משבר האקלים וכלי התקשורת: דו-קיום מתוח

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: