הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

אם יש דבר אחד שצריך לעשות השבוע זה לעצור את הטירוף הפחמי באשקלון. המטה לעצירת הפחמית פועל במרץ ובעקביות. כמו שכתבה יעל דראל היום בווי-נט

אם לשפוט על פי תגובת המתנחלים, נראה שאת הקפאת הבניה בשטחים הצליח נתניהו למסמס, והיא הולכת ומסתמנת כעוד קריצת ענק ודאבל טוק ישראלי אפייני. אולי הקפאת הפחמית באשקלון – מהלך שיצמצם במעט את הפער בין ההצהרות הירקרקות של פרס וארדן לבין מעשיהם עתירי הפחמן של לנדאו, האוצר ונתניהו – היא הפעולה הנכונה לישראל עכשיו.

אם נתניהו יכריז על מהלך כזה השבוע, ערב ועידת האקלים בקופנהאגן, הוא עשוי להוריד במעט את מפלס המבוכה שנכונה לו כשיבוא להשתתף בה בשבוע הבא. לקהילה הבינלאומית, שעובדת ברצינות לקראת קיצוץ פליטות של 80 אחוז עד 2050,  אין סבלנות למדינה עם תל"ג  שנתי לנפש של כמעט 25 אלף דולר שמתכוונת להגדיל את פליטות הפחמן שלה בכ 100 אחוז עד שנת 2030.

אז בדרך לקופנהאגן נא להקפיא את אשקלון. ויפה שעה אחת קודם.

.

התצפיות שסוכמו בדו"ח הרביעי של הפאנל הבינממשלתי לשינוי האקלים מעידות שהטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה במהלך המאה ה 20 בקרוב למעלת צלסיוס שלמה. הצפי למאה ה 21 הוא עליה כפולה ואולי יותר. גם מבלי להכריע בסיבות לתהליך הזה, די ברור שהאקלים בגרסתו הנוכחית הוא בר חלוף. אנו עומדים בפני עידן חדש שכבר התחיל. אני מכנה אותו "מצב אקלימי פוסט-נורמלי", ובראשי תיבות מאפ"ן. ובתור מי שמשוכנע שמקור הבעיה הוא מעשה ידי אדם (אנתרופוגני), ברור לי גם ששני העשורים האחרונים שביזבזה האנושות על הכחשת הבעיה גרמו להחרפתה. הזמן שחלף בחסר מעש רק הקטין את חלון ההזדמנויות שעומד לרשותנו לצמצם את מימדי הבעיה ולהתארגן בזמן כדי להסתגל להשפעותיה.

שאלה חשובה שנשאלת השבוע, ערב צאת משלחת ישראל לועידת האקלים בקופנהאגן – אולי בראשות ראש הממשלה – היא מה צפוי לישראל בעידן המאפ"ן?

פנחס אלפרט, החוקר הישראלי הבכיר בתחום חיזוי האקלים, עמד במסגרת כנס שערך בספטמבר האחרון משרד המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה על המגבלות הקיימות בשיטות חיזוי האקלים במדינה קטנה ומגוונת מבחינה אקלימית כמו ישראל. רוב המודלים הגלובליים אינם מתעכבים על ניואנסים מקומיים, ומסתפקים בניתוח גורף של מה שצפוי באזורים גדולים הכוללים מספר מדינות. אלפרט שיתף פעולה עם מדענים יפניים בפיתוח מודלים אקלימיים רגישים שיאפשרו חיזוי לנקודות המרוחקות זו מזו 50 ואף 20 קילומטרים. התוצאה: חיזויים ממוקדים לישראל. חישוביהם מראים שבאגן הים התיכון המאזן בין התאיידות (שתגדל בגלל עליית החום) לבין כמות המשקעים (שתקטן בגלל התתחממות) יהיה גרוע מהמאזן הנוכחי. הדבר יודגש במיוחד בקיץ, ובמיוחד ביבשה, שכמות המשקעים שהיא מקבלת חשובה כמובן הרבה יותר מאשר כמות המשקעים שיורדים בים.

מבין 19 מודלים שסקרו מדעני ה IPCC כולם מלבד אחד חוזים ירידה של כ 20% במשקעים עד שנת 2100. במקרה של ישראל, אלפרט והמדענים היפניים סיכמו את התצפיות האקלימיות שנרשמו בישראל בין  1960 ל 1990, ואז הרחיבו אותו כדי לחזות את הצפוי בעשורים הבאים. ממצא אחד שלהם הוא צפי של שנים שחונות רבות יחסית סביב 2030-2020. מספר המקרים שבהם יהיו רצפים בני יותר משבעה ימי יובש כבר עלה משבעה רצפים לחורף בממוצע בשנות השבעים לשנים עשר רצפים כאלו בחורף כיום, והוא צפוי להגיע עד 13 או 14 רצפים בחורף סביב 2030. גם במספר הרצפים של שלושה ימי גשם או יותר כבר חלה ירידה – מארבעים רצפים כאלה שנרשמו בשנות השבעים לכמחצית מהמספר הזה כיום. הצפי הוא שב 2040 יהיו רק עשרה רצפים כאלה בשנה.

בכנס האמור הוצג גם מחקר של מאיר רום וחבריו שעסק בסבירות תקופות בצורת בישראל. רום וחבריו צופים עליה במספר תקופות הבצורת, כלומר ברצפי שנים של מיעוט גשמים, משתים עשרה תקופות בצורת במהלך המאה ה 20 עד למעלה מ-20 תקופות בצורת במאה הנוכחית. גם אורכה של תקופת בצורת אופייני יגדל – משלוש שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת ממוצעת במאה ה-20 לשבע עד שמונה שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת טיפוסית במאה ה-21. והנתון המדאיג ביותר: בגלל הארכת תקופות הבצורת הצפויות במאה ה-21, גם גרעון המשקעים שייווצר בהן יגדל, ויסתכם בכ 3,000 מ"מ גשם לתקופת בצורת. במאה ה 20, לשם השוואה, המחסור שנגרם בתקופת בצורת טיפוסית, שהיתה כאמור קצרה יותר, היה של  1,000 מ"מ גשם בלבד.

מחקר שהציג בכנס אמיר גבעתי, מנהל תחום מים עליים ברשות המים, בדק את הקשר בין כמות המשקעים שיורדים לבין כמות המים הזמינים שמגיעים לאגן הכנרת. נתוני המשקעים והזרימות לאגן הכנרת שנרשמו בשנים 1980 עד 2002, בצירוף חיזוי המשקעים שערכו אלפרט, רום ואחרים, הובילו אותו למסקנה מדאיגה: בשנים 2015 עד 2030 צפויה כמות המים שתגיע לאגן הכנרת בשנה ממוצעת להיות 305 מיליון מטרים מעוקבים. זוהי נפילה של 20 אחוזים ביחס לעשורים של סוף המאה העשרים, בהם עמדה הכמות על  375 מיליון מ"ק בשנה. כשלוקחים בחשבון שהעלייה בטמפרטורות תביא גם עליה בשיעור ההתאיידות, רואים שהתחממות של 2 מעלות צלסיוס תהיה שוות ערך, מבחינת כמות המים שילכו לאיבוד מהכנרת בגלל התאיידות,  לגירעון של עוד 109 מ"מ גשם בחישוב שנתי, כלומר אבדן של עוד כ  15 אחוזים מהמים. תמר זהרי הראתה שמליחות האגם, שצפויה גם היא לעלות בקצב מהיר, עלולה לשנות מהותית את מגוון מיני האצות המתקיימות בו. התוצאה: סיכון ממשי ביכולת להשתמש במי האגם לאספקת מי שתיה.

הדברים עולים בקנה אחד עם דו"ח כללי יותר של ארגון אדם טבע ודין שהוכן בשנת 2007 והביא שורת תחזיות מדעיות שהתבססו על הצפי לאזורנו של מדעני הפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC. הדו"ח קובע שישראל תתחמם בקצב מהיר יותר מהממוצע העולמי, שההתחממות כאן  תודגש במיוחד בחדשי הקיץ, שיהיו חמים ב 3.3. מעלות מן הממוצע הרב שנתי הנוכחי. ההתחממות בישראל תהיה משמעותית יותר בלילות, תתאפיין בעליה בתדירות גלי חום ובעוצמתם ובירידה בתדירות הלילות הקרירים. שלג בהרי הצפון ובירושלים ייעשה נדיר יותר, כמות המשקעים הכוללת תרד בכ-20 עד 30 אחוזים, ומספר אירועי הגשם יירד בשיעור חד  אף יותר. יהיו פחות אירועי גשם. חלק גדול יותר מהם יהיה בעוצמה סוחפת שתגרוף את רוב המים אל הים בשטפונות.

השלכות שינוי  האקלים על המערכת הטבעית, על התשתיות ועל הפעילות הכלכלית בישראל נותחו ב 2007 גם בדו"ח שהוגש לועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. על פי הדו"ח, שינויי האקלים יפגעו באגן ההיקוות של הכנרת וביכולות האגירה של משק המים, ועליית מפל הימים  תביא פגיעה חמורה במים של אקוויפר החוף. אחת התוצאות עלולה להיות אי-יציבות אזורית והגברת  עימותים עתידיים בין מדינות. דברים דומים כתבתי במרס 2007 בעמוד הדעות של הארץ. ההתחממות הגלובלית, ממשיך דו"ח ועדת המדע והטכנולוגיה, עלולה להביא לירידה ברווחיות החקלאית בשיעור של עד 20% בשנת 2100, להשליך על המצב הבריאותי, כולל תחלואה גוברת בגלל התרחבות באיזורי תפוצה של מזיקים וחרקים.

רוב זמנה ומרצה של המשלחת הישראלית לקופנהאגן יוקדש מן הזמן למשימה העיקרית: להסביר לקהילה הבינלאומית מדוע ישראל איננה מתכוונת ללכת בדרכן של רוב המדינות המפותחות כמוה, שמתכוננות במרץ לצמצם  80 אחוז מפליטות הפחמן שלהן עד אמצע המאה. אבל אולי בשעות שבהן לא יהיו עסוקים בנסיונות לתרץ מדוע ישראל מתכוונת דווקא להעצים את פליטותיה בעשרות אחוזים יוכלו נציגינו לעסוק במלאכת קודש אחרת: מעקב אחרי האמצעים שיידונו בועידה להסתגלות להשפעות משבר האקלים. אנחנו נצטרך אותם, וכנראה מהר יותר משרובנו משערים.

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

ENGLISH TEXT FOLLOWS THE HEBREW

הבית הלבן הודיע לאחרונה על כוונתו של הנשיא אובמה להגיע לקופנהאגן.

מעניין לראות שהביקור מתוכנן ל 9 בדצמבר, תחילת השבוע הראשון בועידה. השבוע הראשון מוקדש בדרך כלל לדיונים טכניים משמימים למדי של נציגי המדינות בשיפצורים ועידכונים בתפעול פרוטוקול קיוטו. בזה אובמה לא ישתתף. אבל נוכחותו שם תהיה איתות ברור לנציגי המדינות שהוא בתמונה, ושהוא עשוי לחזור לקראת הסוף – האקדח שמופיע במערכה הראשונה וגו'.

מעניין לראות שהודעת הבית הלבן כללה גם מועדים שבהם חמשה שרים של ממשלת ארה"ב ושתי יועצות בכירות בבית הלבן ישאו דברים בקופנהאגן. ליסה ג'קסון, מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה תדבר ב 9 בדצמבר. קן סאלאזאר, שר הפנים, למחרת. גארי לוק, שר המסחר והתתעשייה, ישא דברים ב 11 בדצמבר. סטיבן צ'ו שר האנרגיה ב 14 בחודש, שר החקלאות טום וילסאק ב 15 בדצמבר. ב 17 בדצמבר, יום לפני מועד הנעילה המתוכנן לועידה, ידברו ננסי סאטליי, יו"ר המועצה לאיכות הסביבה בבית הלבן וקרול בראונר, עוזרת הנשיא.

הדברים מצטרפים להודעה מאתמול של סין, שהיא ראשונה מסוגה, שבכוונתה להפחית פליטות.

אובמה ריאלי. הוא אינו מבטיח מה שאין לו. אבל  בכל זאת יש לו משהו: ועדות הסנאט  פחות או יותר סיכמו תכניות לקיצוץ פליטות של 17 אחוז עד שנת 2020 , עם אופק של 30 אחוז עד 2025, 42 אחוז עד 2030 ו 83 אחוזים עד 2050. כמובן שאסור לשכוח שמדובר באחוזים מול שנת 2005 כשנת בסיס, ולא שנת 2000 או שנת 1990. אבל גם זה משהו.

עכשיו נשארו רק כמה שאלות

1. האם אובמה אכן יחזור לקראת סוף הועידה, שמתוכננת להינעל בשבת ה 18 בדצמבר?

2. האם מתרקם הסכם בין סין לבין ארה"ב, שיובא לידיעת הצירים במהלך הועידה?

3. האם המשלחת הישראלית הרשמית תקדים את יציאתה לקופנהאגן, שמתוכננת כרגע ל 13 בחודש, כדי להיות נוכחת בנאום אובמה?

4. האם בנימין נתניהו יסע, ויצטרף בכך ל 65 ראשי המדינות שמתכוונים להשתתף – מספר שעשוי לגדול משמעותית עקב נוכחות אובמה?

5. והחשוב ביותר: האם מישהו דואג שצבעי בגדי הנציגים הרשמיים של המשלחת הישראלית יותאמו ככל האפשר לצבעי הקירות, השטיחים והריהוט באולמות הועידה? שאם לא כן, מישהו עוד עשוי להבחין בהם, לחקור אותם על עמדתה הפורמאלית של ממשלת ישראל, ולשמוע מהם על:

- המגמה להעלות את פליטות גזי החממה בלמעלה מ 30% עד שנת 2030 (ביחס לשנת 2005)

התכנית להקים תחת כח פחמית גדולה

הכוונה להמשיך ולטפח תחבורת כביש ברכבים פרטיים

גרירת הרגליים בענין אנרגיה סולארית

המשך סיבסוד החקלאות הפולטנית

וכיוצא באלו תופיני פחמן.

OBAMA GOES TO COPENHAGEN   AND A FEW QUESTIONS FOR ISRAEL

The white House has announced that President Obama will attend the climate conference in Copenhagen

Obama’s visit is scheduled for December 9^th, during the first week of the conference. The first week is normally dedicated to dreary technical deliberations by medium level officials of mechanisms to streamline existing Protocols , with a view to improve a future treaty. Important of course, but safe to bet Obama will not participate in this. Rather, his early presence will send a signal to other leaders that he is in the picture, and might be back before the conference is over. A kind of gun making an appearance in Act One etc

Significantly, the White House also specified dates on which five US cabinet ministers and two senior  advisors to the president will speak in Copenhagen. And China just announced its commitment to reduce emissions per GDP percentile. This does not guarantee real cuts, but is a vast improvement on China’s traditional stance that as a developing country it should be exempted altogether

Obama is realistic. He does not promise something he does not have. And he has something: senate committees have more or less agreed on 17% emission cuts by 2020, with a view for 30% by 2025, 42% by 2030 and 83% by 2050. Of course these are in comparison to emission levels in 2005, not 2000 or 1990s. But I guess you have to start somewhere with the D.C houses

Now some questions

Will Obama be back for the final day of the conference, scheduled for December 18^th

Is there an agreement in the making between the USA and China, who between them account for almost half of global emissions? And if so, will it be revealed during the conference

Will the Israeli dignitaries, originally scheduled to go to Copenhagen on December 13^th, go earlier now, to catch Obama’s early appearance

Will Netanyahu join them

And, most importantly: is someone making sure the colours worn by members of the Israeli delegation match the colours of the walls, the carpets and the furniture in the convention centre? Cause if they don’t, someone might spot them there, inquire about Israel’s formal position on emission cuts, and discover that

Compared to 2005, By 2030 Israel plans to raise emissions by more than 30%

Israel is determined to build a huge new coal fired power station near Ashqelon

It works hard to encourage road traffic, primarily in private cars, at the expense of already decaying                                  metropolitan bus systems

It drags its feet disgracefully regarding renewable energy

It continues to heavily subsidize a carbon intensive agriculture

And on and on it goes

הארגון  language monitor מפרסם בכל נובמבר תוצאות סקר ממוחשב שהוא עורך, שמטרתו גילוי המילה הנפוצה ביותר בכלי התקשורת האלקטרונית ובאינטרנט בשנה החולפת. השבוע, לקראת תום העשור הראשון של המאה ה 21, פירסם הארגון, כפי שמדווח ווינט, שהמלה הנפוצה ביותר בשפה האנגלית מאז שנת 2000 היא שינוי אקלים. במקום השני: 9/11.

אינני מכיר סקר דומה בשפה העברית, אך יש סימן מובהק שמעיד שהמצב בישראל שונה: לתופעה המכונה באנגלית climate change אין אפילו שם מוסכם בעברית. 'שינוי אקלים' לא ממש תפס בלשון הקודש. יש מי שמשתמשים במושג  'משבר האקלים'. אחרים ב'התחממות כדור הארץ' או 'התחממות גלובלית'. הניחוש שלי הוא שגם אם נחשב את איזכורי כל ארבעת המונחים הללו ביחד, מספרם הכולל יהיה בטל בששים מול איזכורי מלים כמו 'ביטחון' או 'צה"ל'.

ישראל – מדינה עם משרד הגנת סביבה שתקציבו כתקציבו של קיבוץ בינוני – טרם  גילתה שמשבר האקלים ניצב בראש סדר היום העולמי. בועידת האקלים בקופנהאגן, כמו בקודמותיה, תהיה משלחתנו עסוקה מן הסתם בעיקר בלא להתבלט, לא להישאל ולא לדבר יותר מדי כדי לא להיות ללעג. מדינה עם תל"ג לנפש דומה לזה של כמה מהמדינות המפותחות בעולם עומדת להגיע לקופנהאגן כשבאמתחתה דו"ח הקובע שבמקרה הטוב תגדל פליטת הפחמן השנתי שלה בתוך עשרים שנה 'רק' בשלושים וארבעה אחוז. זאת בעת שרוב המדינות המפותחות עסוקות בקדחתנות בליטוש התכניות האופרטיביות לקיצוץ של עשרות אחוזים. הנתון המביך הזה בא לצד עקשנות בלתי מתפשרת להקים תחנת כח פחמית ענקית ליד אשקלון, ומצטרף לתמונה עלובה בתחום האנרגיה הסולארית. הוסיפו לכך היעדר תכנית לשדרוג משמעותי של התחבורה הציבורית העירונית בגוש דן, דריכה במקום בעידוד תחבורה לא מזהמת כמו אופניים, נסיגה מתמדת בהחלטות שלטוניות או מהלכי חקיקה לצימצום פליטות מחקלאות  – וזוהי רשימה חלקית מאוד – ותראו שהפער באוצר המלים אינו מקרי. הוא משקף תמונה ברורה של סדר עדיפות תלוש מהמציאות.

השר גלעד ארדן סיכם את התמונה בצורה קולעת בנאום שנשא בספטמבר  2009 במהלך כנס על ההשפעות החזויות של שינוי האקלים על ישראל שזימן המדען הראשי במשרדו. ארדן דיבר אז על תחושות התסכול שהוא חש כל אימת שהוא מנסה להסביר לפוליטיקאים בישראל, כולל חבריו לשולחן הממשלה, את מהות משבר האקלים ומשמעויותיו. "אין הרבה דברים", אמר ארדן, "שבהם הנתק בין סדר העדיפויות של ממשלה והבנתה של מה עליה לעשות לבין המציאות מומחש כמו בתחום ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. זה קשור גם לחוסר הבנה שלנו את סדר היום העולמי וגם לחוסר ההבנה שלנו את המשמעות של התהליך הזה לאיכות החיים בישראל. כשאני מעלה את הנושא לדיון בין השרים אני מרגיש כאילו הדברים הם עניני האישי בלבד".

משבר האקלים מגיע לתודעה הציבורית בישראל באיחור גדול. גם היום – אפילו היום – יש בישראל רבים שממשיכים לראות בכל הענין גחמה בלתי מוסברת של גויים שלא ממש נוגעת לנו. זה קשור מן הסתם לנטיה הישראלית להתבוננות אינטרוורטית, כלומר מרוכזת בעצמה. נטיה כזו מעודדת הדחקה של משבר האקלים מן התודעה ומיסגורה כמשהו שקורה הרחק מכאן – בקטבים, ביערות הגשם ובאופק זמן אחר. השיח הישראלי הצליח לנתק את הזמן האקלימי הגלובלי מן הזמן הישראלי ולהרחיקו אל העתיד הלא מוגדר.

סיבה נוספת לאדישות הישראלית כלפי התחממות כדור הארץ היא המשקל הרב שהסכסוך הישראלי-ערבי תופס בתודעה האישית ובמרחב הציבורי. אלון טל כבר עמד על כך בספרו החלוצי 'הסביבה בישראל' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002). ג'ון לנון אמר ש"החיים זה מה שקורה בזמן שרוקמים תוכניות אחרות". בישראל "החיים" – שאלות חינוך, סביבה, חברה, בריאות, זכויות אזרח, תרבות – מתרחשים כאילו מאליהם, בזמן שרוב תשומת הלב מוקדשת לסיבוב הבא של הסכסוך. אנו עסוקים בהכנות למלחמה הבאה, זו שתשים קץ לכל קודמותיה, או ליוזמת השלום האולטימטיבית שתשיג יעד דומה. בינתיים, בתוך מצב שלומלחמה אינסופי, החלל הקוגניטיבי והרגשי של הספירה הציבורית בישראל תפוס. בעיות ארוכות טווח, כולל רבות שהן גורליות לעתידנו, נשמטות מהתודעה מבלי לעורר בנו תחושת דחיפות.

בתום הרצאה שנתתי לפני כמה שבועות על משבר האקלים בפני קהל של משפטנים הפטירה מישהי מן הקהל: "כל הסכנות הללו באמת מדאיגות מאוד, אבל לא אותי. אני כבר מעשנת". ברוח דומה ניתן לאמר שהישראלים אינם נוטים להתרגש מהסכנות הגלומות במשבר האקלים כי הם משוכנעים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם, או לפחות מה מהווה איום משמעותי על שלומם. וכשאדם מודע לסכנה שבעיניו נראית ברורה ומוחשית, הסיכוי שיקח ברצינות איומים אחרים קטן.

מחקר שערכתי עם תום פסח בשנת 2004 בדק ספציפית את איכות  הידע שיש לישראלים על שינוי האקלים ואת דפוסי הדאגה שהתופעה מעוררת בהם. ערכנו סקר טלפוני עם מדגם מייצג של 600 איש, שבדק גם את רמת הידע של הנשאלים בתחום וגם את מידת הדאגה שהנושא מעורר בהם. הממצאים, שהוצלבו מול הנתונים הדמוגרפיים של הנשאלים (מין, גיל, רמת השכלה, קבוצה אתנית), היו מעניינים ואף משעשעים. ראשית ראינו שרמת הידע וההבנה שגילו הנשאלים בתחום משבר האקלים היתה נמוכה ללא כל קשר לחתך הסוציו-אקונומי או לרמת ההשכלה. הבורות בתחום, במלים אחרות, חצתה גבולות השכלתיים, אתניים, גילאיים ומיגדריים. שנית, מרואיינים משכילים יותר נטו להביע ביטחון עצמי רב יותר בידע שלהם בתחום – אף שבפועל כאמור היא לא היתה שונה משמעותית מרמת הידע (הנמוכה) של כלל האוכלוסיה. אך הממצא השלישי היה המעניין ביותר: דווקא נשאלים שמיקומם בחתך הסוציו-אקונומי נמוך יותר גילו דאגה גדולה יותר להשלכות משבר האקלים. הממצא הזה הפריך את הטענה המקובלת שמודעות סביבתית כרוכה בהכרח בהשכלה, בידע ובמעמד סוציו-אקונומי מסויים.  במקום זה הוא הבהיר שאנשים חסרי השכלה שנמצאים במעמד סוציו-אקונומי נמוך מודעים היטב לכך שכשמשבר סיסטמי פוגע, הם, החלשים, עתידים לשלם מחיר כבד. החזקים יותר בטוחים יותר ביכולתם לשרוד. בזאת לפחות הם כנראה צודקים.

משבר האקלים הוא ענין שמחייב בין השאר הסתכלות מדעית על העולם, וגם בתחום הזה יש בעיה בישראל. מעורבות אנשי מדע בענייני ציבור בישראל היתה ונשארה מוגבלת, והדיון התקשורתי על עתיד האקלים מתנהל כמעט בלא מעורבות מצידם. מדענים ישראלים שתוצאות מחקריהם על משבר האקלים והשפעותיו על ישראל החלו מתפרסמות בז'ורנאלים מדעיים לפני קרוב לעשרים שנה אינם ידועים ברובם לעתונאים, שממעטים לזאכר את ממצאיהם. אין פלא שהנטיה הידועה ממקומות אחרים בעולם להכחיש את משבר האקלים ולפתח פאטאליזם כלפיו נפוצה גם בישראל. כך יכולים משרד התשתיות וחברת החשמל וגורמים ממלכתיים אחרים לנהל את משק האנרגיה, התחבורה, החקלאות ומתחומים נוספים בהפקרות, כאילו אין ולא יהיה משבר אקלים, וכאילו ישראל איננה ממקומת באחד האזורים הרגישים לתוצאותיו.

.

לקוראי הבלוג שלום,

אתמול הייתם שותפים כאן לפרסום ראשון של ממצאים שהעליתי בנושא (אי) התאמת המכונית החשמלית לרשת החשמל בישראל. פרסמתי בנושא זה אתמול פוסט אחד מפורט יותר ואחריו פוסט שני קצר יותר, והנושא עלה גם ב'ירוק' של y-net.

הופתעתי מכמות התגובות והדיון שהנושא עורר. האמת, טוב לדעת שההתמודדות עם משבר האקלים מעסיקה כל כך הרבה אנשים עם כזו רמת ענין ומעורבות.

מכל מקום, כדי להבהיר את עמדתי גם בפני מי שלא ירצו או לא יוכלו להתעמק בפרטים שפורטו אתמול, הוצאתי מוקדם יותר היום הודעה לעתונות בנושא. ההודעה הוצאה בידי 'שרון שחף תקשורת', ואני מביא אותה כאן כלשונה גם לידיעתכם.

מקווה להמשך תקשורת פוריה, כאן בבלוג ובצנורות אחרים.

דני

להלן נוסח ההודעה:

הודעה לעתונות

תחקיר: שימוש במכוניות חשמליות בישראל יגביר פליטות גזי חממה במקום להפחיתן.

ת"א, 16 נובמבר 2009

תחקיר חדש מוכיח שהיות ורשת החשמל בישראל מתבססת בעיקר על שריפת פחם, השימוש בישראל במכוניות חשמליות (שמצבריהן נטענים בחשמל מן הרשת), יגרום לפליטת CO2 בשיעור גבוה משמעותית מכמות הפליטות שיפיקו מכוניות היברידיות וקונבנציונאליות. בהשוואה לדגמי 2010 של מכוניות היברידיות, ההפרש ברמות הפליטה עשוי להגיע עד למעלה מ 90% לרעת המכונית החשמלית. בהשוואה למכוניות עם מנוע בנזין רגיל  משנת הדגם 2010 עלול ההפרש ברמות הפליטה להיות כ 40% לרעת המכונית החשמלית.

עיקרי התחקיר, שנעשה בידי פרופ' דני רבינוביץ מאוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בהיבטים החברתיים, כלכליים ופוליטיים של משבר האקלים, פורסמו אתמול לראשונה באתר האינטרנט 'הומו קומבוסטנס', וכבר מעוררים ענין רב בקהילה הסביבתית, במשק האנרגיה, בעולם הרכב ובין גורמים בקהילה העסקית.

התחקיר מתבסס על נתונים שנלקחו מתוך אתר האינטרנט של חברת 'בטר פלייס' , אשר קבעה את ישראל כמדינה הראשונה שבה היא תשווק את המכונית החשמלית שהיא מפתחת בשיתוף 'רנו'. על פי נתוני 'בטר פלייס', תכולת מצבר המכונית החשמלית (24 קווט"ש) וטווח הנסיעה שהוא יאפשר (160 קילומטרים) מלמדים שמכונית כזו שתסע למשל 18,000 קילומטר בשנה, תצרוך לשם כך מרשת החשמל כ 2700 קווט"ש. ייצור כמות כזו ברשת החשמל של ישראל, המתבססת כאמור בעיקר על פחם, כרוך כיום בפליטה לאטמוספירה של קרוב ל 3.4 טונות CO2. בחישוב לקילומטר נסיעה מדובר בפליטה של למעלה מ 180 גרם CO2 – נתון גבוה בלמעלה מ 40% מן הפליטה הצפויה של הדגם החסכוני של רנו מגאן 2010, שתהיה למטה מ 140 גרם CO2 לקילומטר. בהשוואה לרמות הפליטה של מכוניות היברידיות מתקדמות, שחלקן יפלטו פחות מ 90 גרםCO2    לקילומטר, הפער גדול אף יותר.

ב 2008 החלה 'בטר פלייס' להקים תחנות הטענת מצברים בחניונים, בתחנות רכבת ובאתרים אחרים ברחבי ישראל, והיא מקווה להתחיל למכור את המכונית בארץ ב 2011 . ככל הידוע היא החברה היחידה שעוסקת בהכנת תשתית שתאפשר למכוניות חשמליות לנוע בכבישי הארץ, והיחידה המתעתדת לשווק מכוניות חשמליות בישראל.

פרופ' רבינוביץ, הנמצא בימים אלה בשבתון בחו"ל, אמר: 'הנתונים הללו, שהם ראשוניים, הפתיעו גם אותי. הם לא סופיים: יש לשקלל כמה גורמים מסדר גודל שני, כגון חשמל שמתבזבז בתהליכי הובלת הפחם לתחנות הכח, בתהליכי השנאות, האיחסון וההובלה אחרי שלב הייצור, פליטות CO2 שנוצרות בתהליך זיקוק הנפט, פליטות הכרוכות בתהליכי גריטת המצברים והמכוניות בסוף דרכן ועוד. אך אלה לא ישנו את התמונה הכללית, שאינה מבשרת טובות לשימוש במכונית החשמלית בישראל".

"למרות המגמה המוצהרת של משק האנרגיה להקטין את השימוש בפחם ולהגביר שימוש בגז טבעי ובמקורות מתחדשים (אנרגית רוח, אנרגיה סולארית ועוד)" אמר פרופ' רבינוביץ, "לא צפויים נתוני הפליטה מייצור חשמל בישראל להשתנות משמעותית בעשורים הקרובים. עם כל הרצון הטוב, קצב השינוי ברשת החשמל של ישראל יהיה אטי. עד שנת 2030, וככל הנראה גם לאחר מכן, תמשיך הרשת לפלוט CO2 ברמה שתגרום למכוניות חשמליות שנוסעות בישראל לתרום להתחממות כדור הארץ ולא לצמצמה".

פרופ' רבינוביץ הוסיף: '"חשוב להבהיר שהמכונית החשמלית כשלעצמה איננה רעיון רע. במשקי חשמל מסויימים, שרמת פליטת ה CO2 שלהם נמוכה, היא דווקא תתרום למאבק בהתחממות כדור הארץ, שהוא בעיני האתגר החשוב ביותר העומד בפני האנושות במאה הנוכחית. מה שתמוה הוא הבחירה דווקא בישראל – מדינה עם רשת ייצור חשמל מזהמת יחסית – כספינת הדגל של פרויקט המכונית החשמלית. היזמה להוציא פרויקט כזה לדרך דווקא בישראל מטילה צל על השיקול הסביבתי של 'בטר פלייס'. היא גם מעלה ספקות באשר לכושר השיפוט של הגורמים בהנהגת המדינה שעודדו את המיזם ב 2007 וממשיכים לתמוך בו גם היום".

