Archive

Archive for מרץ, 2011

נפט מפצלי שמן בשפלת יהודה: איך לא להילחם בהתחממות גלובאלית

באירוע השנתי של התנועה הסביבתית 'הגלובוס הירוק' שנערך בשבוע שעבר ב 24 במרס 2011 תל-אביב זכה מיזם פצלי השמן בשפלת יהודה בפרס 'הגלובוס השחור'.

בחירה מוצדקת של מיזם הזוי שבמסווה של מאבק בהתכרות לנפט 'רגיל' עלול לגרום לפליטת גזי חממה בכמויות גדולות הרבה יותר, בתוספת נזק סביבתי בממדים לא ידועים בשפלת יהודה.

ב 22 במרס 2011, כמה ימים לפני הטקס כתבתי ב'הארץ' את הרשימה הבאה:

בקרוב: ישראל – אדמה חרוכה

החדשות הטובות הן שבשפלת יהודה, באזור הכולל את בית גוברין, פארק עדולם ודרך היין מעגור ולוזית בצפון עד מושב לכיש בדרום, יש פצלי שמן – סלעים עם חומר אורגני שניתן להפיק ממנו דלק. החדשות הרעות הן שהכמות לא בשמיים, שהאיכות די בינונית (עודף גפרית), שתהליך ההפקה יקר ומזהם. וזה מעורר שאלה: מדוע תאגיד אמריקני בשם IDT, שעל בעלי הענין בו נמנים סגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צ'ייני, איל העתונות רופרט מרדוק, ג'ייקוב דה-רוטשילד ומייקל שטיינהארדט, טרח להקים חברת בת בשם 'מיזם האנרגיה הישראלי' (IEI), לקבל אישור לפיילוט מחקרי בשפלת יהודה ולספר לכל מי שמוכן לשמוע שהגבעות  שעליהן פסעו יהושוע, דוד וגלית מסתירות את הפיתרון למשבר האנרגיה הנוכחי?

את התשובה לתעלומה צריך לחפש בקולורדו, שמרבצי הפצלים בה גדולים ועשירים פי כמה מאלה שבשפלת יהודה. עשרות שנים מנסים מדעני 'של' לפתח טכנולוגיה להפקת נפט במישרין מפצלי שמן, כלומר בלי כריה, ריסוק וסחיטה. הרעיון שהם פיתחו נשמעה כהכלאה בין ספר של  ז'ול וורן לסרט פורנו: שדה הפצלים ינוקב במחילות צרות וארוכות, שאליהן יוחדרו גופי חימום ענקיים שתעלה את טמפרטורת האדמה ל 350 מעלות. בתום כמה שנים של אפיה ייפלט מפצלי השמן גז שיעובה לנפט. דפנות המחילה יוקפאו באמצעות קוקטייל סודי של כימיקלים, והנפט  יזרום לפני השטח.

נשמע הזוי? לא לג'ורג' בוש ולסגנו דיק צ'ייני, שכבר עשו דברים מטורפים יותר כדי להשיג נפט בעירק וגז ליד אפגניסטן. ב 2005 איפשרו השניים אתרי מחקר ופיתוח באזור עתיר פצלי שמן בקולורדו, וניסו לקדם חקיקה שתאפשר הפקה מסחרית. אחר-כך התברר שההפקה דורשת עשר תחנות כח פחמיות חדשות והשתלטות על מקורות נהר הקולורדו (התהליך דורש כמויות עתק של מים) והציבור האמריקני התעורר. הקונגרס הזמין סקר וערך שימוע ציבורי שבארבע שנים הפיק 105,000 התנגדויות. בינואר 2010 הכריז ממשל אובמה על האטת פיתוח הטכנולוגיה והחמיר את התקינה הסביבתית שתידרש מהמיזם. הפיילוט שתכננו ב IDT נדחה לזמן בלתי ידוע.

אבל אז נזכרו צ'ייני וחבריו במדינה קטנה במזרח התיכון שחוץ מקצת פצלי שמן באיכות בינונית ומצוקת מים קלה יש לה עוד כמה יתרונות ייחודיים. אחד הוא חוק נפט ניאנדרטלי מ 1953, שמסמיך פקיד במשרד התשתיות לתת למי שבא לו זיכיון חיפוש שעם בצבוץ טיפת הנפט הראשונה הופך לחזקה. השני הוא שבניגוד לחו"ל, בישראל החוק (וגם הממשלה) חיים בהכחשה מוחלטת של הנזקים הסביבתיים המצמיתים שעלולים להיות לאפיה והקפאה של חבלי ארץ נרחבים, ולא דורשים מהיזם כמעט דבר בתחום הזה. השלישי הוא שיש בישראל ממשלה שתהדס כעז עיוורת בעקבות כל מי שאומר 'השתחררות מתלות בנפט הערבי' ו'תמלוגי הנפט מממנים טרור' בפחות משבע שגיאות.

צ'ייני וחבריו מיהרו לארץ, הקימו את IEI, קיבלו זיכיון מחקר ופיתוח ב 240 אלף דונם בשפלת יהודה, והשיגו בדיוק מה שהיה חסר להם: שדה ניסויים להרפתקה שבארה"ב נחסמה כיקרה ומזהמת. אתר הניסויים המיועד הוא

בעמק האלה, מתחת תל עזקה, ממש באתר הקרב המיתולוגי של הקרב בין דוד לגלית. אתר ההפקה התעשייתית העתידי מיועד לקום ליד בית גוברין, בלב 'ארץ המערות' – אזור עשיר במערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא ובאין ספור אתרים ארכיאולוגיים מתקופת בית שני שלאחרונה פנתה ישראל לאונסק"ו במטרה להכריזו כאתר מורשת עולמית.

גיאולוגים שמכירים את השטח טוענים שגם אם תתחולל כאן פריצת דרך טכנולוגית, איכות הפצלים לא תאפשר הפקת נפט בזול ובהיקפים משמעותיים. תסריט סביר יותר הוא שבתום הניסוי המסוכן בשפלת יהודה תסגור IEI את הבאסטה, תמכור את הטכנולוגיה לחברה כמו 'של', תמתין שמחירי הנפט יטפסו לרמה שמאפשרת הפקה מסחרית מפצלים, ואז תרויח  מהתמלוגים שיזרמו מקולורדו. המורשת העולמית תיאפה עד דק, וישראל תישאר ללקק את הפצעים.

עד כאן המאמר מ'הארץ'

ולפעמים יש גם ידיעות טובות. לאיחוד האירופי יש כוונה להרכיב רשימה שחורה של סוגי אנרגיה מזהמים, כולל פצלי שמן, שייאסרו להפקה ולפיתוח.

שעת כדור הארץ 2011 מגיעה אחרי שנה של כאוס אנרגטי

שעת כדור הארץ מצויינת השנה זו הפעם החמישית. חשיבות האירוע ביכולתו למקד תשומת לב במשבר האקלים. הוא מזכיר לאלה שעוד צריך להזכיר להם שבנות יענה עוד אף פעם לא הצליחו להביא שינוי, ושעתיד הביוספירה תלוי ביכולתה של הקהילה הבינלאומית לצמצם את ההתחממות הגלובלית ולהסתגל בזמן להשפעות שלה. החיסרון הוא כמובן שפוליטיקאים וקובעי מדיניות נוטים להתבלבל ולחשוב שצילום עם כוכבי רוק על במה בכיכר העיר או רגע טלביזיוני חבוט של ספירה לאחור והורדה סמלית של שאלטר לשעה הם תחליף לפעולה של ממש.

אבל בואו נתמקד לרגע בפוטנציאל החיובי של אירועים כאלה כצמתים לחשבון נפש.

השנה שחלפה מאז שעת כדור הארץ הקודמת של אביב 2010 היתה שונה מקודמותיה. אירועים בלתי צפויים שהתרחשו בפינות מגוונות של העולם הבליטו את שכל הקשור למקורות אנרגיה ולטכנולוגיות של אספקת החשמל אנחנו בעידן דמדומים. תחום האנרגיה זקוק יותר מכל דבר אחר ליציבות. במקום זה הוא קיבל בשנים עשר החודשים האחרונים מנות גדושות של זעזועים מטלטלים.
אביב וקיץ 2010 עמדו בסימן דליפת הנפט האדירה במפרץ מכסיקו. מכל הכשלים שהתגלו במהלך האירוע האומלל ההוא, המטריד ביותר הוא הגילוי שעתודות הנפט העולמיות ירדו כבר לרמה שמכריחה את מחפשי הנפט לגרד את התחתית. המאבק לתיקון הצינור שפקע הסתבך כי פי באר הנפט נמצא בעומק רב מתחת פני הים. לפני עשור או שניים יכלו לוותר על קידוחים כאלה ולהתמקד במקומות נגישים יותר. ההתמכרות העמוקה לנפט ומוצריו והעובדה שבארות רבות כבר מפיקות פחות היא שדחפה את בעלת הקידוח בריטיש פטרוליאום, לעגל פינות ולנצל את הפרצות בחוק חיפושי הנפט האמריקני כדי לנהל קידוח מופקר ומסוכן. תשומת לב נוספת לסיכונים הכרוכים בקידוחי נפט במאמגרים תת ימיים שהנגישות אליהם קשה הגיעה בסתיו, כשפעילי גרינפיס בבריטניה השתלטו למשך כמה ימים על אסדת הקידוח 'קארן אויל' ליד חופי גרינלנד ועיכבו את השטתה לאתר כזה.

