Archive

Archive for דצמבר, 2010

ועידת קנקון: נקודת מפנה לאקלים?

האבק מתחיל לשקוע על הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם שננעלה בשבת האחרונה בקנקון. אפשר לגשת לסיכום התוצאות ולמבט קדימה.

ראשית, ההחלטות שקיבלה הועדה מסמנות תבוסה ניצחת למכחישי האקלים. לקראת ועידת קופנהאגן ב 2009 התגברה עצמת המתקפה הכאילו-מדעית נגד הקונצנזוס המדעי בענין משבר האקלים. תאגידים כמו חברת זיקוק איחסון והובלת הנפט של האחים קוך (קוץ') הפנו סכומי עתק למימון מכוני מחקר מפוקפקים. המטרה לא היתה קידום המחקר אלא קיעקוע הקביעה המקובלת על רוב המדענים שמשבר האקלים הנוכחי הוא מעשה ידי אדם. כי אם הקביעה הזו נעלמת, נעלמת איתה גם הדרישה לשרוף פחות פחם, נפט וגז ותאגידים כמו האחים קוך יכולים להמשיך ולהרויח.

הכישלון בקופנהאגן אולי לא נבע מקמפיין ההכחשה, אבל גם לא תרם להפגתו. לקראת הועידה בקנקון התגברה שוב המתקפה ואז למרבה המזל קרסה לחלוטין ברגע האמת. הועידה החליטה פה אחד לקצץ מיליארדי טונות מהכמות השנתית של גזי חממה שנפלטת אטמוספירה. היא עשתה זאת בידיעה ברורה שהעלות המצטברת של החלטה כזו היא מאות מיליארדי דולרים. זו עדות ברורה לכך שב 193 מדינות יש ממשלות שממשיכות לסמוך על הסמכות והאינטגריטי של הממסד המדעי, ומסרבות להיכנע למניפולציות האינטרסנטיות של הימין הכלכלי.

ההתפתחות הזו היא מרשימה ומעוררת תקוה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. עיתונאים בורים ועורכים שטחיים וחסרי אחריות ימשיכו מן הסתם להתפתות מפעם לפעם ולתאר 'מחלוקת' ו'ויכוח מדעי'. אבל לאט לאט גם הם יבינו שבין המדענים האמיתיים אין שום מחלוקת על משבר האקלים. להיפך. הם חולקים כאן הסכמה מדעית נדירה, כמעט מקיר לקיר. בקיצור, אחרי קנקון יותר ויותר אנשים – בוודאי אלה שבעמדות מפתח משפיעות – מבינים שקמפיין הכחשת האקלים הוא סוס מת. עכשיו הם מוכנים להפנות את האנרגיה לאיפה שבאמת צריך אותה – צמצום משבר האקלים והסתגלות אליו.

עכשיו לתוצאות המהותיות של הועידה. המטרה, כזכור היתה הסכם גלובלי שיהיה שאפתני, הוגן, מחייב.

האם הסכם קנקון שאפתני? התשובה היא חיובית. הועידה קבעה חד משמעית שהיעד המוסכם הוא עצירת עצירת הטמפרטורה הגלובלית ברמה שלא תעלה על 2 מעלות צלסיוס מעל הטמפרטורה העולמית הממוצעת שהיתה בפרוס המהפיכה התעשייתית. בטווח הארוך יותר היעד הוא להתייצב על רמת חום נמוכה אף יותר. זה יעד שאפתני וגם קשה להשגה. אבל הוא בלתי מתפשר, וזה חשוב.

מדד שני לשאפתנות של הסכם קנקון הוא ש 35 המדינות המפותחות הרשומות בנספח 1 לפרוטוקול קיוטו הסכימו להגדיל משמעותית את גודל הקיצוץ שלהן בפליטת גזי חממה. תזכורת: המחוייבות הנוכחית שלהם, שחלק אף עומדות בו בכובד, היא לרדת, עד שנת 2012, לכמות פליטות גזי חממה שתהיה נמוכה ב 5% מרמת הפליטות שלהן ב 1990. בקנקון הן הסכימו להוריד עד 2020 את רמת הפליטות לרמה נמוכה ב 25 עד 40 אחוז מהכמויות שפלטו ב 1990. הועידה הסכימה פה אחד גם שכל המדינות, כולל המתפתחות והכי פחות מפותחות, יצמצמו פליטות, אך במקרה שלהן היא לא קבעה בכמה ומתי.

מה בכל זאת חסר בהסכם השאפתני של קנקון? שנת יעד לתחילת ירידת כמות הפליטות השנתית הגלובלית. כן, למרות פרוטוקול קיוטו והרצון הטוב של כולם, האנושות עדיין פולטת לאטמוספירה בכל שנה יותר גי חממה מהשנה הקודמת. התקווה היתה שבקנקון תוכרז השנה שבה תתהפך המגמה, וכמות הפליטות הגלובלית תתחיל לרדת. זה לא קרה. אולי בועידה בדרבן בדצמבר 2011.

האם הסכם קנקון הוגן? גם כאן התשובה היא כן. המסמכים עליהם הסכימו בועידה מלאים התיחסויות המשקפות מחוייבות עמוקה לפיתוח במדינות העניות. זה עקרון מוצק, והוא שריר גם אם הדבר אומר ויתור על קיצוץ פליטות (או אפילו הגברתן) בשנים הקרובות כחלק ממאמצי הפיתוח הכלכלי במדינות העניות. מרכיב נוסף המציין הוגנות הוא תחילת פעולתה ב 2012 של קרן ההסתגלות הגלובלית. מטרתה היא הקמת צינור שדרכו יעבירו המדינות העשירות, אלו שאחראיות יותר להיווצרות משבר האקלים, כספים למדינות שיסבלו יותר. הקרן תצא לדרך עם 30 מיליארד לשנה (חציו אגב מיפן), ותגיע עד 2020 למחזור של 100 מיליארד דולר בשנה. היא תנוהל במעורבות המדינות המתפתחות. היא גם תהיה פחות בירוקרטית.

האם הסכם קנקון הוא מחייב? לא ממש. וודאי שלא יותר מכל אמנה או הסכם בינלאומי, שתמיד מבוססים יותר על רצון טוב והסכמות הדדיות ופחות על אכיפה ולחץ. בתחום הזה, אגב, עשוי לחול שיפור בועידה השנתית הבאה בדרבן בדצמבר 2011.

לסיום, ההצלחה היחסית בקנקון היא חשובה כי היא השיבה משהו מהאמון של המדינות – והציבור העולמי – באו"ם כזירה משמעותית להתקדמות בתחום האקלים. האלטרנטיבה – קריסת ועידת האקלים של האו"ם לפני שנוצרה מסגרת חלופית – היתה עלולה להוביל לכאוס אקלימי מסוכן, ולייאוש מצמית.

בקרוב – פוסט על המשמעויות של הסכמי קנקון לישראל, כולל דיון בועדת ההגיוי הלאומית לקיצוץ גזי חממה בראשות מנכ"ל האוצר.

 

ועידת האקלים בקנקון ננעלה: ציפיות נמוכות. הסכם פושר. שמחה מאופקת

.

בשבת בבוקר בקנקון, מכסיקו (אחר הצהריים בארץ) הגיעה הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם לסיום. המליאה אימצה את הצעות ההחלטה שהעבירו אליה קבוצות העבודה השונות, ושזכו לליטוש אחרון בידי השרים וראשי המדינות שישבו על המדוכה בימים האחרונים.

הציפיות מהועידה היו נמוכות, ולכן ההסכם שהתקבל, שאינו שאפתני או רדיקלי במיוחד, יתקבל מן הסתם אצל רבים המעורבים בתהליך כמשהו שמכיל מעט מדי אך לא בא מאוחר מדי. מעל הכל, היכולת להגיע להסכם בועידה ארוכה, מורכבת ומשמעותית כל כך, חיזקה מאוד את האמון שיש למדינות וארגונים ברחבי העולם באו"ם כזירה אפקטיבית למאבק בשינוי האקלים. כישלון בקנקון מהוג שהיה בקופנהאגן היה יכול לסתום את הגולל על היומרה של האו"ם להיות גורם מוביל במאבק הזה, שרבם רואי בו מאבק על השרדות הציביליבזציה האנושית כפי שאו מכירים אותה.

עיקרי העסקה:

  • כל המדינות – גם המתפתחות – יצמצמו פליטות
  • המדינות המתועשות יצמצו את הפליטות שלהן לכדי 25 עד 40 אחוז מהפליטות שנרשמו בהן ב 1990, זאת עד 2020.
  • מדינות עולם שלישי שימנעו בירוא יערות ויטפחות איזורי שימור טבע יקבלו על כך מימון מהמדינות העשירות
  • קרן הסתגלות תעביר 30 מיליאר דולר למדינות עניות להתמודדות עם שינוי האקלים עתה, והסכום יעלה ל 100 מיליארד בשנה בעתיד.
  • ניהול הקרן יהיה במעורבות מוגברת של מדינות עולם שלישי
  • הקלות בהעברת טכנולוגיות דלות פחמן ואנרגיה ירוקה למדינות המתפתחות.
  • סין, ארה"ב ומדינות אחרות שפולטות כמויו גדולות של גזי חממה יפתחו את שעריהן לפיקוח בינלאומי על רמות הפליטה והעמידה ביעדי צמצום.
  • התהליך כולו יעבור בחינה מדעית בתום חמש שנים.

כאן אפשר לראות את נוסח ההחלטה שהתקבל על קרן ההסתגלות החדשה

וכאן על עתיד פרוטוקול קיוטו

וכאן על שיתוף פעולה ארוך טווח.

ועידת האקלים בקנקון – הישורת האחרונה

ביום ששי, היום האחרון לפני יום הנעילה המתוכנן של ועידת האקלם קנקון, עבר מרכז הכובד לדיונים בדלתיים סגורות בקבוצות שרים קטנות. העבודה היתה קדחתנית, ובשלב מסויים היתה תקווה שכבר בששי אחה"צ (שעון קנקון) תובא הצעת החלטה למליאה. אבל המועד הזה נדחה. במקום זה פורסם בשלוש אחה"צ (11 בלילה שבין ששי לשבת על פי שעון ישראל) טקסט חדש שבכוונת השרים להביא להחלטה במליאת הועידה בשבת ב 8 בבוקר (4 אחה"צ שעון ישראל).

מהדיווחים – הנה אחד באתר של הגרדיאן הלונדוני לקראת חצות (שעון ישראל) ביום ששי- וכאן הניוזלטר היומי 'אקו' של קואליצית האקלים CAN – עולה שהטקסט על קיוטו מתקדם בכיוון הנכון. יש בו איזכור חשוב של הפער העצום הקיים בין מחוייבויות צימצום הפליטות שנתנו המדינות העשירות בפרוטוקול קיוטו לבין כמות פליטה שתבטיח שהטמפרטורה העולמית הממוצעת לא תעלה ביותר מ 2 מעלות: ההבדל הוא ג'יגאטון – כלומר מיליארד טון CO2 בכל שנה. הטקסט כולל גם התחייבות של המדינות המתועשות להפחית פליטות ברמה שמתבקשת מדו"חות הפאנל המדעי על שינוי אקלים, כלומר בין 25 ל 40 אחוז מרמת הפליטות שלהן ב 1990, עד 2020. טקסטים נוספים מקבוצות השרים שעוסקות בפרוטוקול קיוטו ומאלו שעוסקות בשיתוף פעולה ארוך טווח מעבר לקיוטו צפויות ב 8 בערב שעון קנקון (6 בשבת בבוקר שעון ישראל).

השאלה הגדולה היא האם אפשר יהיה להתכנס להסכמה כוללת עד  המליאה המסכמת בשבת בבוקר שעון קנקון. זה כלל לא מובטח, במיוחד כשרוסיה הצטרפה ביום חמישי להתנגדות הנחרצת של יפן להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אם זו עמדה אמיתית, ולא רק קלף מיקוח, הצלחת הועידה בסכנה של ממש. וקיימת כמובן בעית התחולה המשפטית של ההתחייבויות. הודו וסין הודיעו שהן מוכנות לשקול שהתחייבויותיהן במסגרת פרוטקול קיוטו ב' יהיו מחייבות משפטית – וזה ריכוך בעמדתן. אם זה יהיה, ארה"ב תישאר כמתנגדת עיקרית לרעיון הזה, וכמחבלת רצינית ביכולת להגיע להסכמה.

הלילה עוד ארוך, ודי ברור שהצירים ייצאו מקנקון עם נוסח מוסכם כשלהו. השאלה היא האם בדרך להסכמה כזו הם ייאלצו להתפשר על נוסח כללי, מסורס ומעורפל כמו בקופנהאגן, או שהפעם הסיכום יהיה שאפתני ורציני יותר.

ועידת האקלים בקנקון: יפן נגד קיוטו

הימים הראשונים של פגישות העבודה בהשתתפות ראשי המדינות והשרים בועידת האקלים בקנקון עומד בסימן ההתעקשות היפנית שלא להסכים לתקופת תחולה שניה של פרוטוקול קיוטו.

תזכורת: ב 1997 יפן אירחה את ועידת האקלים של האו"ם בעיר קיוטו, שבמהלה הוסכם על הכלי האופרטיבי העיקרי שהקהילה הבינלאומית תפעיל במטרה להיאבק במשבר האקלים. כמו מסמכים אחרים בזירה הבינלאומית, פרוטוקול קיוטו הוא מסמך חסר שיניים של ממש. אך להגנתו ניתן לאמר שהוא משרטט את הקוים הכלליים של משטר הפליטות העתידי שעשוי למתן את קצב התחממות. יש בפרוטוקול אבחנה בין כ 35 המדינות המפותחות לכל היתר. המדינות המפותחות התחייבו במסגרתו שעד 2012 הן יצמצמו את פליטת גזי החממה שלהן לרמה שתהיה נמוכה בכמה אחוזים מסך הפליטות ב 1990. הן גם הבטיחו להעביר כספים למדינות המתפתחות לטובת מימון פרויקטים של צמצום פליטות והסתגלות לפגעי המצב האקלימי הפוסט נורמאלי, ועוד. חלק מהן עמדו בהתחייבויות הללו, אחרות פחות. המדינות המתפתחות והפחות מתפותחות לא לקחו על עצמן התחייבויות צמצום, והן מחוייבות רק לעקוב אחר פליטת גזי החממה משטחיהן ולדווח באדיקות למוסדות אמנת המסגרת על האו"ם על שינוי אקלים. הפרוטוקול, במלים אחרות, רחוק מאידיאלי. אבל הוא מתוחזק ומטופל מאז 1997 בסדרה בלתי פוסקת של דיונים מקצועיים ופוליטיים, והוא הדבר המוחשי היחידי שיש לנו בהתמודדות עם האקלים שקם עליה פתאום.

ככל שאנו מתקרבים לדצמבר 2012 – מועד פקיעת תוקפו של הפרוטוקול – מתגברים החששות שהעולם עלול למצוא עצמו ללא שום כלי למאבק במשבר האקלים. לכן, כברירת מחדל (ולא כאופציה מועדפת) פנו ארגוני סביבה רבים, וממשלות מדינות בעולם השלישי, לאופציה של מיזעור הנזק: כדי שב 1 בינואר 2013 נעמוד פני שוקת שבורה שתתן לגיטימציה להפקרות אקלים טוטאלית, ניקח את הפרוטוקול הקיים, נשכלל ונעדכן אותו, נאריך את תקפו ונצא בהרגשה שלפחות עשינו משהו. האיחוד האירופי ובריטניה תומכים. מדינות תעשייתיות אחרות מתנגדות. אבל את דגל ההתנגדות במסדרונות הועידה נושאת דווקא יפן, שכבר הודיעה שהיא מסרבת בכל תוקף לדון באפשרות הזו. ובועידה גלובלית שיכולה להתקדם רק עם קונזצנזוס, זה מקל גדול בתוך הגלגלים.

לא כל כך ברור מדוע הדגל הזה כל כך חשוב למדינה שנתנה לועידת האקלים את קיוטו להחזיר את המותג הקרוי על שם הבירה העתיקה והיפה שלה מקדמת הבמה של המאבק בשינוי אקלים אל המחסן האחורי של ההיסטוריה. יאמאדה, השגריר היפני לענין דיוני האקלים, שהתראיין ל'גרדיאן' ביום רביעי ה 8 בדצמבר, נשאל מדוע הם עושים זאת ואמר, פחות או יותר 'ככה'. אחר כך הוא הסכים רק להוסיף שהסיבות 'יותר מדי מסובכות להסביר'. אך העמדה שרירה, ומרכזת תשומת לב רבה לקראת ימי הועידה האחרונים.

