ראשי > התחממות גלובלית, התחממות כדור הארץ, משבר האקלים > הרהורים פילוסופיים על האטמוספירה

הרהורים פילוסופיים על האטמוספירה

אחרי האכזבה של קופנהאגן,  הרהורים פילוסופיים על ההיסטוריה העגומה והעתיד המעורפל של האטמוספירה.

אלפרד ראסל וולאס, ידידו/יריבו  של צ'ארלס דארווין ואחד משותפיו לפיתוח תורת האבולוציה באמצע המאה ה-19, הוא שטבע לאטמוספירה את הכינוי המשכנע "האוקיינוס האווירי הגדול". מאה חמשים שנה מאוחר יותר המעטפת הגזית שבחסדה אנו חיים נותרה מסתורית לרובנו. אנו יודעים שהאטמוספירה אחראית במישרין לאוויר ולמים שבזכותם אנו חיים, אך רוב הזמן ההבנה הזו נותרת תיאורטית, תלושה מהמציאות הקונקרטית של חיינו.

כל עוד האטמוספירה יציבה, אנו מקבלים אותה כמובנת מאליה. וכמו דברים ו(אנשים) רבים בחיינו שנתפסים כמובנים מאליהם, אנו נוטים להתעלם ממנה. לא פלא שבשפות רבות 'אוויר' משמש כמטאפורה לזלזול והתעלמות. מי שלא רציתי להבחין בקיומו "הוא אוויר בשבילי". שאלה שנותרה בלא התיחסות "נותרה בחלל האוויר".  דברים שאין להם ביסוס עובדתי הם "אוויר חם", חסרי מהות פיזית ממשית ובעלי זהות וירטואלית בלבד. היעלמות היא "התאיידות" – כאילו חומר שהפך לגז חדל להתקיים, והאונומטופיאה "בלה בלה בלה" מדמה פטפוט ללא תוחלת להוצאת אוויר סתמית. כל אלה משקפים תפיסה המדמה את האוויר לתווך – ישות שלעצמה היא נטולת כל ממשות וחשיבות ומשמעות. השקיפות הפיזית של האטמוספירה קיבלה משמעויות סמליות עמוקות של איון (nullification).

יחסנו לאטמוספירה הוא פרדוקסאלי. היא לנו אוויר לנשימה – החיבור המיידי, והאינטימי ביותר שיש לנו לביוספירה. אבל גודלה הלא נתפש, גבולותיה העמומים ומהותה החמקמקה הופכים אותה לחסרת צורה וערך. האוויר, שבא כביכול משום מקום ואינו נושא – בינתיים – תו מחיר, נותר קל ערך בעיניו. כמו מרכיבים אחרים במארג שירותי החינם שמספק לנו הטבע האטמוספירה, שמספקת לנו את נשמת אפנו, נעלמת מעינינו – לפחות כל עוד היא תקינה, זמינה ושופעת.

כל זה משתנה כשאנו מתחילים להבין שיציבות האוקינוס האוירי הגדול אינה מובטחת. אנו מתחילים לחשוב עליה, בעל כורחנו, כשהבלתי צפוי והבלתי תקין  מתחילים להתרקם בה. כשמתברר לנו שמערך מסויים של שקעים ורמות ברומטריות עומד לחרוץ גורל עונה חקלאית או פרויקט תיירותי לשבט או לחסד. כשחזית גשומה מאיימת לקלקל את החופשה או את יום ההולדת בפארק. כשהמטוס מזדעזע בגלל כיס אוויר. כשרוח מסיטה את הספינה ממסלולה או מאיימת להעיף את הגג בלילה. ועכשיו, כשהולך ומתברר לנו שהשינויים שההומו קומבוסטנס חולל בה במהלך העידן הנוכחי, האנתרופוקן, עלולים לסכן את המשך הציביליזציה האנושית כפי שהכרנו אותה ולשנות אולי את מהלך האבולוציה האנושית.

ההתעלמות המתמשכת מן האטמוספירה מסבירה מדוע עד עתה לא התפנינו לייצר בשבילה היסטוריה. לסיפור שלה מעולם לא היה מקום בתולדות האדם כמין והפלאנטה כאתר. וכמו בכל דבר, כשההיסטוריה של ישות כלשהיא נשכחת, העתיד שלה בסכנה

  1. 21/12/2009 בשעה 13:29

    דני שלום,

    דבריך כל כך נכונים. זו הסיבה כנראה לכך שלמרות דו"חות מקצועיים מאד המראים תחלואה ותמותה הנגרמים בגוש דן מזיהום אוויר, העשייה עדיין כה כושלת. מה שמוזר הוא שדווקא ליהודים בגלות היה ניסיון בלופטפגעשעפט (עסקי אוויר) ודווקא כאן בארץ שכחנו להעריך את האוויר…

  2. dubimoran
    21/12/2009 בשעה 15:24

    ברל כצנלסון אמר "עם שאין לו עבר – אין לו הווה, ועתידו לוט בערפל". בפרפראזה מדאיגה על התייחסות האנושות לאויר העולם אפשר לומר: "אטמוספירה שאין לה עבר – אין לה הווה, ועתידה ערפיח".

  3. Nir
    19/01/2010 בשעה 01:42

    דני שלום,
    בזמן קריאת הפוסט שלך מיד חשבתי על ספרו של סילבוי ז'יז'ק "ברוכים הבאים למדבר הממשי". כותרתו של הפרק הראשון היא "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית-העין". הספר, שהוא מעין מסה ביקורתית על תרבות המערב בעידן הנוכחי, מתעסק באותה שאלה העולה כאן – התרבות המבקשת לראות ולגעת בדברים עצמם, התרבות שאינה מסוגלת להבחין באותו "אוויר" שאתה מתאר, אלא צריכה ריגושים, אלימות וקטסטרופה כדי לאשר את קיומה. חשיבתו הרדיקלית של ז'יז'ק אף הולכת צעד קדימה ומציגה את הקטסטרופות העולמיות (הספר עוסק בעיקר בטרור עולמי) כהתגשמות פנטזיה גלובלית – החברה המערבית מחפשת את ה"ממשי" וזוכה לו רק כאשר היא מגיעה לאסון התאומים (כמשל). בעולם וחברה החיה רק סביב סמלים וייצוגים, אותו אוויר עליו אתה כותב הולך ונהיה שקוף יותר ויותר.
    אבל להבדיל מז'יז'ק, לצערנו, הנושא המדובר פה הוא לא רק אקדמי – ככה זה עם דברים שהם עדיין לא לגמרי היסטוריה. וכמה שזה מפתה להישען על הכורסה ולנתח את משמעות המילה "אוויר" בגישות של לאקאן וסוסיר, בעיקר עולה תחושה מרה שעד שלא יקרה פה משהו נוראי, אף אחד לא יתרגש מזה (וכשאני אומר יתרגש, אני מתכוון למובן הבסיסי ביותר של המילה…).
    הספר שפרסמת, אותו יצא לי לקרוא לאחרונה, לראשונה נוגע בתחומים ה"ממשיים". אצלי הוא הצליח להפיג את תודעת "אחרי המבול" שאפיינה עד כה את העניין שלי בנושא שינויי האקלים.
    חוץ מלהחמיא ולהודות לך על הספר הנהדר, רציתי לדעת – מאחר ורובנו פה לא חקלאים שבשבילם המונח "שינוי אקלים" הוא "ממשי" (אני דווקא נהניתי מאוד להשתזף על חוף הים לפני שבוע), כיצד מקודם הידע הזה אל אותם מקומות בהם האסון כבר מורגש (מעבר לפוסטים אינטלקטואלים ברשת)?
    האם קיימת איזו נקודת קישור בין היושבים בבית קפה ברוטשילד, ביום שמש אביבי של ינואר ודנים בהתחממות הגלובלית, לבין איים קטנים ואלמוניים ששוקעים במצולות ולא קראו את "הנה זה בא"?
    נדמה (לי) פתאום שנוצרה הפרדה מוחלטת – יש את מי שמדבר על זה ויש את מי שסובל מזה, והשניים אינם נפגשים. איפה לדעתך קיימת נקודת מפגש כזו? או שאנחנו פשוט נסמוך על טוב ליבם של כמה אירופאים נחמדים ואמפתיים שידאגו ל"אחר"?
    וסליחה על התגובה הארוכה, אבל הכותרת הזמינה את זה…

    • 19/01/2010 בשעה 14:01

      ניר שלום,
      אהבתי את הריפרור לז'יזק והמדבר הממשי.
      נקודות מפגש בין הקוראים בשמש החמימה לטובעים באיים הקטנים (והנשרפם והמתיבשים והרעבים) אכן נראית כעת ערטילאית. כאילו אלה עולמות נפרדים שלא מתחברים. מצד שני, היתה בקופנהאגן נחמה אחת קטה: התחלת מופע של תנועה לצדק אקלימית עולמית, שחוצה גבולות. נדמה לי שקומי נאיידו, המנכ"ל החדש של גרינפיס (איש נעי הליכות, צנוע ואפקטיבי), שהוא עצמו דרום אפריקני ממוצא הודי, מגלם בעצמו את הפוטציאל שיש בחיבור הזה. אבל אתה צודק שיש עוד הרבה מה לעשות כדי להלחים את הפער.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: