ראשי > התחממות גלובלית, התחממות כדור הארץ, ועידת קופנהאגן > ועידת האקלים בקופנהאגן, היום שאחרי: אתגר המרחב הפעיל

ועידת האקלים בקופנהאגן, היום שאחרי: אתגר המרחב הפעיל

התוצאה המאכזבת של ועידת האקלים בקופנהאגן, והמשמעויות המדאיגות שעלולות להיות לה בעשורים הקרובים, השאירה מליונים בכל העולם בתחושה עמוקה של החמצה ובגידה. התקוה למהלך החלטי ויעיל, שינוי כיוון מלא שיסמן את תחילת המהפיכה התעשייתית השניה שדרושה כדי להחזיר את האטמוספירה לאיזון, נכזבה. ובכל העולם שואלים עצמם אקטיביסטים וסתם אזרחים מודאגים איך להמשיך מכאן.

המרחב שבו מתאפשרת פעולה אפקטיבית לצמצום משבר האקלים ולהסתגלות  מוצלחת להשפעותיו , תחום בין שתי  נטיות לב משתקות: הכחשה וייאוש. כל עוד עצם קיומו של משבר האקלים העולמי והיקפיו היו מוכחשים, כפי שהיה בשנות התשעים של המאה העשרים ובמחצית הראשונה של שנות ה-2000, אין כל תמריץ לפעולה. בתום הועידה בקופנהאגן, ולמרות ההתמקדות המקוממת של התקשורת בפרשת היילים הגנובים מאיסט אנגליה, ניתן לאמר בסיפוק מסויים שהסיבה לפעולה המהוססת של אובמה והמנהיגים האחרים בועידה לא היתה הכחשת המשבר.  מצד שני, כשמימדי הבעיה והקושי לשנות את המצב מתחוורים בבהירות דולה כל כך כמו בקופנהאגן, מתעורר הפחד שמא כבר מאוחר מדי מכדי לפעול ועלול להיווצר מומנטום לכיוון ייאוש. וככל שהמשבר יותר קיומי, כלל- מערכתי ורחב היקף יותר, עלולה הגרביטציה לכיוון היאוש והשיתוק שהוא מגדיר להיות חזקה יותר.

ארבעה מאפיינים של משבר האקלים משכו את העולם זמן רב כל כך אל מצולות ההכחשה: הסטטיסטיקה העמומה והערטילאית של התחממות כדור הארץ, התחושה הרווחת שמדובר בתהליך עתידי שטרם התחיל, משכי הזמן הארוכים הצפויים כביכול עד שהתהליך יבשיל לכדי סכנה מוחשית, והנטיה לקשור את התופעה למקומות רחוקים, אכזוטיים. עכשיו, כשמביטים קדימה, רואים כמה מאפיינים של המשבר שעלולים לעורר ייאוש: אופיו הסיסטמי; היקף התופעות הגיאוגרפיות (מדבור, המסת קרחונים, עליית מפלס האוקינוס), שהן גדולות וחזקות יותר מן הכוחות הטכנולוגיים העומדים לרשות האנושות; ההשלכות הקטסטרופאליות של הסכנות הגלומות במשבר, כמו  סופות תכופות וחזקות יותר, כשל גלובלי בייצור מזון,  התפרצויות של מחלות נגיפיות, האיום על יציבות המערכת הפיננסית העולמית ואפילו  איומים לשלום העולם. והקושי הפוליטי של המנגנונים הבינלאומיים שמנסים להתמודד עם הבעיה, ובראשם אמנת האקלים של האו"ם וועידותיה, להגיע לפתרון ברור והחלטי.,

האתגר התודעתי העומד בפני האנושות אם כן הוא הגדלת המרחב המשתרע בין ההכחשה והייאוש, זה שאני מגדיר: "המרחב הפעיל". המאבק נגד ההכחשה השיג הישגים חשובים. אבל אנו עדיין נזקקים למחקר מדעי אמין, לתקשורת אינטלגנטית ואחראית, ולמנהיגים פוליטיים שיגלו הבנה אמיתית של  המצב המתפתח והסכנות הגלומות בו כדי להתקדם. המאבק על התודעה העולמית הוא גם פוליטי. הוא  נעשה בהקשר שהופך  לא פעם מניפולציות ציניות  למשפיעות יותר  מממצאים דייקניים של מחקרים שנעשו בעמל רב.  הכחשת הבעיה או  בניית מצגי שווא שמתארים אותה  כמצומצמת ממשיכים  להיות אינטרס עליון של בעלי הזכיונות על דלק מחצבי ושל בעלי ענין אחרים  שפעילות  נמרצת לעצירת משבר האקלים תמנע מהם  רווח  פיננסי.

