ארכיון

Archive for the ‘גרינפיס’ Category

שעת כדור הארץ 2011 מגיעה אחרי שנה של כאוס אנרגטי

שעת כדור הארץ מצויינת השנה זו הפעם החמישית. חשיבות האירוע ביכולתו למקד תשומת לב במשבר האקלים. הוא מזכיר לאלה שעוד צריך להזכיר להם שבנות יענה עוד אף פעם לא הצליחו להביא שינוי, ושעתיד הביוספירה תלוי ביכולתה של הקהילה הבינלאומית לצמצם את ההתחממות הגלובלית ולהסתגל בזמן להשפעות שלה. החיסרון הוא כמובן שפוליטיקאים וקובעי מדיניות נוטים להתבלבל ולחשוב שצילום עם כוכבי רוק על במה בכיכר העיר או רגע טלביזיוני חבוט של ספירה לאחור והורדה סמלית של שאלטר לשעה הם תחליף לפעולה של ממש.

אבל בואו נתמקד לרגע בפוטנציאל החיובי של אירועים כאלה כצמתים לחשבון נפש.

השנה שחלפה מאז שעת כדור הארץ הקודמת של אביב 2010 היתה שונה מקודמותיה. אירועים בלתי צפויים שהתרחשו בפינות מגוונות של העולם הבליטו את שכל הקשור למקורות אנרגיה ולטכנולוגיות של אספקת החשמל אנחנו בעידן דמדומים. תחום האנרגיה זקוק יותר מכל דבר אחר ליציבות. במקום זה הוא קיבל בשנים עשר החודשים האחרונים מנות גדושות של זעזועים מטלטלים.
אביב וקיץ 2010 עמדו בסימן דליפת הנפט האדירה במפרץ מכסיקו. מכל הכשלים שהתגלו במהלך האירוע האומלל ההוא, המטריד ביותר הוא הגילוי שעתודות הנפט העולמיות ירדו כבר לרמה שמכריחה את מחפשי הנפט לגרד את התחתית. המאבק לתיקון הצינור שפקע הסתבך כי פי באר הנפט נמצא בעומק רב מתחת פני הים. לפני עשור או שניים יכלו לוותר על קידוחים כאלה ולהתמקד במקומות נגישים יותר. ההתמכרות העמוקה לנפט ומוצריו והעובדה שבארות רבות כבר מפיקות פחות היא שדחפה את בעלת הקידוח בריטיש פטרוליאום, לעגל פינות ולנצל את הפרצות בחוק חיפושי הנפט האמריקני כדי לנהל קידוח מופקר ומסוכן. תשומת לב נוספת לסיכונים הכרוכים בקידוחי נפט במאמגרים תת ימיים שהנגישות אליהם קשה הגיעה בסתיו, כשפעילי גרינפיס בבריטניה השתלטו למשך כמה ימים על אסדת הקידוח 'קארן אויל' ליד חופי גרינלנד ועיכבו את השטתה לאתר כזה.

בינואר 2011, כמה חודשים אחרי אירועי הסתיו במכסיקו ובצפון האוקינוס האטלנטי, הגיעו הטלטלות בעולם הערבי, שטרם הסתיימו. מצרים ולוב אחראיות ביחד לכשניים וחצי אחוזים מן הנפט והגז הטבעי בשוק העולמי. סעודיה אחראית לכחמשה עשר אחוז מכלל הנפט הנוכחי, ולכארבעים אחוז בעתודות. מדינות המפרץ הפרסי ואיראן תורמות ביניהן כמות דומה, ואי הוודאות הפוליטית, בטווח הבינוני והארוך, כבר שלחה את מחירי הנפט רחוק צפונה.

ואז הגיע משבר תחנות הכח הגרעיניות של יפן, עם פוקושימה כגולת הכותרת. כשל מערכות הקירור וגיבוייהן היה אמור לקרות אחת לאלף שנים אך התרחש ביום אחד בארבעה ואולי אף בששה כורים. רעידת האדמה עצרה באפן אטומטי את פעילות תחנת הכח, אך לא את הכורים, שזקוקים לשבועות כדי להירגע. החום שהמשיך להצטבר בהם היה אמור להשתחרר באמצעות מערכות קירור שמקורות הכח שלהן טבעו בגל צונאמי. אחר כך באו פיצוצים, והאומה הטכנולוגית ביותר בעולם, זו שההיסטוריה המודרנית שלה הוגדרה במידה רבה בהירושימה ובנגסקי בקיץ 1945, מצאה עצמה שוב בסיוט שמעלה תהיות על סוף עידן החשמל הגרעיני. היכולות הטכנולוגיות, המנהליות והכלכליות הגבוהות של יפן, והתכנון המדוקדק וקר הרוח לקראת יום פקודה הקטינו את הנזק. אך הם רק מבליטים את עצמת הסיכונים, ומבהירים שבמקומות אחרים היו התוצאות נוראיות פי כמה.

בשנות החמשים כשהעולם התבשר על 'אטום לשלום' הכל נראה מבטיח. כמה קילו דלק גרעיני – אורניום, ובהמשך פלוטוניום – שמונחים בכור קטן ומפיקים אנרגית חום בכמויות מפליגות. החום מוזרם באפן מבוקר החוצה, הופך מים או גז לקיטור שמניע גנרטורים. חשמל זול זורם. הטכנולוגיה בשירות הרווחה והקדמה. במהלך השנים אירעו בתחנות גרעיניות, כמו באסדות קידוח נפט, אלפי תאונות, רובן קטנות. נוסדה שיגרה של הסתרה והתמסדו נהלים שיצרו נורמליזציה. התאגידים שמייצרים כורי גרעין ותאגידי ייצור החשמל שמפעילים אותם המשיכו לפמפם לנו שלהם זה לא יכול לקרות. נציגי תעשיית הגרעין בממשלות והפקידים שעובדים בשירותם בסוכנות הגרעין של האו"ם סיפרו שאו-טו-טו מתחילה פה מהפיכת אנרגיה חלומית, זולה ונקיה, שאחריה ישקוט העולם ארבע מאות שנה.

יש לקוות שאירועי השנה האחרונה הבהירו לקברניטים שהפקת אנרגיה וייצור חשמל הם תחום מורכב, רגש ומסוכן, מלא בכל מיני דברים שיכולים להשתבש. אסון אסדת הנפט במכסיקו, חוסר השקט במזרח התיכון, משבר האקלים והסיכונים הגלומים בהרפתקאת החשמל הגרעיני מבהירים שזה הזמן לשינוי כיוון אמיתי והתרחקות מכלכלת הפחמן והגרעין. אנו זקוקים להפנייה מאסיבית, דומיננטית, של משאבים כספיים, מדעיים, טכנולוגיים ומנהלתיים לאנרגיה חלופית, נקיה ומקיימת. אם זה לא יקרה, בל נתפלא אם משנה לשנה נראה את הכאוס האנרגטי ואת הנזק הביוספרי והסבל האנושי שכרוכים בו מתעצמים ויוצאים משליטה.

דליפת הנפט במפרץ מכסיקו: האם הים הצפוני הבא בתור?

התלות בנפט גובה מחיר. את זה ראינו במפרץ מכסיקו. ובבריטניה מודאגים שמא אסדות הקידוח של בריטיש פטרוליום וחברות אחרות בים הצפוני הן הבאות בתור. דו"ח של ועדת בדקה פרלנטארית בבריטניה שפורסם השבוע הגיע למסקנה שהרגולציה בבריטניה הדוקה ומקצועית יותר, ולכן הקידוחים שם בטוחים יותר. סביבתנים שמבקשים ללכת מעבר לנפט לא משתכנעים.

הנה דיווח של הערוץ הרביעי על דו"ח אסדות הנפט, כולל ביקורת עליו של ג'ון סובן, מנכ"ל גרינפיס בריטניה.

מחצית ועידת האקלים בקנקון מאחורינו: הערכת מצב של שלושה מומחים

היה מעניין לראות בוובקאסט מקנקון ביום שני אחה"צ (כמעט חצות אצלנו) את הערכות המצב של נציגי שלושה מהארגונים האזרחיים החשובים ביותר בחזית האקלים העולמית – גרינפיס, אוקספאם והקרן להגנת חיות הבר WWF  על ועידת קנקון. השלושה הופיעו במסיבת עיתונאים משותפת של קואליצית הארגונים האזרחיים CAN. הם הציעו סיכום קצר של השבוע הראשון בועידה, ומנו את האתגרי לקראת תחילת הדיונים בהשתתפות ראשי מדינות ושרים ביום שלישי. בניגוד למסיבות עיתונאים מטעם מדינות, שתמיד נראות מאומצות ויבשות, עם מאמץ רב שלא לאמר יותר מדי, נציגי הארגונים היו חופשים יותר והביעו את דעתם על מה שנעשה ביותר כנות.

וונדל טריו (גרינפיס) קבע שאין סיכוי להסכם כולל וכובל בקנקון, ושצריך לדאוג שקנקון מכינה את הקרקע להסכם כולל בדרבן ב 2011. ראינו התקדמות מברזיל ומסין בתחום האנרגיות המתחדשות, הוא אמר, אבל דווקא המדינות המפותחות הותיקות עוד גוררות רגליים. המטרה של השבוע השני: הסכמה על הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה שניה, לצד התחייבויות חזקות יותר מן המדינות המתועשות לקיצוצי פליטות.

טים גור (אוקספאם) דיבר על השיפור המשמעותי באוירה בהשוואה לועידה הקופנהאגן. האוירה עניינית ונינוחה יותר, הוא אמר, וזה יצר כבר הסכמה בכמה נושאים. אחד מהם: קביעת שנת 1990 כשנת הבסיס היחידה למדידת השינוי ברמת הפליטה של כל מדינה. בקופנהאגן, כזכור, לא היתה שנת בסיס מוסכמת, ומדינות בחרו כאוות נפשן – רבות בהן בשנות בסיס שההשוואה אליהן תאיר אותן באור מחמיא. גם באוקספאם מצטרפים לתקוה של גרינפיס שקיוטו תזכה לתקופה שניה. אבל אסור לדעתם להזניח גם את התהליך המקביל של כתיבת מפת הדרכים לתכנית ארוכת טווח.

בענין מפת הדרכים הסביר גור שבניגוד לקופנהאגן, שם כשהגיעו ראשי המדינות לא היה למעשה טקסט מסודר שהם יכלו לדון בו, בקנקון יש טקסט שמעמיד בפני המנהיגים אופציות ברורות לבחירה.  הבעיה היא שהאופציות בניסוחיהן הנוכחיים הם עדיין עמדות קיצון. לכן על הפוליטיקאים מוטלת החובה, במהלך השבוע השניה, למצוא שבילי ביניים. בנושא המעקב אחרי ביצוע למשל, אמר גור, יש עמדה קיצונית של ארה"ב (הסדרי שקיפות מפורטים) ועמדת קיצון מנוגדת של המדינות המתפתחות, שמבקשות הסכמה רק על עקרונות מעורפלים. בצד הפיננסי יש הסכמה עקרונית על קרן ההסתגלות, אך החשש הוא שהדיון בהמשך השבוע יהיה על פרוצדורות, ולא יקדם את תחילת עבודתה המעשית של הקרן.

טראה רואו מ WWF הגדירה מה, מבחינת הארגונים אזרחיים, יהיה הישג בקנקון: השגת האלמנטים של הסכם מוצק שיסוכם במפורט בשנה הבאה בדרבן. כדי שזה יקרה, אמרה, השבוע השני אינו יכול להסתפק בהצהרות. עליו להעביר את הדיונים לפסים מעשיים. האוירה טובה. עכשיו הפוליטיקאים צריכים להביא מומנטום ואמביציה ורצון פוליטי.

ההערכות הללו חשובות, ונאמרות בכובד ראש. האנשים הצעירים הללו, המייצגים ארגונים רציניים וחדורי ערכים, מבינים היטב את גודל השעה. אך אם היה עלי להעריך את מידת האמון של שלושת הדוברים בהצלחת הועידה ולדרג את את הערכתי על מפלס התקווה שלהם על סולם מ 0 (ייאוש מוחלט) ל 10 (אמונה יוקדת) הייתי מציב אותם על 6 ספקני או מכסימום 7 ספקני.

שינוי אקלים: כך נראה קמפיין אינטרנטי מוצלח

כל מי שמתעניין בתקשורת בכלל ובקמפיין סביבתיים בני זמננו מוזמן להציץ במאמר מרתק שהופיע אתמול במוסף הכלכלה המקיימת של הגרדיאן.   המאמר משתמש בטכנולוגיות של מיפוי רשתות חברתיות ותנועות מידע ברשת האינטרנט כדי לעקוב אחרי האיזכורים וההשפעה שהיתה בחדשים האחרונים לקמפיין שמנהל ארגון גרינפיס נגד חברת סינאר מאס, זו שעוקרת יערות עד באינדונזיה ומקומות אחרים ושותלת במקומם דקלי קוקוס לייצור שמן הקוקוס, שמתגלגל אחר כך למוצרים כמו שוקולד מארס של חברת נסטלה ולדברים דומים.

פייסבוק, פחם והתחממות גלובאלית

המון חכמה, חוצפה והפוך על הפוך בסרטון החדש הזה של גרינפיס, שדוחק במרק צוקרברג, בעלי פייסבוק, להעתיק את חוות השרתים שלו מאורגון, שם החשמל מיוצר בתחנות פחמיות, למקום אחר (ולא חסרים כאלה בארה"ב) שבו רוב החשמל ברשת מגיע ממקורות אלטרנטיביים.

לצפות וליהנות!

 

ג'ון סובן על קאירן אויל, התנחלות גרינפיס על אסדת הקידוח ליד גרינלנד והתחממות כדור הארץ

פעילי גרינפיס משביתים אסדת קידוח נפט ליד חופי גרינלנד

כדאי לעקוב אחרי הסיפור הזה, שמתפתח ממש בשעות הללו. פעילי גרינפיס שיצאו מן האניה אספרנזה שמשייטת ליד גרינלנד כבר כמה שבועות, הגיעו אל אסדת קידוח של חברת קריאן אויל, טיפסו מלמטה אל החלל שין ארבעת העמודים שעליה ניצבת האסדה, הקימו אוהל שתלוי כעת כחמשה עשר מטר מעל המים הקרים מאוד של גרינלנד. המטרה: לעכב את חיפושי הנפט של האסדה, שקודחת בסלעים ווקניים בעומק רב, עד בוא מזג האויר הסוער של הסתיו
שיסיים את עונת החיפושים.

כשכלי שיט מתקרב לטווח 500 מטרים מן האסדה מתחיל הליך אוטומטי של עצירת פתאום שמפסיק את תהליך הקידוח. זה כבר קרה, כשהאספרנזה ובנותיה (הסירו המתנפחות) חמקו מבעד למשמר של אניות מלחמה דניות והגיעו עד האסדה.

הקונטקסט המיידי: האסון האקולוגי במפרץ מקסיקו חשף עד כמה רחוק יכולות חברות הנפט ללכת בניסיונותיהם לסחוט את טיפות הנפט האחרונות מאתרים שהולכים ונעשים קשים ומסוכנים לקידוח.

י.

הקונטקסט הרחב: התלות בדלק מחצבי, כולל נפט, היא המנוע העיקרי להתחממות כדור הארץ. עצירת ההתמכרות לנפט ועבר מזורז לאנרגיה מתחדשת הכרחיים להתמודדות משמעותית עם משבר האקלים.

הנה קליפ שמתאר את האניה אספרנזה
/a>

וזה קליפ שמתאר, קצת בשו-שו, את יציאת האספרנזה מנמל לונדון למסע הנוכחי שלה שמטרתו חשיפת הפרקטיקות המסוכנות של חברות הנפט הגדולות.