רגע האמת של שינוי האקלים: בגידת ארגוני הסביבה הגדולים

ב 22 במרס הופיע מאמר מעניין בז'ורנאל הנחשב The Nation. המחבר, יוהאן הארי, הוא עיתונאי מן האינידיפנדנט הלונדוני שזכה לפני כמה שנים בפרס עתונאי השנה מטעם ארגון 'אמנסטי' על הכיסוי שלו של המלחמה בקונגו. במאמר ב The Nation, אליו ניתן להגיע כאן, מנתח הארי את הכישלון בוושינגטון, בעיקר מהזוית האמריקנית. טענתו העיקרית, שמתומצתת היטב במצגת הנלווית למאמר, היא שהארגונים האמריקנים הגדולים דוגמת הסיירה קלאב והמועצה הלאומית לשימור על משאבים NRDC, שהיו יכולים להפעיל לחץ משמעותי על הממשל ולשנות את התמונה לקראת ובמהלך קופנהאגן, איכזבו בגדול. במקום ללכת אחרי העקרון החשוב ביותר – מאבק עד חרמה בשינוי האקלים, הם העדיפו שיקולי הישרדות ארגוניים, והמשיכו לשחק את המשחק הבטוח של אמצע המפה הפוליטית. הם סרבו בעקביות להוביל את הדיון למקומות שהיו מעבר לאיזורי הנוחות של הסנאטורים וחברי הקונגרס – אנשים ונשים שרובם המכריע, טוען הארי בצדק, נגועים כך או אחרת בכסף מחברות הנפט והפחם. וארגוני המיינסטרים עשו זאת, טוען הארי, כי רבים מהם תלויים בפוליטיקאים ובחברות הפחם והנפט כדי להתקיים.
הנה כמה דוגמאות שהארי מנתח באיזמל עיתונאי חד. הארגון החשוב והמשפיע Conservation International, למשל, מקיים יחסי חטא בני שנים רבות עם 'בריטיש פטרוליאום', חברת הנפט הענקית שתורמת כספים גדולים לארגון. קריסטין מקדונלד, שעברה בעבר בארגון, חושפת את השערורייה הזו בספרה Green Inc. קרן חיות הבר העולמית WWF, מסתבר, מנהלת מערכת יחסים דומה עם איקאה, ענקית הריהוט השבדית שנחשפה לא מכבר בקלונה כמייבאת משמעותית של עץ שמקורו בכריתה לא חוקית של יערות העד הטרופים. ה WWF, מראה הארי, חשו להגנת איקאה כדי להמשיך לזכות בתמיכה תקציבית של התאגיד הגדול.
והסיפור המקומם ביותר הוא של הסיירה קלאב, ארגון הסביבה הגדול ביותר בעולם מבחינת מספר חבריו, שאפיו המיינסטרימי היה יכול להפוך אותו לשחקן פוליטי מרכזי בתחום האקלים בארה"ב – לו רק רצה בכך. מסתבר שהסיירה קלאב נאבק מאבק מר בארגונים כמו 350.org כשזה ניסה לדחוף את המערכת הפוליטית האמריקנית לעמדה נחרצת יותר לקראת קופנהאגן. הארי מראה שהעמדה הפושרת והמתחנפת של הסיירה קלאב איננה חדשה. בתחילת העשור נתן הארגון את ברכתו לענקית הפטרוכימיה קולורקס, כשהמליץ ל חומרי הניקוי הביתיים שלהם כידידותיים לסביבה. זו המלצה שהיתה שווה הרבה כסף לקולורקס, וסיירה קלאב קיבלו אחוזים. הארי שהסיירה קלאב לא עשתה שום בדיקה מטעמה, כפי שטען מנכ"לה דאז קרל פופ, ושהמידע שהגיע לועד המנהל של הארגון היה מרוח ומפוברק.
המורשת החולנית הזו של ארגונים סביבתיים חשובים שהפכו להיות סמוכים על שולחן התאגידים המזהמים ביותר, מסכם הארי, פתחה פרצה ענקית למשהו שהוא עוד יותר גרוע מ'גרינוואש': הארגונים הללו לכודים בלופ של שיתוף פעולה ממסדי עמוק כל כך עד שברגע האמת – הויכוח הפוליטי על האקלים – הם מכזיבים ומתנהגים בפועל שוב ושוב בצורה שסותרת את העקרונות וההצהרות שלהם שבגללם אנשים נותנים בהם אמון.
זה כמובן מעצים עוד יותר את החשיבות של ארגונים כמו 'גרינפיס' ו'ידידי כדור הארץ' שמסרבים לשחק את המשחק הזה וממשיכים להתעקש שלא לקבל תרומות אלא מאנשים פרטיים.
כאן אפשר לראות את תגובות כמה מהארגונים שבהם מטפל הארי במאמרו.

  1. 28/03/2010 בשעה 13:36

    תודה על עוד פוסט מעורר מחשבה. הקשר הגורדי שנוצר בין הארגונים הסביבתיים (הזקוקים לכסף) לבין הארגונים העסקיים (שזקוקים לכסת'ח בטווח המיידי ולשליטה כוחנית בארגונים הנתרמים בטווח הארוך) הוא אכן עצוב ומטריד. לא יכולתי להימנע מהאסוציאציה המתבקשת המופיעה כאן:

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: