ארכיון

Archive for the ‘היום בקופנהאגן’ Category

קומי נאיידו, מנכ"ל גרינפיס, מגיב על תוצאות ועידת האקלים בקופנהאגן

הנה קומי נאיידו, מנכ"ל גרינפיס, אזרח דרום אפריקה, במסיבת העתונאים של Climate Action Network ביום ששי בלילה, מביע את דעתו על ההסכם שרקח אובמה.

אחרי ההכרעה בקופנהאגן: ההזדמנות שהוחמצה

העולם במצב מאפ"ן

פורסם בשבת 19 דצמבר 2009 13:30

המצב האקלימי הפוסט נורמלי – מאפ"ן בראשי תיבות – בפתח. ועידת קופנהאגן שננעלה הבוקר ניסתה להתמודד עם שני האתגרים שמשבר האקלים מציב בפני המין האנושי: ניסיון לצמצם את מימדיו, ומאמץ  להסתגל לסכנות שהוא מציב. הצמצום חשוב בטווח הבינוני והארוך. הצלחה או כשלון בתחום זה יחרצו את גורלן של מדינות ואוכלוסיות רבות בעוד עשרים, שלושים וחמשים שנה. ההסתגלות, לעומת זאת, חשובה כבר עכשיו, כלומר בעשור הקרוב. והיא נוגעת בעיקר למדינות הדרום העניות והפגיעות יותר למידבור, למצוקת מים, להצפות ממי ים גואים, מסופות ומחלות. בשני התחומים הללו קופנהאגן היא הזדמנות שהוחמצה.

הועידה הצליחה אמנם למקד תשומת לב עולמית ואנרגיה פוליטית אדירה למשבר האקלים. 120 ראשי המדינות שהגיעו לקופנהאגן להשתתף בדיונים הם עדות ברורה לכך שרוב מנהיגי ההווה מבינים שהאקלים הוא המפתח לעתיד. אבל הניסיון שלה להתמודד באפן אפקטיבי ומקיף עם האתגרים המהותיים עצמם עלו בתהו.

הועידה הסתיימה עם 'הכרה' במה שמכונה 'הסכמת' קופנהאגן. המונח האנגלי שבו נעשה שימוש ל'הכרה' הוא takes note – פועל רפה ביותר, שהוא רק קצת יותר חזק מאפשרויות לשוניות אחרות כמו 'הבחינה' או 'נתנה דעתה'.  המלה ל'הסכמה' בנוסח ההחלטה היא accord – מושג קלוש לא פחות, ושונה כמובן מ'החלטה' resolution או אפשרויות אחרות שקיימות בשפה הדיפלומטית הבינלאומית. .

לריפיון הפרוצדוראלי שהמושגים הללו מייצגים נלווית כמובן חולשה מהותית. הסכמת קופנהאגן מבוססת על נוסחא שאליה הגיעו אמש ארה"ב, סין, ברזיל והודו שכוללת ארבעה רכיבים. אחד – הסכמה של הקהילה הבילאומית על 2 מעלות צלסיוס כגבול עליון להתחממות. שני – נסוח מעורפל למדי בנוגע ליעדי צמצום הפליטות של כל מדינה, עם כוונה להגיע ליעדים מספריים למדינות השונות בשנה הקרובה. מרכיב שלישי – יש בה נוסחת פשרה על פיקוח בינלאומי על מה עושה כל מדינה. ואחרון – היא כוללת התחייבות ברורה על תמיכה כספית משמעותית יותר של מדינות הצפון למדינות הדרום. הנוסחא גם משמרת במובלע את תהליך קיוטו, וזה חשוב. אבל דברים רבים וחשובים נעדרים ממנה. המרכזי הוא כמובן היעדר יעדי צמצום פליטה מחייבים ותאריכי יעד לעמידה בהם. זה היה אמור להיות הלב והנשמה של ההסכם. הוא איננו, וזה מטריד מאוד לכל מי שעתיד המין האנושי חשוב לו.

