ארכיון

Archive for דצמבר, 2009

הסכם קופנהאגן – נוסח עברי

הניתוח הסטטיסטי של הכניסות לבלוג ב 48 השעות האחרונות מלמד שהדף ובו תרגום הסכם קופנהאגן לעברית מעורר הרבה ענין. אז הנה המסמך בגישה ישירה:

Copenhagen Accord Hebrew Version 23122009

גילוי מן החדר: האם סין היא שהכשילה את ועידת קופנהאגן?

כמעט שבוע אחרי נעילת ועידת האקלים בקופנהאגן, קיבלנו הזדמנות להציץ אל הדינמיקה שקדמה לכשלון.  המידע מגיע ממארק לינס, אקטיביסט, עיתונאי וסופר בריטי שידוע בעיקר בזכות ספרו 'שש מעלות – עתידנו על כוכב חם יותר', שיצא ב'נשיונל ג'יאוגרפיק ב 2007. ב 2008 הפיקה 'נשיונל ג'יאוגרפיק' גם סרט שמתבסס על הספר (ראיון עם לינס מלפני כמה חודשים בוידאו בהמשך).

בנובמבר 2009, כחודש לפני הועידה בקופנהאגן, מונה לינס ליועץ מיוחד לשינוי אקלים לנשיא המאלדיביים מוחמד נאשיד. לא מן הנמנע שלינס הוא זה שהיה מאחורי הרעיון של ישיבת הקבינט של המאלדיביים שנערכה מתחת למים, עם השרים בחליפות צלילה, חותמים על מסמך על שולחנות שמונחים על הקרקעית. הוידאו מן הישיבה קיבל תהודה רבה בכל העולם בתחילת נובמבר והמחיש את מצוקת מדינות האיים הקטנים.

במאמר שפרסם לינס שלשום בגרדיאן הוא מספר על התרשמותו מפגישת העבודה הדרמטית שנערכה בליל ששי ה 18 בדצמבר באחד החדרים הצדדיים בקופנהאגן. לינס היה שם כיועצו המיוחד של נאשיד. אובמה כבר נאם את נאומו הפורמלי בפני המליאה בצהריים, והשקיע את כל זמנו בשארית היום בפגישות קדחתניות עם מנהיגים. בפגישה האמורה נכחו כ 50 איש – ראשי מדינות ויועצים בכירים. רסמוסן הדני היה יושב הראש. היו שם גורדון בראון ואנגלה מרקל וסרקוזי ואחרים. אובמה ישב בין בראון לבין ראש ממשלת אתיופיה. ומי לא בא? ראש ממשלת סין, שהתחמק מפגישות ישירות עם אובמה כל היום ולפגישה הזו שלח את סגן שר החוץ. מדי פעם ביקש הפקיד הסיני את סליחת מנהיגי העולם ויצא לדבר בטלפון עם 'הממונים עליו' כדבריו.

זה כשלעצמו מדהים. אבל ההשפלה האישית לאובמה וליתר ראשי המדינות היתה רק התפאורה למה שלינס מתאר כמאמץ הסיני העקבי – והמוצלח – לטרפוד הישיבה  ובעקיפין הועידה כולה. לטענתו, האמריקנים והאירופים באו לפגישה הזו אחרי שכבר רמזו בכמה פורומים על נכונות לקיצוצים משמעותיים עוד יותר מאלו שהופיעו עד אז בהצהרות הרשמיות שלהם. הם התכוונו להכניס להסכם המתגבש יעדים מספריים משופרים לקיצוץ פליטות גזי החממה שהם עצמם, כלומר המדינות המתועשות, יקחו על עצמם. והם הסכימו לציין במסמך נתון חשוב נוסף: שנת 2020 כשנת היעד לשיא הפליטות, שאחריה תתחיל הירידה המקווה.

אלא שכאן נכנס הסיני לפעולה ותבע במפגיע שיעד הצמצום המעודכן של המדינות המתועשות (סין אינה נמנית עליה בינתיים – היא שייכת לגוש המדינות המתפתחות המכונה  G77), וגם שנת היעד לשיא הפליטות לא יצויינו במסמך. המניע לדרישה התמוהה הזו לטענת לינס קשור לאיסטרטגיה של סין לאורך כל הועידה – וכנראה גם בפגישות בין אובמה לנשיא סין ז'ונטאו שהתקיימו בבייג'ינג באמצע נובמבר. היעד הסיני האולטימטיבי, הוא טוען, היה טירפוד כל סיכוי להסכם שאפתני ומחייב לצמצום פליטות מוקדם. הסיבה: הסכם כזה היה פוגע במאמץ שלהם להפוך למעצמה התעשייתית מספר אחת בעולם, יעד שהשגתו מתבססת על שריפת כמויות עתק של פחם זול שיש לסין בשפע. לאיסטרטגיה התלותה גם טקטיקה: לצייר את מדינות המערב, ואת אובמה בראשן, כאחראים לכשלון. לכן דאגו נציגי סין לתקוע את דיוני הועדות הטכניות של הועידה בעשרה הימים הראשונים שלה, וזה היה המנוע למופע האימים שלהם בישיבה הלילית הגורלית. התסכול שראה לינס אצל מנהיגי המערב לנוכח הדרישה הבלתי סבירה של הסינים שהמדינות המתועשות יימנעו מלהכריז על יעדי הפליטה שלהן עצמן היה גדול. אנגלה מרקל הנדהמת הרימה את ידיה בתנועת שאלה תיאטרלית. ראש ממשלת אוסטרליה היכה במיקרופון. גורדון בראון רכן בלי הרף על הניירות במאמץ הירואי למצוא דרך להכניס יעדי פליטה מספריים ותאריך יעד לשיא הפליטות. הסיני לא זז. והסיני ניצח.
התוצאה – הסכם קופנהאגן –  הוא מסמך חלול. (אמש הוא תורגם לעברית, לינק לגרסא בלשון הקודש עלה כאן הבוקר)  אפילו ההוראה שיש בו שבתוך כ 40 יום (עד סוף ינואר 2010) יעבירו כל המדינות למכירות אמנת האקלים של האו"ם את היעדים המספריים שלהם לצמצום פליטות היא חסרת משמעות.  אין בה  שום טווח צמצום מחייב, וכל מדינה יכולה למעשה להודיע בעוד חודש על יעדים ככל העולה על רוחה.

לינס, בשר מבשרה של התנועה הסביבתית מזה שנים, מניח את האחריות גם לפתחם של ארגוני החברה האזרחית. התגובה האינסטינקטיבית שלהם לתמוך תמיד במדינות המתפתחות המייצגות את עניי העולם העומדים בפתח, ולהפעיל מכבש של לחצים על ממשלות המערב היתה מתנת חינם לסינים, להודים לברזילאים ולמדינות נוספות דוגמת ונצואלה שמתפרנסת די יפה מתעשיית הנפט. הארגונים שוחרי הטוב שכחו ללחוץ על מי שאולי מתבררים כאן כרעים האמיתיים של הועידה, שזכו להתנהל במהלך הועידה כמו סטודנטים חופשיים, בלי מתח ובלי דאגה.
הטענה של לינס, שהולכת בניגוד גמור למה שכתבו בימים האחרונים רוב הפרשנים, היא מרתקת. כדאי לראות איזה מידע נוסף ייצא מן החדר בעקבות הפרסום, ולאן יוליך הדיון בסוגיה הגלובלית המרתקת הזו בזמן הקרוב.

לא מן הנמנע שבקופנהאגן ראינו בשידור חי את תחילתה של המאה הסינית. שלמה שמיר, הבוקר ב'הארץ', מציג היבט נוסף של הסינדרום הסיני שנחשף בהצבעתה במועצת הביטחון של האו"ם השבוע.

הנה ראיון וידיאו עם מארק לינס מלפני כמה חודשים.

הסכם קופנהאגן בעברית

או קיי, הסכם קופנהאגן לא משהו. ממש לא הופנהאגן.

אבל הוא כל מה שיש לנו. אז חשבתי שיהיה כדאי לתרגמו ולהעלותו לרשת. הנה הלינק.

התרגום שערכתי מתבסס על קובץ PDF של הגרסא האנגלית של המסמך שנמצא באתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC ביום 23 בדצמבר 2009, כלומר 5 ימים אחרי נעילת הועידה. הנה הלינק למסמך המקורי באנגלית.

האמת, מסמך מוזר. אנחנו יודעים שהוא נכתב די בחפזה, סביב הפגישה של אובמה עם מנהיגי סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה ביום ששי ה 18 בחודש בשעות הערב. אבל מה שבולט בו – לפחות בגרסא אותה מצאתי באתר ה UNFCCC,  זו השפה המרושלת. הטקסט מלא אי דיוקים, שגיאות תחביר די אלמנטריות, התיחסויות לא מלאות לגופים ומוסדות, ובכמה מקרים עילגות לשונית של ממש. במקומות שהדבר בלט במיוחד הוספתי את הציון (כך! ד.ר.) כדי להבהיר שלא מדובר בטעות בתרגום.

המוזרות הזו של השפה מתחברת לי עכשיו לשפת הגוף של אובמה כשהוא בא למליאת הועידה ביום ששי בצהריים, כמה שעות לפני שהמסמך האומלל הזה סוכם. כשהוא עלה לנאום הוא נראה כבוי, לחוץ ומכווץ, וכשדיבר הוא נראה כמי שכפאו שד. הנאום עצמו היה מלא בחזרות וקלישאות. כמו שכתבתי כאן מיד אחר-כך, הוא נראה כאדם שיודע שהוא עומד לאכזב מאות מיליונים בכל העולם. וככה גם נראה הטקסט.

בראש המסמך באנגלית – לפחות זה שהופיע באתר אמש – נכתב שמדובר במסמך 'בלתי ערוך'. אין בו סימוכין מלא ומספר החלטה,  והוא מצויין (באפן זמני כנראה)  כהחלטה -/cp15. גם החלטות אחרות של הועידה שמוזכרות בו לא נושאות מספר אלא מסומנות כ x/cp.15.  יש להניח שאחרי חופשת חג המולד יושלמו הפרטים הללו.

יש לקוות שכללי הפרוצדורה של ועידות האו"ם מאפשרים עריכה לשונית של הסכמים גם אחרי שהתקבלו פורמאלית. המסמך הזה זקוק לכך בדחיפות.

חמשים אחוז הצלחה ב'חמישיות'. נצטרך להשתפר

אביב לביא, עופר שלח וצוות ההפקה המשובח של 'חמישיות', מגזין הכדורסל של ערוץ הספורט, הזמינו אותי אתמול להציג את 'הנה זה בא: כיצד נשרוד את משבר האקלים', ולהעלות זכרונות מהעונה הראשונה של שימי ריגר בארץ בחורף 1967. באתי, סיפרתי על המפגש שלי כילד בן 13 עם שימי, ואז הגיע ריטואל הקליעה במאני טיים. החטאתי את הראשונה. קלעתי את השניה.

חמשים אחוז הצלחה. לא מספיק טוב. חברים ובני משפחה מנחמים אותי שבקופנהאגן לא הצלחנו להשיג אפילו את זה. מה שבטוח זה שאם אנחנו רוצים להציל את העולם, נצטרך להשתפר. לא רק בספורט. ב… הכל.

משבר האקלים: המדינות הצפוניות ישגשגו

כשלון ועידת האקלים בקופנהאגן נבע במידה רבה מהעובדה ששינוי האקלים כרוך באי שיויון גלובלי ובניגוד אינטרסים בין קבוצות גדולות וחשובות של מדינות. הסכנות הכרוכות בו – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מי שתיה, הצפות באיזורי חוף, עליה בתדירות ובעצמה של סופות טרופיות ושל מחלות נגיפיות – יכו קשה יותר במדינות הדרום העניות. התשתיות האזרחיות הרעועות שלהן, יכולותיהן הכלכליות והטכנולוגיות המוגבלות והריפיון המנהלי של מערכות השלטון ברבות מן המדינות הללו יקטינו את יכולתן להתמודד עם המשבר. זו הסיבה שהמדינות הללו הגיעו לקופנהאגן עם תחושת דחיפות בוערת ועם צורך מיידי בטיפול בשאלת ההסתגלות למה שאני מכנה המצב האקלימי הפוסט נורמלי – מאפ"ן. המדינות העניות, שתרומתן ההיסטורית להתפתחות המשבר היתה קטנה יחסית, עומדות לשלם מחיר יקר. במקרה של מדינות האיים הקטנות, שחלקן עלולות להיעלם כליל מתחת למי האוקינוס הגואים, מדובר במחיר האולטימטיבי.

אבל אי-השיויון אינו מסתכם רק בגורלן המר של המדינות העניות באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה ובאוקיאניה. יש לו גם מימד צפוני מטריד. המדינות שממוקמות באיזורים הממוזגים בחצי הכדור הצפוני וברצועה הסוב-ארקטית שמשתרעת בשוליו יכולות להתבונן בסכנות שאוזכרו כאן במידה לא מבוטלת של שאננות. באופן פרדוקסלי, אם לא יהיה שינוי ניכר בקצב שריפת הדלק המחצבי הנוכחי, הן עשויות דווקא להרויח. ההתחממות  ברוחבים הגיאוגרפיים הגבוהים תגרום למשל להפשרת הפרמה פרוסט (קרקע שהיתה קפואה אלפי שנים). שטחי ענק בצפון אמריקה, גרינלנד, צפון אירופה וצפון אסיה שעד כה לא נוצלו יוכלו להפוך לבעלי תועלת חקלאית, תעשייתית והתישבותית. המדינות הללו רשאיות להניח, במידה רבה של צדק, שגם אם שינוי האקלים יואץ והטמפרטורה הממוצעת בשטחיהן תעלה ב-5 או 6 מעלות צלסיוס, הן ישרדו ואולי אפילו ישגשגו.

לחסינות הזו מצטרפת גם העבודה שבמדינות הצפוניות ביותר – רוסיה, קנדה, סין, ארצות הברית, נורבגיה וגם דנמרק, שממשיכה להיות בעלת ענין משמעותי בגרינלנד, יש מרבצים גדולים וחשובים של דלק מחצבי. מדענים מעריכים שבתוך עשרים עד שלושים שנה יהיה הקוטב הצפוני, הממוקם בלב האוקיינוס הצפוני, חופשי מקרח. מסעות הקיץ ההירואיים של חוקרים שהגיעו לקוטב הצפוני בהליכה רגלית ממושכת על פני האוקינוס הקפוא יהפכו בקרוב לנחלת העבר, שכן בתוך עשור או שניים ניתן יהיה להפליג בקיץ עד לקוטב. אין פלא שהמדינות הגובלות בחוג הארקטי – רוסיה, יפן, נורווגיה, פינלנד, קנדה וארצות הברית – כבר החלו להתגושש על השליטה באוצרות הטבע שבקרקעית האוקיינוס הצפוני. העידן שבו ניתן יהיה להגיע לאזורים הללו באניות, ולבצע קידוחים ימיים להפקת נפט וגז טבעי ממרבצים שהיו מכוסים עד כה בקרח ארקטי אוקיאני מתקרב במהירות. לרוב המדינות הללו, אגב, גם יש יכולות צבאיות וארגוניות להגן על הנכסים הללו. כל המרכיבים הללו הופכים אותן, ואת התאגידים שממוקמים בהן, לבעלי ענין מובהקים בכלכלת הפחמן, ומעודדים אותן להתנגד לצעדים שעלולים לצמצם את השימוש בדלק מחצבי.

רוב המדינות הצפוניות העשירות נהנות מתשתיות אזרחיות מפותחות ומיכולות מנהליות וטכנולוגיות שיאפשרו להן  להתכונן בזמן וביעילות לעליית מפלס האוקינוסים. היכולות הצבאיות וטכנולוגיות השיטור המתוחכמות שעומדות לרשותן יאפשרו להן לאטום את גבולותיהם מפני פליטים סביבתיים. אם הפרספקטיבה הדרומית מראה ששינוי אקלים אחראי לפיזור לא שיויוני של סיכונים, במבט מצפון רואים פיזור לא פחות מקומם של הזדמנויות שעשויות לנבוע מן המצב החדש.

האנרגיה הפוליטית של המדינות הצפוניות, אליהן חברו כמה מיצרניות הנפט הגדולות ובראשן סעודיה, התגבשה כבר בועידת האקלים בבאלי ב 2007 לציר משמעותי של סרבנות. המבוי הסתום בו חזינו בקופנהאגן בשבוע שעבר נבע בין השאר מן האנרגיה הפוליטית הזו.

היום בלילה בערוץ הספורט

ואם כבר בכדורסל עסקינן: ההפקה החביבה של 'חמישיות', מגזין הכדורסל של ערוץ הספורט, הבחינה בחיבה היתרה של הומו קומבוסטנס לספורט בכלל ולכדורסל בפרט, והזמינה אותי לנסות את כוחי בקליעה לסל באולפנם, בשידור חי. היום יום ג' בין 23:30 ל חצות. ערוץ 56. כולכן מוזמנות לצפות בפדיחה בשידור חי ולהגיב עליה כאן.

ואני כמובן לא זמין לשארית היום. מתאמן.

מה עושים עם תבוסות?

פעם נוספת אני חייב תודה לדורון קרמר ולבלוג שלו ספורט, החיים וכל החרא הזה.

בוידאו הזה שראיתי שם בפוסט על הפסדים ושבריהם לפני כמה שבועות מספר מייקל ג'ורדן על שלל כשלונותיו. 9000 הזריקות שהחטיא בקריירה.  26 הפעמים בהן קיבל את הכדור למהלך אחרון וקובע עם הבאזר והפסיד את המשחק.

הכישלון שנחלנו בקופנהאגן היה כואב. ולהבדיל מספורט, משבר האקלים עוסק בכל הרצינות בחיים וכל החרא הזה.

אבל השראה זו השראה. בעיקר כשכל כך צריכים אותה כדי לאסוף את השברים ולהמשיך להילחם.

אז תודה למייקל ולדורון.