יפן מוצאת עצמה תחת לחץ רב מבאי הועידה, כולל בדרג השרים וראשי המשלחות, למתן את דעתם ולאפשר פשרה. אבל בשלב זה לא נראה שזה מצליח. זה מצב מעט פרדוקסלי, אבל בתחום האקלים יפן היא מדינה של הפכים. יצרנית הרכב הגדולה בעולם, ואחת המדינות תעשייתיות המובילות, יפן הודיעה בקופנהאגן על נכונותה לממן לבדה כמעט 50% מקרן ההסתגלות שמנסה האו"ם לבנות כדי להושיט עזרה למדינות העניות שייפגעו ראשונות מפגעי האקלים. בחזית הפנימית שלה יפן הצליחה לצמצם באפן מרשים ביותר את רמת פליטת גזי חממה שלה, ובאפן כללי נחשבת לאזרחית נאמנה וקונסטרוקטיבית בקהילת המאבק הגלובלי בשינוי אקלים. מצד שני, יאמאדה הודה בעצמו שיפן 'עושה בעיה גדולה לכולם' עם המחסום הגדול, החלטי והפומבי שהיא הציבה בדרך לקיוטו ב', והמשיך להתעקש על הצורך – והאפשרות – למצוא 'ניסוחים חדשים שלא יהיו משביעי רצון לכולם אבל יהיו מקובלים' לגבי ההסכמים ארוכי הטווח שיחליפו את פרוטוקול קיוטו.

וגם: כדאי לקרוא את הסיכום היומי של דיוני קנקון מן ה 8 בדצמבר שהפיץ ארגון CAN. הסיכום, שנקרא אקו, נכתב בידי פעילי הארגון בכל יום מימי הועידות הסביבתיות החשובות מאז ועידת שטוקהולם 1972. לעתים הוא אינףורמטיבי, לעתים- כמו הפעם – הוא יותר נייר עמדה. אבל הוא תמיד נכתב על בסיס ידע מרשים של הקונטקסט ועל בסיס התרשמות ישירה של הכותבים עם מה שקורה בועידה עצמה.

ולסיום – ראיון עם ביל מקקיבן, בקנקון, על הארגון 350 (שמטרתו הורדת כמות ה CO2 הצבורה באטמוספירה ל 350 חלקי מיליון. בראיון הוא מספר על הקמת הארגון, על התפקיד של אמנות ואמנים בקמפיין , ועל הסבל הצפוי בגלל שינוי אקלים.

 

מחצית ועידת האקלים בקנקון מאחורינו: הערכת מצב של שלושה מומחים

היה מעניין לראות בוובקאסט מקנקון ביום שני אחה"צ (כמעט חצות אצלנו) את הערכות המצב של נציגי שלושה מהארגונים האזרחיים החשובים ביותר בחזית האקלים העולמית – גרינפיס, אוקספאם והקרן להגנת חיות הבר WWF  על ועידת קנקון. השלושה הופיעו במסיבת עיתונאים משותפת של קואליצית הארגונים האזרחיים CAN. הם הציעו סיכום קצר של השבוע הראשון בועידה, ומנו את האתגרי לקראת תחילת הדיונים בהשתתפות ראשי מדינות ושרים ביום שלישי. בניגוד למסיבות עיתונאים מטעם מדינות, שתמיד נראות מאומצות ויבשות, עם מאמץ רב שלא לאמר יותר מדי, נציגי הארגונים היו חופשים יותר והביעו את דעתם על מה שנעשה ביותר כנות.

וונדל טריו (גרינפיס) קבע שאין סיכוי להסכם כולל וכובל בקנקון, ושצריך לדאוג שקנקון מכינה את הקרקע להסכם כולל בדרבן ב 2011. ראינו התקדמות מברזיל ומסין בתחום האנרגיות המתחדשות, הוא אמר, אבל דווקא המדינות המפותחות הותיקות עוד גוררות רגליים. המטרה של השבוע השני: הסכמה על הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה שניה, לצד התחייבויות חזקות יותר מן המדינות המתועשות לקיצוצי פליטות.

טים גור (אוקספאם) דיבר על השיפור המשמעותי באוירה בהשוואה לועידה הקופנהאגן. האוירה עניינית ונינוחה יותר, הוא אמר, וזה יצר כבר הסכמה בכמה נושאים. אחד מהם: קביעת שנת 1990 כשנת הבסיס היחידה למדידת השינוי ברמת הפליטה של כל מדינה. בקופנהאגן, כזכור, לא היתה שנת בסיס מוסכמת, ומדינות בחרו כאוות נפשן – רבות בהן בשנות בסיס שההשוואה אליהן תאיר אותן באור מחמיא. גם באוקספאם מצטרפים לתקוה של גרינפיס שקיוטו תזכה לתקופה שניה. אבל אסור לדעתם להזניח גם את התהליך המקביל של כתיבת מפת הדרכים לתכנית ארוכת טווח.

בענין מפת הדרכים הסביר גור שבניגוד לקופנהאגן, שם כשהגיעו ראשי המדינות לא היה למעשה טקסט מסודר שהם יכלו לדון בו, בקנקון יש טקסט שמעמיד בפני המנהיגים אופציות ברורות לבחירה.  הבעיה היא שהאופציות בניסוחיהן הנוכחיים הם עדיין עמדות קיצון. לכן על הפוליטיקאים מוטלת החובה, במהלך השבוע השניה, למצוא שבילי ביניים. בנושא המעקב אחרי ביצוע למשל, אמר גור, יש עמדה קיצונית של ארה"ב (הסדרי שקיפות מפורטים) ועמדת קיצון מנוגדת של המדינות המתפתחות, שמבקשות הסכמה רק על עקרונות מעורפלים. בצד הפיננסי יש הסכמה עקרונית על קרן ההסתגלות, אך החשש הוא שהדיון בהמשך השבוע יהיה על פרוצדורות, ולא יקדם את תחילת עבודתה המעשית של הקרן.

טראה רואו מ WWF הגדירה מה, מבחינת הארגונים אזרחיים, יהיה הישג בקנקון: השגת האלמנטים של הסכם מוצק שיסוכם במפורט בשנה הבאה בדרבן. כדי שזה יקרה, אמרה, השבוע השני אינו יכול להסתפק בהצהרות. עליו להעביר את הדיונים לפסים מעשיים. האוירה טובה. עכשיו הפוליטיקאים צריכים להביא מומנטום ואמביציה ורצון פוליטי.

ההערכות הללו חשובות, ונאמרות בכובד ראש. האנשים הצעירים הללו, המייצגים ארגונים רציניים וחדורי ערכים, מבינים היטב את גודל השעה. אך אם היה עלי להעריך את מידת האמון של שלושת הדוברים בהצלחת הועידה ולדרג את את הערכתי על מפלס התקווה שלהם על סולם מ 0 (ייאוש מוחלט) ל 10 (אמונה יוקדת) הייתי מציב אותם על 6 ספקני או מכסימום 7 ספקני.

בין ועידת האקלים בקנקון לשריפה בכרמל: מפריטים את העולם למוות

ועידת האקלים בקנקון, כך נראה לעת עתה, לא תתפזר בטרם עת. במהלך סוף השבוע איימו תשע ממדינות אמריקה הלטינית לנטוש את הועידה. הם הבהירו שאם המסמך שמכינה מזכירות הועידה לדיון המכריע בהשתתפות שרים וראשי מדינות שאמור להתחיל השבוע לא יכלול את האפשרות המועדפת על רוב המדינות המתפתחות, שהיא הארכת תקופת התחולה של פרוטוקול קיוטו לעשור נוסף, הן הולכות הביתה. המסמך הופץ ביום ראשון, ויש בו התיחסות עמומה לפרוטוקול קיוטו. זה לא מבטיח שבסוף השבוע יוחלט על הארכת תחולת הפרוטוקול. סביר יותר שלא. אבל הלטיניות רקעו ברגליים, קיבלו משהו להתחיל איתו את השבוע, והועידה ממשיכה.

השאלה האמיתית שמתחדדת בקנקון היא האם ועידות או"ם עתירות משתתפים ותלויות קוצנזוס מסוגלות בכלל לקרב אותנו לפתרון. גם אם הועידה תצליח להתכנס סביב פתרון בענין קרן ההסתגלות, וגם אם ההתקרבות בין ארה"ב לסין בנושא המעקב והוידוא אחר פליטות אכן תבשיל להסכמה פורמאלית, בשאלת הליבה לא תהיה התקדמות בועידה הזו. גם בסוף השבוע הבא לא נדע איך הקהילה הבנלאומית מתכוונת לצמצם את כמות ה CO2 שצבורה באטמוספירה ואיך היא מתכוונת למנוע מהטמפרטורה הממוצעת עולמית לזנק בעשורים הקרובים ביותר מ 2 מעלות.

וזה מדאיג. מדאיג מאוד. הערכה חדשה של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב שפורסמה לאחרונה מתריעה על עליה בת ארבע מעלות בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עד שנת 2060. וההבדל בין שתיים מעלות לארבע, הוא, אגב, עולם ומלואו. עלית הטמפרטורה העולמית הממוצעת ביותר ממעלה וחצי מקרבת מאוד את הנקודה שבה מנגנוני ההיזון החוזר הכרוכים בשינוי האקלים (כולל שריפות יערות בקנה מידה גדול) ייכנסו למעגל קסמים מהיר והרסני. אם זה יקרה, גרף ההתחממות עלול להזדקר עוד יותר, ולשים ללעג את כל מי שמנסה להתנבא היום על הטמפרטורה שתשרור בעוד שלושים או ארבעים שנה. אם זה יקרה, אי אפשר יהיה להעריך את קצב ההתחממות, ועוד פחות מזה למתן אותה. מאות מיליונים ואולי יותר יגלו שארצותיהם לא יכולות עוד להאכיל אותם. יהיה רע לתפארת.

מנהיגי העולם יגיעו לקנקון עם רצון טוב למראית עין, ויתנהלו בדיונים באורח ענייני ומנומס ומקצועי. אבל בסוף השבוע הם צפויים להצביע לנוסח שיאפשר להם להיבחר עוד פעם בארצותיהם. מנהיגות עולמית של אנשים עם שיעור קומה וחזון שמוכנים לשלם מחיר פוליטי יקר על הליכה בדרך בלתי פופולארית איננה בנמצא.

גם אצלנו קורה דבר דומה: מפלגות השלטון מורכבות מפוליטיקאים שמצביעים על פי החישובים של מה יחזיר אותם אל הכסא לעוד קדנציה. לכן לא רואים אצלנו בעשורים האחרונים פוליטיקאים ממפלגות השלטון שמוכנים להתייצב מול הטייקונים, אלה שמקבלים מן הציבור מתנות ענק כל פעם שמגיע עוד חג של דת ההפרטה שהשתלטה עלינו, ולהודיע להם שנגמרה החגיגה. להיפך: עסקנינו, מנתניהו ועד אחרון הח"כים של הקואליציה, טרודים בלי הרף בהגדלת הנתחים שיעברו מן הקופה הציבורית אל אלה שיכולים לממן להם מסעות בחירות. לכן אין מבוגרים אחראיים שמשגיחים על האוצר, ולכן בהיעדרם הולכים תקציבי הכבאות, המים, החינוך והרפואה והרווחה ואכיפת החוק ורשות החירום הלאומית ומצטמקים, ובמקומם צומחים חוזים ועוד חוזים של שירותים ציבוריים שאמורים להינתן לנו בידי תאגידים. השירותים הללו, למי שלא הבין, יהיו שם כל עוד תזרים המזומנים עובד כמתוכנן. ביום פקודה הם ייעלמו. גם החיוניים שביניהם, ןאז אנחנו לבדנו, עם מענה קולי שמבקש את ארבע הספרות האחרונות בכרטיס האשראי שלנו לפני שהוא מוכן לרשום את הצרה שמאיימת על בריאותנו וחיינו.

ההפקרות הזו היא מקור כוחם של נערי האוצר: צעירים מוכשרים, מיטב בחורינו, שהלכו שולל  אחרי המבוא לכלכלה שמלמדים אותם בשנה א' וממשיכים לחשוב ולהתנהג כאילו המודלים האקונומטריים האלגנטיים הללו מייצגים באיזושהיא צורה את המציאות. שבויים בקסם השקרי הזה הם מוכרים בצעירותם את נכסינו לטייקונים במחירים של סוף עונה, ומתכננים איך עד גיל 40 הם יחצו את הקוים ויקבלו ג'ובים שמנים בתאגידים אשר קנו מהם את הסחורה. אורי אנזנברג כתב ביום ראשון באתר 'אתגר' את המאמר המעניין ביותר מאז השריפה בכרמל על הקשר בינה לבין מחלת הרוח של ההפרטה. איני יודע אם העוזר של נתניהו אכן מצא בגוגל חברה אמריקנית עם מטוס כיבוי גדול וסגר איתה, באישור הבוס, עסקת כיבוי במחיר מציאה (מאתיים אלף דולר ליום). מה שבטוח הוא שהאקלים הולך לשרוף אותנו כי כבר מאה וחמשים שנה אנחנו מפריטים את האטמוספירה ומעלים אותה קרבן לכלכלת פחמן מוטרפת. ועכשיו מתברר שאפילו את שירותי כיבוי האש כבר הפרטנו, מאחורי גבם של הכבאים ומפקדיהם. המדינה כמגינת העם?  הצחקתם אותי. כשראש הממשלה –הוא ראש ההפרטה, והוא פונה בשעת חירום לחברה פרטית בחו"ל כדי שתציל את יערות הכרמל  ואותו, ברור לחלוטין שהפארסה של מדינה עם שירות ציבורי שתפקידו לדאוג לאזרחיה היא מסיכה חלולה.

ועידת האקלים בקנקון בסכנה: מדינות אמריקה הלטינית מאיימות לעזוב

תשע מדינות באמריקה הלטינית מאיימות לעזוב את ועידת האקלים בקנקון באפן מיידי. ונצואלה, בוליביה, ניקרגואה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוואדור, הונדורס, אנטיגואה וסנט וינסנט התיחסו בשבת למסמך סיכום שנשיאות הועידה אמורה להניח על שולחן הפולטיקאים שעומדים להגיע לועידת האקלים בקנקון ביום שני כדי להתחיל את השלב המכריע של הועידה. התשע, הידועות גם כברית הבוליבארית, הודיעו שאם המסמך לא יכלול התייחסות מפורשת להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת אחרי 2012, הן בחוץ. עורך מדור הסביבה בגרדיאן הלונדוני ג'ון וידאל, הנמצא בקנקון, מעריך שהבוליבאריות משקפות עמדה המקובלת על מדינות מתפתחות רבות, כולל מדינות אפריקה ומדינות ערב.

ההודעה הדרמטית מעמידה את המשך השיחות בסימן שאלה. התהליך, שלטוב ולרע מתבסס על קונצנזוס, לא יכול לסבול פרישה פורמאלית של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, ולכן למרות שמדובר במדינות שאינן מרכזיות במיוחד לתהליך, הודעתן מטלטלת באופן רציני את השיחות.

אחד מסלעי המחלוקת בקנקון  הוא למה יש לחתור כיום, שנתיים לפני פקיעת התוקף של פרוטוקול קיוטו ב 31 בדצמבר 2012. מדינות העולם השלישי מבקשות להאריך את פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת – עד עשור. הן מודעות למגבלות של הפרוטוקול, שאמנם תקף פורמאלית אבל חסר שיניים של ממש. אבל מאמינות שההצלחה שכן היתה לו (יש כמה מדינות חשובות במערב אירופה שמצליחות לעמוד במחוייבות שלהן והורידו את הפליטות שלהן באופן משמעותי) יכולה להתחזק בתקופה שניה, במיוחד אם יוכנסו בו כמה שינויים. והחשוב ביותר: הן אוהבות את העיקרון המנחה של קיוטו, שמשקף צדק סביבתי היסטורי, על פיו המדינות העשירות מתחייבות לצמצום פליטות בעוד המדינות הפחות מתועשות מתחייבות להרבה פחות. המדינות המתועשות הרבה פחות מתלהבות, והיו רוצות לראות מצב שבו גם מדינות פחות מפותחות לוקחות על עצמן מחוייבות לצמצום הפליטות. לכן הן מאמינות יותר בהסכם חדש, שאיננו מתבסס על פרוטוקול קיוטו, אלא מגדיר מחדש משטר פליטות למאה ה 21 שבו יעדי הצמצום שיידרשו מהן לא ירחיקו לכת.

המחלוקת הוסלמה בתחילת השבוע כשיפן – מדינה שבאפן כללי התנהגה באחריות רבה בנושאי האקלים, הן בנושא צמצום פךיטות והן בנכונות שלה לממן חלק מקרן ההסתגלות – הודיעה חד משמעית שהיא לא תצטרף לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, יהיה אשר יהיה. קנדה, רוסיה ואוסטרליה כנראה מסכימות עם יפן, אך טרם הביעה עמדה פומבית. בריטניה והאיחוד האירופי הודיעו שיסכימו לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, בכפוף להסכמה של המדינות האחרות. ארה"ב, שכידוע לא אישררה מעולם את פרוטוקול קיוטו, עמדה בשנה שעברה מאחורי הסכמת קופנהאגן, שאותה היא רואה כגרעין של הסכם חדש,פוסט קיוטו.

ביום ראשון אין פעילות פורמאלית בועידה, אבל נראה שהאיום הבוליבארי יגרור התייעצויות קדחתניות בין ובתך המשלחות במהלך יום המנוחה, והכנות לקראת השבוע השני והמכריע בועידה.