צריך לאמר שלא הכל אבוד. מנהיגים רבים גילו בקופנהאגן את שינוי האקלים, הבינו את סכנותיו והפנימו את האחריות שיש להם לעתיד אזרחיהן. החלטות מן הסדר השני שהתקבלו בועידה הבהירו את הארכיטקטורה של המשך המאבק הבינלאומי במשבר האקלים. גם המוטיבציה הפוליטית להתמודד עם המשבר האקלימי התעצמה. אך הזדמנות חד פעמית למהפך דרמטי חמקה.

וצריך להוסיף גם שהמצב יכול היה להיות עוד יותר גרוע אם הנציג הסעודי היה מצליח להגשים את מטרתו ולפזר את הועידה בלי הסכמה בכלל (ראו כאן את מעלליו מוקדם יותר הבוקר). יש להניח שבמהלך הפסקת הדיונים להתיעצויות הבוקר גם הוא הבין שהתוצאה כל כך קלושה שאפילו נותנת לחמו, משפחת המלוכה הסעודית, שמגינה בדיונים הללו על נכסי הנפט הפרטיים שלה, תוכל לחיות עם זה. אם ההסכם היה חזק מעט יותר הוא היה מן הסתם מנסה לטרפד אפילו אותו עם הטיעון הקבוע שלו שיש צורך בקונצנזוס מלא, מקיר לקיר, כדי להחליט משהו.

בהיבט הישראלי, ההתחמקות הבינלאומית מקביעת יעדי צמצום ברורים לכל סוגי המדינות היא התפתחות רעה מאוד. היא תאפשר לקובעי המדיניות בישראל להמשיך להתנהג כבנות יענה, לנהל את חיינו כאילו הסביבה היא ענין זניח, ולהמשיך להעמיד פנים שעתיד הדורות הבאים הוא פרט שולי.

אחרי קבלת ההחלטה 'להכיר בהסכמת קופנהאגן', הצירים לא עוזבים את האולם. הישיבה ממשיכה לדיון בסעיפי סדר יום של הועידה שטרם סוכמו, כולל דיון טכני אך חשוב, בהמלצות קבוצת העבודה אד-הוק לפעולה משותפת לטווח ארוך, ווליתר דיוק על מסמך שמנסה לעצב את המשך העבודה על הסכם ארוך טווח ומפורט ובעל תוקף משפטי. מדובר במשהו שיכול להיות מוגדר כ'מפת הדרכים של קופנהאגן' שתתלווה ל'הסכמת קופנהאגן' ותקבע את המשך סדר היום הבינלאומי בתחום האקלים בחודשים ובשנים הבאות. נכון לשעה 13:30 בשבת, שידור הועידה באינטרנט ממשיך כאן.

שחר דרמטי, בוקר גורלי וסיכום מאכזב בועידת האקלים בקופנהאגן

הפוסט הזה הולך אחורנית בזמן.

הוא נכתב מתל-אביב תוך צפיה בשידור הישיר באינטרנט מן הועידה. והוא יעודכן מפעם לפעם בהמשך היום הגורלי הזה.

שבת 12:31 שעון ישראל: מזכ"ל האו"ם בנאום תנחומים. בעיקר לעצמו ולצוות אמנת האקלים של האו"ם שראו הבוקר את מפעל חייהם סופג מהלומה.

שבת  11:35 שעון ישראל, 10:35 שעון קופנהאגן. אולם המליאה מלא, והמליאה של המדינות החברות באמנת האקלים חוזרת מהפסקה ארוכה. יושב הראש מקריא הצעת החלטה שמוצעת, כדבריו, 'אחרי התייעצויות ארוכות'. הנוסח קצר: 'אסיפת האמנה מכירה  בהסכמת קופנהאגן מן ה 18 בדצמבר '2009.

יש מחיאות כפיים באולם. זו אם כן ההחלטה שהתקבלה בפועל. היא, על כל פגמיה ואכזבותיה, עומדת להיות מוצגת כתוצאה הסופית של הועידה.

מבחינה מהותית: מדובר בסיכום אליו הגיעו אמש ארה"ב, סין, ברזיל והודו. הוא כולל הסכמה של הקהילה הבילאומית על 2 מעלות צלסיוס כגבול עליון להתחממות. נסוח מעורפל למדי בנוגע ליעדי צמצום הפליטות של כל מדינה, עם הצהרת כוונות להגיע ליעדים מספריים סופיים בחודשים הראשונים של 2010. יש בה נוסחת פשרה על פיקוח בינלאומי על מעשיהן של המדינות, ודברים ברורים ודי טובים על תמיכה כספית של הצפון לדרום.

זה סיכום מאכזב של תהליך בן שנתיים שהתחיל בבאלי ושרבים ציפו שיביא לשינוי דרמטי במאבק במשבר האקלים. הבעיה המרכזית והבוערת: אין בו יעדי צמצום פליטה מחייבים, או תאריכים מדוייקים שאליהם שואפים. לזה יש להוסיף עתה גם את העובדה המצערת שהועידה 'מכירה' ב'הסכמה', ולא מקבלת החלטה מחייבת. זו פשרה פרוצדוראלית בנוגע לפשרה מהותית.

המצב יכול היה להיות עוד יותר גרוע אם הנציג הסעודי (ראו המשך הדף תאור מה שקרה שם מוקדם יותר הבוקר) היה מצליח לפזר את הועידה אפילו בלי זה. אבל כנראה שבמהלך הפסקת הדיונים להתיעצויות הבוקר גם הוא הבין שהתוצאה כל כך קלושה שאפילו נותנת לחמו, משפחת המלוכה הסעודית, שמגינה בדיונים הללו על נכסי הנפט הפרטיים שלה, תוכל לחיות עם זה. אם ההסכם היה חזק מעט יותר הוא היה מן הסתם מנסה לטרפד אפילו אותו בטענה הקבועה שלו הבוקר שיש צורך בקונצנזוס מלא, מקיר לקיר, כדי להחליט משהו.

אחרי קבלת ההחלטה 'להכיר בהסכמת קופנהאגן', הצירים לא עוזבים את האולם. הישיבה ממשיכה לדיון בסעיפי סדר יום של הועידה שטרם סוכמו. הדיון טכני אבל חשוב, שכן הועידה דנה בהמלצות קבוצת העבודה אד-הוק לפעולה משותפת לטווח ארוך, וליתר דיוק על מסמך שמנסה לעצב את המשך העבודה על הסכם ארוך טווח ומפורט ובעל תוקף משפטי. מדובר במשהו שיכול להיות מוגדר ע'מפת הדרכים של קופנהאגן' שתתלווה ל'הסכמת קופנהאגן' ותקבע את המשך סדר היום הבינלאומי בתחום האקלים בחודשים ובשנים הבאות. .

———————————————————

שבת בבוקר 08:50. מליאת הועידה עדיין בדיון. הישיבה הנוכחית נמשכת ברציפות מאז ארבע וחצי בבוקר. האולם מלא מפה לפה. אבל כל הפרצופים ארוכים. הרבה מתח דאגה ולחץ. סבתא של נעם בן זאב היתה אומרת שהנציגים נראים כאילו כל האניות שלהם טבעו בים. אמא שלי היתה מסכימה לתיאור הזה.

הדיון עוסק במסמך שאם יתקבל הבוקר כסיכום של הועדה ניתן יהיה לאמר שהיא הצליחה. הוא לא לפני ברגע זה, אבל יש להניח שהוא ורסיה מתקדמת של המסמך שאובמה הצליח לגבש עם ההודים, הסינים, הברזילאים והדרום אפריקנים ביום ששי בשעות הערב. הסכמה על 2 מעלות צלסיוס התחממות כגבול עליון. קצת ערפול לגבי יעדי צמצום פליטות של כל מדינה, עם דדליין של הגעה להחלטה סופית בענין זה בחודשים הקרובים. נוסחת פשרה על פיקוח בינלאומי, ודברים ברורים ודי טובים על תמיכה כספית של הצפון לדרום.