בינואר 2011, כמה חודשים אחרי אירועי הסתיו במכסיקו ובצפון האוקינוס האטלנטי, הגיעו הטלטלות בעולם הערבי, שטרם הסתיימו. מצרים ולוב אחראיות ביחד לכשניים וחצי אחוזים מן הנפט והגז הטבעי בשוק העולמי. סעודיה אחראית לכחמשה עשר אחוז מכלל הנפט הנוכחי, ולכארבעים אחוז בעתודות. מדינות המפרץ הפרסי ואיראן תורמות ביניהן כמות דומה, ואי הוודאות הפוליטית, בטווח הבינוני והארוך, כבר שלחה את מחירי הנפט רחוק צפונה.

ואז הגיע משבר תחנות הכח הגרעיניות של יפן, עם פוקושימה כגולת הכותרת. כשל מערכות הקירור וגיבוייהן היה אמור לקרות אחת לאלף שנים אך התרחש ביום אחד בארבעה ואולי אף בששה כורים. רעידת האדמה עצרה באפן אטומטי את פעילות תחנת הכח, אך לא את הכורים, שזקוקים לשבועות כדי להירגע. החום שהמשיך להצטבר בהם היה אמור להשתחרר באמצעות מערכות קירור שמקורות הכח שלהן טבעו בגל צונאמי. אחר כך באו פיצוצים, והאומה הטכנולוגית ביותר בעולם, זו שההיסטוריה המודרנית שלה הוגדרה במידה רבה בהירושימה ובנגסקי בקיץ 1945, מצאה עצמה שוב בסיוט שמעלה תהיות על סוף עידן החשמל הגרעיני. היכולות הטכנולוגיות, המנהליות והכלכליות הגבוהות של יפן, והתכנון המדוקדק וקר הרוח לקראת יום פקודה הקטינו את הנזק. אך הם רק מבליטים את עצמת הסיכונים, ומבהירים שבמקומות אחרים היו התוצאות נוראיות פי כמה.

בשנות החמשים כשהעולם התבשר על 'אטום לשלום' הכל נראה מבטיח. כמה קילו דלק גרעיני – אורניום, ובהמשך פלוטוניום – שמונחים בכור קטן ומפיקים אנרגית חום בכמויות מפליגות. החום מוזרם באפן מבוקר החוצה, הופך מים או גז לקיטור שמניע גנרטורים. חשמל זול זורם. הטכנולוגיה בשירות הרווחה והקדמה. במהלך השנים אירעו בתחנות גרעיניות, כמו באסדות קידוח נפט, אלפי תאונות, רובן קטנות. נוסדה שיגרה של הסתרה והתמסדו נהלים שיצרו נורמליזציה. התאגידים שמייצרים כורי גרעין ותאגידי ייצור החשמל שמפעילים אותם המשיכו לפמפם לנו שלהם זה לא יכול לקרות. נציגי תעשיית הגרעין בממשלות והפקידים שעובדים בשירותם בסוכנות הגרעין של האו"ם סיפרו שאו-טו-טו מתחילה פה מהפיכת אנרגיה חלומית, זולה ונקיה, שאחריה ישקוט העולם ארבע מאות שנה.

יש לקוות שאירועי השנה האחרונה הבהירו לקברניטים שהפקת אנרגיה וייצור חשמל הם תחום מורכב, רגש ומסוכן, מלא בכל מיני דברים שיכולים להשתבש. אסון אסדת הנפט במכסיקו, חוסר השקט במזרח התיכון, משבר האקלים והסיכונים הגלומים בהרפתקאת החשמל הגרעיני מבהירים שזה הזמן לשינוי כיוון אמיתי והתרחקות מכלכלת הפחמן והגרעין. אנו זקוקים להפנייה מאסיבית, דומיננטית, של משאבים כספיים, מדעיים, טכנולוגיים ומנהלתיים לאנרגיה חלופית, נקיה ומקיימת. אם זה לא יקרה, בל נתפלא אם משנה לשנה נראה את הכאוס האנרגטי ואת הנזק הביוספרי והסבל האנושי שכרוכים בו מתעצמים ויוצאים משליטה.