ארכיון

Archive for the ‘הצפות וסערות’ Category

השריפה בכרמל ומשבר האקלים. וגם: זיק של תקוה מקנקון

הידיעות הטרגיות משריפת הענק בכרמל ביום חמישי עוצרות נשימה. עדיין אין פרטים ברורים על הנסיבות שגרמו לאסון המחריד הזה, שגבה מחיר דמים חסר תקדים באירועים מסוג זה בארץ וגם בעולם (הרוב המכריע של שריפות יער ברחבי העולם מסתיים בלי אבידות בנפש). אבל דבר אחד אפשר לאמר בביטחון: הטמפרטורות הקיציות שליוו אותנו במהלך חודשי הסתו ואל תחילת החורף, ועצירת הגשמים – שני משתנים שמושפעים באפן ישיר משינוי האקלים – הביאו את יערות הכרמל למצב של יובש קיצוני. שמונה חדשים ללא גשם משמעותי ורצף של שנים עם מספר אירועי גשם שהולך ומצטמק, הפכו את האורנים הללו לערימת זרדים בשמש שמחכים לזיק קטן כדי להידלק. השריפה בכרמל היא אות מן העתיד: ההתחממות הגלובלית, שלא פוסחת גם על ישראל, עוד תזמן לנו לצערנו הרבה עצים יבשים שיעלו בלהבות השמימה בהרבה שריפות.

לאסון בכרמל יש הקשר נוסף למשבר האקלים. התחממות כדור הארץ כרוכה בתהליכים של היזון חוזר. הכוונה היא לתהליכים שנגרמים, במישרין או בעקיפין, כתוצאה משינוי האקלים , ושבעצם התרחשותם גם תורמים לה.משך ההתחממות. שריפות יער גדולות הן בדיוק כאלה. הן מקבלות רוח גבית מן ההתחממות גלובלית, אבל גבעת ובעונה אחת גם מחזקות אותה בלפחות שלוש דרכים.

הראשונה: החום שנוצר במהלך השריפה מחמם באפן ישיר את האטמוספירה.

השניה : השריפה פולטת  CO2 לאטמוספירה ובכך מגבירה את אפקט החממה.

השלישית – אבדן עצי יער, אפילו מחטניים, פירושו אבדן של יכולתם לקלוט ולקבע פחמן מן האטמוספירה. זה אומר הרעה נוספת במאזן ה CO2  ההולך ומצטבר באטמוספירה.

בינתיים, ביום חמישי 2 בדצמבר, אולי שביב תקווה מועידת האקלים בקנקון. בצהריים פרסמה סוכנות הידיעות אי.פי שארה"ב וסין קרובות להסכמה בנושא שהיה סלע מחלוקת משמעותי ביניהן בקופנהאגן: מעקב בינלאומי אחרי הצורה שבה המדינות עומדות התחייבויות שלהן לצמצם פליטות. הסיכוי להסכמה דווח בימים האחרונים גם כאן, והבשורה של אי.פי מעודדת. מה שנראה בקופנהאגן כהתעקשות סינית ילדותית משהו על זה שאיש לא יציץ בחצרם האחורית התמתן מאוד לקראת קנקון. סו וואיי, אחד הנושאים והנותנים מטעם סין בקנקון, התבטא בצורה מתונה בנושא, וראש המשלחת האמריקאית במסיבת עיתונאים ביום רביעי שמבחינת ארה"ב המעקב הבינאלומי חייב להיות חזק, אבל אינו צריך להיות אחיד, וארה"ב מוכנה לקבל שבמדינות שונות יתנהלו המעקב, הדיווח ווידוא הביצוע (MRV) בשיטות שונות. האוירה מעידה כנראה על רצונן של שתי המעצמות הגדולות להגיע להסכמה בקנקון – אם לא על הסכם גלובלי כולל על צמצום פליטות, לפחות על נושאים נלווים כמו MRV. ביום כמו היום זה משהו קטן להתנחם בו.

המסה מהירה של כיפת הקרח הצפונית ב 2010

מדענים מהמרכז הלאומי האמריקני לחקר קרח ושלג NSIDC דיווחו בשבוע שעבר על הצטמצמות משמעותית, במהלך 12 החודשים האחרונים, של כיפת הקרח באוקינוס הקרח הצפוני. הכיפה, שכידוע מפשירה חלקית כל קיץ, נמצאת בנסיגה משנה לשנה, והערכות הן שבאמצע המאה ה 21 הקוטב הצפוני יהיה חף לחלוטין מקרח משך מספר שבועות כל קיץ. 12 החודשים שבין אוגוסט 2009 לאוגוסט 2010 היו החמים ביותר בהשוואה לכל התקופות שבין אוגוסט לאוגוסט מאז התחילו המדידות בעידן המודרני לפני 130 שנה, ולכך יש כמובן השפעה דרמטית על הקרח בים הצפוני.
עם זאת יש לאמר שהשיא של כל הזמנים בנסיגת הקרח מהאוקיוס האקרטי בעונת הקיץ, שנקבע ב 2007, לא נשבר ב 2010, והשנה תירשם ככל הנראה כשניה בכל הזמנים בדרגת המסת הקרח. אך המגמה נשמרת, ולמרות שכיום לא צופים חשיפה מלאה של הקוטב הצפוני מקרח בשנים הקרובות, התסריט של חשיפה מלאה בקיץ באמצע המאה עדיין תקף מאוד.

הצטמצמות מדף הקרח של גרינלנד 2003-2009 – נתוני נאס"א

התמוטטות מקטע בן 259 מייל מרובע ממדף הקרח של גרינלנד ב 5 באוגוסט השנה היא אירוע דרמטי אבל לא מפתיע, בהתחשב במה שאנו כבר יודעים על הדינמיקה של המסה ריסוק וגלישה שמתקיימת במדפי קרח יבשתיים.
הנה סרטו שמבוסס על מידע של נאס"א שמראה את ירידת סך הנפח של מדף הקרח הגרינלנדי מ 2003 ל 2009. הסרטון קצר וקצת מהיר, אז כדאי אולי לצפות בו יותר מפעם, כי המידע בו מרתק. הנתון החשוב הוא כמובן משקל הקרח שנגרע מן המדף, שמבוטא בגרף בג'יגא טון, ומראה שמאז 2003 יש גריעה של 1200 ג'יגאטון. כדאי לשים לב שיש כמובן שינוי עונתי (יותר קרח בחורף ופחות בקיץ) אבל שלאורך זמן הגרף יורד בתלילות מבהילה, כך שערכי חורף 2009 נמוכים במאות ג'יגאטון מערכי חורף 2003 וכך כמובן גם לגבי ערכי הקיץ. המפה נותת המחשה גרפית
של אותם הנתונים עצמם.

ב'הארץ' הבוקר (כתבה של אסף שטול-טראורינג) אגב יש ציטוט מעניין של פרופ' דני רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית שמקשר בין גל החום הנוכחי ברוסיה, קריסת מדפי הקרח בגרינלנד ואנטרקטיקה ומנגנון ההיזון החוזר שנובע מנסיגת אוקינוס הקרח הצפוני בקיץ. הצטמצמות הקרח הארקטי מעלה כידוע באפן משמעותי את כמות האנרגיה שנצברת באוקינוס בקיץ שכן היא מורידה את שיעור קרינת השמש שמוחזר לאטמוספירה באמצעות אפקט האלבידו של מדף הקרח הימי. זו פעם ראשונה שאני נתקל שקישור כזה בין מנגנוני היזון חוזר לבין תופעות שמתרחשות באיזור הקרוב (במקרה זה הקרבה היא אוקינוס הקרח הצפוני לרוסיה הבוערת ומדף הקרח הגרינלנדי הקורס). בדרך כלל נוטים לחשוב על מנגנוני היזון כמו מידבור, המסת הפרמאפרוסט ואחרים כעל תורמים למאזו הגלובל, לא האיזורי.

הנה הקטע מיו-טיוב של מפת הקרח המצטמצם בגרינלנד.

12 תמונות מדהימות מהקוטב הצפוני

את הסדרה הזו לא כדאי להפסיד. ניק קובינג, ששהה עם הספינה 'ארקטיק סאנרייז' של גרינפיס במסע בקוטב בשנה שעברה, זכה בפרס השלישי של תחרות הציולמים השנתית של ארגון הצלמים האמריקני ל 2009. האימאג'ים מן הקוטב המצטמצם עוצרי נשימה. המסר, המסירות וההתמסרות של הצלם לנושא ולמה שהוא מייצג במסגרת המאבק בהתחממות כדור הארץ מרגשים.

הנה הקישור

קרח צף שגודלו כגודל מישור החוף ניתק לאחרונה מיבשת אנטרקטיקה

גוש קרח באורך כ 80 קילומטר וברוחב כ 40 קילומטר – כמות שיכולה לספק מים לשליש האנושות למשך שנה – השתחרר מקרחון מרטס שביבשת אנטרקטיקה, כ 3000 קילומטר דרומית לאוסטרליה. הדבר אירע בין ה 12 ל 13 בפברואר, ופורסם ביום ששי בהודעה לעתונות שמסר מרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה הממוקם באי טסמניה.  הינתקות הקרחון הצף החדש באה כתוצאה מאוחרת לפגיעה, מספר שבועות קודם לכן, של קרחון צף ענק הידוע בשם B-9B שפגע ביבשה, זיעזע לשון קרח ארוכה וכאמור גרם עתה להינתקותה מהיבשת. שני הקרחונים, שכל אחד מהם שוקל כ 700 מיליון טונות, צפים עתה באוקינוס הדרומי כ 160 קילומטרים צפונה לאנטרקטיקה. מרכז המחקר האוסטרלי שחרר צילומי לווין מרתקים של הקרחונים הצפים.

B-9B , הקרחון שפגע בלשון הקרח היבשתית, הינו שריד מקרחון צף בשטח של כ 3000 ק"מ שהתנתק מאנטרקטיקה ב 1987, והיה לגוש הקרח הצף הגדול ביותר בעולם. B-9B התרחק אז כ 100 קילומטר ממקומו המקורי לפני שנתקע במקום אחר ביבשת אנטרקטיקה. לאחרונה, אחרי תקופת 'עגינה' של שנים ארוכות, הוא ניתק שוב, ויצא למסע הנוסף שהסתיים בפגיעה בגוש הקרח שניתק השבוע.

רקע

המסת קרחונים" הוא מושג שמעורר תחושה של תהליך הדרגתי: השמש קופחת על הקרח מלמעלה וממיסה אותו לאט, המים המומסים זולגים במורד הקרחון המשופע, מגיעים לשוליו וזורמים משם בנחל או בנהר עד לאגם או לים. על פי ההיגיון הזה, לקרחונים שעוביים אלפי מטרים ושטחם מיליוני קילומטרים רבועים, כמו אלה שבגרינלנד ואנטארקטיקה, ייקח אלפי שנים להיעלם. אלא שמסתבר שהדינמיקה בקרחונים הללו היא אחרת. ההמסה אכן מתחילה מן השכבה העליונה, החשופה לשמש. אך  רוב המים שמקורם בקרח המומס אינם זורמים על פני השטח לעבר שולי הקרחון. במקום זה הם מתנקזים לבקיעים ולסדקים אנכיים בקרח, ומחלחלים לעומק הקרחון. במהלך זרימתם הם ממיסים במעבה הקרח נקיקים אנכיים, המכונים בפי הגלציולוגים (חוקרי הקרחונים) "מוּלִינִים". הנקיקים התת-קרחוניים הללו  מגיעים לעתים עד עמקי הקרחון, אל קו המגע שבין הקרח לבין סלע האם שעליו רובץ הקרחון. כשהמים שיורדים במוּלִינִים מגיעים לסלע וזורמים עליו הם פועלים  כחומר סיכה שמגביר  את החיכוך בין תחתית הקרחון לבין הסלע. זה מערער את יציבות הקרחון וכתוצאה מכך עלולים נתחים גדולים מן הקרחון להתנתק ולהתרסק לים בכוח הכבידה.

דוגמה עוצרת נשימה לדינמיקה כזו התרחשה בשנת 2002 במערב אנטארקטיקה. פיסה מקרחון בשם "לארסן בי" שגודלה כמחצית מגודל מדינת ישראל, נשמטה והתרסקה לאוקיינוס בתוך כחודש. פעולת השרשרת של המוּלִינִים, שתוצאותיה נצפו היטב בצילומי לווין, הדהימה גם גלציאולוגים מנוסים. האירוע העצים את הכרת המדענים שתהליכים רבים וחשובים שקשורים לשינוי האקלים אינם ברורים לנו מספיק, ושהתהליך איננו לינארי. תוצאותיו עלולות לבוא לידי ביטוי פתאומי.

מומחים במרכז המחקר האנטרקטי של אוסטרליה בטסמניה העריכו שלהתנתקות הקרחון השבוע עשויה להיות השפעה על זרמי האוקינוס ועל הביולוגיה הימית. הקטנה בכמות הקרח היבשתי עלולה לשנות את מליחות המים, שאחראית בתורה לאספקת חמצן לזרמי המעמקים באוקינוסים. ל'נפילת חמצן' כזו זה עלולה להיות השפעה הרסנית על קיום חיים באוקינוסים.

ראו גם כתבה בנושא בגרדיאן.

האיטי, 'ידיעות אחרונות' וכל הג'אז הזה

לא אהבתי את המאמר המוביל ב'ידיעות אחרונות' אתמול (יום ב' 18 בינואר). הוא הוקדש לתינוקת שנולדה שלשום בבית החולים השדה של צה"ל בפורט או פרינס בהאיטי לאם שניצלה בעור שיניה מן התופת. הלידה, על המשמעויות הסמליות של חיים שמגיחים מתוך ההריסות, היא כמובן משמחת. אבל להפוך אותה לסיפור שמגדיר את הכרוניקה הנוכחית המידרדרת של האסון ההומינטארי המורכב הזה זו הסחת דעת מסוכנת.

ידיעות אחרונות הוא עתון ליבראלי. והבחירה העיתונאית של קברניטיו מבליטה את הסיבות שבגללן אני חושד בליבראלים ובליבראליזם. אני חושד בהתמקדות באחד שהצליח – להיוולד, או לעשות מיליונים, או לחזור ממסע אכזוטי הרפתקני כדי לספר את הסיפור – כסימן לזה שכביכול כל אחד יכול. אני חושד באשלייה הא-היסטורית שהחיים מתחילים מחר בבוקר מחדש, עם תקווה שויונית לכולם. ובתחושה המזויפת שתינוקת שנולדה בלב המאפלייה מסמנת שהגרוע ביותר מאחורינו, שהמשבר מאחורינו, שהנה הנה אנו בדרך לנורמליזציה ועוד מעט נוכל סופסוף לשוב ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים – לחיות את החיים המתוקים והטובים שלנו.

אז למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר' , האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם.

מה כל זה עושה בבלוג על התחממות כדור הארץ? עושה הרבה. כי הפגיעות, גם לאקלים המשתנה, לא מתחלקת באפן שיויוני על פני הגלובוס. הטבע עומד לחזור בכוח. אך הנזקים יהיו קשים במקומות כמו האיטי ונסבלים במקומות אחרים. ובמקומות ברי מזל כמו קנדה ורוסיה ונורבגיה כל הסיפור בכלל יביא תועלת.

זה הזמן בו אנשים בעלי מוסר מחוייבים להתבונן, ולהבין, ולהתכונן. ולא להתפתחות להסחות הדעת.

זו משימה לא קלה גם כי 'ידיעות אחרונות' לא לבד. לנורמליזציה הא-היסטורית יש סוכנים רבים. הטלביזיה המסחרית מלאה בזה. ולא רק היא. לפני כמה ימים התלוננתי כאן בתפנוקי שב'סטימצקי' לא מצאו מקום לספרים העוסקים במשבר האקלים אלא במדף התחתון, המוסתר היטב, שמיועד לספרים על בעלי חיים. הנה מה שכתבה אלי בעקבות הרשימה ההיא טל כוכבי:

"סטימצקי ממילא מתקדמת בצעדים בטוחים בדרך להיהפך ל-convenient store לפי כל פרמטר. גם שם הולכים לפי הקו המתפתח בקצב של סדרה הנדסית של לעשות לאנשים רק שמח וטוב בעיניים. אנשים באים ליהנות, לא? Haven't the Jewish people suffered enough? למה להרוס להם את חוויית הוצאת הכסף עם ספרים שעוסקים בחרא? עדיף לקנות ספרי הדרכה על איך לעשות מה (ארבע במאה אם אפשר), וספרי פרוזה בשקל, ולהרגיש מטופלים, מאומנים ואנשי תרבות זקופים. למה להשבית שמחות? זה לא כלכלי. כמו שלא שמים טלוויזיה מקולקלת באמצע שקם אלקטריק. אם במדינה הזו יש 82% שמאשרים שטוב להם והם מרוצים מאיכות חייהם ומהמדינה (נכון, שאלו אותם שאלות מנחות מהתחת, אבל בכל זאת…) זה אומר שיש כאן התגייסות כללית לאי ידיעה. יוצאים כאן להפגין רק בעניינים לא פוליטיים, כמו לדוגמא נגד אבות שמטיחים את ביתם התינוקת לרצפה. מאבקי סביבה זה נגד העשירים, ומריח מקיפוח ומתחושת מחנק אשראי. לא מוכר טוב".

אז בהאיטי, בלי עין הרע, יש חרא בכמויות גדולות. מנין הגופות הפע היה גדול כל כך, והחורבן יסודי כל-כך, שמנגנון ההשתקה הוהכחשה לא היה יכול להשתבלל אל תוך עצמו ולהעלים את הענין כולו. השאלה היא כמה זמן זה יישאר בתודעה, ומה יצליח הציבור הליבראלי הנאור להבין מהסיפור הזה על מצבו של העולם.

האיטי כמשל

מה שקרה השבוע בהאיטי הוא באמת המקרה האולטימטיבי של מה שארגוני הסיוע הבינלאומיים וארגוני האו"ם מכנים 'אסון הומניטארי מורכב'. הפגיעה עצמה – במקרה זה רעידת האדמה – קשה וכואבת. אולם עד מהרה מתברר שהנזק והסבל האנושי העצומים אינם מצטמצמים רק לפגיעה הישירה, אלא מתרחבים במעגלים שמשקפים את מצב התשתיות הפיזיות, היכולות הכלכליות ויכולת הארגון שהיו בחברה לפני האסון. והם שקובעים את היכולת של הקהילה להתאושש. המלה האנגלית לכל זה היא resilience. בעברית קוראים לזה חוסן.

ובכל מה שקשור לחוסן, האיטי היא אולי אחת המדינות הפחות חסונות שיש. להבדיל מהרפובליקה הדומיניקנית שחולקת אתה את האי (האיטי במערב, הרפובליקה הדומיניקנית במזרח), שהצליחה לשמר את המערכת הטבעית, למנוע סחיפת קרקע, לייצב חקלאות ברמה סבירה ולארגן מדינה מתפקדת, האיטי נמצאת כבר חמשה עשורים בהידרדרות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. בין פאפא דוק לבייבי דוק, אריסטיד ויורשיו, ועד לוואקום הפוליטי הנוכחי שם, איש לא הצליח לארגן מערכת מנהלית שתאפשר לאוכלוסיה שירותים בסיסיים מחד ותשית עליה רגולציה מינימאלית מאידך. התוצאה: הפקרות בבניה, עוד כריתת יערות וסחיפת קרקעות, תשתיות עלובות, ומיליוני עניים בסלאמס עם כלום מה להפסיד. ובמצב כזה, כשהאדמה רועדת, הכל קורס. הבנינים והמוסדות, הסדר הציבורי ותחושת הקהילה. התמוססות כללית עד שאין מי שיקבור את המתים ולא ברור מי יתאבל עליהם ומתי.

רעידות אדמה אינן קשורות כמובן לשינוי אקלים. אבל האיטי היא משל שמסביר היטב מדוע המדינות העניות, ובעיקר 49 המדינות המכונות LCD  – המדינות הכי פחות מפותחות – הגיעו לועידת האקלים בקופנהאגן בתחושה שהן נאבקות על חייהן. חמש הסכנות האקוטיות ביותר שקשורות בשינוי האקלים – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מים מחריפה, הצפות בגלל עלית מפלס האוקינוסים, סופות טרופיות חזקות ותדירות יותר ומגיפות שנובעות מהרחבת איזורי התפוצה של חרקים – הן בעיות שהמדינות העניות מכירות היטב. הן יודעות שכל אחת מן החמש הללו, או קומבינציות של כמה מהן, עלולה להיות מכת הטבע שכמו רעידת האדמה בהאיטי תזעזע אותן ובמקרים מסוימים גם תפרק לחלוטין את המסגרת הפוליטית והממשלית של המדינה. הן מבינות שהתשתיות הפיזיות והכלכליות שלהן רעועות כל כך שכל מכה כזו עלולה להפוך תוך אפס זמן לאסון הומניטארי מורכב. ולכן הן נאבקו, וממשיכות להיאבק, על כך שלצד פעולות לצמצום מימדי התחממות כדור הארץ יהיו גם פעולות דחופות שמטרתן להסתגלות למה שאני מכנה  מאפ"ן – המצב האקלימי הפוסט נורמאלי.