הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

הפגנת המיליון של היום אלי לא תוציא מיליון לרחובות, אבל היא חיונית חשובה מאין כמוה. וגם אם ההקשרים הסביבתיים של אי-צדק חברתי וההקשרים החברתיים של אי-צדק סביבתי קצת נשכחו במחאה הזו – למרות העבודה המבורכת של מגמה ירוקה, מרכז השל, האגודה הישראלית לצדק סביבתי ואחרים – המאבק משיק ומצטלב בנקודות רבות. ההיגיון הניאו-ליבראלי מעצב גם את דפוס ניצול משאבי הסביבה, ועושה זאת תוך העמקה והנצחה של אי-שייון. כך בקרקע ובמים, כך בפיזור הזיהומים והסיכונים הבריאותיים, כך בזכיונות לתשתיות אזרחיות שנמכרו בזול למקורבים מעל ראשו של הציבור (כביש חוצה ישראל, קידוחי הגז הימיים, התפלת מים, ייצור, שינוע ושיווק חשמל ברפורמה הקרבה במשק החשמל, החלוקה של מכסות אנרגיה סולארית ועוד).

אז גם אם ההכרה שהנושא הסביבתי קשור בחבל הטבור לשאלות הליבה של המחאה שהעירה כאן הקיץ את ישראל אחרי תרדמת של דור וחצי תתמהמה, היא בוא תבוא!

בינתיים, באוסטרליה, קרב איתנים על חוק אקלים שעשוי להיות חלוצי ולהורות את הדרך למדינות רבות אחרות בענין רגולציה של משטר פליטות טוב מועיל יותר עבור עתיד האנושות.

כאן כתבה של הבי בי סי על החוק המוצע.
כאן כתבה דומה ב סי אן אן
כאן מאמר מבלומברג על אוסטרליה שכבר עברה את ארה"ב בפליטות פחמן לנפש.
כאן משהו מהאקונומיסט על הויכוח הציבורי באוסטרליה בנושא
וכאן כתבה באינדיפנדנט על חלקו של רופרט מרדוק, שמעורב בפרויקטים הרסניים לסביבה במקומת רבים (כולל סיפור פצלי השמן בשפלת יהדה שלנו) בנסיון הפוליטי של התאגידים למנוע מהפרלמנט האוסטרלי להעביר את החוק.

וכאן אתר אבאאז לחתימה בתמיכה בחוק.

השבוע יוצא לאור בניו-יורק, זו השנה העשרים, דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם. לבד מדירוג העולם כולו ומדינות ספציפיות על פי אינדקס הפיתוח האנושי, הכותרת הראשית של הדו"ח השנה הוא שההתחממות הגלובלית בקצבה הנוכחי עלולה להוריד לטימיון עשרות שנים של פיתוח כלכלי, חינוכי, רווחה ובריאות במדינות רבות בעולם.

הנה לינק למאמר בגרדיאן השבוע על הקשר בין שינוי אקלים לפיתוח אנושי.

והנה האינדקס שבו מדורגות המדינות השונות על פי מדדי הפיתוח האנושי המקובלים: הכנסה לנפש, מדד אי שיויון סוצו-אקונומי, מדד שיויון נשים, מספר מקרי שוד ל 100,000 תושבים בשנה, מדדי ינוך והשכלה, רפואה ותחלואה, תוחלת חיים ועוד.

נורבגיה צועדת במקום הראשון. אחריה בעשיריה הפותח  אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד, ארה"ב, ליכטנשטיין, הולנד, קנדה, שבדיה וגרמניה. ישראל במקום החמשה עשר. הנה פירוט המדדים של ישראל ב 2010 על פי אתר האו"ם. מזל שבאינדקס לא מודדים את התרומה היחסית של ישראל לשינוי האקלים, או או את רמת הנחישות של הנהגת המדינה לתרום את חלקה למאבק בשינוי האקלים… המדדים הללו דוחקים את ישראל לאזור המקום ה 60…

מאת כרמית לובנוב

התימה המרכזית  של הכינוס העולמי ה- 17 של האגודה לסוציולוגיה הבינלאומית שהסתיים ב 17 ביולי 2010 בגוטנבורג, שוודיה, היתה "עולם בהשתנות", תוך התייחסות במיוחד לשינויים שמקורם בפעילות האדם. הסוציולוגיה עצמה היוותה פלטפורמה דואלית, הן כתורמת להבנת השינוי עצמו, והן כתחום מחקר משתנה בעולם העובר תמורות עמוקות. הנושאים שנבחרו היו לאו דווקא נושאים מסורתיים במחקר הסוציולוגי אלא נושאים בעלי חשיבות להבנת המציאות הגלובלית העכשווית המורכבת. אחד מהם היה שינוי אקלים.

ביום שלישי ה 13 ביולי, 8:30 בבוקר, חום יולי לא רגיל לעיר הצפונית, ובאולם הקונגרסים (הלא ממוזג) ישבו סביב שולחן עגול בכירי החוקרים בעולם בתחום האקלים וההיבטים החברתיים של שינויי אקלים, צדק ופוליטיקה בינלאומית. אחד מהם היה פרופ' דאנלאפ ריילי (Dunlap Reiley), מאוניברסיטת אוקלהומה, מי שנחשב כאחד מאבות "הסוציולוגיה הסביבתית" והוצג בפתח הדיון כ"מי שאין צורך להציגו כפי שאין צורך להציג את בוב דילן". דנלופ סקר את הפרסומים בעשורים האחרונים אודות שינויי אקלים בעולם כ'תופעה' בפני עצמה. הוא תיאר את "מכונת ההכחשה" שמנסה לייצר אי וודאות אודות המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים, במטרה לערער את הקריאה לשינוי מדיניות ולהקטנת פליטות. לפי דנלופ בראש יצרניות הספק נמצאות תעשיית הדלקים המחצביים. האמצעים העקריים שהם עושים בהם שימוש הם קרנות פילנטרופיות שמממנות באפן מתוחכם צוותי חשיבה וזריעת דיס-אינפורמציה לגבי שינוי אקלים,תוך היעזרות בחברות יחסי ציבור ותאגידי מדיה גדולים כמו רשת פוקס.

דובר ידוע אחר היה פרופ' טימונס-רוברטס (Timmons-Roberts) מארה"ב, שהציג את העדר ההסכמה על מדיניות אקלים גלובאלית עד כה כתוצר של דיונים כושלים בין מדינות צפוניות לדרומיות. את הסיבה המבנית העמוקה לכשלון השיחות מייחס טימונס-רובינס לכך שאי-שוויון מחליש שיתוף פעולה. המלצתו היא לפיכך שמו"מ בנושאי מדיניות אקלים חייב להיות רחב הרבה יותר, ושהסכמי פוסט-קיוטו חייבים לכלול סוגיות של צדק והתייחסות לשיתוף פעולה. לכן הוא מציע לכלול שורה של נושאים כמסחר, השקעות, והסכמים בנושאי זכויות קניין רוחני בדיוני אקלים.

במושב דיון מרכזי אחר בתחום "קיימות חברתית וצדק סביבתי" הציג חוקר גרמני בשם הנינג בסט (Henning Best) מחקר ראשון המתעד אי שוויון בהקצאת טובין ובפיזור רעות סביבתיות במרחב אורבני בגרמניה. המחקר, שהתבסס על פרמטרים סביבתיים מדידים, מגלה שבשכונות מוחלשות מבחינה כלכלית, למשל שכונות של מהגרי עבודה, שיעור ההיחשפות לרעש גבוה יותר מאשר בשכונות בעלות אוכלוסיה חזקה. כמו כן, המחקר עקב אחר הדינאמיקה בשינוי מגורים בעקבות מטרדי רעש, באופן שהנשארים באזורים עם מוקדי רעש גבוה הם האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית.

במושב זה הצגתי את ההתפתחות הקונצפטואלית של מושג הצדק הסביבתי בארץ  על פי מודל הפעילות שלנו המתקיים מאז 2004. המודל מתבסס על פעילות שטח, השפעה על שיח והשפעה על קובעי מידניות. מקרה המבחן שהצגתי הוא יוזמת האגודה לצדק סביבתי בישראל לפעילות אזרחית בנושא תכנית הרכבת בתוואי עכו-כרמיאל. תכנית הרכבת שאושרה עקרונית בממשלה בפברואר 2010 היא רכבת רגילה ('כבדה'), שמבחינת תשתית מסילתית וציוד נוסע (קטרים וקרונות) אינה בנויה לעצירה ביישובים הערביים הפזורים בין עכו לכרמיאל. החלופה התכנונית של רכבת קלה שנדחתה ע"י הממשלה, לעומת זאת, יכולה לשרת את רוב היישובים הפזורים על ציר נסיעתה. היא עדיפה הן מבחינה סביבתית והן מבחינת יתרונות כלכליים וחברתיים לאוכלוסיה המקומית.