סוף הודעה לעתונות

מאז פרסום עיקרי דו"ח מקנזי אני מזהה מבוכה מסוימת בין ארגוני הסביבה בישראל. התקווה של כולם היתה שישראל – אפילו ישראל – תצטרף למהלך העולמי לצמצום דרמטי של פליטות. והנה דו"ח מקצועי, מלומד ועתיר נתונים שהזמין המשרד 'שלנו' (הגנת הסביבה) מעמיד אותנו כביכול בפני אמת מרה: כל כמה שנרצה ונשתדל, כתוב שם, בנתונים הקיימים יש לנו מרחב תמרון קטן. המקסימום שאפשר לעשות, אליבא דמקנזי, הוא להקטין את קצב הגדלת פליטות גזי החממה. רצינו מינוס חמשים וששים ושמונים אחוז פליטות? קיבלנו פלוס שלושים ושש. כי אלו הנתונים. כי זה מה שיש. כי הטבלה לא משקרת. אז בואו לא נרוץ עם הראש בקיר, וכיוצא באלו קלישאות של 'חזרה למציאות'

לכן אולי הארגונים עדיין לא הגיבו. חברים בכמה מהם אומרים לי שהם לומדים את הנושא. אז הנה, ברשותם, תרומתי הצנועה לתהליך הלימוד.

כמה מהטענות בדו"ח מקנזי נכונות עובדתית. בישראל קצב הצמיחה הדמוגרפית גבוה מבמדינות המפותחות. אין לנו חשמל גרעיני. ואין לנו ביו-מסה, וכיוצא באלו. אך לתמונה הזו יש צד שני שאנו כאנשי סביבה אחראיים אמורים לזכור ולהזכיר.

חיזוי העתיד יכול להיעשות בשתי איסטרטגיות. האחת היא קסטרפולטיבית (מהמלה אקסטרפולציה, כלומר הארכה או השלכה קדימה). נהג מכונית שנוהג מבאר שבע לאילת בבמהירות 100 קמ"ש עושה אקסטרפולציה ומחשב שבקצב הזה הוא יגיע למחוז חפצו בתוך שלוש שעות. הדרך השניה היא נורמטיבית, כלומר בחירה של הערך החשוב ביותר ונקיטת פעולה מתאימה. נהג שתפקידו הוא להביא שקית עם עירוי דם לפצוע באילת בתוך שעתיים וחצי יגביר את מהירותו ל 120 קמ"ש.

במה שקשור לפליטת גזי חממה דו"ח מקנזי הוא אקסטרפולטיבי. הוא לוקח את הנחות העבודה של ממשלת נתניהו על צמיחה, דמוגרפיה, השקעה תקציבית ועוד, משקלל את קצב הפליטות של גזי החממה על פי הפרקטיקות הנוכחיות הנהוגות בישראל, ומוצא שהפליטות עומדות לצמוח במאה אחוז בתוך עשרים שנה. השלב השני, שנגזר כמובן מהראש, כבר נעים וקל יותר: הצעה של שינויים שאם יבוצעו בפועל יצומצם קצב העליה בכשני שליש.

אבל חשוב להבין שבמה שקשור לכלכלה ולפוליטיקה – לא לסביבה – דו"ח מקנזי הוא דווקא נורמטיבי. הנורמה הכלכלית תקציבית של ממשלת נתניהו – יעדי צמיחה גבוהים, גרעון תקציבי נמוך, השקעה ממשלתית נמוכה במיזמי תשתית, ביטחון עיוור בחוכמת השוק והתיחסות עויינת לחיסכון ולצמצום צריכה – היא שקבעה את תוצאות האקסטרפולציה בפליטת גזי החממה.

מה קורה בשעת חירום בטחונית, ערב מלחמה למשל? זה די פשוט: תוצאה נורמטיבית מסויימת – נניח הצלת המדינה מפלישה עויינת – מקבלת ערך עליון. אז עוצרים הכל בחריקת בלמים, מבטלים פרויקטים, משנים שגרה, מפנים את כל המשאבים לכיוון אחד. ופתאום, כמו יש מאין, יש עשרות מליארדים לסוג אחד של פעילות (ביטחון, או מה שמוגדר כביטחון באותה שעה), ומעט מאוד לדברים אחרים.

בכל הקשור למצב החירום האקלימי שהעולם נתון בו ממשלת נתניהו חיה באנכרוניזם עמוק. זאת למרות גלעד ארדן, שאותו שמעתי מדבר לפני ששה שבועות בירושלים על התחממות גלובלית והתרשמתי שהוא מבין את הענין היטב. הוסיפו לכך את פונדמנטליזם השוק של נתניהו ואת קוצר הראות הידוע של כל הפוליטיקאים שחיים מסקר לסקר או מקסימום מפריימריז לפריימריז – ותבינו את סיבות העומק לדו"ח המוזר שקיבלנו. זה לא הגרפים והנתונים של המחשב במשרד מקנזי שעיצבו את המציאות. זה הנורמות – כלומר המטרות האידיאולוגיות  – של הפוליטיקאים שמנהלים את חיינו.

חברי הסביבתנים יודעים שהמאבק הנוכחי על הצלת האקלים מתנהל באיסטרטגיה הפוכה: נורמטיביות סביבתית (המטרה היא לייצב את האטמוספירה על  350 חלקי מיליון של דו תחמוצת הפחמן עד סוף המאה) שממנה נגזרים תהליכי הייצור, ההתנהלות המשקית, מיסוי ותמריצים וכל היתר. ממשלת נתניהו עוד לא הבינה זאת – גם כאן ארדן הוא חלוץ לפני המחנה -  אבל לא מן הנמנע שבקופנהאגן או קצת אחר-כך תישלל ממנה החירות לקבוע את איסטרטגית החיזוי והתכנון שלה. ואז, בחיים כמו בחיים: מה שלא מבינים עכשיו דרך הראש  יובן קצת מאוחר יותר דרך הרגליים, עם הרבה יותר כאב ובמחיר הרבה יותר יקר, כמו שלימד אותנו הדו"ח המעולה של סטרן על העלויות הצפויות ממשבר האקלים.

לגישה הסביבתית להתחממות כדור הארץ ולבעיות העולם בכלל יש כיום תפקיד היסטורי. הוא לא מצטמצם לקימוט המצח במאמץ למצוא תשובה מספרית הולמת לנתונים לא סימפטיים. הוא נוגע להחלפת הפרדיגמה שקובעת מה זה שגשוג, צמיחה ואיכות חיים.

ISREAL PREPARES FOR CLIMATE CHANGE. MINISTER ERDAN JUSTIFIABLY FRUSTRATED

ENGLISH TEXT FOLLOWS THE HEBREW

השר לאיכות הסביבה, מדווח הבוקר דה-מארקר, מתוסכל. הדו"ח שהוגש לו אתמול בידי חברת הייעוץ מקנזי חושף את מצבה המביך של ישראל ערב ועידת האקלים קופנהאגן. העולם מדבר על קיצוץ של 50 ואולי אפילו 80 אחוזים בפליטות גזי חממה. ישראל תצליח, במאמץ לא מבוטל, להגדיל אותן ביחס ל 2005 'רק' ב 36 אחוזים. אז נכון, לישראל יש תחזיות צמיחת אוכלוסיה, ויוזמות צמיחה כלכליות, ואין לה חשמל גרעיני, ואין בה השכבות הגיאולוגיות הנכונות להטמנת פחמן דו-חמצני במקום לפלוט אותו לאטמוספירה. אבל כל אלו לא מסבירים ובוודאי לא מתרצים את זכויות היתר שלמעשה דורשת ישראל – מדינה מפותחת שכיום נמצאת ברשימה המביכה של מדינות פולטניות במיוחד בחישוב לנפש – מן הקהילה הבינלאומית במה שקשור לפליטות פחמן.

ארדן, שכבר התבטא פומבית על התחושה שהוא מקבל כשהוא מדבר על שינוי אקלים עם שרי הממשלה, כאילו הוא מביא להם ענין אישי שלו, יודע וגם אמר אתמול שהבעיה היא נחישות פוליטית. ממשלת ישראל עדיין מקדישה לשאלות סביבה פחות מחצי אחוז מתקציביה. ראש הממשלה נתניהו, וגם משרדי האוצר והתשתיות, שמסרבים להפנות לתחום האקלים את עשרות המיליארדים הנחוצים כדי להתארגן נכון, יוצרים במו ידיהם את סדרת המבוכות אשר צפויות לישראל בגלל הופעתה כילד המפונק והסרבן של העולם, זה שתובע באטימות להמשיך לאכול את כל הממתקים כשכולם עוסקים במרץ ובאחריות בקיצוב מזון. הם גם אלה שיהיו אחראיים לנזקים הכלכליים שייגרמו כשיסתבר לישראל, בקופנהאגן או קצת מאוחר יותר, שאין לה שיקול הדעת שהיא חושבת שמגיע לה בכל מה שקשור ליעדי קיצוץ פליטות. מצב החירום העולמי כבר בפתח. ההנהגה בירושלים צריכה להתעורר.

ISREAL PREPARES FOR CLIMATE CHANGE. MINISTER ERDAN JUSTIFIABLY FRUSTRATED

According to The Marker of this morning, Israeli Minister of the Environment Gilad Erdan is frustrated. He has good reasons. A report submitted to him recently by the environmental consultants McKenzy, a summary of which was revealed in a press conference yesterday November 3^rd,  puts Israel in an extremely embarrassing position just weeks ahead of the Copenhagen Climate Conference. The international community is engaged in a heated and earnest debate on whether targets for emission cuts for 2050 should be set at 50 percent of the emission levels of 2000 or above (Britain is considering an 80 percent cut by that date). The best that Israel can hope, the report implies, is that by making an extra effort with efficiency, alternative energy, reforms in transportation and other means, it will INCREASE emissions by 2030 by ‘only’ 36 percent.

Granted, Israel’s population is set to grow faster than most developed countries. It has an ambitious economic growth path, has no nuclear electricity, its geology is not conducive to CCS (channelling CO2 into the ground instead of to the atmosphere). But all these do not begin to explain, let alone justify, the privileges that Israel – a heavy emitter by any standard – is demanding from the international community.

Erdan, who is on record saying that when he talks to other cabinet ministers about climate change he is often made to feel as though he pushes his own individual agenda, knows that the problem is political resolve. Israel, astonishingly, still dedicates less than half a percent to the environment, including climate change. PM Netanyahu and the ministers of Finance and of Infrastructure, who refuse to allocate the tens of billions needed for mitigation of and adaptation to climate change, are responsible for the series of blows Israel is about to sustain when it appears before the world as the spoilt and inconsiderate kid that stuffs himself with sweets as everyone around him actively prepare to live on rations.

Netanyahu and his ministers will also take the blame for the economic damage that will be inflicted on Israel, in Copenhagen and after, when it transpires that individual countries no longer have the choice  of unilaterall decisions on their emission levels, and are subject instead to global standards. A worldwide emergency is at the doorstep.  The leadership in Jerusalem must wake up.

.

ההודעה לעתונות שפרסמו היום חברי הכנסת דב חנין ואופיר פינס, יו"רים שותפים של השדולה הסביבתית חברתית בכנסת, בתגובה לפרסום עיקרי דו"ח מקנזי שהוגש השבוע למשרד להגת הסביבה בענין 'צמצום' פליטות גזי חממה בישראל, מדברת בעד עצמה. הנה הקישור.

ו

יש הסכמה רחבה בעולם שכדי להציל את האטמוספירה – ואיתה את הציביליזציה האנושית הנוכחית – יש לקצץ מיד, ובאופן דרסטי, את קצב פליטת הפחמן הדו-חמצני לאטמוספירה. זו משימה קיומית. המין האנושי צריך לגשת אליה ברוח של שיתוף פעולה, מתוך תחושת אחריות לדורות הבאים, ולבצעה ברצינות מלאה. הויכוח שמתנהל כיום בקהילה הבינלאומית, ערב הועידה הגורלית בקופנהאגן, הוא האם להסתפק ביעד קיצוץ עולמי, עד שנת 2050, של חמשים אחוז ביחס לכמות הפליטות שנפלטו בשנת 2000, או לכוון גבוה יותר.

אבל היום מתברר שמה שברור לקהילה הבינלאומית הוא כקליפת השום עבור ממשלת ישראל. שבוע אחרי שראש הממשלה כיוון גבוה עם נאום על הצורך הדחוף במאבק בהתחממות גלובלית, ורמז אולי על כוונה שלו לסוע לועידה בקופנהאגן, פירסם היום המשרד לאיכות הסביבה תקציר מדו"ח שהכינה עבורו חברה בריטית על מה צריכה ויכולה ישראל לעשות בתחום קיצוץ הפליטות. אם הדו"ח האומלל הזה יאומץ כתכנית הפעולה של ישראל, נהיה צפויים למבוכה רבתי. במקום לקצץ, מתריסה ישראל, היא רואה לנכון דווקא להגביר את הפליטות בכ 36% עד שנת 2030.

