ארכיון

Archive for פברואר, 2010

דיון אתמול בכנסת על שינוי אקלים: כך צריך פרלמנט להתנהל

כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת  לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.

זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.

הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.

הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת.  בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס.  עם כל עליבותה – מדובר כזכור  בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' –  ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.

אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.

המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את  הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.

מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.

שינוי אקלים וישראל – דיון היום בועדת הסביבה והבריאות בכנסת

היום (יום ב' 8 פברואר) דיון בועדת הסביבה והבריאות בכנסת על היערכות ישראל לשינוי אקלים.

זוהי ועדה שהוקמה במהלך הכנסת הנוכחית לדיון בשאלות שכורכות סביבה ובריאות. היא אינה ועדה קבועה אבל מתנהלת כועדת כנסת לכל דבר ענין. עומד בראשה ח"כ דב חנין, ומאז הקמתה הוטלו עליה מפעם לפעם בידי מליאת הכנסת משימות שחלקן נופל מעבר להגרה הצרה של הקשר בין בריאות לסביבה. הדיון היום נובע מהחלטת מליאה שהתקבלה מיד אחרי ועידת קופנהאגן. זהו למעשה הדיון הראשון בכנסת במצב שוצר בתחום האקלים בעקבות קופנהאגן ובהיערכות ישראל לקראתו.

אני אהיה שם כדובר מטעם האגודה הישראלית לצדק סביבתי – ארגון חדש שהוקם לאחרונה בידי כרמית לובנוב וד"ר ת'אבת אבו-ראס, שמשמשים כמנכ"לים שותפים שלו. כרמית ערכה במשך שנים את דו"ח (אי) הצדק הסביבתי שיצא במסגרת ארגון הגג  'חיים וסביבה'.  ת'אבת הוא  מרצה לגיאוגרפיה ופעיל חברתי ותיק, ובין השאר מכהן כחבר הועד המנהל של גרינפיס  הים התיכון.

אדווח מן הישיבה היום בכנסת אחרי סיומה.

בהזדמנות זו הודעה על עוד כנס קרוב בנושא האקלים:

18 פברואר באוניברסיטת ת"א (אולם כס המשפט): מקופנהאגן הקרה למציאות המתחממת: היבטים משפטיים של ועידת האקלים והשלכותיה על ישראל.

:קטגוריותUncategorized

חודש אחרי ועידת קופנהאגן: תזכורת מאמנת האקלים של האו"ם

זוכרים את ועידת קופנהאגן- המפגש ה 15 של המדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם? ובכן, מסתבר שיש חיים אחרי האנטיקליימקס. הנה העדכון.

אות חיים ראשון הגיע ממזכירות האמנה בסוף ינואר, כשאיבו דה בור, המזכיר, קיים מסיבת עיתונאים ובה סקירת המצב בעקבות הועידה. הקליפ מיו-טיוב בהמשך. עיקרי הדברים: אנחנו בתקופת צינון אחרי הועידה, שהשיגה שלושה דברים. האחד: המודעות העולמית לשינוי האקלים גבוהה היום מאי פעם, והגיעה לדרגי הממשל גבוהים ביותר בכל המדינות. השני: 'הסכמת קופנהאגן' משקפת הסכמה פוליטית רחבה על הפעולה העולמית ארוכת הטווח הדרושה להתמודדות עם שינוי האקלים.  השלישי: המו"מ בקופנהאגן 'כמעט והשלים' מערכת של החלטות אופרטיביות על פעולות בנושא שינוי האקלים. האמת – הודעה ריאליסטית, לא דכאונית מדי ובטח לא אופורית. המצב קשה אך לא אנוש.

אות חיים שני הוא הודעה לעתונות שמסרה מזכירות אמנת האקלים ב 1 בפברואר. התאריך הוא לא מקרי: על פי הסכמת קופנהאגן, עד ה 31 בינואר 2010 היו אמורות המדינות החתומות על אמנת האקלים למסור למזכירות הועידה את יעדי צמצום הפליטות שלהן עד שנת 2020. הן לא היו מחוייבות לעשות כן, אך התבקשו. מההודעה לעתונות עולה שרק 55 מן המדינות – כלומר רק כרבע מהן – מסרו בכתב את יעדיהן. הצד החיובי: המדינות שכן הודיעו על כוונותיהן אחראיות ביניהן ל 75% מהפליטה הגלובלית ממקורות אנרגיה (כלומר מתחנות כח לייצור חשמל, שאחראיות לכ 60% מכלל הפליטה העולמית).

12 מתוך 33 המדינות הנכלללות בנספח מס' 1 של האמנה (המדינות המתועשות) מסרו את יעדי הצמצום שלהן. הרשימה המלאה כאן. שימו לב לטור הימני בטבלה, שמציין ביחס לאיזו שנה מחשבים את אחוז הצמצום. חלק מהמדינות עושות השוואה ל 1990, אחרות ל 2000, אחרות ל 2005.

הנה ההתחייבות של כמה מדינות מפתח:

ארה"ב: 17% פחות מהפליטה ב 2005. ההודעה האמריקנית עם זאת מצהירה שזה נתון זמני, שתלוי בהשלמת הליכי חקיקה פנימיים (הכוונה הא כמובל ל'חוק האקלים' שעבר בבית הנבחרים וממתין ליומו בסנאט). ההודעה האמריקנית ממשיכה וקובעת שבקצב זה,ושוב בכפןף לחקיקה פנימית,הכוונה היא להגיע ל 30% צמצום (ביחס ל 2005) עד 2025, 42% עד  2030 ו 83% עד 2050. במלים פשוטות: ברק מודיע לעולם שארה"ב תעשה הרבה,אבל בקדנציות של נשיאים אחרים.

האיחוד האירופי: 20-30% ביחס ל 1990. זהו כמובן יעד מרחיק לכת ומעודד. האיחוד קובע בהצהרתו שהוא ערוך ומוכן להגיע לערך הגבוה יותר (30%) אם יתר המדינות המפותחות יתחייבו ליעד דומה, ואם המדינות המתפתחות ינקטו בצעדים 'נאותים' כדי לעמוד גם באחריות שלהן לצמצום פליטות.

יפן: 25% ביחס ל 1990, בתנאי 'שכל הכלכלות הגדולות יעשו את המוטל עליהן ויצמצמו בהתאם'. רוצה לאמר: אנחנו לא קופצים על שום עגלה בלי הסינים.

רוסיה: 15-25% ביחס ל 1990. על הנייר מספר לא רע, למי שמאמין לניירות שכותבים פקידי מדינה שעובדים אצל אוליגרכים. וגם: הכל מותנה בקבלת הנוסחא הרוסית לחישוב 'פוטנציאל הייעור' של רוסיה לקיבוע פחמן דו חמצני. בעברית: תמשיכו לשלם לנו על ניהול סביר של היערות שלנו וגם על היערות החדשים שננטע כשהפרמאפרוסט בטונדרה ילך ויפשיר.

מבין המדינות האחרות, 25 מסרו את יעדיהן, אותם אפשר לראות כאן. הרשימה המלאה כאן.

מדינות מפתח: סין, ממשיכה בדרכה המקודשת מקופנהאגן, ומשחקת במשחק של עצמה. היעד שלה –צמצום של 40-45% במה שמכונה 'מדד האינטנסיביות הפחמנית', כלומר בכמות הפחמן הדו חמצני שמושקע בכל דולר של התוצר המקומי הגולמי שלה, בהשוואה ל 2005. היא גם מתחייבת להעלות את שיעור האנרגיה המיוצרת אצלה ממקורות שאינם דלק מחצבי (כלומר מתחנות סולאריות ומטורבינות רוח) עד 15% ב 2020 ולהוסיף עוד 4 מיליון קמ"ר יערות.  בקיצור: שהאמריקנים וכל היתר יחכו לנו בסיבוב. אנחנו בדרך להיות המעצמה הכלכלית מספר אחד של המאה ה 21 ושיישרפו הקנאים. מה שאכן יקרה, בעיקר למדינות הכי פחות מפותחות, שבמקרה של אפריקה סין בר עסוקה במרץ בקניית כל אוצרות הטבע שלהן במחירי סוף עונה.

ברזיל: עד 2020 צמצום של כ 38% אחוז בהשוואה ל'עסקים כרגיל'. מדינת ענק – צמיחה מהירה – צמצום מגוחך. הברזילאים מתביישים כנראה לציין במזכר שלהם את נתוני הפליטה הכוללת הצפויה בהשוואה לרמותיה ב 1990, 2000 ו 2005 (מדובר ככל הנראה בעליה של עשרות אחוזים).

הודו: עד 2020 צמצום של 20-25% במדד האינטנסיביות הפחמנית. הבגידה המשולשת של סין, ברזיל והודו ב'אחיותיהן' המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות, הושלמה. ההצהרות הפופוליסטיות בקופנהאגן, שברזיל מוכנה לתרום כסף לקרן האקלים שתתמוך במדינות הכי פחות מפותחות היו מיועדות בדיוק למה שהשיגו: כותרות ללולה כמגן ההמונים העניים בעולם השלישי. בפועל האיש גוזר עליהן מצוקה ומציע להם בוטנים בהבל פיו.

ישראל: השר גלעד ארדן,  במכתב לאיבו דה בור שנמצא במסמך שכאן, שבהתאם לנאומו של הנשיא פרס בועידה, עד 2020 ישראל מתכוונת לקצץ 20% מהפליטות שהיתה פולטת בתרחיש של עסקים כרגיל. גרוע אף יותר מברזיל, שגידול האוכלוסין בה ןשעורי הצמיחה בה מהירים משל ישראל. את דעתי על היעד הישראלי המתחמק/משתמט הזה אפשר לראות כאן.

ירדן: השר לעניני סביבה חאזם מלחס מוסר שידן בעד הארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת. אין יעדי צמצום מספריים, אבל י רשימה ארוכה של פרויקטים סביבתיים, תחבורתיים ושל ייצור אנרגיה שלשיטתו יביאו לצמצום פליטות.

הנה איבו דה בור במסיבת העתונאים מן ה 25 בינואר2010:

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.

בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.

אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.

מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות,  ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.

המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.

החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.

התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.

ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ג'

כתבה שלישית בסדרה. לחלק א' ראו כאן. לחלק ב' ראו כאן.

באפריל 2007 נשאה מרגרט בקט, שרת החוץ הבריטית, שבתפקידה הקודם היתה השרה לאיכות הסביבה, את ההרצאה השנתית לזכרו של וינסטון צ'רצ'יל לפני לשכת המסחר הבריטית-אמריקנית בניו יורק. התמה שבה בחרה בקט, שהתבססה על כותרת אחד מכרכי האוטוביוגרפיה של צ'רצ'יל "חשרת הסופה" (The gathering storm), נועדה  להזכיר לשומעיה מערכה ציבורית גורלית שניהל צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים. מטרת המערכה הזו  היתה לשכנע את הציבור הבריטי ואת חבריו להנהגת המדינה  שעל בריטניה הגדולה לגייס את כל יכולותיה הפיננסיות וכוחותיה התעשייתיים  להתחמשות לקראת  התמודדות צבאית נגד גרמניה הנאצית. במשך תקופה ארוכה נתקלו מאמציו באדישות. רבים בבריטניה ראו בהיטלר אדם מגוחך שהסכנה שהוא מייצג, אם היא קיימת כלל, הינה ערטילאית ומרוחקת. רק אחרי פרוץ המלחמה, וככל שהתארכה, התברר הקשר בין יכולת הלחימה שהפגינו הצבא, הימיה, וחיל האוויר ובעקבותיהם העמידות של הציבור האזרחי, לבין הקמפיין התלוש של צ'רצ'יל חמש שנים מוקדם יותר. "היום", אמרה בקט ללשכת המסחר, "פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים כאחד עומדים פעם נוספת בפני סכנה הולכת וגוברת לבטחוננו ולשגשוגנו, ובפני קולות הולכים ומתגברים הקוראים לצעדים נחושים ומוקדמים. שינוי האקלים הוא חשרת הסופה של דורנו. ההשלכות, אם לא נדע לפעול בזמן, עלולות להיות לא פחות חמורות, וייתכן שאף יותר". הטענה שההכנות לקראת המצוקות שיתחוללו בגלל שינוי האקלי צריכות להיעשות בדחיפות שדומה להכנות למלחמה, ושהמאבק בשינוי האקלים חשוב וגורלי יותר מהמלחמה נגד הטרור, הושמעה ב 2007 גם בידי הפיזיקאי סטפן הוקינג ובידי מפקד חיל האויר הבריטי סר ג'וק סטיראפ.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שאחד ממנסחיה בשנות החמשים והששים היה האלוף ישראל טל (הספר פרי עטו שמסכם את רעיונותיו יצא ב 1996 בהוצאת דביר), התבססה תמיד על יכולת התקפית שתכריע את המערכה בשדה הקרב בתוך ימים. הכרעה כזו אמורה היתה לייתר את השקעת המשאבים הכרוכה בפיתוח כח עמידה לתקופת מצוקה ארוכה. גישה זו ענתה על הצרכים כל עוד היתה ישראל מעורבת בקונפליקטים בין צבאות סדירים. מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עבר בהדרגה מרכז הכובד של המוכנות הבטחונית למה שלאחרונה מכנים "החזית האזרחית". מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נבחן התחום, המכונה לעתים "מוכנות העורף", בידי שמונה ועדות שהוקמו ביזמת הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון. אולם עיקר עבודתן היה פרוצדוראלי ועסק בשאלות סמכות ואחריות. העיסוק המהותי בתחום חזר להיות אקוטי במהלך מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. במהלך שישה השבועות שבהם עמדו איזורים נרחבים בצפון תחת מתקפת טילים ששיבשה את חיי השגרה התברר עד כמה החזית האזרחית איננה ערוכה  להתמודדות בתנאי חירום לאורך זמן.