מודל הפעולה של האגודה לצדק סביבתי בישראל בנושא הרכבת בגליל מתבסס על ההנחה שתחום 'הצדק הסביבתי' אינו רק תחום תיאורטי המתאר אי-שויון סביבתי ותכנוני, אלא הזדמנות לפעול כחוליה מקשרת שבין שיקולים סביבתיים ושיקולים חברתיים, כולל  זכויות אזרח. התגובות הראשוניות לפעילות האגודה בנושא הרכבת בגליל מגלות שתחום הצדק הסביבתי הולך ורוכש לעצמו מעמד עצמאי, ושהוא צריך ויכול להיות מוטמע בתהליכי תכנון וחשיבה סביבתית מתקדמת.

כרמית לובנוב, מנהלת שותפה יחד עם ד"ר תאבת אבו ראס של האגודה לצדק סביבתי בישראל (הוקמה ב- 2009). דו"אל: don1298@netvision.net.il

אתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC כולל עכשיו אתר משנה ובו מפה עולמית אינטאראקטיבית של פליטות גזי חממה. יש בו מידע מגוון, מעניין ואיכותי ביותר על מצב פליטות גזי החממה בעולם מאז 1990 ועד 2008, שהיא השנה השוטפת מבחינת הדיווח הפורמאלי של המדינות השונות על מה שנעשה בשטחיהן. הדגש הוא על מדינות נספח I של פרוטוקול קיוטו – כלומר 34 המדינות המתועשות שלקחו על עצמן מחוייבות של ממש בפרוטוקול (האיחוד האירופי מופיע שם גם כמדינה בפני עצמה, בשתי גרסאות – 15 המדינות של עד 2004 ו 27 המדינות של אחרי 2004). לכן זה נראה כאילו יש שם 36 'מדינות'.

כשמקליקים על הלינק נפתחת מפה עולמית בסיסית שמציגה את שיעור השינוי של פליטת סה"כ גזי חממה בכל מדינה. ואם משתמשים בשלושת החלונות שמעל למפה, אפשר לקבל חיתוכי מידע הרבה יותר מגוונים ומפורטים.

• בחלון השמאלי אפשר לעבור מנתונים על סה"כ הפליטות בכל מדינה לפליטות מסקטורים ספציפיים כמו תחבורה, אנרגיה, תעשיה, חקלאות ורבים אחרים. כולל אגב חישובי פליטות שנוספו או נגרעו כתוצאה משינויים בשימושי קרקע ותוספת או גריעה של ייעור. מעניין.
• בחלון האמצעי אפשר לעבור מנתונים המתייחסים לסה"כ גזי החממה לנתונים ספציפיים לגבי כל אחד מ 6 גזי החממה העיקריים בנפרד.
• בחלון הימני אפשר לעבור מסה"כ השינוי בין 1990 ל 2008 לחיתוך לפי שנה. כלומר לראות עבור כל מדינה (ואם רוצים עבור כל סקטור ועבור כל גז חממה) את העליה או הירידה בפליטה בשנה ספציפית.

כמעט בכל הטבלאות והחיתוכים רואים שמדינות מזרח אירופה מובילות במדדי צמצום הפלטות. זה נובע מכך ששנת הבסיס לחישובים – 1990 – היא עבור רובן גם שנת המעבר ממערכי הייצור עתירי הפליטות שאפיינו את הכלכלה הקומוניסטית למערכי הייצור הנקיים יותר של המערב. וכמובן מעבר מכלכלה שמבוססת על תעשייה כבדה לכלכלה מעורבת יותר.

רוברט קוהאן, פרופ' ליחסים בינלאומיים בפרינסטון, ודיויד ויקטור, פרופ' למשפטים בסן דייאגו שמתמחה ברגולציה, פרסמו בתחילת השנה מאמר דיון מעניין אותו הכינו במסגרת פרויקט אוניברסיטת הארווארד להסכמי אקלים בינלאומיים  (The Harvard Project on International Climate Agreements) שמתנהל בבי"ס קנדי לממשל שם.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

לקראת יום עיון שעוסק באחריות תאגידית וצדק סביבתי באפריקה היום בפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א, עשיתי כמה חישובים על חלקן היחסי של מדינות אפריקאיות מרכזיות בכל מה שקשור להתפתחות משבר האקלים. הכלי שבו עשיתי שימוש הוא אינדקס הפליטות ההיסטורי, שבמהדורה הראשונה שלו שפרסמתי כלל חישובים רק לגבי 15 המדינות הפולטניות ביותר בהיסטוריה + ישראל.
לקראת הכנס היום חישבתי גם את חלקן של האפריקאיות.
את הטבלה המלאה אפשר לראות כאן.
התוצאה המשמעותית ביותר של החישוב היא שאם לוקחים את 12 המדינות הארפיקאיות שפלטו את כמויות ה CO2 הגדולות ביותר (תקופת החישוב היא 1850-2004), מקבלים שבסך הכל הן אחראיות ביחד לפליטה של כ 25 מיליארד טונות. הכמות הזו מייצגת  1.75% מכלל הפליטות ההיסטוריות העולמיות.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה

לא אהבתי את המאמר המוביל ב'ידיעות אחרונות' אתמול (יום ב' 18 בינואר). הוא הוקדש לתינוקת שנולדה שלשום בבית החולים השדה של צה"ל בפורט או פרינס בהאיטי לאם שניצלה בעור שיניה מן התופת. הלידה, על המשמעויות הסמליות של חיים שמגיחים מתוך ההריסות, היא כמובן משמחת. אבל להפוך אותה לסיפור שמגדיר את הכרוניקה הנוכחית המידרדרת של האסון ההומינטארי המורכב הזה זו הסחת דעת מסוכנת.

ידיעות אחרונות הוא עתון ליבראלי. והבחירה העיתונאית של קברניטיו מבליטה את הסיבות שבגללן אני חושד בליבראלים ובליבראליזם. אני חושד בהתמקדות באחד שהצליח – להיוולד, או לעשות מיליונים, או לחזור ממסע אכזוטי הרפתקני כדי לספר את הסיפור – כסימן לזה שכביכול כל אחד יכול. אני חושד באשלייה הא-היסטורית שהחיים מתחילים מחר בבוקר מחדש, עם תקווה שויונית לכולם. ובתחושה המזויפת שתינוקת שנולדה בלב המאפלייה מסמנת שהגרוע ביותר מאחורינו, שהמשבר מאחורינו, שהנה הנה אנו בדרך לנורמליזציה ועוד מעט נוכל סופסוף לשוב ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים – לחיות את החיים המתוקים והטובים שלנו.

אז למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר' , האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם.

מה כל זה עושה בבלוג על התחממות כדור הארץ? עושה הרבה. כי הפגיעות, גם לאקלים המשתנה, לא מתחלקת באפן שיויוני על פני הגלובוס. הטבע עומד לחזור בכוח. אך הנזקים יהיו קשים במקומות כמו האיטי ונסבלים במקומות אחרים. ובמקומות ברי מזל כמו קנדה ורוסיה ונורבגיה כל הסיפור בכלל יביא תועלת.

זה הזמן בו אנשים בעלי מוסר מחוייבים להתבונן, ולהבין, ולהתכונן. ולא להתפתחות להסחות הדעת.

זו משימה לא קלה גם כי 'ידיעות אחרונות' לא לבד. לנורמליזציה הא-היסטורית יש סוכנים רבים. הטלביזיה המסחרית מלאה בזה. ולא רק היא. לפני כמה ימים התלוננתי כאן בתפנוקי שב'סטימצקי' לא מצאו מקום לספרים העוסקים במשבר האקלים אלא במדף התחתון, המוסתר היטב, שמיועד לספרים על בעלי חיים. הנה מה שכתבה אלי בעקבות הרשימה ההיא טל כוכבי:

"סטימצקי ממילא מתקדמת בצעדים בטוחים בדרך להיהפך ל-convenient store לפי כל פרמטר. גם שם הולכים לפי הקו המתפתח בקצב של סדרה הנדסית של לעשות לאנשים רק שמח וטוב בעיניים. אנשים באים ליהנות, לא? Haven't the Jewish people suffered enough? למה להרוס להם את חוויית הוצאת הכסף עם ספרים שעוסקים בחרא? עדיף לקנות ספרי הדרכה על איך לעשות מה (ארבע במאה אם אפשר), וספרי פרוזה בשקל, ולהרגיש מטופלים, מאומנים ואנשי תרבות זקופים. למה להשבית שמחות? זה לא כלכלי. כמו שלא שמים טלוויזיה מקולקלת באמצע שקם אלקטריק. אם במדינה הזו יש 82% שמאשרים שטוב להם והם מרוצים מאיכות חייהם ומהמדינה (נכון, שאלו אותם שאלות מנחות מהתחת, אבל בכל זאת…) זה אומר שיש כאן התגייסות כללית לאי ידיעה. יוצאים כאן להפגין רק בעניינים לא פוליטיים, כמו לדוגמא נגד אבות שמטיחים את ביתם התינוקת לרצפה. מאבקי סביבה זה נגד העשירים, ומריח מקיפוח ומתחושת מחנק אשראי. לא מוכר טוב".

אז בהאיטי, בלי עין הרע, יש חרא בכמויות גדולות. מנין הגופות הפע היה גדול כל כך, והחורבן יסודי כל-כך, שמנגנון ההשתקה הוהכחשה לא היה יכול להשתבלל אל תוך עצמו ולהעלים את הענין כולו. השאלה היא כמה זמן זה יישאר בתודעה, ומה יצליח הציבור הליבראלי הנאור להבין מהסיפור הזה על מצבו של העולם.

מה שקרה השבוע בהאיטי הוא באמת המקרה האולטימטיבי של מה שארגוני הסיוע הבינלאומיים וארגוני האו"ם מכנים 'אסון הומניטארי מורכב'. הפגיעה עצמה – במקרה זה רעידת האדמה – קשה וכואבת. אולם עד מהרה מתברר שהנזק והסבל האנושי העצומים אינם מצטמצמים רק לפגיעה הישירה, אלא מתרחבים במעגלים שמשקפים את מצב התשתיות הפיזיות, היכולות הכלכליות ויכולת הארגון שהיו בחברה לפני האסון. והם שקובעים את היכולת של הקהילה להתאושש. המלה האנגלית לכל זה היא resilience. בעברית קוראים לזה חוסן.

ובכל מה שקשור לחוסן, האיטי היא אולי אחת המדינות הפחות חסונות שיש. להבדיל מהרפובליקה הדומיניקנית שחולקת אתה את האי (האיטי במערב, הרפובליקה הדומיניקנית במזרח), שהצליחה לשמר את המערכת הטבעית, למנוע סחיפת קרקע, לייצב חקלאות ברמה סבירה ולארגן מדינה מתפקדת, האיטי נמצאת כבר חמשה עשורים בהידרדרות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. בין פאפא דוק לבייבי דוק, אריסטיד ויורשיו, ועד לוואקום הפוליטי הנוכחי שם, איש לא הצליח לארגן מערכת מנהלית שתאפשר לאוכלוסיה שירותים בסיסיים מחד ותשית עליה רגולציה מינימאלית מאידך. התוצאה: הפקרות בבניה, עוד כריתת יערות וסחיפת קרקעות, תשתיות עלובות, ומיליוני עניים בסלאמס עם כלום מה להפסיד. ובמצב כזה, כשהאדמה רועדת, הכל קורס. הבנינים והמוסדות, הסדר הציבורי ותחושת הקהילה. התמוססות כללית עד שאין מי שיקבור את המתים ולא ברור מי יתאבל עליהם ומתי.

רעידות אדמה אינן קשורות כמובן לשינוי אקלים. אבל האיטי היא משל שמסביר היטב מדוע המדינות העניות, ובעיקר 49 המדינות המכונות LCD  – המדינות הכי פחות מפותחות – הגיעו לועידת האקלים בקופנהאגן בתחושה שהן נאבקות על חייהן. חמש הסכנות האקוטיות ביותר שקשורות בשינוי האקלים – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מים מחריפה, הצפות בגלל עלית מפלס האוקינוסים, סופות טרופיות חזקות ותדירות יותר ומגיפות שנובעות מהרחבת איזורי התפוצה של חרקים – הן בעיות שהמדינות העניות מכירות היטב. הן יודעות שכל אחת מן החמש הללו, או קומבינציות של כמה מהן, עלולה להיות מכת הטבע שכמו רעידת האדמה בהאיטי תזעזע אותן ובמקרים מסוימים גם תפרק לחלוטין את המסגרת הפוליטית והממשלית של המדינה. הן מבינות שהתשתיות הפיזיות והכלכליות שלהן רעועות כל כך שכל מכה כזו עלולה להפוך תוך אפס זמן לאסון הומניטארי מורכב. ולכן הן נאבקו, וממשיכות להיאבק, על כך שלצד פעולות לצמצום מימדי התחממות כדור הארץ יהיו גם פעולות דחופות שמטרתן להסתגלות למה שאני מכנה  מאפ"ן – המצב האקלימי הפוסט נורמאלי.