המסמך, שבשלב מסויים בלילה נראה כקונצנזואלי, מדשדש עכשיו מבחינת היכולת להגיע עליו להסכמה פורמאלית בסיום הועידה. נציג ערב הסעודית עושה הכל כדי למזמז את הההסכמה עליו. הוא מסתייג בעצמו, מנצל את הקולות של מדינות מעטות אחרות שמנסות להשיג אותה תוצאה, מציע לדחות את הדיון למועד בלתי ידוע, ולמעשה לצאת מן האולם הבוקר בלי החלטה.  טענתו המרכזית: הגוף הזה – האסיפה הכללית של החברות באמנה – עובד רק בקונזצנזוס. כלומר רק הסכמה כללית היא תגיטימית. וחוץ מזה עבדנו כל הלילה, לאנשים יש טיסות לתפוס וצריך לסיים. חצוף שכמותו.

אד מיליבנד, שר הסביבה והאקלים הבריטי (שהוא גם אחיו הצעיר של שר החוץ הבריטי) מוביל כאן מאמץ הרואי לצאת עם החלטה חיובית כלשהיא. ראש ממשלת דנמרק רסמוסן שיושב בראש הישיבה נראה פיזית כאדם שמצא עצמו בין הפטיש לסדן. רסמוסן חושש מעבודה שאיננה על פי כללי התקנון. הוא מסכם את שתי האפשרויות שעומדות בפני המליאה: חיפוש קונצנזוס, שמשמעותו לצאת מכן בלי החלטה מהותית כמו שרוצה הסעודי. או הפתרון של מיליבנד: אימוץ המסמך בלי קונצנזוס מלא, תוך הזמנת המדינות שאינן מסכימות עמו להירשם במזכירות הועידה כמסתייגות או נמנעות.

זה רגע מכונן וגם מעניין מאוד מבחינת התרבות הפוליטית. הנציג הסעודי בא מתרבות פליטית שמבוססת על קונצנזוס. מה שאומר שהוא מנוסה מאוד בתקיעת התקדמות בגלל התנגדות של בודדים.  מיליבנד מנצל את נסיונו במועדוני דיונים של בריטניה לייצר פתרונות גמישים ויצירתיים ולהתקדם בכל מחיר.

ב 9:00 שואל רסמוסן אם אפשר לקבל את הסכמת הועידה להצעה של מיליבנד – קבלת המסמך בלי קונצנזוס מלא ועם רישום המתנגדים. הסעודים וכמה אחרים מאותתים שהם לא מסכימים. רסמוסן כבר עומד לסכם שהמסמך לא התקבל ובעצם על כשלון הועידה. הוא נראה מותש והמצב נראה נואש. 9:02: אד מיליבנד הבריטי מבקש להכריז על הפסקה בדיונים. רסמוסן מסכים מיד. יוצאים להתייעצויות.

המשימה: לשבור את בלוק ההתנגדות שמובילים הסעודים.

—————————————————————-

חצות וחצי, הלילה שבין ששי לשבת. גורל הועידה על כף המאזניים. צירי הועידה מסוגרים באולם המליאה, עובדים על נוסח של הסכם. הועידה, שאמורה היתה להסתיים ביום ששי ה 18 לחודש, עומדת להיכנס לשבת ה 19 בחודש. מסכי השידורים הישירים במרכז השידורים האינטרנטי דוממים. מאות עתונאים מחכים, אבל מסיבות העתונאים שהיו אמורות להתנהל בשעה הזו, כמו בכל שעות פעילות הועידה, מושעות. איש אינו רוצה לקים מסיבת עתונאים לפני סיום ישיבת המליאה. בערך בחצות מודיעים לעתונאים הממתינים שהעסק מתעכב. יו"ר הועידה נתן זה עתה אור ירוק לעוד סדרה של התיחסויות של צירי הועידה. זה  עלול לקחת שעות.

סיכום ביניים: נאומו הפושר של הנשיא אובמה בפני כינוס ראשי המדינות בצהרי יום ששי היה חזק בפאתוס אבל חלש בשכנוע פנימי וצפוי מאוד מבחינת המספרים של יעד הפליטות האמריקני וחלקה של הכלכלה הגדולה בעולם בסיוע למדינות העניות להתמודד בפגעי משבר האקלים. אחרי נאומו נפגש אובמה עם ראש ממשלת סין, ואח"כ עם ראשי עוד מדינות מרכזיות בועדה ובעולם. אחת הפגישות, דווח אתר הניו יורק טיימס ביום ששי בערב, התנהלה בין ברזיל, הודו וסין, כשנשיא ארה"ב הגיח אל החדר בלי הזמנה והצטרף לדיון. הפגישה הזו היא שהובילה לטיוטת ההסכם שהתגבשה בהמשך בפגישת אובמה עם נציגי הודו, ברזיל ודרום אפריקה שהתחילה ביום ששי ב 7 בערב. זהו ככל הנראה הטקסט שבו עסקה המליאה אחרי חצות. על פי הידיעות והשמועות זה נוסח שאינו מרחיק לכת דיו מבחינת יעדי הפליטות והעברת הכספים מן הצפון לדרום. אבל אם המליאה דנה בו זה אולי סימן טוב.

האם הלילה הדרמטי הזה יוליד הסכם אמיתי?

עדכון חי מקופנהאגן. לולה מלהיב. אובמה לא

ברק אובמה, בנאומו באחד מאירועי השיא של ועידת קופנהאגן (הנאום הסתיים כמה דקות לפני השעה השתיים בצהריים), לא היה היום איש בשורה. הוא חזר על כך שהסכם טוב יצטרך לכלול צמצום פליטות, פיקוח אפקטיבי ושקוף על עמידת המדינות בהתחייבויותיהן, ותמיכה כספית במדינות העניות. אבל הנתונים בהם נקב לא קידמו את הדיון. הוא לא הודיע על כוונה להגדיל את יעדי צמצום הפליטות של ארה"ב מעבר לשיעור המתוכנן כעת, שהוא קטן מדי. והנכונות אמריקנית להיות חלק מקרן הסתגלות שתגיע ל 100 מיליארד דולר היתה ידועה עוד קודם מהצהרות הילארי קלינטון אתמול. אם כבר, אובמה רק הוסיף תנאים, העביר את האחריות למדינות אחרות (מבלי לנקוב בשמן, אבל סין היא שם כמובן) ונראה מתוח, לא בטוח בעצמו וחסר שיכנוע פנימי עמוק. זה אולי כי הוא איש ישר, ומבין בעצמו שאת הועידה הזו עם הצהרות כאלו לא יציל.

זה לא סוף הועידה. ברור שהמשא ומתן ממשיך כל היום, והודעת הסיכום עוד רחוקה. אם יהיו עוד כמה כמו לולה דה סילבה, נשיא ברזיל שהודיע קבל עם שמדינתו אינה זקוקה לתמיכה כספית והיא אף מציעה תמיכה לעניות ממנה,  יש אולי תקווה. לולה הוא איש מדליק. ליד רוב המנהיגים – כולל אובמה – הוא נראה כמו בן אדם אמיתי, ולא בובה מדברת. על הפגישה רמת הדרג עם כמה ממנהיגי העולם שבה השתתף אתמול, ושארכה עד 2 לפנות בוקר, הוא אמר שהיא הזכירה לו את הדיונים שהיה מקיים כראש האיגודים המקצועיים בארצו מול נציגי התעשיינים. חבל שאובמה לא קיבל ממנו השראה, גם בסגנון וגם במהות.

האירוע ממשיך עם נאוומי מנהיגים אחרים והוא משודר חי באנטנרט כאן.

אחד משיאי ועידת האקלים בקופנהאגן חי באינטרנט

למי שיש אינטרנט אקספלורר (אצלי לפחות פאיירפוקס לא עובד במקרה זה) כדאי ללכת לקישור כאן לשידור הוידאו האינטרנטי הישיר מקופנהאגן. ב 12:55 שעון ישראל מתחיל באולם המליאה מושב מיוחד ולא פורמאלי רם דרג של הועידה, שבמהלכו ידברו מזכ"ל האו"ם וכמה מראשי המדנות המרכזיים, כולל ככל הנראה אובמה.

יו"ר הוא ראש ממשלת דנמרק
בהמשך היום יהיה גם מושב פורמאלי.

הרהורים לקראת קו הסיום בועידת האקלים בקופנהאגן

הנה מטאפורה שיכולה להתאים היטב לשיחה המתמשכת שלי עם אביב לביא, שהמאמר המעניין שלו במעריב מהבוקר (שגם מזכיר את הומו קומבוסטנס!) עושה את היום הלא פשוט הזה של סוף קופנהאגן (תכנית היום בקופהאגן כאן) לקצת נעים יותר.

תארו לכם דבוקת רצים במרתון אולימפי, שמתקרבים לקו המטרה במאמץ אחרון לסיים הכי טוב שאפשר. בישורת האחרונה, כשקו המטרה לפניהם, נדלק הצג הענקי שבמרומי היציע שמולם. מופיע בו פתגם אפריקאי עתיק: 'אם אתה רוצה לרוץ מהר, רוץ לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, עשה זאת יחד עם אחרים'. ואז קורה הנס. הרצים מפנימים את המסר, ומפסיקים להרף עין לחשוב רק על עצמם כאינדיבידואלים. הם מפנים זה לזה מקום לרוחב המסלול, והדבוקה הערפית הופכת לקבוצה. המרחב הפיזי שנפתח לרוחב הישורת, וההשראה של המחווה סולידרית, דוחפים את כולם להגביר את המהירות. הם חוצים את קו המטרה בשורה חזיתית, וכולם קובעים שיא עולמי חדש, חסר תקדים.

זה מה שנדרש היום וכנראה גם מחר ממנהיגי העולם בועידת האקלים בקופנהאגן. להניח בצד את האינטרסים המדינתיים והמקח וממכר של הפוליטיקה. לשים את עתיד הדורות הבאים בראש סדר העדיפויות. להגמיש עמדות ושל אחד מהם יילך רחוק ככל שיוכל כדי שביחד יושג הישג היסטורי מעורר השראה. חזון אחרית הימים? כנראה. אבל אני מעדיף אחרית ימים כזו על אפוקליפסה אקלימית.

המפתח נמצא בידי ארה"ב וסין, שאחראיות ביחד ל למעלה מ 40 אחוז מפליטות גזי החממה. שתיהן, אגב, ויתרו על זכות הדיבור שלהן במרתון הנאומים אמש יום חמישי, ואמורות לדבר במהלך היום. אובמה רוצה להיבחר לתקופת כהונה שניה, ולכן במה שקשור ליעד צמצום הפליטות הוא אינו יכול ללכת כנגד הסנאט ובית הנבחרים שלו. הם כזכור עדיין מתווכחים על חוק מלא פרצות שיצמצם פליטות רק ב 3 אחוזים ביחס ל 1990 – זאת כשהציפיה ממדינות מתועשות היא צמצום של לפחות 25 אחוזים ביחס לשנה ההיא, שיעמיק עד 2050 ל 50 אחוז ואף יותר. אובמה לא יוכל להכריז בקופנהאגן על העמקת יעד צמצום כזה, אבל כן יוכל להכריז על נחישותו לנסות ולשכנע את עמו שזה ראוי, ולהפוך את הנושא הזה למוקד פעילותו אחרי העברת חוק הבריאות. והוא יכול לעשות עוד משהו, ששרת החוץ שלו קלינטון כבר התחילה אתמול: להכריז שבכל מה שקשור לסיוע כספי למדינות המתפתחות להסתגל למצב האקלימי הפוסט נורמלי (מאפ"ן) הוא מתכוון ללכת את הקילומטר הנוסף. התחייבות שלו ל 100 מיליארד דולר כל שנה ואולי אף מעבר לכך היא תרומה חשובה להסכם. המדינות המתפתחות, מצידן, כבר אותתו שסכום כזה עשוי להניח את דעתן.

סין מצידה צריכה להתגמש בנושא הפיקוח הבינלאומי על הפליטות משטחה. הסכם שה"ם – שאפתני, הוגן ומחייב, או FAB באנגלית, יקום או יפול על הנכונות והיכולת לוודא ביצוע, בשקיפות ובזמן אמיתי. אם זה מה שיתנו הסינים, ואולי עוד מאמץ משלהם בתחום יעד הצמצום, הועידה הזו יכולה להתנער מרבצה ברגע האחרון ולהסתיים באקורד חיובי.

על מרחב התימרון הזה שמאפשר הצלחה, מעיבים הנתונים המופיעים במסמך החישובים של האו"ם שדלף באמצע השבוע. אנשי האו"ם שיקללו את ההתחייבויות שהתקבלו במהלך הועידה מכל  המדינות,  נכון ל-15 בדצמבר. כשמסכמים הכל מגלים שסך כל צימצומי פליטות גזי החממה אינו מספיק. הוא יביא לכך ששיא הפליטות יגיע מאוחר יותר משנת היעד הרצויה שהיא 2020. הוא יעלה את ריכוז ה-CO2 באטמוספירה ל 550 חלקים למיליון ואף יותר, ולא ל 450 ולמטה כרצוי. והוא ידחוף את הטמפרטורה העולמית במהלך המאה ה 21 לעליה של 3 מעלות ולא של 2 כמו שבאי הועידה הצהירו שהם רוצים בימיה הראשונים.

זה הזמן אם כן לראשי המדינות להיזכר בפתגם הגרינלנדי שאותו הזכירה אתמול שרת הסביבה הדנית בנאומה לועידה: 'כשהלכת דרך ארוכה ונדמה לך שאין לך עוד כח לצעד נוסף, דע שעברת את מחצית הדרך'. ובמלותיו של מאמן האתלטיקה הישראלי המיתולוגי לרץ מאה המטרים שלו באולימפיאדה: תתחיל בכל המהירות ואז תגביר את הקצב.

עוד אפשר לעשות זאת בקופנהאגן, ולו בגלל העובדה ש 120 מנהיגים עתירי אגו ויוקרה לא רוצים לצאת מן הכינוס הגדול, המקצועי והגורלי ביותר בהיסטוריה האנושית עם ביצה נוזלת על פניהם. רובם גם מבינים שבמצב הידע הנוכחי בתחום האקלים, שהתרחב באופן פנטסטי בשבועיים האחרונים בכל העולם, הניסיון להציג הסכם חלול כהישג פוליטי הוא חסר סיכוי. הם בקופנהאן כדי לעבוד, וברצינות. לכן עוד יש תקווה, ולכן עלולה הועידה שלא להינעל  הלילה כמתוכנן אלא לגלוש לתוך סוף השבוע.

היום בקופנהאגן: איך שמעון פרס היה יכול לעזור לעולם

כדאי לראות בהמשך גם את הפוסטים מיום רביעי בלילה: ח"כ דב חנין מעדכן מקופנהאגן, וגם: ווידיאו קצר מאמש עם נעמי קליין על מצב המשא ומתן, וכמובן המאובן היומי ליום רביעי ה 16 לחודש.

עכשיו לעניננו.

המוטו היומי של הומו קומבוסטנס הוא ציטוט מחוק הופשטטר, זה שבא קצת אחרי חוק מרפי בספר החוקים של היקום. הנה: כל דבר לוקח יותר זמן ממה שחשבת שייקח. אפילו אם לקחת בחשבון את חוק הופשטטר.

היום ומחר ממשיך מצעד ראשי המדינות שינאמו בפני מליאת ועידת האקלים בקופנהאגן, שידברו חמש דקות כל אחד. התכנית מופיעה כאן. בשאר זמנם הם יהיו עסוקים בדיונים מאחורי הקלעים בניסיון להציל את הועידה. אתמול בלילה, למשל, נפגשו במלון בו שוהה המשלחת הפרלנטארית הישראלית ראשי הממשלות של בריטניה וסין. רק סיכום ברור שנוקב ביעדי צמצום שאפתניים, שנותן תקווה למדינות המתפתחות עם קרן הסתגלות גדולה ומכניס לפעולה אמצעי אכיפה חזקים ייחשב כהצלחה. הועידה, במלים אחרות, מחפשת הסכם שיהיה FAB, כלומר Fair, Ambitious and Binding – הוגן, שאפתני ומחייב. שה"מ בראשי תיבות בעברית.

מצעד ראשי המדינות יכלול היום את גורדון בראון מבריטניה, וגם את רוסיה, צרפת, גרמניה, ספרד ועוד עשרות מדינות. חלקן יעלו לדבר אחרי חצות. הנציג האמריקני היום יהיה טוד סטרן, ראש המשלחת. אובמה ידבר מחר. שמעון פרס ינאם לקראת השעה 13:00.

מעבר לנאום קצר, פרס דווקא היה יכול לעזור היום בקופנהאגן. הוא מדינאי מוערך ומוכר, מנוסה בדיונים גורליים הרבה יותר מרוב צירי הועידה. ראשי המדינות החשובים במערב מכירים אותו היטב ומוקירים אותו. הוא היה יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי, ובתור שכזה היה יכול לתרום את חלקו להידברות עם המדינות העניות, שתביעותיהן עולות בקנה אחד עם אוניברסליזם. הגישה שלו לסביבה ולשינוי אקלים, שהשתנתה דרמטית בשנתיים בהן הוא מכהן כנשיא, מבוססת על הענין האמיתי והבריא שהיה לו תמיד בעתיד. במובן זה הוא צעיר ברוחו. הנה דברים ברוח זו שכתבתי ב'הארץ' באוקטובר 2007, בעקבות פגישה עמו בבית הנשיא שעסקה במשבר האקלים.

מה שמחליש את מעמדו הפוטנציאלי כמתווך רוקח עסקאות בקופנהאגן הוא היותו ראש מדינה שבתחום האקלים נתפסת כדרדקית חסרת אחריות. ישראל באה לקופנהאגן לחלוטין לא מוכנה, בלי כל מדיניות בתחום האקלים. היא ממשיכה לאותת שיהיה אשר יהיה בעולם הגדול, היא דווקא מתכננת להגביר פליטות של גזי חממה, והרבה. אתמול בילו פרס וצוותו בניסיונות גישור בין משרדי הממשלה השונים כדי להגיע להצהרה שאפתנית יותר על יעד הצמצום של ישראל. אם הם יצליחו הוא יוכל אולי להכריז בקופנהאגן שעד 2030 ישראל תצמצם כעשרים אחוז ביחס לכמות הפליטות שהיתה צפויה בה בתסריט של 'עסקים כרגיל'. הבעיה: זה מייצג עליה של עשרות אחוזים ביחס ל 2005 – ולמעלה מכפליים ביחס לשנת הבסיס החשובה באמת, 1990. אם הנשיא והמשלחת הישראלית חושבים  שמישהו ימחא כפיים להודעה כזו, שיחשבו שנית.

העמדה הישראלית אינה משקפת הישג אלא כשלון מהדהד. יש בה זלזול בדורות הבאים ובורות באשר לסיכונים לישראל ולאזור הכרוכים בשינוי האקלים. דו"ח מקנזי שהוגש לממשלה לפני כחודש, שהוא הבסיס להתמקחות הבין-משרדית היום, הוא מסמך נטול חזון פוליטי. הוא תרגיל חשבונאי שלקח את התכנית המשקית הקיימת של ישראל לעשורים הקרובים, חישב את כמות פליטות גזי החממה שתיווצר בגינה, והציע כמה שיטות איך לצמצם אותה בהשקעת משאבים מינימאלית. אלא שגיליון חישובים לא יכול לבוא במקום חזון. ממשלת חזון ומנהיגות היתה עושה דיוק להיפך. ראשית קובעת יעד – למשל צמצום של 5% ביחס לפליטות ב 1990. ואז מציבה את השאלה איך להגיע ליעד שקבענו. התשובה היתה מחייבת שינויים מרחיקי לכת, בעיקר בתחום ייצור האנרגיה והתחבורה. אך היא היתה פותחת דיון פוליטי משמעותי ורציני. זה אגב ההיגיון של ועידת האקלים בקופנהאגן. קודם קובעים יעדים שנובעים מפרוגנוזה מדעית, ואז מחפשים דרכים איך לממש אותה. אולי הועידה בקופהאגן, והמבוכה הישראלית שם, יהיו השיעור המאוחר שיביא את החלפת הדיסקט המיוחלת בציבור ובהנהגה הישראלים.