בינואר 2009, בהרצאה בכנס ה-47 של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל-אביב תיאר מפקד פיקוד העורף יאיר גולן את הרשות המקומית כ"עוצבת היסוד" של העורף – מושג צבאי שהוחל על גורם אזרחי. הוא תיאר כיצד במהלך התקפות הקסאמים בדרום הפעילו רשויות מקומיות מרכזי הפעלה שבהם פעלו קצינים וחיילים כמקשרים בין פיקוד העורף לרשות המקומית. המרכזים הללו ריכזו מאמץ בשיפור ההתראה מפני התקפות הטילים (למשל חלוקה של מאות זימוניות רוטטות לאנשים כבדי שמיעה שלא שמעו את האזעקות), ניהלו דיונים יומיומיים בפורומים משותפים עם ראשי הרשויות המקומיות וקיבלו החלטות על מדיניות ההתראה והצורות לתקשר אותה לציבורים הרלבנטיים. הם כינסו פגישות דו יומיות עם נציגי משרדי הממשלה באזור הרלבנטי, מפגש שבועי עם כל ארגוני החירום (מד"א, כיבוי אש, משטרה), מפגש שבועי עם כל ראשי הרשויות, הוציאו סיורים וביקורים של קציני וחיילי פיקוד העורף בשכונות המגורים וכיוצא באלו. במהלך התקופה ערך פיקוד העורף סקרים מקצועיים לבדיקת רמת האמון ברשויות, לקביעת מדד תחושת הבטחון הסוביקטיבית של האזרחים, מדד האמון במיגון שעומד לרשותם וכיוצא באלו.

תורת החזית האזרחית נשענת על עבודות תיאורטיות ואמפיריות של פסיכולוגים חברתיים שמדגישות את חשיבות החוסן הקהילתי: היכולת לייצר תחושת סולידריות, ערבות הדדית, תחושת שיתוף בסיכון, יכולות הכלה, עידוד ותקווה.  גם הגדרת תפקידיה התרחבה מתפיסה צרה של פינוי נפגעים והריסות אחרי נפילת טילים, אשר רווחה בשנות התשעים, למינעד מגוון של  משימות שכולל טיפול בתשתיות, שמירה על מרקם החיים בעת חירום, הנחיות ומידע לציבור, תמיכה בהמשכיות ורציפות של מתן שירותים אזרחיים, וחיזוק החוסן הקהילתי. גם בתחום ההתמודדות עם מחלות נגיפיות ומגפות נבנתה בישראל, כמו במקומות אחרים, יכולת לא מבוטלת של התראה, איבחון, מניעה וטיפול, שחלקן באות לידי ביטוי באתר משרד הבריאות. לחברת מקורות ולחברת החשמל יש נוהלי חירום וקיצוב לשעת חירום, וכך גם למערכי תשתית אחרים.

גלריית התסריטים שאליהם ערוכים מערכי החירום אכן התרחבה בעשורים האחרונים. מהכנות למלחמות בזק שיתמשכו ימים או שבועות ספורים עברה ישראל למוכנות למה שכבר כונה "שגרת חירום". ואולם לנוכח המאפ"ן שבאופק, כל זה עלול להתברר כלא מספיק. כדאי לישראל, ולמדינות אחרות, לשדרג את תפיסת הסיכונים הכרוכים במשבר האקלים ולהגדירם כאיומים קשים ומורכבים יותר מהתרחישים שמערכות הביטחון, הבריאות והמשק מביאות בחשבון כשהן מתכוננות למלחמות ואירועים בטחוניים אחרים. ההיקפים ומשכי הזמן שעלולים לאפיין משברים שנובעים משינוי האקלים, ומגוון ההשפעות שעשויות להיות להם על מרקם החיים בארץ, הם בסדר גודל אחר. 

המשך יבוא