חשוב להבין עם זאת שלא רק תאגידים ענקיים מושכים בכיוון של הכחשה ודיסאינפורמציה. יש להם בעלי ברית רבים במעמדות הבינוניים ברחבי העולם, הממשיכים לראות בשילוב שבין אופטימיזם טכנולוגי לפונדמנטליזם של כלכלת השוק חזות הכל. הגישה המודרניסטית הזו היא נפוצה ועקשנית. ולצד כל אלו קיימת כמובן הנטיה של הנהגות פוליטיות לאינרציה, והחשש של מנהיגי ציבור במקומות רבים לנקוט באמצעים שציבור בוחריהם דווקא מוכנים להם זה זמן.

כשמדובר במשבר האקלים העולמי, הברירה העומדת בפני המין האנושי בסופו של דבר אינה בין טכנולוגיות או בין שיטות ניהול. ההכרעה האמיתית אשר צריכה ליפול היא  בין התבצרות לבין פעולה משותפת;  בין דארוויניזם חברתי למחוייבות כלל אנושית;  בין שלטון תאגידי לבין דמוקרטיה השתתפותית; בין קפיטליזם רדיקלי מתגונן, שנשען על חודי כידונים, לבין סולידריות אוניברסלית. וכל ההכרעות הללו  הן, בסופו של יום, הכרעות מוסריות.

שמואל חן בבלוג שלו הפילוסוף הבודד מעלה אתמול עוד הרהורים מעניינים פוסט-קופנהאגן.

וגם רונן בודוני הבוקר בווי-נט

  1. 22/12/2009 בשעה 10:12

    גם לי יש פוסט מסכם לועידת קופנהגן. הפוסט פורסם ברשת 'שינוי ירוק'
    אני מסביר בפוסט מדוע היה לי ברור כבר לפני מספר חודשים שהועידה תכשל.
    בסדרה דמיונית שאני כותב חזיתי את הארועים בועידה ואת כשלונה בדגש על הסינים כגורם המכשיל.
    בפוסט אני מציע דרך חדשה להמשך המאבק
    http://www.greenchange.co.il/profiles/blogs/hyom-shry-hkyslon-bqopnhgn

  2. 22/12/2009 בשעה 10:54

    ומצד שני, כפי שכתבת, יותר ויותר בישראל בורחים להכחשה. היום בהארץ ואנרג'י. אולי בארץ זהו האתגר כרגע, כי נראה שהם מקבלים הד גדול מן האקלימיסטים.

    • 22/12/2009 בשעה 12:11

      האקלימיסטים? ודאי התכוונת לספקני האקלים. או שיש מושג חדש שטרם נחשפתי אליו?

  3. שי פינצ'וק
    22/12/2009 בשעה 18:16

    ההכחשה אכן מפחידה, גם של ההתחממות הגלובלית וגם של שיא תפוקת הנפט. והסימנים כבר כאן. אצלי בגינה התפוח פורח והרימון מלבלב שניהם אמורים להיות בשלכת. בגליל האגסים פורחים ולכן לא צפוי להיות יבול השנה, החקלאים מאשימים את הקיצוץ במים אבל אצלי לא קיצצתי מים לתפוח והוא פורח. אולי גם הם בהכחשה לשינוי האקלים. החורף מתאחר הטמפ' גבוהות וזה משבש את העצים. ברמה אישית אני משתדל לצמצם פליטות ולנטוע עצים בניתי בית די אקולוגי לפני שנה ואני מנסה לדבר ולהעלות מודעות לסובבים אותי. אחי שחי בבלגיה אומר ששם אנשים מתחילים לגדל ירקות בגינות בעיקר כדי לרכוש מיומנויות שנשכחו. הם יודעים מה צפוי להם. פה ההכחשה הרבה יותר גדולה.

    • 22/12/2009 בשעה 18:51

      אכן שי, יכולת ההכחשה אצלנו פנומנאלית. אולי כי יותר מדי זמן שכנעו אותנו מנהיגינו לדורותיהם שבעולם יש רק בעיה אחת ששווה תשומת לב והשקעת משאבים – הסכסוך. ומאחר ואנשים מתאהבים במעשי ידיהם הם נאטמים לאפשרות שהאנרגיה צריכה להיות מושקעת בכיוונים אחרים.

  4. 17/01/2010 בשעה 16:24

    אכן התכוונתי לספקנים.
    וגם מצאתי את זה:

  5. 17/01/2010 בשעה 16:25

    • 19/01/2010 בשעה 14:02

      תודה אייל. ההפניות שלך עשר. וברכות על התפתחות הבלוג שלך, ובעיקר הפוסט המצויין 'סחר בנשים בחיי היום-יום'. מרשים

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: