בעיקר זולה) לתאגידים שמרויחים סכומי עתק, שיוכלו מעכשיו לקנות בזול יחסית יחידות אשראי פחמני ולהתחמק מהשקעות עתק הכרחיות בטכנולוגיה מקטינת פליטות. ההיגיון הזה סביר, אבל צריך לראות את התמונה כולה. יש צורך דחוף בהקטנת פליטות, אבל שימור היערות, שהכחדתם שקולה להגברת פליטות, דחוף לא פחות. ברור כשמש שמדינות שלא ייצרו לעצמן הכנסה שנתית קבועה מיכולת הקיבוע של עצים חיים ימשיכו להתפרנס ממכירה חד פעמית והרסנית של עצים מתים לתעשיית העץ ושל חלקות יער מבוראות ומדולדלות לחקלאות המתועשת. לכן יש צורך להתקדם בשני הכיוונים – שימור יערות והקטנת פליטות – ולדאוג שאחד לא יבוא על חשבון השני.

ועידת קנקון: נקודת מפנה לאקלים?

האבק מתחיל לשקוע על הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם שננעלה בשבת האחרונה בקנקון. אפשר לגשת לסיכום התוצאות ולמבט קדימה.

ראשית, ההחלטות שקיבלה הועדה מסמנות תבוסה ניצחת למכחישי האקלים. לקראת ועידת קופנהאגן ב 2009 התגברה עצמת המתקפה הכאילו-מדעית נגד הקונצנזוס המדעי בענין משבר האקלים. תאגידים כמו חברת זיקוק איחסון והובלת הנפט של האחים קוך (קוץ') הפנו סכומי עתק למימון מכוני מחקר מפוקפקים. המטרה לא היתה קידום המחקר אלא קיעקוע הקביעה המקובלת על רוב המדענים שמשבר האקלים הנוכחי הוא מעשה ידי אדם. כי אם הקביעה הזו נעלמת, נעלמת איתה גם הדרישה לשרוף פחות פחם, נפט וגז ותאגידים כמו האחים קוך יכולים להמשיך ולהרויח.

הכישלון בקופנהאגן אולי לא נבע מקמפיין ההכחשה, אבל גם לא תרם להפגתו. לקראת הועידה בקנקון התגברה שוב המתקפה ואז למרבה המזל קרסה לחלוטין ברגע האמת. הועידה החליטה פה אחד לקצץ מיליארדי טונות מהכמות השנתית של גזי חממה שנפלטת אטמוספירה. היא עשתה זאת בידיעה ברורה שהעלות המצטברת של החלטה כזו היא מאות מיליארדי דולרים. זו עדות ברורה לכך שב 193 מדינות יש ממשלות שממשיכות לסמוך על הסמכות והאינטגריטי של הממסד המדעי, ומסרבות להיכנע למניפולציות האינטרסנטיות של הימין הכלכלי.

ההתפתחות הזו היא מרשימה ומעוררת תקוה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. עיתונאים בורים ועורכים שטחיים וחסרי אחריות ימשיכו מן הסתם להתפתות מפעם לפעם ולתאר 'מחלוקת' ו'ויכוח מדעי'. אבל לאט לאט גם הם יבינו שבין המדענים האמיתיים אין שום מחלוקת על משבר האקלים. להיפך. הם חולקים כאן הסכמה מדעית נדירה, כמעט מקיר לקיר. בקיצור, אחרי קנקון יותר ויותר אנשים – בוודאי אלה שבעמדות מפתח משפיעות – מבינים שקמפיין הכחשת האקלים הוא סוס מת. עכשיו הם מוכנים להפנות את האנרגיה לאיפה שבאמת צריך אותה – צמצום משבר האקלים והסתגלות אליו.

עכשיו לתוצאות המהותיות של הועידה. המטרה, כזכור היתה הסכם גלובלי שיהיה שאפתני, הוגן, מחייב.

האם הסכם קנקון שאפתני? התשובה היא חיובית. הועידה קבעה חד משמעית שהיעד המוסכם הוא עצירת עצירת הטמפרטורה הגלובלית ברמה שלא תעלה על 2 מעלות צלסיוס מעל הטמפרטורה העולמית הממוצעת שהיתה בפרוס המהפיכה התעשייתית. בטווח הארוך יותר היעד הוא להתייצב על רמת חום נמוכה אף יותר. זה יעד שאפתני וגם קשה להשגה. אבל הוא בלתי מתפשר, וזה חשוב.

