תודה לעמיתי השל

מי שעקב אחרי הבלוג הזה בימי הועידה – ולשמחתי היו רבים כאלה – יודע שאני בקופנהאגן לא הייתי. אני עקבתי אחרי הועידה באינטרנט, באמצעות ה webcast . אך אפילו מכאן עברו גם עלי ימים ורגעים קשים במהלכה. לכן מפגשים והרצאות ואפילו הופעות בתקשורת שיש לי מאז הועידה הם גם קצת אירועים תראפויטים עבורי. מעין ביקור מחדש במקום שהיה מטריד ומדאיג עוד לפני הועידה בקופנהאגן, ואחריה נעשה לצל כבד שמעיב על עתידנו.

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברי תכנית העמיתים של 'מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית'. התכנית מבוססת על כך שכל שנה מציע המרכז מלגה קטנה לאנשים ונשים מעיסוקים מגוונים – לאו דוקא בתחום הסביבה – כדי שיוכלו להקדיש חלק מזמנם במהלך שנה אחת להיכרות מעמיקה עם התחום הסביבתי. כך נוצרת כל שנה קוהורטה איכותית של אנשים  שנפגשת אחת לשבוע, שומעת הרצאות מסגל המרכז וממרצים אורחים, עורכת דיונים וסיורים, עוקבת אחרי אירועים שונים בארץ ובעולם בתחום הסביבה ועוד. רכזות הקבוצה מטעם 'השל' השנה הן אורלי רותם-רונן, סמנכ"לית המרכז שמסיימת בימים אלה את הדוקטורט של בגיאוגרפיה, וד"ר ליה אטינגר, ביולוגית מבריקה ודמות מרכזית בחשיבה הסביבתית בישראל.

הפגישה אליה הוזמנתי בשבוע שעבר עסקה בועידת קופנהאגן. ליה ואורלי חזרו משם כמה ימים קודם לכן, ולהרצאת הפתיחה שלהן שהתחילה את היום הצטרף גם יותם אבי-זוהר מ'ישראל בשביל אופניים', גם הוא בוגר הועידה.

איך אומרים במקומותינו? באתי לחזק ונמצאתי מחוזק.  ההתנסות של ליה, אורלי ויותם מקופנהאגן, שמייצגת במידה רבה את מה שעברו גם נציגי הארגונים הסביבתיים הישראלים האחרים שהיו בועידה (היו למעלה מ 30 כאלה), לא היתה מרנינה. הם התגוררו בבתי חברי הקהילה היהודית, חלקם בפרברים מרוחקים של קופנהאגן או אפילו במאלמו השכנה בשבדיה, מעבר למפרץ. בגלל הנסיעות הארוכות והפרוצדורות של הכניסה לאתרי הועידות (רובם לא הצליחו להיכנס לאתר הועידה הרשמית והיו רוב הזמן באתר ועידת הארגונים במקום אחר בעיר)  יומם התחיל בדרך כלל כמה שעות לפני אור ראשון, והסתיים לקראת חצות. הליכה על מדרכות קפואות בשש בבוקר, מסתבר, אינה דבר קל ויכולה להיות אפילו מסוכנת, במיוחד כשחלק מתחנות המטרו שהיו קרובות יותר לאתר הועידה נסגרו בכוונה כחלק מהיערכות המשטרה. והתחושה שהועידה הרשמית עושה הכל כדי להתנתק מנציגי החברה האזרחית, שב'מאני טיים' הודרו לחלוטין, היתה מתסכלת ומקוממת.  בקיצור, מי שחשב שחברי הארגונים נסעו לקופנהאגן לבלות כדאי שיחשוב שוב. מה שעבר עליהם, ובמיוחד על אלה מהם ש'זכו' להמתין בתור ביום שני ה 14 בדצמבר שבע שעות בקור המקפיא ובסוף לא נכנסו לאתר הועידה, היה סיפור מעורר כבוד של נחישות ועקשנות. זה כמובן עוד לפני שהתחלנו לדבר על תוצאות הועידה העלובות.

בקיצור, הבוקר שביליתי בשבוע שעבר עם עמיתי 'השל' עשה לי טוב. החלפת החוויות מן האירוע היתה קולחת, עם תרומה משמעותית  גם מאלה שהיו שם וגם מאלה שעקבו אחרי הועידה מכאן. היו שם תובנות והערות והארות, ומעל לכל ותחושה שלמרות האכזבה עוד יש מה לעשות, והתקוה לא מתה.

תודה לעמיתי השל לשנת 2009-2010.

  1. גל
    30/12/2009 בשעה 11:38

    כל הכבוד לחברי המשלחת. עם הטמפרטורות שהיו שם.. לא הייתי מתחלפת איתכם.
    התמונות בעיתונות הראו יחס ברוטאלי מאוד של השוטרים למפגינים ולפעילים ואני שמחה שהישראלים חזרו בשלום לבסיסם🙂
    ההצהרה של נשיא המדינה נגד התחנה הפחמית, ההתחייבות של המדינה לעשות (בהחלט לא מספיק) היא תוצאה של המאמצים שלכם ועל כך מגיע לכם שאפו
    קראנו בעניין של מסע האופניים שחברי המשלחת עשו בקופנהגן, בטמפ' 4- מעלות.. יש לישראל (או לפחות לחורף הישראלי) מספר יתרונות גם על דנמרק החביבה
    בקיצור, הרבה עבודה יש לארגונים. השינוי יתחיל ממכם ולא מה"מנהיגים" שלנו, כפי שנוכחנו בקופנהגן

    שיהיה לנו בהצלחה

    גל

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: