הסוציולוגים מקקרייט ודנלופ ניתחו ב 2003 את אופני הפעולה של כתריסר קבוצות חשיבה ותעמולה שמרניות, חלקן נתמכות בידי טייקוני נפט דוגמת האחים קוך, שפועלות בארה"ב כדי לערער את הטענות המדעיות המקובלות על התחממות כדור הארץ. מחקרם חושף תמונה מרתקת.
ראשית כדאי לשים לב לשמות שבוחרים לעצמם כמה מן הארגונים הללו. המכון האמריקני ליזמות (American Enterprise Institute, AEI), "אזרחים למען כלכלה תקינה" (Citizens for a Sound Economy, CSE), "המכון ליזמות תחרותית" (Competetive Enterprise Institute ,CEI), "מכון המורשת" (Heritage Foundation) או "מכון לב האומה" (Heartland Institute), מעידים בגלוי על השמרנות הכלכלית שלהם. אחרים, כמו מכון קאטו או מכון קליירמונט, הם בעלי שמות נייטראליים יותר, ונדרש ידע מעמיק יותר של ההיסטוריה שלהם כדי לעמוד על טיבם. סוג שלישי של ארגונים הם בעלי שמות מתעתעים, שכוונתם לעורר רושם של חשיבה פרוגרסיבית ומאוזנת: "המרכז הלאומי לניתוח מדיניות" (National Center for Policy Analysis, NCPA), "המרכז הלאומי למחקרי מדיניות ציבורית" (National Center for Public Policy Research, NCPPR) או "הקרן למחקר על כלכלה וסביבה" (Foundation for Reseach on Economy and the Environment, FREE).
לחלק מקבוצות החשיבה הללו יש יכולות הוצאה לאור עצמיות – ספרים, חוברות, ניירות עמדה, מודעות, וכמובן נוכחות אינטרנטית מרשימה. הם מפרסמים בקביעות ניירות עמדה ודו"חות מדיניות, שרבים מהם זוכים לאיזכור ודיון בעתונות המודפסת, בתכניות טלויזיה ורדיו, וכמובן באינטרנט. קבוצות החשיבה הללו מארגנות כנסים, ימי עיון, פורומים לגיבוש מדיניות, הרצאות פומביות ומסיבות עיתונאים. רבות מהן יזמו פרויקטים רבי שנים שענינם המרכזי הכחשת המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים.חלק מתקציביהן מוקדשים לכניסה יומיומית, בתדירות הנדרשת, לאתרים שלהם עצמם ולאתרים דומים. כניסות אלו, ואיזכורים צולבים, ומתוזמנים היטב, של האתרים הללו באתרים דומים, מזניקה אותם במדרג מנועי החיפוש. כך יוצא שבשעות ובימים הראשונים של פריצת סיפור חדש, חיפוש אינטרנטי של מלות המפתח החדשות שהסיפור מחולל (למשל: קליימטגייט, על משקל ווטרגייט, עם פרשת המיילים הגנובים מאיסט אנגליה בנובמבר 2009) עשוי להוביל את הגולש בעקביות לעוד אתרים שעוסקים בנושא ומאזכרים את המלים הרלבנטיות. מי שאינו מנוסה בתחום, או אין בידו די זמן וסבלנות להתחקות אחר מקור ה'גל' האינטרנטי, עלול לקבל את הרושם שהמידע, העמדות והגישות הפוליטיות המופיעות בהם מייצגים איזה קונצנזוס עלום שמשקף את הזרם המרכזי.
רבים מהארגונים השמרניים הללו צמחו בשנות השמונים של המאה ה 20. אך נקודת מפנה שהביאה להעמקת אחיזתן בציבוריות האמריקנית באה עם השינוי שחל בעקבות בחירות 1994 לקונגרס האמריקני, שיצרו בו רוב רפובליקני מוצק. בשנים הבאות החלו חברי ועדות הקונגרס להחשף באפן אינטנסיבי לספקנות השמרנית לגבי הבסיס המדעי של שינוי האקלים. דנלופ ומקרייט מצאו שב-1992 כ- 50% מן המומחים שהופיעו בפני ועדות הקונגרס שעסקו באפקט החממה והתחממות כדור הארץ היו מדענים בלתי תלויים. שליש מהעדים היו פקידי ממשל, ורק 10 אחוז היו אנשי מדע המזוהים כ"ידידי תעשייה", ושהזמנתם להעיד בוועדות נעשתה בתיווכן של קבוצות חשיבה שמרניות. ב-1995 – שנה קריטית שבה החל הממשל לגבש את עמדותיו לקראת ועידת האקלים של האו"ם בקיוטו (1997) – צנח שיעור המדענים הבלתי תלויים בין המומחים שהופיעו בפני ועדת הקונגרס ל-8.4% אחוז, בעוד שיעור המדענים "ידידי התעשייה" עלה ל-20%. ב-1997 הגיע שיעור המדענים ידידי התעשייה ל-53.4% מכלל המומחים שהוזמנו להעיד בפני חברי הקונגרס.
אך מה הוא אופי המומחיות המדעית שמציגים המדענים המשתפים פעולה עם הקבוצות השמרניות? מה היא התשומה שלהם בישיבות עם אנשי ממשל? איזה סוג של ידע כוללים ניירות העמדה, מסמכי המדיניות וההופעות שלה בכלי התקשורת?
השיטה פשוטה. כשקבוצת חשיבה שמרנית מתחילה לעסוק בתחום דוגמת שינוי אקלים, היא מגייסת מדענים מדיסציפלינות רלבנטיות, ביניהם פרופסורים מאוניברסיטאות ידועות שם. אך בניגוד לעיסוק הרגיל של אנשי מדע, שהוא עריכת מחקר טהור, במקרה של מדעני האקלים המגוייסים אין דרישה למחקר אמפירי שיטתי ומקורי, ואין כל רצון להגיע לממצאים שיפורסמו בז'ורנאלים מדעיים. המשימה שלהם אחרת, והיא מתמקדת במתיחת ביקורת על איכות מחקריהם של אחרים.
מתיחת ביקורת מדעית על עבודתם של אחרים אינה דבר פסול כמובן. למעשה היא הכרחית כשמבקשים לקדם ידע מדעי. אלא שבמקרה של שינוי האקלים קהל היעד שאליו מכוונים השמרנים איננו הקהילה המדעית אלא הציבור הרחב, והמטרה איננה קידום המדע אלא זריעת ספק כדי להשפיע על פוליטיקאים. וזאת, מסתבר, אפשר לעשות בעזרת עסקה מפוקפקת שחלק מהמדענים מוכנים לעשות: שכר ייעוץ, תקציבי מחקר, חשיפה תקשורתית והטבות אחרות תמורת הכנת ניירות עמדה, כתיבת גילויי דעת, הרצאות בכנסים וחתימה על עצומות שבהן מותח המדען המגוייס ביקורת על איכות מחקריהם המקוריים של אחרים. האיסטרטגיה הפסבדו-מדעית הזו התבררה כאפקטיבית, לא מעט כי עבור רוב הציבור, כולל פוליטיקאים, מדען עם תואר הוא מדען עם תואר – בייחוד אם הוא שייך לאוניברסיטה גדולה ויוקרתית. השאלה אם הוא עוסק במחקר מקורי אמין או מסתפק בהבלטת חולשות במחקרים של אחרים – ואין כידוע מחקר מושלם – היא דקדוקי עניות בעיני רוב צופי הטלביזי וקוראי העתונים.
רוב קבוצות החשיבה שעסוקות בהטלת ספק בבסיס המדעי של התחממות כדור הארץ קיבלו מימון מתאגידים שרווחיהם קשורים כך או אחרת בכלכלת הפחמן – הממצאים העדכניים ביותר כבר נסקרו כאן. ענקית הנפט "אקסון מובייל" מימנה במישרין מאז שנות ה-90 לפחות כמה קבוצות כאלו שעסקו בהפצת ניירות עמדה וגילויי דעת ספקניים כנגד מדענים שפרסמו ממצאים על שינוי האקלים. המגזין ניוזוויק חישב שסך כל התמיכות שהעביר התאגיד במשך השנים לקבוצות חשיבה שמרניות בתקופה ההיא הגיע ל 19 מיליון דולרים. הנתונים העדכניים שמופיעים בדו"ח גרנפיס שהתפרסם בתחילת אפריל 2010 חמורים אף יותר. אין פלא הסנאטור ג'יי רוקפלר תיאר כמה מהקבוצות הללו כיצרניות של "מידע מפוקפק" על האקלים, והלחץ הציבורי שהדבר יצר גרם לאקסון מובייל לצמצם משמעותית את התמיכה בהכחשת אקלים פסבדו-מדעית. זה המקום שבו באו לידי ביטוי היתרונות של חברות אנרגיה וזיקוק נפט שמוחזקות בידיי פרטיות, כמו אלו של האחים קוך. חובת הדיווח המצומצמת שלהם לרגולטורים, והחופש מלחצים שמקורם בבעלי המניות, קונגלומרטים כמו אלה של האחים קוך מובילים כיום את העסק המלוכלך והמסוכן ששמו הכחשת אקלים.
הפוסט הבא יוקדש לכשלונה הקולוסאלי של התקשורת במערכה הזו: לא כך כל בגלל שיתוף פעולה מרצון או כוונה רעה, אלא בשל העיוותים המבניים ודפוסי הפעולה הרשלניים שמאפיינים את העתונאות בת זמננו, בארץ וגם בעולם.
תגובות אחרונות