ארכיון

Archive for ינואר, 2010

משבר האקלים וכלי התקשורת: דו-קיום מתוח

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

האיטי כמשל

מה שקרה השבוע בהאיטי הוא באמת המקרה האולטימטיבי של מה שארגוני הסיוע הבינלאומיים וארגוני האו"ם מכנים 'אסון הומניטארי מורכב'. הפגיעה עצמה – במקרה זה רעידת האדמה – קשה וכואבת. אולם עד מהרה מתברר שהנזק והסבל האנושי העצומים אינם מצטמצמים רק לפגיעה הישירה, אלא מתרחבים במעגלים שמשקפים את מצב התשתיות הפיזיות, היכולות הכלכליות ויכולת הארגון שהיו בחברה לפני האסון. והם שקובעים את היכולת של הקהילה להתאושש. המלה האנגלית לכל זה היא resilience. בעברית קוראים לזה חוסן.

ובכל מה שקשור לחוסן, האיטי היא אולי אחת המדינות הפחות חסונות שיש. להבדיל מהרפובליקה הדומיניקנית שחולקת אתה את האי (האיטי במערב, הרפובליקה הדומיניקנית במזרח), שהצליחה לשמר את המערכת הטבעית, למנוע סחיפת קרקע, לייצב חקלאות ברמה סבירה ולארגן מדינה מתפקדת, האיטי נמצאת כבר חמשה עשורים בהידרדרות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. בין פאפא דוק לבייבי דוק, אריסטיד ויורשיו, ועד לוואקום הפוליטי הנוכחי שם, איש לא הצליח לארגן מערכת מנהלית שתאפשר לאוכלוסיה שירותים בסיסיים מחד ותשית עליה רגולציה מינימאלית מאידך. התוצאה: הפקרות בבניה, עוד כריתת יערות וסחיפת קרקעות, תשתיות עלובות, ומיליוני עניים בסלאמס עם כלום מה להפסיד. ובמצב כזה, כשהאדמה רועדת, הכל קורס. הבנינים והמוסדות, הסדר הציבורי ותחושת הקהילה. התמוססות כללית עד שאין מי שיקבור את המתים ולא ברור מי יתאבל עליהם ומתי.

רעידות אדמה אינן קשורות כמובן לשינוי אקלים. אבל האיטי היא משל שמסביר היטב מדוע המדינות העניות, ובעיקר 49 המדינות המכונות LCD  – המדינות הכי פחות מפותחות – הגיעו לועידת האקלים בקופנהאגן בתחושה שהן נאבקות על חייהן. חמש הסכנות האקוטיות ביותר שקשורות בשינוי האקלים – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מים מחריפה, הצפות בגלל עלית מפלס האוקינוסים, סופות טרופיות חזקות ותדירות יותר ומגיפות שנובעות מהרחבת איזורי התפוצה של חרקים – הן בעיות שהמדינות העניות מכירות היטב. הן יודעות שכל אחת מן החמש הללו, או קומבינציות של כמה מהן, עלולה להיות מכת הטבע שכמו רעידת האדמה בהאיטי תזעזע אותן ובמקרים מסוימים גם תפרק לחלוטין את המסגרת הפוליטית והממשלית של המדינה. הן מבינות שהתשתיות הפיזיות והכלכליות שלהן רעועות כל כך שכל מכה כזו עלולה להפוך תוך אפס זמן לאסון הומניטארי מורכב. ולכן הן נאבקו, וממשיכות להיאבק, על כך שלצד פעולות לצמצום מימדי התחממות כדור הארץ יהיו גם פעולות דחופות שמטרתן להסתגלות למה שאני מכנה  מאפ"ן – המצב האקלימי הפוסט נורמאלי.

יוסטון לרשת סטימצקי: שובו לאטמוספירה והיכונו לנחיתה

לא יצאו בחודשים האחרונים בארץ כמה ספרים חדשים וטובים בעברית על התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים?

יצאו.

(גילוי נאות:  אחד מהם הוא פרי עטי.  אבל השאר, כולל  מחוללי האקלים של טים פלאנרי, ורשימות מאזור אסון של אליזבט קולברט, גשם ורוח: מטאורולוגיה בראי היהדות של פנחס אלפרט, ועוד, נכתבו על ידי אחרים).

ולא ברור לכל מי שעיניו בראשו שהספרים הללו עוסקים בבעיה קיומית שכל מנהיגי העולם כבר זיהו אותה כאיום הרציני ביותר על האנושות במאה ה  21 ולכן באו בהמוניהם לקופנהאגן, כולל אובמה ושימון שלנו?

ברור.

ולא מובן לחלוטין שהועידה בקופנהאגן מיקדה המון תשומת לב לבעיה – אפילו בארצנו הקטנה, שבה כולם חושבים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם ושמשבר האקלים הוא צרה של הגויים?

מובן.

ולא נהיר כנהור היום שספרים על שינוי אקלים, שמבוססים כולם על מחקר והגות ועוסקים בעתיד האנושות, הם ספרי עיון לכל דבר וענין?

נהיר.

וסטימצקי?

לא דובי קוטב ולא יער עד משווני. נכנסתי השבוע לשלוש חנויות של הרשת בעבר הירקון – אחת במיקדו סנטר, השניה בטופ דן, השלישית בקניון רמת אביב. בלב כל אחת מהן יש אי גדול של ספרי עיון, עמוס ספרים רבים ומצויינים. חלקם עלו לגדולה: הם משתתפים ב'מבצע', נמכרים בפרוטות או, אם הם באמת יחידי סגולה, מסומנים כ'רב מכר'. אז עם בעלי דם כחול מסוג זה איני מתעסק. אבל הבחנתי לב שעל האי המרכזי הזה של ספרי העיון – משאת נפשו של כל מחבר – מונחות גם ערימות של  ספרים די פושטים. לא 'במבצע' ולא 'רבי מכר'. ובוודאי לא טובים יותר או רעים יותר מהספרים שלנו, שעוסקים במשבר האקלים. ובכל זאת מעשה שטן:  כל האחרים הללו כן הגיעו לאי הנחשק בלב החנות, והם שוכבים שם, נינוחים על השערים האחוריים של עצמם, מביטים בתקרה בתקווה, עוקבים אחרי והבריות המהלכות סביבם ובוחנות כל תו ותג על שעריהם, במרחק נגיעה. בעוד אלה שעוסקים באקלים לא הגיעו לחוף מבטחים. אף לא אחד מהם הצליח להעפיל לאי המטמון. קאל מאל סורפריז!

וזו היא רק ההתחלה. זה נהיה הרבה יותר גרוע, כך שמי שבאמת אוהב ספרים מוזמן עכשיו לגלוש מפה מהר או להכין ת'ממחטה.

אם כן: בכל שלוש החנויות לא התביישתי ושאלתי את המוכרות על 'הנה זה בא'. ובשלושתן קרה תהליך דומה. המוכרת בדקה בתחיל במחשב, ואז יצאה אתי לחיפוש בארץ הגזירה, כלומר במדפים שעל קירות החנות, אלה שבהם רואים לספרים רק ת'צד. צייתניות כמו כולנו להוראות המחשב, כל אחת מהן הובילה את משלחת החיפושים בפיקודה – כלומר אותה ואותי – לאזורים בחנויות שהיו בעלי מאפיינים גיאוגרפיים וסוציו-אקונומיים זהים. בשלושת החנויות היה מדובר בפינות רחוקות, נידחות, מוסתרות היטב מאחורי סולם קטן,  קופסאות בינוניות, כיסאות גדולים וסל ניירות תעשייתי. מאחורי כל זה, הורה המחשב, מסתתר אושר אקלימי גדול. המוכרות טופפו לשם ואני, הקטון באלפי מנשה,  נשרך שפל רוח בעקבותיהן, חולם על האי. בסוף הגענו למחוז חפצנו: מדף בגובה הרצפה. כן, גובה אפס: מונח ישר על הבלטות, אפילו בלי מרווח לאוורור. .

גם על המדף המצטנע הזה, כמו על אחיו התמירים ממנו, היה קבוע שלט זיהוי. התכופפתי קצת והצלחתי לקרוא את צמד המלים שכתובות בו. תחזיקו חזק:  'בעלי חיים'. בהאי לישנא.  המוכרות היעילות הגיעו אליו, קיללו בלבן את הנודניק שגורם להן להתכופף עד לרצפה ולהטות את הראש הצידה כדי לקרוא את מה שכתוב על צדי הספרים, כיווצו את המצח, חיפשו וחיפשו והודיעו: זה בדיוק חסר.

בדיוק. בי-די-יוק. כמו הקברניט העותמאני שהפליג והפליג וחיפש וחיפש – ומאלטה יוק.  'אני יכולה להזמין', לאטה כל אחת מהן באזני במתק שפתיים. 'אני יכולה להזמין':  המשפט שמעצבן כל חובב ספר, ועושה חום ופריחה לכל מחבר. פחחחחח.

לא הזמנתי, אבל כן אזרתי עוז ושאלתי את כל שלוש הגרציות שאלה קטנה וזהה : מדוע, במטותא, פנית לחפש את הספר במדף שמסומן בצירוף  'בעלי חיים'? הן, בביטחון עצמי של כוהנות גדולות בהיכל המקדש שמואילות בחסדן לזרוק מלה אל אחרון משרתי הלויים, טרחו להסביר לי, כל אחת בתורה ובסגנון דיבורה, את עובדות החיים: זה איכות הסביבה, ובגלל שאין לנו מדף כזה, אז הקרוב ביותר זה  בעלי חיים.

עכשיו אני דווקא אוהב בעלי חיים – חוץ מאת מוקה החתולה העצלנית שבני ביתי הצליחו להכניס אלינו הביתה בערמה, ברגע של חולשת דעת שתקפתני לפני כמעט עשור, ומאז היא תקועה בסלון. ובאמת חשבתי על זה קצת, וראיתי מיד שהכוהנות צדקו בהחלט, ושתשובתן הזהה לשאלתי היחידה היתה באמת בנויה לתלפיות בהיגיון ברזל. משבר האקלים זה איכות הסביבה. איכות הסביבה זה בעלי חיים. בעלי חיים זה המדף הנמוך. ושם אין ספרים על משבר האקלים. לא 'הנה זה בא' ולא 'רשימות מאזור אסון' ולא גשם ולא רוח. אין וזהו ו'אני יכולה להזמין'.

אז כולנו יודעים שרשת סטימצקי היא מעוז של אוריינות, בינה, ראיית הנולד והקשבה לרחשי העם. אבל אולי, אני חושב לעצמי בחרדת קודש, שנים רבות מדי של מכירת ספרים על פי משקל בכל זאת בלבלו קצת את דעתם האנינה של קברניטיה? אולי מרוב מבצעים והנחות ותחרות עם 'צומת' על מי תופס למו"לים – ובאמצעותם למחברים – יותר חזק את הביצים, הם לא הבחינו שיש לאחרונה בארץ מין טרנד כזה של המון אנשים – מאות אלפים – שמתעניינים ברצינות במערכות תומכות החיים של כדור הארץ ובעתיד הציביליזציה האנושית?

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שלא. לא יכול להיות שסטימצקי – אנשים שיש להם כל כך הרבה ספרים במדפים ובאיים – טועים. זה בטח אני.

משבר האקלים: קיצור תולדות ההכחשה

בתחום שינוי האקלים יש אנומליה. מצד אחד תמימות דעים בין אלפי מדענים מדיסציפלינות שונות על כך ששינוי האקלים בן זמננו נובע מגורמים אנתרופוגניים (מעשה ידי אדם). מצד שני ויכוח תקשורתי, מתווך בידי כתבים ועורכים שמחוייבים ל"איזון", שמעמת את המידע המדעי הלגיטימי עם עמדותיהם של מדענים שכביכול שייכים 'לזרם הנגדי'. הם אינם מציגים תיאוריה אלטרנטיבית שמסבירה את המתרחש באטמוספירה באפן קוהורנטי ומגובה בממצאים אמפיריים. אבל הם טוענים בלהט שהמחקר מהזרם המרכזי אינו אמין.
האנומליה הזו קיבלה תמצות מרשים במאמרה של נעמי אורסקס, מן המחלקה לחקר המדע באוניברסיטה של קליפורניה, שפורסם בכתב העת "science" ב-2004. במאמר מציגה החוקרת סקירה של 928 תקצירים (אבסטרקטים) של פרסומים מדעיים על שינוי אקלים שפורסמו בין 1993 ל-2003 בכתבי עת המקיימים שיפוט מדעי. והיא מחלקת את המאמרים לשש קטגוריות על פי מידת התאמתם לטענה שכדור הארץ מתחמם בגלל פליטות CO2 לאטמוספירה, כלומר כתוצאה ממעשה ידי אדם. התוצאה מאלפת: אף לא אחד מ-928 האבסטרקטים נוקט עמדה המנוגדת במישרין לקונצנזוס: כולם תומכים במידה זו או אחרת במרכיבי היסוד שלו. לעומת זאת, סקר שני, של ליסה אנטילה, שבחן מאות כתבות על שינוי האקלים שהתפרסמו בתקופה המקבילה בעתונות היומית, ברדיו ובטלויזיה, מגלה ממצא מדהים: קרוב ל-50% מהכתבות שיקפו תחושה ברורה שבקהילה המדעית "עדיין" מתחולל ויכוח באשר לעצם קיום התופעה, או להיותה מעשה ידי אדם.

קיימת כמובן האפשרות שיכולת הקלט של הציבור, שהיא סלקטיבית, מעוותת את התמונה לא פחות מהאינטרסים של יוצרי המסר. טוד גיטלין טען זה כבר שאחת התוצאות של נטיית התקשורת להציג נושאים כשנויים במחלוקת היא שיעתוק עמדות אידיאולוגיות של האליטה הדומיננטית. חוקרים אחרים הבחינו שבמקרים של מחלוקת – אמיתית או מדומה – בנושאים מדעיים, נורמת האיזון של התקשורת מייצרת מה שמכונה "תסריט של דו-קרב מדעי". בנוסף לטענות ה"בעד" וה"נגד" שמציג העתונאי בנאראטיב של הסיפור, הוא משבץ בגוף הטקסט ציטטות שאותן קיבל ממדענים שמייצגים כביכול את שני צדי המתרס. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת בעקשנות מן הקונצנזוס המדעי המתרחב, אפקטיבית דווקא כי היא כל כך מבלבלת. היא מעמידה את רוב הציבור בדיוק במקום שבו רוצים אותו ספקני האקלים: עמדת הבורר חסר הכישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. בסיטואציה כזו רוב הצופים עושים בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיקרה – הם נמנעים מהכרעה וממשיכים להמתין ל'וודאות'.בינתיים עוברות השנים והמשבר מעמיק.
ורק דבר אחד בטוח: בארי לייבוביץ ראה מגרש יותר טוב מכל אדם אחר שדרך על פרקט בארץ הקודש. יותר טוב אפילו מקטש.

הנה הרצאה בנושא הכחשת האקלים שנשאה נעמי אורסקס בסוף 2007. קצת ארוכה, אבל מלאה בנתונים מחקריים ומרתקת. התובנות שיש בה רלבנטיות גם היום, ויש בהן כדי להסביר את הדינמיקה שהביאה לכשלון בקופנהאגן.

משחק מגניב: סימולטור אקלים גלובלי

הנה גאדג'ט נחמד שמאפשר התנסות ישירה בהכרעות שמנהיגי העולם ניסו להגיע אליהן בקופנהאגן, ולהבין יותר טוב על איך הן משפיעות.

שניים מן המשתנים החשובים במאבק להצלת האטמוספירה ושימור אורח החיים הנוכחי שלנו על פני כדור הארץ, הם המועד הצפוי של שיא פליטות פחמן הגלובלי, וקצב הירידה השנתית שלהן אחרי נקודת השיא. זה אולי נשמע אבסורדי, אבל זה נכון: עשרים שנה אחרי שהמדענים הבינו את הצורך הגורלי לצמצם פליטות  CO2, שתים עשרה שנה אחרי החתימה הראשונית על פרוטוקול קיוטו וחמש שנים אחרי כניסתו לתוקף, הכמות השנתית של פליטות CO2 גלובליות עדיין נמצאות בקו עליה. בקופנהאגן ניסו להגיע להסכמה ששנת היעד להגעה לשיא הפליטות ולתחילת הירידה תהיה 2016 או, לכל המאוחר 2020. אבל גם זה היה יותר מדי רדיקלי לטעם של סין, ארה"ב וכמה מדינות מתועשות אחרות, ולכן הועידה הסתיימה ללא החלטה על שנה מחייבת. מה שברור זה שככל ששנת השיא תגיע מאוחר יותר, מצב האקלים יהיה רע יותר.

שנית,  כשכבר נגיע לשנת השיא של הפליטות, נצטרך להחליט באיזה קצב שנתי נרצה לצמצם אותן בעתיד. יעד צמצום שנתי של אחוז אחד מהפליטות ישיג מטרות אקלימיות מסויימות. יעד של שני אחוזים ישיג תוצאות אחרות וכן הלאה.

את ההשפעה של כל החלטה כזו אפשר לחשב ולהעלות על טבלאות די מהימנות.  באתר הזה תוכלו להתנסות קצת במספרים הללו בובמשמעויותיהם באמצעות משחק סימולציה אינטראקטיבי . אתם בוחרים שנת שיא פליטות וקצב הירידה שיונהג אחריה, והגרפים שמימין מבטאים את השפעת הבחירה שלכם על שלושה משתנים: סך הכמות שתיפלט לאטמוספירה,  שיעור ה CO2 שיהיה בה וקצב עליית הטמפרטורה במאה ה 21.

מקריר! (שזה גם קול וגם מגניב)

בינתיים אני מחכה שמישהו יפתח סימולטור עם תסריטים שונים של מועד הגעת הפועל אוסישקין לליגת העל ואליפות ראשונה. אמנם לקחת אליפות ממכבי זה קצת יותר קשה מלפתור את שלל הבעיות הכרוכות במאן החום האטמוספרי. אבל היי – אנחנו אידיאליסטים, ולא באנו למשחק הזה כדי ליהנות, נכון?

'רביעית השטיח האדום' מקופנהאגן שוחררה מהכלא עד מועד המשפט

משהו רקוב בממלכת דנמרק.

ב 17 בדצמבר בשעות הערב הגיעו 120 מראשי המדינות ושרי החוץ שבאו לועידת האקלים בקופנהאגן לארוחת ערב רשמית שערכה עבורם מלכת דנמרק. לשיירת הלימוזינות התגנבה לימוזינה בלתי קרואה. היא היתה שחורה כמו כולן, נשאה דגלונים על כנפיה הקדמיות, ובתוכה היו נהג במדים ואיש ואישה לבושים בבגדי ערב מלכותיים. הגבר היה  חואן (חואנצ'ו) לופז דה אוראלדה, מנכ"ל גרינפיס ספרד, שבכל פעם שפגשתי בו בשנים האחרונות הרשים אותי מחדש באינטנסיביות וברצינות שלו. האשה היתה נורה כריסטיאנסן, פעילת גרינפיס מנורבגיה.

הנהג פתח להם את הדלת, הם יצאו כמו זוג מלכותי לכל דבר, ונכנסו אל אולם ארוחת הערב. ליד דלת הכניסה, אל מול הצלמים המשתאים, הם הוציאו שלטים צהובים גדולים שעליהם היה כתוב: 'פוליטיקאים מדברים. מנהיגים עושים. הצילו את האקלים'. בתוך שניות הם נעצרו, ובהמשך עוד שניים מעוזריהם. הארבעה, המכונים 'רביעית השטיח האדום', הוחזקו בכלא עד אתמול, יום רביעי בלילה, בלי משפט ובלי כתב אישום.  שבועיים הם היו בבידוד מוחלט, ואפילו בחג המולד לא הותר להם לפגוש את משפחותיהם. לנורה יש ילד בן שנתיים וילד בן שבע. ילדיו של חואנצ'ו מבוגרים יותר. רק ביום רביעי בלילה, ערב לפני שהם היו אמורים להיות מובאים בפני שופט לראשונה, שוחררו הארבעה בערבות עד תחילת משפטם.

ההתנהגות של הדנים בפרשה הזו מוזרה ומקוממת. נכון, שירות הביטחון הדני הובך בריש גלי, והאירוע הבהיר שכל ראשי המדינות שנכחו באירוע – כולל הילארי קלינטון  שנסעה בלימוזינה שלפני חואן ונורה – היו חשופים. אבל בין זה לבין ההתנהגות הדרקונית כלפי מי שהביאו לאולם האקסקלוסיבי והמתבדל ההוא מחאה בשם עשרות מיליוני איש מכל העולם עדיין המרחק גדול.

בהשוואה לועידות האקלים הקודמות, בהן האינטראקציה בין הנציגים הרשמיים לבין נציגי החברה האזרחית היתה פתוחה ומעשירה, הועידה בקופנהאגן היתה מפגן של אטימות. בשבוע השני שלה, שבו התנהלה הפעילות הפוליטית החשובה באמת, נותרו רוב האקטיביסטים – כולל נציגי הארגונים מישראל – מחוץ לאולם הועידה, בלי יכולת להשמיע קול ולהשפיע. הטיפול הדרקוני ברביעיה בעת שהייתה במעצר מצטרף לשערוריה הזו. לא מן הנמנע שהדנים, כמו ממשלים שמרניים אחרים, עושים את הקרימינליזציה הזו של המחאה כדי לאותת לארגוני הסביבה והארגונים החברתיים שגם בעתיד קולם לא יישמע, ושההכרעות הגורליות על עתיד האטמוספירה, שיחרצו גורלות של אוכלוסיות גדולות, עומדות להתקבל מאחורי מנעול ובריח.

זה אולי מוקדם מדי לקבוע זאת בוודאות, אבל לא מן הנמנע שההתעמרות הזו בנציגי החברה האזרחית, וההתעלמות מכך שהמסרים שלהם מייצגים מאות מיליונים, תפעל כבומרנג שיפגע בסוף דווקא בקברניטי כלכלת הפחמן. מאז תום ועידת האקלים בקופנהאגן חתמו כבר 15 מיליון איש על עצומה גלובלית שקוראת להשגת הסכם אקלים שאפתני, הוגן ומחייב עוד השנה. קופנהאגן סימנה אולי את תחילתה של תנועה סביבתית חברתית גלובלית. נוכח אזלת היד של המדינאים, זו כרגע התקווה האחרונה שלנו להציל את האטמוספירה, ולהימנע מהרס ומסבל בקנה מידה חסר תקדים בעשורים הקרובים.

רביעית השטיח האדום עדיין זקוקה לתמיכה לקראת המשפט. זה הלינק להביע סולידריות עימם.

על המאבק לשחרר את הרביעיה ראו כאן.

והנה הוידאו שמתאר מה בדיוק קרה שם בליל ה 17 בדצמבר.

איך הצליחה חגיגת ההתפלה להשכיח את עלויות גזי החממה

הגרעון המעמיק במשק המים – ישראל כבר עשרים שנה צורכת יותר מים מאשר מחזור המים הטבעי שלה משיב למאגרים – קלע את ישראל לבולמוס התפלה. המפעל שנחנך לפני מספר שבועות בחדרה העלה את יכולת ההתפלה עד קרוב ל 300 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. יש חוזים חתומים לעוד כ 200 מיליון מ"ק, ותכניות להגיע עד למעלה ממיליארד מ"ק מותפלים בתוך כמה שנים. כמו בהפרטות אחרות – כביש חוצה ישראל הוא הדוגמא הקלאסית – תאגידים גדולים הם שגוזרים את הקופון. במקרה של ההתפלה זה האחים עופר שמסכימים ברוב טובם לשכב על הגדר בשביל כולנו. בריכת המים החמימה שהכינה עבורם המדינה ממתינה עם חוזי מכירה מראש לעשרות שנים, במחירים מובטחים, וברמת סיכון אפסית. הפוליטיקאים והפקידים יאשרו את החוזים ויחכו בסבלנות שיגיע תורם לעבור בדלת המסתובבת המובילה מן השירות הציבורי לתפקידים הנחשקים במגזר הפרטי – לעתים אצל אותם גורמים שעל פעולתם פיקחו לפני כן. והציבור, כמו הציבור, יבלע את הדמעות, ישלם, ויישאר עם טעם לוואי של מרירות.

רשות המים והאוצר חישבו חישובים והגיעו למסקנה שהתפלה, למרות כמויות האנרגיה הגבוהות שכרוכות בה, היא הפתרון האופטימאלי לישראל. אבל האם גזי החממה שייפלטו בהפקת החשמל הזה נלקחו בחשבון בערכים כלכליים ריאליים? החשד שלי הוא שכמו במקרה של תחנת הכח הפחמית באשקלון והמכונית החשמלית, התשובה היא לא באלף רבתי.

דו"ח שכתב פיל דיקי עבור WWF ב 2007 מלמד שכמות האנרגיה הנדרשת להתפלת מים בשיטת האוסמוזה ההפוכה, שבה משתמשים בישראל, אמנם נמוכה יותר מכמויות האנרגיה שצורכות שיטות התפלה אחרות. אבל גם כך מדובר בחשמל בכמויות רציניות. התחקיר של שמעון צוק מ 2006, שלוקח בחשבון את תמהיל הדלקים הספציפי של מערך ייצור החשמל בישראל, העלה שכל מטר מעוקב של מים מותפלים יצרוך קרוב ל 4.5 קילווט חשמל. זה אומר שייצורו יחולל קרוב ל 4 קילוגרמים CO2. התפלת 300 מיליון מטרים מעוקבים תחולל כ 1.2 מיליון טון CO2, 500 מיליון קוב יחוללו כ 2 מיליון CO2, וכן הלאה. 2 מיליון  טון CO2, אגב, הם קרוב ל 3% מכלל גזי החממה שנפלטים מישראל בשנה. כמות עתק. זו הסיבה שהחברה להגנת הטבע, וגם ארגון אדם טבע ודין, טוענות כבר שנים שעל ישראל לצנן מעט את התלהבותה מהתפלה, להפנים את העלויות הסביבתיות הכרוכות בה ולשקול פתרונות אחרים למשבר המים, כמו חיסכון וייבוא מים מטורקיה.

ל CO2  אין, בינתיים, תו מחיר. ולישראל, שמתיחסת לאטמוספירה כאל רכושו הפרטי של עם הבחירה, אין בינתיים תכניות של ממש לצמצם פליטת גזי חממה. להיפך – כלכלתה בעשורים הקרובים מתבססת על ההנחה שתהיה כאן עליה תלולה בפליטות גזי חממה. ואין ספק שבולמוס ההתפלה הוא חלק אינטגרלי של הגישה קצרת הראות הזו.

מה שצריך לזכור הוא שמפעלי ההתפלה, ועוד יותר מכך החוזים שהמדינה חותמת עם התאגידים שמקימים אותם, יהיו איתנו עוד הרבה מאוד שנים. אם בעתיד תתעשת הקהילה הבינלאומית, תחליט על מכסות פליטה קשיחות ותחייב את המדינות תשלום עבור שימוש חריג באטמוספירה כפח הזבל של פליטותיהן, מחיר קוצר הראות של היום ירדוף אותנו בעתיד ללא רחם. תסריט כזה חייב להיכלל בחישובי קברניטי משק המים, כמו גם בחישובים שעורכים האחראים לתמהיל הדלקים בתחנות הכח. המחיר הנוכחי של טונה CO2  בבורסות הפחמן נע סביב 50 דולר. מחיר כזה יקפיץ את עלויות המים המותפלים בעשרות סנטים למטר מעוקב. ויש מי שמעריכים ש 100 דולר הוא תו מחיר ריאלי יותר לטונה CO2.

איני יודע אם יש ברשות המים, שלהוטה כל כך להראות תוצאות למהלך ההפרטה ולהציל את המולדת, מי שיקח לתשומת לבו את העובדה שיש משבר אקלים ושמשק המים, משק האנרגיה ופליטות גזי החממה הם כלים שלובים.

אך בדבר אחד אני בטוח:  אפילו ג'רי ווסטפאהל יבין בקרוב עד כמה טייריק אבנס, שקבלת ההחלטות שלו במאני טיים דומה לזו של בן בקר זגוג-מבע, הוא נטל על צוואר הקינגס.