ראשי > שינוי אקלים וחוסן לאומי > שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ב'

שינוי אקלים וחוסן לאומי חלק ב'

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

  1. 01/02/2010 בשעה 20:44

    הצעה לניסוח נוסף: הואיל והמאבקים הראשונים והטריביאליים ביותר בין בני אדם היו על מקורות מזון, מים ומרחב מחיה, הרי שמשבר האקלים צפוי לצמצם משמעותית את שלושת המשאבים האלו, ולכן מניעה או הפחתה של ההתחממות, פירושן איננו אלא מניעת סכסוכים. פשוט כך. פעולה-מונעת מפני אפשרות ריאלית של מלחמות שאיננו יודעים איך הן עלולות להיראות, עם כל התרחישים המוכרים של אלימות כזאת, ניצול, רעב, פליטים וכיו"ב.

    על כן, בעיניי, זה החלק המעניין מבין השלושה. הראשון מהווה מעין מבוא, אבל החלק השלישי מעורר בי דווקא תחושות של התכנסות שבטית, שבה אנו ניצבים לפני מלחמה, ו"במלחמה כמו במלחמה" צריך להיות ערוכים גם לחוסנו של העורף… והלוא ברור שאם זוהי מלחמה, אז הקורא העברי הממוצע חושב על עורף יהודי ומשחק סכום אפס. כך שזה נופל בדיוק אל מערכת ההצדקות של ההפרדות האתניות. המשמעות שנגזרת מ"להיות ערוכים למלחמה בכול החזיתות" – גם אם לא לכך הכוונה – פירושה- לדאוג לעצמנו, ולעזאזל האחרים. הנה לדוגמה:למרות טיפוח מיתוס הכינרת, חלק ניכר ממקורות המים (כ-30%+) מגיעים מן הגדה המערבית, וברור מה ההשלכות שיסיקו מכך בפיקוד הצבאי.

    • 02/02/2010 בשעה 13:49

      התכנסות שבטית זו אכן ברירת המחדל הישראלית. הרפלקס הפבלובי. השאלה הגדולה היא, פעם שהנושא עצמו זוכה להכרה במסגרת החשיבה המיינסטרימית על מצבי חירום, אם אפשר יהיה להרחיב את ההתמודות למשהו איזורי. כי אם לא, אז האפשרות שמשבר האקלים הופך לעוד מכפיל סיכון של מלחמות אתניות על משאבים מתכלים במהירות היא ממשית ומטרידה ביותר.

  2. ערן
    14/02/2010 בשעה 01:05

    האם תוכל להתיחס למאמרו של דר' גאי בכור בנושא
    https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1122&mark=סוריה
    במאמר זה נטען כי
    א. הסורים סובלים ממשבר מיים קשה ביותר, שכן מי הפרט והחידקל נגזלים ע"י הטורקים והיות והסורים ניהלו באופן כושל את מי התהום שלהם
    ב. מסיבה זו משבר דומה למה שתארת מתרחש בסוריה כבר מספר שנים, כך שמליוני פליטים פנימיים כבר מציפים את הערים הגדולות שלהם.
    לדעתו, במידה ונחזיר את הגולן, הסורים ישכנו בו מליוני פליטים ויגזלו מאיתנו את מי הכינרת.
    בנוסף הוא מאמין כי בסיטואציה כזו הסורים יוחלו בקלות לפתוח מולנו במלחמת טרור יעילה
    מה דעתך?

    • 14/02/2010 בשעה 19:51

      שלום ערן,

      לא קראתי את המאמר.אבל לא ברור לי הקשר הישיר שאתה מציע (בעקבות בכור?) בין יישוב הגולן למי הכנרת. מצוקת המים בסוריה תמשיך בלי קשר לאיזור שבו יתישבו (אוייושבו) פליטי אזור הפרת .

  3. ערן
    18/02/2010 בשעה 00:22

    דני שלום
    בכור חושש בעיקר בעיקר מטרור יזום המבוצע בחסות אוכלוסיה אזרחית, אך אותי מטריד הרבה יותר הסיכון למקורות המיים שלנו, ממספר סיבות
    א. במידה והיה לסורים גישה ישירה למי הכינרת, הם עשויים לשאוב מהם ללא הגבלה על מנת למקסם את תנובת החקלאות בגולן.
    ב. ספק אם ניתן לסמוך על טיב הטיפול של הסורים בשפכים, הסורים עשויים לזהם את מי הכינרת עד שלא יהיו ראויים לשתיה לפי סטנדרטים מערביים
    ג. הסורים עשויים להשתמש במי הכינרת (שאיבה/זיהום בשפכים) למטרות סחיטה וטרור
    להבנתי מדובר על סכנה מהותית ביותר לעתיד המדינה, המעלה שאלות מהותיות על מידת התבונה שבהשגת הסכם שלום עם סוריה.

  1. 01/02/2010 בשעה 13:23

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: