ראשי > Uncategorized > אובמה בבייג'ינג: הדיבור על התחממות כדור הארץ מתחזק. עכשיו מחכים למעשים

אובמה בבייג'ינג: הדיבור על התחממות כדור הארץ מתחזק. עכשיו מחכים למעשים

חלק ניכר מפגישת הפסגה בין ברק אובמה לנשיא סין יו ז'ונטאו שהתקיימה ביום רביעי בבייג'ינג הוקדש למשבר האקלים, תוך פזילה לועידת קופנהאגן בחודש הבא. התוצאות? קשה לאמר. אובמה אמנם התבטא בצורה נחרצת כשאמר שמטרת הפגישה עם ז'ונטאו בענין הקלים  'אינה עוד הסכמה חלקית או הצהרה פוליטית, אלא הסכמה כוללת שמכסה את כל הנושאים שעלו במהלך המשא ומתן, ושתקבל משמעות מעשית מיידית'. הוא גם הוסיף שהסכמה פוליטית בין שתי המדינות 'תהיה צעד חשוב קדימה במאמץ לאחד את העולם סביב פתרון לאתגר האקלימי', מה שנשמע כמו צעד בכיוון הנכון. אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר – למשל הסכמה בין שתי המדיניות המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שכל אחת מהן לוקחת על עצמה, תאריכי ברזל להגעה ליעדים הללו והתחייבות פורמאלית משפטית לעמוד בה, התאכזב.

שלוש שאלות מהותיות ממשיכות לחפש תשובה לקראת קופנהאגן. האחת: עד כמה שאפתנית תהיה מכסת פליטות גזי החממה השנתית הגלובלית שהקהילה הבינלאומית תסכים עליה לקראת העשורים הקרובים? האם היעד יהיה ירידה אמצע המאה הנוכחית של חמשים אחוז ביחס לרמת הפליטות היום? שמונים אחוז? מספר אחר, אולי נמוך יותר? השאלה השניה היא איך אוכפים את ההסכמה, אם תושג. האם, כמו בקיוטו לפני 14 שנה, ההסכמה תהיה וולונטארית? או, כפי שכל בר דעת בנושא האקלים דורש כיום, שזה יהיה הסכם בעל תוקף של התחייבות בינלאומית חוקית.  והשאלה השלישית והסבוכה ביותר היא כיצד לחלק את נטל הקטנת  הפליטות בין המדינות, כלומר מי ירויח ומי יפסיד. צמצום של חמשים אחוז בפליטות גזי חממה שיושת על מדינה אפריקאית עניה שרמת החיים בה נמוכה, שמעטים מתושביה חיים חיי מותרות ושהפעילות המשקית בה ממוקדת בייצור מזון ובסיפוק צרכים בסיסי, יביא אותה מהר מאוד אל סף רעב ומעבר לו. מצד שני, כל ויתור למדינה עניה יהיה חייב להתאזן בריסון משמעותי יותר שיקחו על עצמן המדינות המבוססות יותר. זה יעלה להן כסף, ולכן רבות מהן מהססות.

המשוואה הזו עומדת בלב המחלוקת, זו שככל הנראה לא נפתרה בבייג'ינג, בין ארה"ב – המדינה המפותחת הגדולה ביותר – לסין – המדינה המתפתחת הגדולה ביותר.  שתי המדינות הללו אחראיות ביחד לקרוב לחמשים אחוז מן הפליטה העולמית, והצורה שבה הן יחלקו ביניהן את האחריות לצמצום מעוררת שאלות כלכליות, פוליטיות ומוסריות סבוכות. את מרכיב (אי) הצדק ההיסטורי שברקע הדברים אפשר לראות בטבלה הזו שמביאה חישוב היסטורי של פליטות גזי חממה לפי מדינה.

למתח בין המפותחות למתפתחות בתחום האקלים יש היסטוריה פוליטית מעניינת. הוא בא לידי ביטוי מן הצעד הראשון שבו ביקשה הקהילה הבינלאומית לנקוט לריסון משבר האקלים – הניסיון לנסח אמנת אקלים לקראת פסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-. 1992 הכתיבה עוררה ויכוח נוקב על הצורה שבה יתואר מקור המשבר, איך תוגדר אחריותן של המדינות המתועשות ליצירתו, ומה יהיו עקרונות חלוקת נטל האחריות לתיקונו.

האמנה, שהתקבלה ונחתמה לבסוף בידי 187 מדינות, אכן כוללת הבחנת יסוד בין המתועשות לאחרות, ומשקפת הבנה לפערים ברמת חיים, להבדלים בהיסטוריה התעשייתית ולשוני בין מדינות ביכולות הכלכליות והמנהליות העומדת לרשותן לבצע שינויים. הפרק באמנה אשר מוקדש ל"עקרונות" (פרק 3 סעיף 1) , קובע למשל שעל כל מדינות העולם "להגן על מערכת האקלים […] על בסיס שיויוני, בהתאם לאחריות המשותפת אך השונה שיש להן וליכולותיהן השונות". סעיף אחר (פרק 3 סעיף 2) מתמקד במדינות החלשות וקובע ש"הצרכים הייחודיים והנסיבות המיוחדות של המדינות המתפתחות, ובמיוחד אלו מהן שפגיעותן להשפעות המזיקות של שינוי האקלים גדולה […] צריכים לקבל תשומת לב מלאה".

הבעיה תמיד היתה שבכל מקום שבו נדרשו המדינות החתומות על האמנה לצקת תוכן מעשי בעקרונות הללו, הנחישות פינתה מקום לריפיון. חמש עשרה שנה אחרי כניסת אמנת האקלים של האו"ם לתוקף ב-1994, מעט צעדים שמתחייבים מן התורה שבכתב קרו בפועל. עלות ההשקעה השנתית שהיתה מאפשרת פיתוח בר קיימא בעולם השלישי הוערכה בשנות התשעים ב-625 מיליארד דולר בשנה. בפועל, רק כחמישית מן הסכום הזה הועברה בתקו הרלבנטית מהצפון אל הדרום בצורת מענקים או הלוואות ברבית נמוכה מרבית השוק. כינוסי המדינות החתומות על אמנת האקלים, כולל ועידת קיוטו ב-1997, המשיכו להפיק הצהרות בזכות שיויון וצדק, אך  כשהגיעה השעה לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של ביצוען בפועל, הרגליים נגררו.

הנשיא קלינטון הוא דוגמא טובה לכך. ב 1997 חתם קלינטון חתימה ראשונית על פרוטוקול קיוטו, בו הסכימו המדינות העשירות לצמצם פליטות וולהורידן לרמתן מ 1990. אלא שכבר בעת החתימה היתה המשמעות המעשית אפסית. ראשית כי מכסות צמצום הפליטה הוגדרו  כהתחייבות וולונטארית, בלי שיניים של ממש. שנית כי בנוסף לחתימה המקורית בעת הועידה היתה כל מדינה צריכה עוד לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון היציגים שלה. במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו  קיבל הסנאט  ברוב של 95 מול 0 את החלטת בירד-האגל, שקבעה שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנת אקלים "בלתי הוגנת" שתאפשר למדינות העניות "להתחמק" מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר. חתימת ארצות הברית על הפרוטוקול, במלים אחרות, היתה כמעט ריקה מתוכן כבר בעת שנעשתה, שכן הסנאט אותת מראש שהסיכוי לאישרורה הינו אפסי.

יותר מרצונו הטוב של קלינטון, היתה זו אמירתו הנחרצת של הנשיא בוש האב בפסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-1992, ש"אורח החיים האמריקני אינו נתון למשא ומתן", שקבעה את סדר היום האמריקני בתחום האקלים במשך עשרים שנים גורליות. ממשל קלינטון שקלט את הלוך הרוחות הפוליטי הפנימי אפילו לא ניסה להביא את אישרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים. ג'ורג' בוש הבן כלל אמירה מעורפלת על שינוי אקלים במצע הבחירות שלו בבחירות לנשיאות של שנת 2000, אבל כמעט מיד אחרי הבחירות הכריז קבל עם – לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו – שארצות הברית מורידה את אישרור פרוטוקול קיוטו מעל הפרק.

ערב קופנהאגן אובמה נמצא במצב דומה לזה של קלינטון בימי קיוטו. בוידיאו הנלווה, המראה את נאום האקלים שלו מ 2008 רואים שהוא רוצה. אבל בלי הסנאט זה לא ייצא.

:קטגוריותUncategorized תגיות:
  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: