Archive

Archive for נובמבר, 2009

לספקני האקלים יש רגע של סיפוק. אבל מה יעצור את התחממות כדור הארץ?

לא כל מכחישי משבר האקלים משרתים במודע את האינטרסים של כלכלת הפחמן. ולא כולם קשורים לקבוצות החשיבה שהקים הימין השמרני בארה"ב, לעתים במימון חברות אנרגיה גדולות (אקסון מובייל למשל) כדי לקעקע את אמינות החוקרים שמדווחים כבר למעלה מ 20 שנה על ההתחממות הגלובלית. יש מכחישנים תמימים ושוחרי טוב, שבאמת היו רוצים להאמין ששום דבר חריג לא מתרחש סביבנו. שהצמיחה תמשיך לעד. שהמדבריות לא יתרחבו ויכולת ייצור המזון לא תיפגע. שיהיו תמיד די מים מתוקים וקו החוף לא ישתנה. שסערות כמו 'קתרינה' לא ישובו, ושתפוצה של מחלות ומגיפות לא תתגבר. שילדינו ונכדינו ימשיכו ליהנות מן השגשוג שהביאה המהפיכה התעשייתית באין מפריע.
לכולם – בעלי הענין בכלכלת הפחמן והאופטימים הנאיבים – יש לאחרונה קצת קורת רוח. הגרדיאן הלונדוני, ואחריו עיתונים ואתרים רבים ברחבי העולם וגם בארץ, שחלקם מתלהמים ממש, דיווחו על פריצה למערכת המחשבים של המרכז למחקר אקלימי באוניברסיטת איסט אנגליה שחשפה תכתובות דואר אלקטרוני בין מדענים, כולל כמה מן המובילים בפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים IPCC שהוא הגורם המייעץ הבכיר לאמנת האקלים של האו"ם. בכמה מהמיילים יש משפטים שמעידים על הבלטת ממצאים מסוג אחד והצנעת אחרים. כמה מהמיילים כוללים ביטויים לא אקדמיים על ספקני משבר האקלים. וקריאה מסויימת בהם עלולה לעורר את הרושם שתהליך השיפוט המדעי של מאמרים בתחום האקלים נחטף זה מכבר והוא מוחזק בידי קליקה סגורה של מדענים שאינה נותנת לספקני אקלים דריסת רגל. זה הספיק לאתרי האינטרנט של מכחישי המשבר – חלקם אגב פרויקטים רבי שנים ומושקעים, עם קהל קוראים ימני, אנטי-אינטלקטואלי ומחוייב – להישטף בגל אופוריה. המיילים המביכים, לשיטתם, הם הוכחה לכך שהתחממות כדור הארץ היא המצאה של פסבדו-מדענים, רובם ליבראלים שמאלנים, שעסוקים בהסתרת מידע. עכשיו, תודות לבחורינו המצויינים פורצי המחשבים נצליח אולי, ברגע האחרון לפני קופנהאגן, להציל את העולם מן המהלך הרדיקלי של הפחתת פליטות. המהפיכה התעשייתית השניה, הירוקה והמיותרת, תימנע והכל ישוב על מקומו בשלום.
השמחה שלהם מוקדמת. ראשית, גם אם במבט ראשון נראה שחלק מכותבי המיילים ריכזו בידיהם יותר מדי כח והתנהגו כקליקה שמוודאת שרק אנשי שלומה מפרסמים בז'ורנאלים מדעיים ומצוטטים בדו"חות החשובים של ה IPCC, מבט מעמיק יותר חושף שבפועל ההשפעה שלהם היתה פחות דרמטית.  הנה דוגמא מעניינת. אחד המיילים המצוטטים ביותר בימים האחרונים הוא זה ששלח ב 2004 פיל ג'ונס, אחד משני העורכים של הפרק השלישי – והחשוב ביותר – בדו"ח קבוצת המחקר הראשונה של ה IPCC שעוסק ברקע המדעי למשבר האקלים. ג'ונס כותב לאחד ממכריו על מאמר שכתבו שני ספקני אקלים ידועים, מק-קיטריק ומייקלס, הטוען שאת  הטמפרטורה הגבוהות שנרשמו לאחרונה במקומות שונים בעולם יש לזקוף לחובת החום שנפלט מערים גדולות ואתרי ייצור, ולא לחובת התחממות האטמוספירה. הוא מכנה את המאמר 'זבל' ומוסיף שככל שהדבר תלוי בו ובעורך השותף לו של הפרק השלישי בדו"ח, קווין טרנברט, הם יעשו הכל כדי שמאמרם של מק-קיטריק ומייקלס לא ייכנס לדו"ח, כלומר לא יאוזכר ולא יידון בו.

את המייל הזה כתב ג'ונס כאמור ב 2004, אחרי שמאמרם של מק-קטריק ומייקלס ראה אור בז'ורנאל נחשב שעובר בקרה מדעית, Climate Research שמו. כדאי אם כן לשים לב כאן לפרט משמעותי ראשון: למרות היותם של מק-קיטריק ומייקלס ספקני אקלים מוכרים, ולמרות הזלזול והטינה של פיל ג'ונס, השניים  הצליחו להכניס את מאמרם לז'ורנאל נחשב בלי שזרועות התמנון של הקליקה השלטת עצרו אותם. אבל הפרט העובדתי השני חשוב אף יותר. מסתבר שהמאמר המדובר, זה שתואר במייל של ג'ונס כ'זבל',  דווקא כן נכנס בסוף לפרק שערכו ג'ונס וטרנברט בדו"ח הרביעי של ה IPCC שפורסם ב 2007.  בדקתי, והוא נידון בפירוט בעמוד 244, בפסקה שמביאה את טענתו העיקרית ואז מנמקת מדוע הוא פחות משכמע מהסברים אלטרנטיביים.

מייל אחר שאוזכר השבוע, שנכתב בידי קווין טרנברט הנ"ל, חושף את דאגתו של טרנברט מכך שמדעני האקלים, כולל הוא עצמו, אינם מבינים די הצורך תהליכים של אצירת אנרגיה ואיחסונה במערכת האקלים. הבנה טובה יותר של הנושא הזה, הוא כותב במייל שנשלח לאחד מעמיתיו, עשויה לשנות את הצורה שבה אנחנו מבינים שינוי אקלים. הספקנים קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב, בין השאר בגלל מעמדו הבכיר של טרנברט כעורך הפרק המדעי המרכזי בדו"ח הרביעי של ה IPCC. משנחשף המייל שלו הם מיהרו לתאר אותו כמי שלא מאמין בהסבר התיאורטי המרכזי בפרק שהוא עצמו ערך – שאפקט החממה מעשה ידי אדם הוא הגורם המכריע בשינוי האקלים. לטענתם הוא גם הוסיף חטא על פשע בכך שבחר להסתיר את ספקותיו המדעיים, שהתגלו דיעבד בעקבות הפריצה – או ההדלפה – משרת האוניברסיטה באנגליה.  ובכן, לא ממש מדוייק. טרנברט, מסתבר, לא שמר את הרעיונות הללו לעצמו ולא הסתיר אותם. בתחילת 2009 הוא פרסם אותם במאמר בז'ורנאל מכובד, לעיני דכולא עלמא.

ההסבר המדעי המקובל לשינויים המהירים שעוברים על האטמוספירה, ובעקבותיהם על המערכות תומכות החיים של כדור הארץ, התגבש בעבודת נמלים עמלנית ובלתי תלויה של אלפי חוקרים. והוא נבנה למרות המאפיין המשעשע ביותר של הקהילה המדעית: היותה מורכבת מאנשים חקרניים, דעתניים, ואינדיבידואליסטים מושבעים. חוקרי אקלים, פיזיקאים, אוקינוגרפים, חוקרי קרחונים, בוטנאים, זואולוגים, גיאולוגים ואחרים אוספים נתונים, בודקים אותם מול תיאוריות, מתווכחים עם עצמם ועם אחרים, מנסים להיות מקוריים, ללכת נגד הזרם, להיות חכמים ומתוחכמים ואובר חוכעמים. אך בסופו של יום הם מתכנסים סביב אמירה שרק הולכת ונעשית ברורה יותר: כדור הארץ מתחמם, וזה קורה בגלל פעילות האדם. וגם אם יש מדענים חשובים שלוקים לפעמים בהיבריס, כותבים מיילים שחצניים ומעגלים פינות, זה לא יגרום לאטמוספירה להתקרר כהוא זה. .

יו"ר ה IPCC ראג'נדראת פאצ'ורי כבר כתב לניו-יורק טיימס  על הפרשה שבה מעורבים כמה מבכירי הארגון הייחודי והחשוב שבראשו הוא עומד. הצהרתו הקצת מפותלת והלא ממש משכנעת הופיעה בסוף השבוע האחרון כפוסט בבלוג של אנדרו ריבקין, זכתה לעשרות תגובות, חלקן מרתקות, והסיפור ממשיך להתגלגל. דבר אחד שעולה מן הפרשה בבירור הוא שגם ב IPCC צריך לערוך בדק בית. תהליכי בחירת החברים המכהנים בו, ועוד יותר מכך תהליכי השיפוט והעריכה המדעית של הדו"חות שלו, שהופכים עם פרסומם אחת לחמש שנים לאורים והתומים של הדיון העולמי באקלים, צריכים להיחשף. עליהם להתנהל תוך חופש מידע, שקיפות מלאה ובעיקר צניעות.

.

ו

אובמה נוסע לועידת קופנהאגן וכמה שאלות על ישראל

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

ENGLISH TEXT FOLLOWS THE HEBREW

הבית הלבן הודיע לאחרונה על כוונתו של הנשיא אובמה להגיע לקופנהאגן.

מעניין לראות שהביקור מתוכנן ל 9 בדצמבר, תחילת השבוע הראשון בועידה. השבוע הראשון מוקדש בדרך כלל לדיונים טכניים משמימים למדי של נציגי המדינות בשיפצורים ועידכונים בתפעול פרוטוקול קיוטו. בזה אובמה לא ישתתף. אבל נוכחותו שם תהיה איתות ברור לנציגי המדינות שהוא בתמונה, ושהוא עשוי לחזור לקראת הסוף – האקדח שמופיע במערכה הראשונה וגו'.

מעניין לראות שהודעת הבית הלבן כללה גם מועדים שבהם חמשה שרים של ממשלת ארה"ב ושתי יועצות בכירות בבית הלבן ישאו דברים בקופנהאגן. ליסה ג'קסון, מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה תדבר ב 9 בדצמבר. קן סאלאזאר, שר הפנים, למחרת. גארי לוק, שר המסחר והתתעשייה, ישא דברים ב 11 בדצמבר. סטיבן צ'ו שר האנרגיה ב 14 בחודש, שר החקלאות טום וילסאק ב 15 בדצמבר. ב 17 בדצמבר, יום לפני מועד הנעילה המתוכנן לועידה, ידברו ננסי סאטליי, יו"ר המועצה לאיכות הסביבה בבית הלבן וקרול בראונר, עוזרת הנשיא.

הדברים מצטרפים להודעה מאתמול של סין, שהיא ראשונה מסוגה, שבכוונתה להפחית פליטות.

אובמה ריאלי. הוא אינו מבטיח מה שאין לו. אבל  בכל זאת יש לו משהו: ועדות הסנאט  פחות או יותר סיכמו תכניות לקיצוץ פליטות של 17 אחוז עד שנת 2020 , עם אופק של 30 אחוז עד 2025, 42 אחוז עד 2030 ו 83 אחוזים עד 2050. כמובן שאסור לשכוח שמדובר באחוזים מול שנת 2005 כשנת בסיס, ולא שנת 2000 או שנת 1990. אבל גם זה משהו.

עכשיו נשארו רק כמה שאלות

1. האם אובמה אכן יחזור לקראת סוף הועידה, שמתוכננת להינעל בשבת ה 18 בדצמבר?

2. האם מתרקם הסכם בין סין לבין ארה"ב, שיובא לידיעת הצירים במהלך הועידה?

3. האם המשלחת הישראלית הרשמית תקדים את יציאתה לקופנהאגן, שמתוכננת כרגע ל 13 בחודש, כדי להיות נוכחת בנאום אובמה?

4. האם בנימין נתניהו יסע, ויצטרף בכך ל 65 ראשי המדינות שמתכוונים להשתתף – מספר שעשוי לגדול משמעותית עקב נוכחות אובמה?

5. והחשוב ביותר: האם מישהו דואג שצבעי בגדי הנציגים הרשמיים של המשלחת הישראלית יותאמו ככל האפשר לצבעי הקירות, השטיחים והריהוט באולמות הועידה? שאם לא כן, מישהו עוד עשוי להבחין בהם, לחקור אותם על עמדתה הפורמאלית של ממשלת ישראל, ולשמוע מהם על:

– המגמה להעלות את פליטות גזי החממה בלמעלה מ 30% עד שנת 2030 (ביחס לשנת 2005)

התכנית להקים תחת כח פחמית גדולה

הכוונה להמשיך ולטפח תחבורת כביש ברכבים פרטיים

גרירת הרגליים בענין אנרגיה סולארית

המשך סיבסוד החקלאות הפולטנית

וכיוצא באלו תופיני פחמן.

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

The white House has announced that President Obama will attend the climate conference in Copenhagen

Obama’s visit is scheduled for December 9th, during the first week of the conference. The first week is normally dedicated to dreary technical deliberations by medium level officials of mechanisms to streamline existing Protocols , with a view to improve a future treaty. Important of course, but safe to bet Obama will not participate in this. Rather, his early presence will send a signal to other leaders that he is in the picture, and might be back before the conference is over. A kind of gun making an appearance in Act One etc

Significantly, the White House also specified dates on which five US cabinet ministers and two senior  advisors to the president will speak in Copenhagen. And China just announced its commitment to reduce emissions per GDP percentile. This does not guarantee real cuts, but is a vast improvement on China’s traditional stance that as a developing country it should be exempted altogether

Obama is realistic. He does not promise something he does not have. And he has something: senate committees have more or less agreed on 17% emission cuts by 2020, with a view for 30% by 2025, 42% by 2030 and 83% by 2050. Of course these are in comparison to emission levels in 2005, not 2000 or 1990s. But I guess you have to start somewhere with the D.C houses

Now some questions

Will Obama be back for the final day of the conference, scheduled for December 18th

Is there an agreement in the making between the USA and China, who between them account for almost half of global emissions? And if so, will it be revealed during the conference

Will the Israeli dignitaries, originally scheduled to go to Copenhagen on December 13th, go earlier now, to catch Obama’s early appearance

Will Netanyahu join them

And, most importantly: is someone making sure the colours worn by members of the Israeli delegation match the colours of the walls, the carpets and the furniture in the convention centre? Cause if they don’t, someone might spot them there, inquire about Israel’s formal position on emission cuts, and discover that

Compared to 2005, By 2030 Israel plans to raise emissions by more than 30%

Israel is determined to build a huge new coal fired power station near Ashqelon

It works hard to encourage road traffic, primarily in private cars, at the expense of already decaying                                  metropolitan bus systems

It drags its feet disgracefully regarding renewable energy

It continues to heavily subsidize a carbon intensive agriculture

And on and on it goes

שינוי אקלים – המלה הנפוצה ביותר בשפה האנגלית מאז שנת 2000

הארגון  language monitor מפרסם בכל נובמבר תוצאות סקר ממוחשב שהוא עורך, שמטרתו גילוי המילה הנפוצה ביותר בכלי התקשורת האלקטרונית ובאינטרנט בשנה החולפת. השבוע, לקראת תום העשור הראשון של המאה ה 21, פירסם הארגון, כפי שמדווח ווינט, שהמלה הנפוצה ביותר בשפה האנגלית מאז שנת 2000 היא שינוי אקלים. במקום השני: 9/11.

אינני מכיר סקר דומה בשפה העברית, אך יש סימן מובהק שמעיד שהמצב בישראל שונה: לתופעה המכונה באנגלית climate change אין אפילו שם מוסכם בעברית. 'שינוי אקלים' לא ממש תפס בלשון הקודש. יש מי שמשתמשים במושג  'משבר האקלים'. אחרים ב'התחממות כדור הארץ' או 'התחממות גלובלית'. הניחוש שלי הוא שגם אם נחשב את איזכורי כל ארבעת המונחים הללו ביחד, מספרם הכולל יהיה בטל בששים מול איזכורי מלים כמו 'ביטחון' או 'צה"ל'.

ישראל – מדינה עם משרד הגנת סביבה שתקציבו כתקציבו של קיבוץ בינוני – טרם  גילתה שמשבר האקלים ניצב בראש סדר היום העולמי. בועידת האקלים בקופנהאגן, כמו בקודמותיה, תהיה משלחתנו עסוקה מן הסתם בעיקר בלא להתבלט, לא להישאל ולא לדבר יותר מדי כדי לא להיות ללעג. מדינה עם תל"ג לנפש דומה לזה של כמה מהמדינות המפותחות בעולם עומדת להגיע לקופנהאגן כשבאמתחתה דו"ח הקובע שבמקרה הטוב תגדל פליטת הפחמן השנתי שלה בתוך עשרים שנה 'רק' בשלושים וארבעה אחוז. זאת בעת שרוב המדינות המפותחות עסוקות בקדחתנות בליטוש התכניות האופרטיביות לקיצוץ של עשרות אחוזים. הנתון המביך הזה בא לצד עקשנות בלתי מתפשרת להקים תחנת כח פחמית ענקית ליד אשקלון, ומצטרף לתמונה עלובה בתחום האנרגיה הסולארית. הוסיפו לכך היעדר תכנית לשדרוג משמעותי של התחבורה הציבורית העירונית בגוש דן, דריכה במקום בעידוד תחבורה לא מזהמת כמו אופניים, נסיגה מתמדת בהחלטות שלטוניות או מהלכי חקיקה לצימצום פליטות מחקלאות  – וזוהי רשימה חלקית מאוד – ותראו שהפער באוצר המלים אינו מקרי. הוא משקף תמונה ברורה של סדר עדיפות תלוש מהמציאות.

השר גלעד ארדן סיכם את התמונה בצורה קולעת בנאום שנשא בספטמבר  2009 במהלך כנס על ההשפעות החזויות של שינוי האקלים על ישראל שזימן המדען הראשי במשרדו. ארדן דיבר אז על תחושות התסכול שהוא חש כל אימת שהוא מנסה להסביר לפוליטיקאים בישראל, כולל חבריו לשולחן הממשלה, את מהות משבר האקלים ומשמעויותיו. "אין הרבה דברים", אמר ארדן, "שבהם הנתק בין סדר העדיפויות של ממשלה והבנתה של מה עליה לעשות לבין המציאות מומחש כמו בתחום ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. זה קשור גם לחוסר הבנה שלנו את סדר היום העולמי וגם לחוסר ההבנה שלנו את המשמעות של התהליך הזה לאיכות החיים בישראל. כשאני מעלה את הנושא לדיון בין השרים אני מרגיש כאילו הדברים הם עניני האישי בלבד".

משבר האקלים מגיע לתודעה הציבורית בישראל באיחור גדול. גם היום – אפילו היום – יש בישראל רבים שממשיכים לראות בכל הענין גחמה בלתי מוסברת של גויים שלא ממש נוגעת לנו. זה קשור מן הסתם לנטיה הישראלית להתבוננות אינטרוורטית, כלומר מרוכזת בעצמה. נטיה כזו מעודדת הדחקה של משבר האקלים מן התודעה ומיסגורה כמשהו שקורה הרחק מכאן – בקטבים, ביערות הגשם ובאופק זמן אחר. השיח הישראלי הצליח לנתק את הזמן האקלימי הגלובלי מן הזמן הישראלי ולהרחיקו אל העתיד הלא מוגדר.

סיבה נוספת לאדישות הישראלית כלפי התחממות כדור הארץ היא המשקל הרב שהסכסוך הישראלי-ערבי תופס בתודעה האישית ובמרחב הציבורי. אלון טל כבר עמד על כך בספרו החלוצי 'הסביבה בישראל' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002). ג'ון לנון אמר ש"החיים זה מה שקורה בזמן שרוקמים תוכניות אחרות". בישראל "החיים" – שאלות חינוך, סביבה, חברה, בריאות, זכויות אזרח, תרבות – מתרחשים כאילו מאליהם, בזמן שרוב תשומת הלב מוקדשת לסיבוב הבא של הסכסוך. אנו עסוקים בהכנות למלחמה הבאה, זו שתשים קץ לכל קודמותיה, או ליוזמת השלום האולטימטיבית שתשיג יעד דומה. בינתיים, בתוך מצב שלומלחמה אינסופי, החלל הקוגניטיבי והרגשי של הספירה הציבורית בישראל תפוס. בעיות ארוכות טווח, כולל רבות שהן גורליות לעתידנו, נשמטות מהתודעה מבלי לעורר בנו תחושת דחיפות.

בתום הרצאה שנתתי לפני כמה שבועות על משבר האקלים בפני קהל של משפטנים הפטירה מישהי מן הקהל: "כל הסכנות הללו באמת מדאיגות מאוד, אבל לא אותי. אני כבר מעשנת". ברוח דומה ניתן לאמר שהישראלים אינם נוטים להתרגש מהסכנות הגלומות במשבר האקלים כי הם משוכנעים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם, או לפחות מה מהווה איום משמעותי על שלומם. וכשאדם מודע לסכנה שבעיניו נראית ברורה ומוחשית, הסיכוי שיקח ברצינות איומים אחרים קטן.

מחקר שערכתי עם תום פסח בשנת 2004 בדק ספציפית את איכות  הידע שיש לישראלים על שינוי האקלים ואת דפוסי הדאגה שהתופעה מעוררת בהם. ערכנו סקר טלפוני עם מדגם מייצג של 600 איש, שבדק גם את רמת הידע של הנשאלים בתחום וגם את מידת הדאגה שהנושא מעורר בהם. הממצאים, שהוצלבו מול הנתונים הדמוגרפיים של הנשאלים (מין, גיל, רמת השכלה, קבוצה אתנית), היו מעניינים ואף משעשעים. ראשית ראינו שרמת הידע וההבנה שגילו הנשאלים בתחום משבר האקלים היתה נמוכה ללא כל קשר לחתך הסוציו-אקונומי או לרמת ההשכלה. הבורות בתחום, במלים אחרות, חצתה גבולות השכלתיים, אתניים, גילאיים ומיגדריים. שנית, מרואיינים משכילים יותר נטו להביע ביטחון עצמי רב יותר בידע שלהם בתחום – אף שבפועל כאמור היא לא היתה שונה משמעותית מרמת הידע (הנמוכה) של כלל האוכלוסיה. אך הממצא השלישי היה המעניין ביותר: דווקא נשאלים שמיקומם בחתך הסוציו-אקונומי נמוך יותר גילו דאגה גדולה יותר להשלכות משבר האקלים. הממצא הזה הפריך את הטענה המקובלת שמודעות סביבתית כרוכה בהכרח בהשכלה, בידע ובמעמד סוציו-אקונומי מסויים.  במקום זה הוא הבהיר שאנשים חסרי השכלה שנמצאים במעמד סוציו-אקונומי נמוך מודעים היטב לכך שכשמשבר סיסטמי פוגע, הם, החלשים, עתידים לשלם מחיר כבד. החזקים יותר בטוחים יותר ביכולתם לשרוד. בזאת לפחות הם כנראה צודקים.

משבר האקלים הוא ענין שמחייב בין השאר הסתכלות מדעית על העולם, וגם בתחום הזה יש בעיה בישראל. מעורבות אנשי מדע בענייני ציבור בישראל היתה ונשארה מוגבלת, והדיון התקשורתי על עתיד האקלים מתנהל כמעט בלא מעורבות מצידם. מדענים ישראלים שתוצאות מחקריהם על משבר האקלים והשפעותיו על ישראל החלו מתפרסמות בז'ורנאלים מדעיים לפני קרוב לעשרים שנה אינם ידועים ברובם לעתונאים, שממעטים לזאכר את ממצאיהם. אין פלא שהנטיה הידועה ממקומות אחרים בעולם להכחיש את משבר האקלים ולפתח פאטאליזם כלפיו נפוצה גם בישראל. כך יכולים משרד התשתיות וחברת החשמל וגורמים ממלכתיים אחרים לנהל את משק האנרגיה, התחבורה, החקלאות ומתחומים נוספים בהפקרות, כאילו אין ולא יהיה משבר אקלים, וכאילו ישראל איננה ממקומת באחד האזורים הרגישים לתוצאותיו.

.

הכל בסדר? בואו נאמין לרשויות והכל באמת יהיה בסדר

הוידיאו הנלווה עוסק בהרבה דברים, מצרכנות ועד מצלמות טלויזיה במעגל סגור, חופש הדיבור ועוד. הויכוח על התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים הוא מעניין כי הוא 1נוגע בתחושה הבסיסית שלנו שהכל בסדר, שאותות הארגעה של המנהיגות (לא צריך לעשות שום דבר בקופנהאגן, אפשר לחכות עוד שנה שנתיים, חמש, עשור…), מייצגת נכון את המציאות.

לראות ולצחוק.

קצת פאן לשם שינוי: איך השבדים עוברים ממדרגות נעות חשמליות למדרגות רגילות וממשיכים לחייך

SOME FUN FOR A CHANGE: HOW THE SWEDES SWITCH FROM THE ESCALATOR TO USING THE STAIRS AND KEEP SMILING

English text follows the Hebrew


את הוידיאו הנחמד הזה ראיתי זה עתה אצל דורון קרמר, בבלוג משובב הנפש שלו על ספורט.

הרעיון של השבדים חמוד אמיתי. ואני בטוח שכמדינה שמתקדמת כל יום לקראת מימוש החזון של כלכלה נטולת פחמן עד אמצע המאה, השלב הבא בניסוי שלהם יהיה ביטול הפעולה הבלתי פוסקת של הדרגנוע והשארתו כאופציה למוגבלי תנועה בלבד.

הנה:

I first saw this vide in Doron Kramer's delightful blog on sport (Hebrew only).

This idea of the Swedes is genuinely delightful. And I am confident that as a country that makes daily progress towards a carbon free economy by mid-century they will soon find a way to stop the wasteful perpetual movement of the escalator completely, leaving it as an option to be activiated by disabled people only.

אובמה בבייג'ינג: הדיבור על התחממות כדור הארץ מתחזק. עכשיו מחכים למעשים

חלק ניכר מפגישת הפסגה בין ברק אובמה לנשיא סין יו ז'ונטאו שהתקיימה ביום רביעי בבייג'ינג הוקדש למשבר האקלים, תוך פזילה לועידת קופנהאגן בחודש הבא. התוצאות? קשה לאמר. אובמה אמנם התבטא בצורה נחרצת כשאמר שמטרת הפגישה עם ז'ונטאו בענין הקלים  'אינה עוד הסכמה חלקית או הצהרה פוליטית, אלא הסכמה כוללת שמכסה את כל הנושאים שעלו במהלך המשא ומתן, ושתקבל משמעות מעשית מיידית'. הוא גם הוסיף שהסכמה פוליטית בין שתי המדינות 'תהיה צעד חשוב קדימה במאמץ לאחד את העולם סביב פתרון לאתגר האקלימי', מה שנשמע כמו צעד בכיוון הנכון. אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר – למשל הסכמה בין שתי המדיניות המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שכל אחת מהן לוקחת על עצמה, תאריכי ברזל להגעה ליעדים הללו והתחייבות פורמאלית משפטית לעמוד בה, התאכזב.

שלוש שאלות מהותיות ממשיכות לחפש תשובה לקראת קופנהאגן. האחת: עד כמה שאפתנית תהיה מכסת פליטות גזי החממה השנתית הגלובלית שהקהילה הבינלאומית תסכים עליה לקראת העשורים הקרובים? האם היעד יהיה ירידה אמצע המאה הנוכחית של חמשים אחוז ביחס לרמת הפליטות היום? שמונים אחוז? מספר אחר, אולי נמוך יותר? השאלה השניה היא איך אוכפים את ההסכמה, אם תושג. האם, כמו בקיוטו לפני 14 שנה, ההסכמה תהיה וולונטארית? או, כפי שכל בר דעת בנושא האקלים דורש כיום, שזה יהיה הסכם בעל תוקף של התחייבות בינלאומית חוקית.  והשאלה השלישית והסבוכה ביותר היא כיצד לחלק את נטל הקטנת  הפליטות בין המדינות, כלומר מי ירויח ומי יפסיד. צמצום של חמשים אחוז בפליטות גזי חממה שיושת על מדינה אפריקאית עניה שרמת החיים בה נמוכה, שמעטים מתושביה חיים חיי מותרות ושהפעילות המשקית בה ממוקדת בייצור מזון ובסיפוק צרכים בסיסי, יביא אותה מהר מאוד אל סף רעב ומעבר לו. מצד שני, כל ויתור למדינה עניה יהיה חייב להתאזן בריסון משמעותי יותר שיקחו על עצמן המדינות המבוססות יותר. זה יעלה להן כסף, ולכן רבות מהן מהססות.

המשוואה הזו עומדת בלב המחלוקת, זו שככל הנראה לא נפתרה בבייג'ינג, בין ארה"ב – המדינה המפותחת הגדולה ביותר – לסין – המדינה המתפתחת הגדולה ביותר.  שתי המדינות הללו אחראיות ביחד לקרוב לחמשים אחוז מן הפליטה העולמית, והצורה שבה הן יחלקו ביניהן את האחריות לצמצום מעוררת שאלות כלכליות, פוליטיות ומוסריות סבוכות. את מרכיב (אי) הצדק ההיסטורי שברקע הדברים אפשר לראות בטבלה הזו שמביאה חישוב היסטורי של פליטות גזי חממה לפי מדינה.

למתח בין המפותחות למתפתחות בתחום האקלים יש היסטוריה פוליטית מעניינת. הוא בא לידי ביטוי מן הצעד הראשון שבו ביקשה הקהילה הבינלאומית לנקוט לריסון משבר האקלים – הניסיון לנסח אמנת אקלים לקראת פסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-. 1992 הכתיבה עוררה ויכוח נוקב על הצורה שבה יתואר מקור המשבר, איך תוגדר אחריותן של המדינות המתועשות ליצירתו, ומה יהיו עקרונות חלוקת נטל האחריות לתיקונו.

האמנה, שהתקבלה ונחתמה לבסוף בידי 187 מדינות, אכן כוללת הבחנת יסוד בין המתועשות לאחרות, ומשקפת הבנה לפערים ברמת חיים, להבדלים בהיסטוריה התעשייתית ולשוני בין מדינות ביכולות הכלכליות והמנהליות העומדת לרשותן לבצע שינויים. הפרק באמנה אשר מוקדש ל"עקרונות" (פרק 3 סעיף 1) , קובע למשל שעל כל מדינות העולם "להגן על מערכת האקלים […] על בסיס שיויוני, בהתאם לאחריות המשותפת אך השונה שיש להן וליכולותיהן השונות". סעיף אחר (פרק 3 סעיף 2) מתמקד במדינות החלשות וקובע ש"הצרכים הייחודיים והנסיבות המיוחדות של המדינות המתפתחות, ובמיוחד אלו מהן שפגיעותן להשפעות המזיקות של שינוי האקלים גדולה […] צריכים לקבל תשומת לב מלאה".

הבעיה תמיד היתה שבכל מקום שבו נדרשו המדינות החתומות על האמנה לצקת תוכן מעשי בעקרונות הללו, הנחישות פינתה מקום לריפיון. חמש עשרה שנה אחרי כניסת אמנת האקלים של האו"ם לתוקף ב-1994, מעט צעדים שמתחייבים מן התורה שבכתב קרו בפועל. עלות ההשקעה השנתית שהיתה מאפשרת פיתוח בר קיימא בעולם השלישי הוערכה בשנות התשעים ב-625 מיליארד דולר בשנה. בפועל, רק כחמישית מן הסכום הזה הועברה בתקו הרלבנטית מהצפון אל הדרום בצורת מענקים או הלוואות ברבית נמוכה מרבית השוק. כינוסי המדינות החתומות על אמנת האקלים, כולל ועידת קיוטו ב-1997, המשיכו להפיק הצהרות בזכות שיויון וצדק, אך  כשהגיעה השעה לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של ביצוען בפועל, הרגליים נגררו.

הנשיא קלינטון הוא דוגמא טובה לכך. ב 1997 חתם קלינטון חתימה ראשונית על פרוטוקול קיוטו, בו הסכימו המדינות העשירות לצמצם פליטות וולהורידן לרמתן מ 1990. אלא שכבר בעת החתימה היתה המשמעות המעשית אפסית. ראשית כי מכסות צמצום הפליטה הוגדרו  כהתחייבות וולונטארית, בלי שיניים של ממש. שנית כי בנוסף לחתימה המקורית בעת הועידה היתה כל מדינה צריכה עוד לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון היציגים שלה. במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו  קיבל הסנאט  ברוב של 95 מול 0 את החלטת בירד-האגל, שקבעה שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנת אקלים "בלתי הוגנת" שתאפשר למדינות העניות "להתחמק" מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר. חתימת ארצות הברית על הפרוטוקול, במלים אחרות, היתה כמעט ריקה מתוכן כבר בעת שנעשתה, שכן הסנאט אותת מראש שהסיכוי לאישרורה הינו אפסי.

יותר מרצונו הטוב של קלינטון, היתה זו אמירתו הנחרצת של הנשיא בוש האב בפסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-1992, ש"אורח החיים האמריקני אינו נתון למשא ומתן", שקבעה את סדר היום האמריקני בתחום האקלים במשך עשרים שנים גורליות. ממשל קלינטון שקלט את הלוך הרוחות הפוליטי הפנימי אפילו לא ניסה להביא את אישרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים. ג'ורג' בוש הבן כלל אמירה מעורפלת על שינוי אקלים במצע הבחירות שלו בבחירות לנשיאות של שנת 2000, אבל כמעט מיד אחרי הבחירות הכריז קבל עם – לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו – שארצות הברית מורידה את אישרור פרוטוקול קיוטו מעל הפרק.

ערב קופנהאגן אובמה נמצא במצב דומה לזה של קלינטון בימי קיוטו. בוידיאו הנלווה, המראה את נאום האקלים שלו מ 2008 רואים שהוא רוצה. אבל בלי הסנאט זה לא ייצא.

:קטגוריותUncategorized תגיות:

הפוליטיקה של המכונית החשמלית בימי התחממות גלובלית


הערה מאוחרת: פוסט  זה פורסם באמצע נובמבר 2009. החישובים שמופיעים בו עודכנו באמצע פברואר 2010 לאור נתונים חדשים שהגיעו לידי. את החישובים  החדשים, שמחמיאים למכונית החשמלית יותר מאלו שמופיעים כאן, אפשר לראות בפוסט הזה.

החישובים שערכתי לאחרונה, המעידים שמכונית חשמלית שמצבריה יוטענו מרשת החשמל של ישראל תגרום לפליטת יותר גזי חממה ממכונית היברידית ואפילו ממכוניות קונבנציונאליות מסויימות, מקבלים הבוקר חיזוק גם מן הפרסום ב y-net, המביא את עמדת דו"ח מקנזי לצמצום פליטות שהוגש לממשלה לפני שבועיים בסוגית המכונית החשמלית. על פי המאמר של שחר היזלקורן ב y-net, דו"ח מקנזי מצטרף לעמדה הקובעת שבתמהיל הדלקים הנוכחי של ישראל, המכונית החשמלית תרע את מאזן הפליטות של ישראל במקום לשפר אותו.

הנתונים הללו, והויכוח הער שהם מעוררים, מבליטים שלוש נקודות מחלוקת. הראשונה היא שאלת הנתונים המספריים עצמם. השניה היא הסוגיה של מה באמת יותר חשוב – מניעת זיהום מקומי או מאבק בהתחממות כדור הארץ? והשלישית נוגעת לתפקידה של המדינה בקידום חברת 'בטר פלייס', שכבר מקימה בארץ תחנות הטענת מצברים ומקווה להתחיל לשווק כאן מכוניות חשמליות של 'רנו' ב 2011. האם על ישראל לתמוך בנסיונותיה להשתלב בשוק העולמי של אנרגיות נקיות אפילו אם, בגלל תמהיל הדלקים של רשת החשמל בישראל, ההשפעה הסביבתית של פעילותה בארץ היא שלילית?

שאלת החישובים. כבר הבהרתי בהודעה לעתונות שהוצאתי שהחישובים שלי ראשוניים, זקוקים להשלמות, ומן הסתם עוד יעודכנו. יש דרכים רבות להפיק ערכים מספריים על הפליטות מרשת החשמל בישראל ולהצליב בין מקורות מידע. מה שחשוב הוא ששלושת הרכיבים המרכזיים – מאפייני הסוללה של המכונית החשמלית, סדר גודל הפליטה שתיווצר בתחנת הכח כדי לייצר את כמות החשמל לטעינת הסוללה, וכמות הפליטות שמייצרת מכונית היברידית ומכונית עם מנוע רגיל, בנזין או דיזל – מצביעים על כיוון ברור: בתנאי משק החשמל של ישראל, המתבסס בעיקר על פחם וימשיך להיות כזה עד לפחות 2030, המכונית החשמלית תהיה אחראית ליותר פליטות ממכוניות היברידיות משנות ייצור זהות ואף ממכוניות קונבנציונאליות מסויימות. הקביעה הזו, אגב, מתאשרת גם בדו"חות שיצאו ב 2008 בארה"ב, שעל שניים מהם מדווח   USA Today.

השאלה השניה היא כאמור מה יותר חשוב – מניעת זיהום מקומי או מאבק בהתחממות כדור הארץ. יש מי שטוענים שגם אם בתחשיב פליטות גזי החממה המכונית החשמלית גרועה יותר מאחרות, היתרון האחר שלה – הסרת זיהום אויר ברמת הרחוב – מכריע. לכך יש שתי תשובות, אחת מקומית והשניה גלובלית. המקומית: גם זיהום מארובה של תחנת כח, בעיקר פחמית, מזיק לבריאות תושבי העיר. הגלובלית: הסכנות הנשקפות לאנושות, כולל לישראל, כתוצאה ממשבר האקלים והתחממות כדור הארץ, הן בסדרי גודל חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. משבר האקלים יגרור כשלים מערכתיים רחבי היקף, כולל צניחת יבולים ורעב בקנה מידה גדול, מחסור אקוטי במים למאות מיליונים, הצפות ימיות בגלל המסת מדפי הקרח הגדולים, עליה בתפוצת מחלות ומגיפות, עליה בתדירות ובעצמה של סופות והוריקאנים ופגיעה חמורה במגוון המינים הביולוגי. הניצנים כבר ניכרים, וההרס הכלכלי, החברתי והאנושי שהם עומדים להמיט על העולם, כולל עשרות ואולי מאות מיליוני פליטים סביבתיים, הופכים את התחממות כדור הארץ למה שקלינטון, בלייר, מרקל, אובמה ואחרים הגדירו לאחרונה כאתגר מספר אחד הניצב בפני המין האנושי במאה ה 21.  בשעת חירום כזו מתמקדים בעיקר, ודוחים פתרון בעיות משניות לאחר כך.

השאלה השלישית היא שאלת התמיכה ב'בטר פלייס'. האם על ישראל להיות כר ניסויים לפרויקט שעשוי בהחלט להועיל במדינות אחרות, שבהן ייצור החשמל נקי יותר, גם במחיר הגברה משמעותית של פליטות CO2 כאן ועכשיו?

התשובה שלי היא לא ב א' רבתי, והיא נובעת משלושה נימוקים. הראשון: הרצון להשיג מטרה מקומית טובה אינו מצדיק החמרה של בעיה גלובלית קשה ורחבת היקף עוד יותר. השני: העולם אינו תלוי ב'בטר פלייס' כדי שהמכונית החשמלית תיכנס לשימוש מסחרי רחב היקף.  'מרצדס', ג'נרל מוטורס', 'ניסאן' ויצרניות רכב אחרות מפתחות מכוניות חשמליות גם כן, וחזקה עליהן שיימצאו מדינות עם ייצור חשמל נקי יותר כדי להתחיל ולשווקן.

הנימוק השלישי והחשוב ביותר בעיני קשור לאתיקה ועסקים בעידן הגלובלי, והוא זה שבגללו היתה 'בטר פלייס' צריכה להתרחק מיישראל מלכתחילה. השווקים המתעוררים של האנרגיה הנקיה והתחבורה המקיימת הם בעלי פוטנציאל ענק מהסיבה הפשוטה שבעולם הפנימו את חשיבותו העליונה של המאבק בהתחממות גלובלית. מכאן הנחישות להשקיע בתחומים הללו משאבים רבים כל כך, גם במסגרת הסכם בינלאומי רחב שהלוואי שיושג, אך גם בתוך מדינות ואף ברמה המקומית. התחרות שמתפתחת בתחום הזה היא בריאה ואמיתית, ויש להתמודד בה בהגינות, ובכוחו של המוצר בלבד. 'בטר פלייס', שקיבלה רוח גבית חסרת תקדים מהנהגת המדינה, עשויה אולי להצליח בשיווק המכונית החשמלית שלה בישראל, ולהציג זאת כנוצה נאה בכובעה בבואה להתחרות במגרש הגלובלי. אבל  האנליסטים שיבדקו את ביצועיה בארץ הקודש יבינו די מהר שמשהו כאן תמוה. נתוני הפליטה הגבוהים, לצד המונופול שהחברה קיבלה למעשה מן המדינה בתחום הטענת המצברים, שהוא כידוע המרכיב המכניס ביותר של מיזם המכונית החשמלית, יעוררו רושם של עסקה חפוזה שמניעיה לא ברורים. והמוצר עצמו, כלומר החבילה של המכונית ורשת ההטענה, יישארו בגדר משהו שטרם הוכיח את עצמו בתנאי שוק אמיתיים. יהיה מי שיראה – בצדק אולי – בכל הפרשיה הזו ניצול מצד 'בטר פלייס' של האופטימיזם הטכנולוגי של כמה מהפוליטיקאים הבכירים בישראל ושל חוסר ההתמצאות שלהם בפרטים של משבר האקלים כדי 'למכור' להם מיזם שבדיעבד רק הגביר פליטה של  גזי חממה. וכל זאת בעידן שבו מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית בכל הקשור לפליטות  גזי חממה הוא, איך נאמר… מביך.

בטר פלייס' היא חברה של אנשים כשרוניים עם יכולות מרשימות. היא צריכה להתמודד בזירה העולמית כנגד הטובים ביותר ולהצליח – גם בעזרת תמיכה מצד המדינה כמקובל במיזמים כאלה. אבל אסור לה לעגל פינות ולנסר את הענף הרך שאיתו היא עוד רוצה לצמוח. עכשיו זמנה לתת כאן כתף למאבק שמנהלים הארגונים הסביבתיים כנגד התחנה הפחמית באשקלון, לתמוך בהתיעלות משק החשמל ולעזור לו להיגמל בהדרגה מהתמכרותו המזיקה לפחם. כשכל אלה יושגו, יגיע גם זמנה של המכונית החשמלית שלה לעלות על הכבישים בארץ, בזכות ולא בחסד.