כשלון ועידת האקלים בקופנהאגן נבע במידה רבה מהעובדה ששינוי האקלים כרוך באי שיויון גלובלי ובניגוד אינטרסים בין קבוצות גדולות וחשובות של מדינות. הסכנות הכרוכות בו – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מי שתיה, הצפות באיזורי חוף, עליה בתדירות ובעצמה של סופות טרופיות ושל מחלות נגיפיות – יכו קשה יותר במדינות הדרום העניות. התשתיות האזרחיות הרעועות שלהן, יכולותיהן הכלכליות והטכנולוגיות המוגבלות והריפיון המנהלי של מערכות השלטון ברבות מן המדינות הללו יקטינו את יכולתן להתמודד עם המשבר. זו הסיבה שהמדינות הללו הגיעו לקופנהאגן עם תחושת דחיפות בוערת ועם צורך מיידי בטיפול בשאלת ההסתגלות למה שאני מכנה המצב האקלימי הפוסט נורמלי – מאפ"ן. המדינות העניות, שתרומתן ההיסטורית להתפתחות המשבר היתה קטנה יחסית, עומדות לשלם מחיר יקר. במקרה של מדינות האיים הקטנות, שחלקן עלולות להיעלם כליל מתחת למי האוקינוס הגואים, מדובר במחיר האולטימטיבי.

אבל אי-השיויון אינו מסתכם רק בגורלן המר של המדינות העניות באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה ובאוקיאניה. יש לו גם מימד צפוני מטריד. המדינות שממוקמות באיזורים הממוזגים בחצי הכדור הצפוני וברצועה הסוב-ארקטית שמשתרעת בשוליו יכולות להתבונן בסכנות שאוזכרו כאן במידה לא מבוטלת של שאננות. באופן פרדוקסלי, אם לא יהיה שינוי ניכר בקצב שריפת הדלק המחצבי הנוכחי, הן עשויות דווקא להרויח. ההתחממות  ברוחבים הגיאוגרפיים הגבוהים תגרום למשל להפשרת הפרמה פרוסט (קרקע שהיתה קפואה אלפי שנים). שטחי ענק בצפון אמריקה, גרינלנד, צפון אירופה וצפון אסיה שעד כה לא נוצלו יוכלו להפוך לבעלי תועלת חקלאית, תעשייתית והתישבותית. המדינות הללו רשאיות להניח, במידה רבה של צדק, שגם אם שינוי האקלים יואץ והטמפרטורה הממוצעת בשטחיהן תעלה ב-5 או 6 מעלות צלסיוס, הן ישרדו ואולי אפילו ישגשגו.

לחסינות הזו מצטרפת גם העבודה שבמדינות הצפוניות ביותר – רוסיה, קנדה, סין, ארצות הברית, נורבגיה וגם דנמרק, שממשיכה להיות בעלת ענין משמעותי בגרינלנד, יש מרבצים גדולים וחשובים של דלק מחצבי. מדענים מעריכים שבתוך עשרים עד שלושים שנה יהיה הקוטב הצפוני, הממוקם בלב האוקיינוס הצפוני, חופשי מקרח. מסעות הקיץ ההירואיים של חוקרים שהגיעו לקוטב הצפוני בהליכה רגלית ממושכת על פני האוקינוס הקפוא יהפכו בקרוב לנחלת העבר, שכן בתוך עשור או שניים ניתן יהיה להפליג בקיץ עד לקוטב. אין פלא שהמדינות הגובלות בחוג הארקטי – רוסיה, יפן, נורווגיה, פינלנד, קנדה וארצות הברית – כבר החלו להתגושש על השליטה באוצרות הטבע שבקרקעית האוקיינוס הצפוני. העידן שבו ניתן יהיה להגיע לאזורים הללו באניות, ולבצע קידוחים ימיים להפקת נפט וגז טבעי ממרבצים שהיו מכוסים עד כה בקרח ארקטי אוקיאני מתקרב במהירות. לרוב המדינות הללו, אגב, גם יש יכולות צבאיות וארגוניות להגן על הנכסים הללו. כל המרכיבים הללו הופכים אותן, ואת התאגידים שממוקמים בהן, לבעלי ענין מובהקים בכלכלת הפחמן, ומעודדים אותן להתנגד לצעדים שעלולים לצמצם את השימוש בדלק מחצבי.

רוב המדינות הצפוניות העשירות נהנות מתשתיות אזרחיות מפותחות ומיכולות מנהליות וטכנולוגיות שיאפשרו להן  להתכונן בזמן וביעילות לעליית מפלס האוקינוסים. היכולות הצבאיות וטכנולוגיות השיטור המתוחכמות שעומדות לרשותן יאפשרו להן לאטום את גבולותיהם מפני פליטים סביבתיים. אם הפרספקטיבה הדרומית מראה ששינוי אקלים אחראי לפיזור לא שיויוני של סיכונים, במבט מצפון רואים פיזור לא פחות מקומם של הזדמנויות שעשויות לנבוע מן המצב החדש.

האנרגיה הפוליטית של המדינות הצפוניות, אליהן חברו כמה מיצרניות הנפט הגדולות ובראשן סעודיה, התגבשה כבר בועידת האקלים בבאלי ב 2007 לציר משמעותי של סרבנות. המבוי הסתום בו חזינו בקופנהאגן בשבוע שעבר נבע בין השאר מן האנרגיה הפוליטית הזו.

הטבלה הזו, אותה פיתחתי במהלך המחקר לכתיבת הספר 'הנה זה בא: כיצד נשרוד את משבר האקלים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2009)  נלוותה למאמר שפרסמתי בגיליון מס' 5 של אודיסיאה בתחילת נובמבר 2009.  גרסא מקוצרת עולה ב'ירוק' בווי-נט ב 14 בנובמבר 2009.

טורי הנתונים הימניים מבוססים על נתונים שפותחו ופורסמו בידי אחרים. הטור השמאלי (אינדקס הפליטה ההיסטורית) הוא החידוש כאן, שכן הוא מציע אינטגרציה בין כמה סוגי נתונים שטרם נעשתה

הטבלה, שמתייחסת ל 15 המדינות האחראיות כיום לכמויות הפליטה הגדולות ביותר של CO2 וכן לישראל (שנמצאת במקום ה 61 בטבלה העולמית) לוקחת את סך כל הפליטות שנפלטו לאטמוספירה משטחה של כל מדינה מאז המהפיכה התעשייתית (בטור השלישי מימין) ומראה תחילה מה חלקה בכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית (טור האחוזים הרביעי מימין). בעמודה הבאה (השניה משמאל) מופיע שיעור אוכלוסית המדינה ב 2008 כחלק מכלל האוכלוסיה העולמית. והעמודה השמאלית היא החשובה ביותר: מופיע בה היחס – האינדקס – שבין החלק לו אחראית המדינה בפליטה היסטורית הגלובלית לבין חלקה באוכלוסית העולם כיום. יחס של 1.00 מראה שכמות הפליטה ההיסטורית הגלובלית של המדינה פרופורציונאלית לשיעור אוכלוסיתה מאוכלוסית העולם כיום. אינדקס נמוך מ 1.00 מציין ששיעור הפליטה ההיסטורית של המדינה נמוך משיעורה באוכלוסיית העולם.  אינדקס גבוה מ 1.00 מלמד ששיעור הפליטה ההסיטורית שלה גבוה מחלקה היחסי באוכלוסית העולם.

ההשוואה מבליטה את אי השיויון הגלובלי שנלווה למשבר האקלים: המדינות המתועשות הותיקות – כמעט כולן בחצי הכדור הצפוני – מציגות אינדקס פליטה היסטורית לאוכלוסיה גבוה בהרבה מ 1. כלומר תרומתן ההיסטורית להפרת מאזן החום האטמוספירי גבוהה בהרבה משיעור אוכלוסייתן באוכלוסית העולם. המדינות המתפתחות, כולל סין, הודו ומכסיקו, מציגות אינדקס נמוך מ 1,המעיד על כך שתרומתן לשינוי הרכב האטמוספירה קטנה יחסית.

מקורות:

נתוני הפליטה ההיסטורית מתוך  WRI – Google Docs

נתוני אוכלוסיה מתוך The world Factbook 2008

.