הדו"ח אינו אומר זאת במפורש. הוא משתמש בניסוחים מפותלים, מעורפלים, כאלה שצריך לקרוא שלוש פעמים כדי להבין ואז עוד פעמיים כדי להאמין. הנה ציטוט מתוך התקציר המופיע באתר המשרד לאיכות הסביבה. לא נגענו: "לפי עקומת הפחתת פליטות גזי החממה המופיעה בדוח, עולה כי פוטנציאל ההפחתה של ישראל הוא 45 מליון טון פחמן מדי שנה, החל משנת 2030. המשמעות שבמימוש מלוא הפוטנציאל, היא הפחתת פחמן ביחס של 64% מהגידול הצפוי בתרחיש "עסקים כרגיל" (העומד על 100% גידול בהיקף הפליטות ב-2030 ביחס ל-2005, מ-71 מליון טון פחמן ל-142 מליון טון ובהתאמה, לגידול של 36% ביחס להיקף הפליטות כיום)."
הבנתם? מה הבנתם? לא הבנתם! (ואולי זו בכלל היתה כוונת המנסח).

מכל מקום, הנה תרגום הפסקה לעברית: אנחנו נהיה טובים כל כך בהפחתה, ומצויינים כל כך בקיצוץ, ונהדרים כל כך במימוש הפוטנציאל שלנו, עד שב 2030 נפלוט 36% אחוז יותר מהפליטות ב 2005, שהיו גבוהות בכעשרה אחוז מן הפליטות בשנת 2000. הגויים מדברים על קיצוץ עמוק? שידברו. אנחנו הרי תמיד ידענו שהם קשי הבנה. בפליטות, כמו בתחומים אחרים, מה שחשוב זה לא מה שהם אומרים אלא מה שאנחנו עושים. אנחנו כבר נראה להם שאצלנו אין להם שום הנחות. בטח לא חמשים אחוז. עם ישראל חי, והנה ההוכחה: קפיצה מעל הפופיק של קרוב ל 50% בהשוואה לרמת הפליטות בשנת 2000, ושימות העולם.

מדיניות כזו תחסוך לנו אולי קצת כסף בטווח המיידי, אך תעלה – וזה בטוח – מאות מיליארדים בעוד עשרים שלושים שנה. בינתיים, אם נותרו בקהילה הבינלאומית מתי מעט שיש להם עוד קצת סימפטיה לישראל, היהירות האטומה שעיצבה את עיקרי הדו"ח שהתפרסם היום תוריד את מספרם פלאים.

מזג האויר הסוער בישראל ב29-30 באוקטובר 2009 הוא תופעה מעניינת. באיזור השרון ירדו ביממה אחת למעלה מ 90 מ"מ, שהם כששית מהממוצע של הכמות השנתית הכוללת. חוקרי האקלים בישראל מצביעים על קשר בין התופעה הזו, של גשמי זעף הניתכים בטווח זמנים קצר, לבין שינוי האקלים. אנגרט ואילסר (2007),   שהתבססו על תרחיש האקלים הגלובלי בינממשלתי לשינוי אקלים אשר מניח עליית טמפרטורה עולמית ממוצעת של 2.8 צלסיוס במהלך המאה ה 21 ועל הערכות מדעני הפאנל לגבי איזור ים התיכון, קובעים שישראל תתחמם בקצב מהיר מעט יותר מהממוצע העולמי. ההתחממות בישראל תהיה מודגשת במיוחד בחדשי הקיץ, שצפויים להיות  חמים יותר  ב° -3.3 מן הממוצע הרב שנתי הנוכחי. המודל מנבא שההתחממות בישראל תהיה משמעותית יותר בלילות, תתאפיין בעליה בתדירות גלי חום ובעוצמתם, תכלול ירידה בתדירות הלילות הקרירים, והתמעטות אירועי שלג בהרי הצפון ובירושלים.

במה שקשור לגשם, המודל צופה ירידה בכמות המשקעים הכוללת של כ-20 עד 30 אחוזים, וירידה מספר אירועי הגשם יירד בשיעור חד אף יותר. במלים אחרות, משטר המשקעים החדש יתאפיין באירועי גשם מועטים יחסית, שחלקם יירדו בעוצמה סוחפת וייגרפו לים בשטפונות – ממש כמו שאנו דעים לו היום. זוהי תופעה שתושבים ותיקים רבים בישראל, שמשווים באפן אימפרסיוניסטי את דגם הגשמים כיום לזכרונות שלהם מעשורים קודמים, כבר התחילו לשים לב אליה. לתופעה הזו יש לשייך גם את גשמי הזעף של הימים האחרונים. ועל הבזבוז של מים שזורמים כמעט מיד לים מבלי שיעשירו מספיק את מאגרי מי התהום, לא צריך להרחיב את הדיבור.

הדברים עולים בקנה אחד גם עם תחזיתו של פרופ' פנחס אלפרט, מבכירי המדענים הישראלים העוסקים בתחום. אלפרט הציג לאחרונה תחזית לחורף הישראלי בעשורים הבאים שכוללת עליה במספר הרצפים היבשים – כלומר רצפים בני מעלה משבעה ימי יובש. בשנות השבעים היו בארץ בממוצע כ 7 רצפים כאלה בכל חורף. כיום עומד מספר הרצפים היבשים על כ-12 רצפים בחורף. ב 2030 צופה אלפרט 13 עד 14 רצפים (אלפרט 2009). במקביל צפויה ירידה במספר הרצפים הארוכים משלושה ימי גשם  מ-40 שנרשמו בשנות השבעים עד כ-10 בלבד שצפויים ל-2040 (שם).

מקורות:

אלפרט  פנחס (2009) תחזית שינויי אקלים בישראל עד שנת 2040. הרצאה בכנס  שינויי אקלים בישראל, מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים   15.9.2009

אנגרט, אלון וחנוך אילסר (2007) התחזית בידיים שלנו: ההתחממות הגלובלית בישראל: האפשרויות, ההשפעות וקווים למדיניות. ת"א: אדם טבע ודין.

Gabbay, S., (ed.) 2000. The environment in Israel. National report to the United Nations Conference on Environment and Development. Ministry of Environment, Jerusalem, Israel.

Alpert, P., Ben-Gai, T., Baharad, A., Benjamini, Y., Yekutieli, D., Colacino, M., Diodato, L., Ramis, C., Homar, V., Romero, R., Michaelides, S. and Manes, A. (2002) The paradoxical increase of Mediterranean extreme daily rainfall in spite of decrease in total values. Geophysical Research Letters 29.