מדד שני לשאפתנות של הסכם קנקון הוא ש 35 המדינות המפותחות הרשומות בנספח 1 לפרוטוקול קיוטו הסכימו להגדיל משמעותית את גודל הקיצוץ שלהן בפליטת גזי חממה. תזכורת: המחוייבות הנוכחית שלהם, שחלק אף עומדות בו בכובד, היא לרדת, עד שנת 2012, לכמות פליטות גזי חממה שתהיה נמוכה ב 5% מרמת הפליטות שלהן ב 1990. בקנקון הן הסכימו להוריד עד 2020 את רמת הפליטות לרמה נמוכה ב 25 עד 40 אחוז מהכמויות שפלטו ב 1990. הועידה הסכימה פה אחד גם שכל המדינות, כולל המתפתחות והכי פחות מפותחות, יצמצמו פליטות, אך במקרה שלהן היא לא קבעה בכמה ומתי.

מה בכל זאת חסר בהסכם השאפתני של קנקון? שנת יעד לתחילת ירידת כמות הפליטות השנתית הגלובלית. כן, למרות פרוטוקול קיוטו והרצון הטוב של כולם, האנושות עדיין פולטת לאטמוספירה בכל שנה יותר גי חממה מהשנה הקודמת. התקווה היתה שבקנקון תוכרז השנה שבה תתהפך המגמה, וכמות הפליטות הגלובלית תתחיל לרדת. זה לא קרה. אולי בועידה בדרבן בדצמבר 2011.

האם הסכם קנקון הוגן? גם כאן התשובה היא כן. המסמכים עליהם הסכימו בועידה מלאים התיחסויות המשקפות מחוייבות עמוקה לפיתוח במדינות העניות. זה עקרון מוצק, והוא שריר גם אם הדבר אומר ויתור על קיצוץ פליטות (או אפילו הגברתן) בשנים הקרובות כחלק ממאמצי הפיתוח הכלכלי במדינות העניות. מרכיב נוסף המציין הוגנות הוא תחילת פעולתה ב 2012 של קרן ההסתגלות הגלובלית. מטרתה היא הקמת צינור שדרכו יעבירו המדינות העשירות, אלו שאחראיות יותר להיווצרות משבר האקלים, כספים למדינות שיסבלו יותר. הקרן תצא לדרך עם 30 מיליארד לשנה (חציו אגב מיפן), ותגיע עד 2020 למחזור של 100 מיליארד דולר בשנה. היא תנוהל במעורבות המדינות המתפתחות. היא גם תהיה פחות בירוקרטית.

האם הסכם קנקון הוא מחייב? לא ממש. וודאי שלא יותר מכל אמנה או הסכם בינלאומי, שתמיד מבוססים יותר על רצון טוב והסכמות הדדיות ופחות על אכיפה ולחץ. בתחום הזה, אגב, עשוי לחול שיפור בועידה השנתית הבאה בדרבן בדצמבר 2011.

לסיום, ההצלחה היחסית בקנקון היא חשובה כי היא השיבה משהו מהאמון של המדינות – והציבור העולמי – באו"ם כזירה משמעותית להתקדמות בתחום האקלים. האלטרנטיבה – קריסת ועידת האקלים של האו"ם לפני שנוצרה מסגרת חלופית – היתה עלולה להוביל לכאוס אקלימי מסוכן, ולייאוש מצמית.

בקרוב – פוסט על המשמעויות של הסכמי קנקון לישראל, כולל דיון בועדת ההגיוי הלאומית לקיצוץ גזי חממה בראשות מנכ"ל האוצר.

 

ועידת האקלים בקנקון ננעלה: ציפיות נמוכות. הסכם פושר. שמחה מאופקת

.

בשבת בבוקר בקנקון, מכסיקו (אחר הצהריים בארץ) הגיעה הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם לסיום. המליאה אימצה את הצעות ההחלטה שהעבירו אליה קבוצות העבודה השונות, ושזכו לליטוש אחרון בידי השרים וראשי המדינות שישבו על המדוכה בימים האחרונים.

הציפיות מהועידה היו נמוכות, ולכן ההסכם שהתקבל, שאינו שאפתני או רדיקלי במיוחד, יתקבל מן הסתם אצל רבים המעורבים בתהליך כמשהו שמכיל מעט מדי אך לא בא מאוחר מדי. מעל הכל, היכולת להגיע להסכם בועידה ארוכה, מורכבת ומשמעותית כל כך, חיזקה מאוד את האמון שיש למדינות וארגונים ברחבי העולם באו"ם כזירה אפקטיבית למאבק בשינוי האקלים. כישלון בקנקון מהוג שהיה בקופנהאגן היה יכול לסתום את הגולל על היומרה של האו"ם להיות גורם מוביל במאבק הזה, שרבם רואי בו מאבק על השרדות הציביליבזציה האנושית כפי שאו מכירים אותה.

עיקרי העסקה:

  • כל המדינות – גם המתפתחות – יצמצמו פליטות
  • המדינות המתועשות יצמצו את הפליטות שלהן לכדי 25 עד 40 אחוז מהפליטות שנרשמו בהן ב 1990, זאת עד 2020.
  • מדינות עולם שלישי שימנעו בירוא יערות ויטפחות איזורי שימור טבע יקבלו על כך מימון מהמדינות העשירות
  • קרן הסתגלות תעביר 30 מיליאר דולר למדינות עניות להתמודדות עם שינוי האקלים עתה, והסכום יעלה ל 100 מיליארד בשנה בעתיד.
  • ניהול הקרן יהיה במעורבות מוגברת של מדינות עולם שלישי
  • הקלות בהעברת טכנולוגיות דלות פחמן ואנרגיה ירוקה למדינות המתפתחות.
  • סין, ארה"ב ומדינות אחרות שפולטות כמויו גדולות של גזי חממה יפתחו את שעריהן לפיקוח בינלאומי על רמות הפליטה והעמידה ביעדי צמצום.
  • התהליך כולו יעבור בחינה מדעית בתום חמש שנים.

כאן אפשר לראות את נוסח ההחלטה שהתקבל על קרן ההסתגלות החדשה

וכאן על עתיד פרוטוקול קיוטו

וכאן על שיתוף פעולה ארוך טווח.

ועידת האקלים בקנקון בסכנה: מדינות אמריקה הלטינית מאיימות לעזוב

תשע מדינות באמריקה הלטינית מאיימות לעזוב את ועידת האקלים בקנקון באפן מיידי. ונצואלה, בוליביה, ניקרגואה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוואדור, הונדורס, אנטיגואה וסנט וינסנט התיחסו בשבת למסמך סיכום שנשיאות הועידה אמורה להניח על שולחן הפולטיקאים שעומדים להגיע לועידת האקלים בקנקון ביום שני כדי להתחיל את השלב המכריע של הועידה. התשע, הידועות גם כברית הבוליבארית, הודיעו שאם המסמך לא יכלול התייחסות מפורשת להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת אחרי 2012, הן בחוץ. עורך מדור הסביבה בגרדיאן הלונדוני ג'ון וידאל, הנמצא בקנקון, מעריך שהבוליבאריות משקפות עמדה המקובלת על מדינות מתפתחות רבות, כולל מדינות אפריקה ומדינות ערב.

ההודעה הדרמטית מעמידה את המשך השיחות בסימן שאלה. התהליך, שלטוב ולרע מתבסס על קונצנזוס, לא יכול לסבול פרישה פורמאלית של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, ולכן למרות שמדובר במדינות שאינן מרכזיות במיוחד לתהליך, הודעתן מטלטלת באופן רציני את השיחות.

אחד מסלעי המחלוקת בקנקון  הוא למה יש לחתור כיום, שנתיים לפני פקיעת התוקף של פרוטוקול קיוטו ב 31 בדצמבר 2012. מדינות העולם השלישי מבקשות להאריך את פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת – עד עשור. הן מודעות למגבלות של הפרוטוקול, שאמנם תקף פורמאלית אבל חסר שיניים של ממש. אבל מאמינות שההצלחה שכן היתה לו (יש כמה מדינות חשובות במערב אירופה שמצליחות לעמוד במחוייבות שלהן והורידו את הפליטות שלהן באופן משמעותי) יכולה להתחזק בתקופה שניה, במיוחד אם יוכנסו בו כמה שינויים. והחשוב ביותר: הן אוהבות את העיקרון המנחה של קיוטו, שמשקף צדק סביבתי היסטורי, על פיו המדינות העשירות מתחייבות לצמצום פליטות בעוד המדינות הפחות מתועשות מתחייבות להרבה פחות. המדינות המתועשות הרבה פחות מתלהבות, והיו רוצות לראות מצב שבו גם מדינות פחות מפותחות לוקחות על עצמן מחוייבות לצמצום הפליטות. לכן הן מאמינות יותר בהסכם חדש, שאיננו מתבסס על פרוטוקול קיוטו, אלא מגדיר מחדש משטר פליטות למאה ה 21 שבו יעדי הצמצום שיידרשו מהן לא ירחיקו לכת.

המחלוקת הוסלמה בתחילת השבוע כשיפן – מדינה שבאפן כללי התנהגה באחריות רבה בנושאי האקלים, הן בנושא צמצום פךיטות והן בנכונות שלה לממן חלק מקרן ההסתגלות – הודיעה חד משמעית שהיא לא תצטרף לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, יהיה אשר יהיה. קנדה, רוסיה ואוסטרליה כנראה מסכימות עם יפן, אך טרם הביעה עמדה פומבית. בריטניה והאיחוד האירופי הודיעו שיסכימו לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, בכפוף להסכמה של המדינות האחרות. ארה"ב, שכידוע לא אישררה מעולם את פרוטוקול קיוטו, עמדה בשנה שעברה מאחורי הסכמת קופנהאגן, שאותה היא רואה כגרעין של הסכם חדש,פוסט קיוטו.

ביום ראשון אין פעילות פורמאלית בועידה, אבל נראה שהאיום הבוליבארי יגרור התייעצויות קדחתניות בין ובתך המשלחות במהלך יום המנוחה, והכנות לקראת השבוע השני והמכריע בועידה.