הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

באירוע השנתי של התנועה הסביבתית 'הגלובוס הירוק' שנערך בשבוע שעבר ב 24 במרס 2011 תל-אביב זכה מיזם פצלי השמן בשפלת יהודה בפרס 'הגלובוס השחור'.

בחירה מוצדקת של מיזם הזוי שבמסווה של מאבק בהתכרות לנפט 'רגיל' עלול לגרום לפליטת גזי חממה בכמויות גדולות הרבה יותר, בתוספת נזק סביבתי בממדים לא ידועים בשפלת יהודה.

ב 22 במרס 2011, כמה ימים לפני הטקס כתבתי ב'הארץ' את הרשימה הבאה:

בקרוב: ישראל – אדמה חרוכה

החדשות הטובות הן שבשפלת יהודה, באזור הכולל את בית גוברין, פארק עדולם ודרך היין מעגור ולוזית בצפון עד מושב לכיש בדרום, יש פצלי שמן – סלעים עם חומר אורגני שניתן להפיק ממנו דלק. החדשות הרעות הן שהכמות לא בשמיים, שהאיכות די בינונית (עודף גפרית), שתהליך ההפקה יקר ומזהם. וזה מעורר שאלה: מדוע תאגיד אמריקני בשם IDT, שעל בעלי הענין בו נמנים סגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צ'ייני, איל העתונות רופרט מרדוק, ג'ייקוב דה-רוטשילד ומייקל שטיינהארדט, טרח להקים חברת בת בשם 'מיזם האנרגיה הישראלי' (IEI), לקבל אישור לפיילוט מחקרי בשפלת יהודה ולספר לכל מי שמוכן לשמוע שהגבעות  שעליהן פסעו יהושוע, דוד וגלית מסתירות את הפיתרון למשבר האנרגיה הנוכחי?

את התשובה לתעלומה צריך לחפש בקולורדו, שמרבצי הפצלים בה גדולים ועשירים פי כמה מאלה שבשפלת יהודה. עשרות שנים מנסים מדעני 'של' לפתח טכנולוגיה להפקת נפט במישרין מפצלי שמן, כלומר בלי כריה, ריסוק וסחיטה. הרעיון שהם פיתחו נשמעה כהכלאה בין ספר של  ז'ול וורן לסרט פורנו: שדה הפצלים ינוקב במחילות צרות וארוכות, שאליהן יוחדרו גופי חימום ענקיים שתעלה את טמפרטורת האדמה ל 350 מעלות. בתום כמה שנים של אפיה ייפלט מפצלי השמן גז שיעובה לנפט. דפנות המחילה יוקפאו באמצעות קוקטייל סודי של כימיקלים, והנפט  יזרום לפני השטח.

נשמע הזוי? לא לג'ורג' בוש ולסגנו דיק צ'ייני, שכבר עשו דברים מטורפים יותר כדי להשיג נפט בעירק וגז ליד אפגניסטן. ב 2005 איפשרו השניים אתרי מחקר ופיתוח באזור עתיר פצלי שמן בקולורדו, וניסו לקדם חקיקה שתאפשר הפקה מסחרית. אחר-כך התברר שההפקה דורשת עשר תחנות כח פחמיות חדשות והשתלטות על מקורות נהר הקולורדו (התהליך דורש כמויות עתק של מים) והציבור האמריקני התעורר. הקונגרס הזמין סקר וערך שימוע ציבורי שבארבע שנים הפיק 105,000 התנגדויות. בינואר 2010 הכריז ממשל אובמה על האטת פיתוח הטכנולוגיה והחמיר את התקינה הסביבתית שתידרש מהמיזם. הפיילוט שתכננו ב IDT נדחה לזמן בלתי ידוע.

אבל אז נזכרו צ'ייני וחבריו במדינה קטנה במזרח התיכון שחוץ מקצת פצלי שמן באיכות בינונית ומצוקת מים קלה יש לה עוד כמה יתרונות ייחודיים. אחד הוא חוק נפט ניאנדרטלי מ 1953, שמסמיך פקיד במשרד התשתיות לתת למי שבא לו זיכיון חיפוש שעם בצבוץ טיפת הנפט הראשונה הופך לחזקה. השני הוא שבניגוד לחו"ל, בישראל החוק (וגם הממשלה) חיים בהכחשה מוחלטת של הנזקים הסביבתיים המצמיתים שעלולים להיות לאפיה והקפאה של חבלי ארץ נרחבים, ולא דורשים מהיזם כמעט דבר בתחום הזה. השלישי הוא שיש בישראל ממשלה שתהדס כעז עיוורת בעקבות כל מי שאומר 'השתחררות מתלות בנפט הערבי' ו'תמלוגי הנפט מממנים טרור' בפחות משבע שגיאות.

צ'ייני וחבריו מיהרו לארץ, הקימו את IEI, קיבלו זיכיון מחקר ופיתוח ב 240 אלף דונם בשפלת יהודה, והשיגו בדיוק מה שהיה חסר להם: שדה ניסויים להרפתקה שבארה"ב נחסמה כיקרה ומזהמת. אתר הניסויים המיועד הוא

בעמק האלה, מתחת תל עזקה, ממש באתר הקרב המיתולוגי של הקרב בין דוד לגלית. אתר ההפקה התעשייתית העתידי מיועד לקום ליד בית גוברין, בלב 'ארץ המערות' – אזור עשיר במערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא ובאין ספור אתרים ארכיאולוגיים מתקופת בית שני שלאחרונה פנתה ישראל לאונסק"ו במטרה להכריזו כאתר מורשת עולמית.

גיאולוגים שמכירים את השטח טוענים שגם אם תתחולל כאן פריצת דרך טכנולוגית, איכות הפצלים לא תאפשר הפקת נפט בזול ובהיקפים משמעותיים. תסריט סביר יותר הוא שבתום הניסוי המסוכן בשפלת יהודה תסגור IEI את הבאסטה, תמכור את הטכנולוגיה לחברה כמו 'של', תמתין שמחירי הנפט יטפסו לרמה שמאפשרת הפקה מסחרית מפצלים, ואז תרויח  מהתמלוגים שיזרמו מקולורדו. המורשת העולמית תיאפה עד דק, וישראל תישאר ללקק את הפצעים.

עד כאן המאמר מ'הארץ'

ולפעמים יש גם ידיעות טובות. לאיחוד האירופי יש כוונה להרכיב רשימה שחורה של סוגי אנרגיה מזהמים, כולל פצלי שמן, שייאסרו להפקה ולפיתוח.

הנה, ככתבו וכלשונו, העידכון מהיום שהפיצה מאיה גבעון מ'דרכים לקיימות' – עידכונים בנושאי קיימות ושינוי האקלים. ברכות לקואליציה על חידוש הניוזלטר, וברכת יום תחבורה ציבורית שמח ואירועי 10.10 מוצלחים!

ניוזלטר דרכים לקיימות מן ה 6 באוקטובר 2010:

עם פרוץ "אחרי החגים", התקצרות שעות האור ורמזים להתקרבות הסתיו, הגיע הזמן להפיח מחדש את הרוח במפרשים. כינוס ועידת האו"ם לנושא משבר האקלים בקנקון בחודש דצמבר הולך ומתקרב. באתר הרשמי של ה-UNFCCC ניתן כבר למצוא מידע על הכנס וההערכות לקראתו. בימים אלו ממש נערכים דיונים מקדימים בועידת ההכנה בטיאנג'ין שבסין, ומפגש הכנה נוסף יתקיים בבון, גרמניה, בחודש הבא. כאן תוכלו להתעדכן במתרחש בשידור ישיר מהדיונים בסין.

ובינתיים בישראל.. ועדת שני (מנכ"ל האוצר) לעניין הפחתת פליטות גזי חממה צפויה להגיש לממשלה את המלצותיה לצעדים קונקרטיים להפחתת פליטות עד מועד כינוס האו"ם בקנקון. המשרד להגנת הסביבה ממשיך להזמין ארגונים עסקיים ליוזמה וולונטרית למיפוי, ניטור ודיווח מערך פליטות הפחמן שלהן. ובמשרד החינוך פוטר המדען הראשי ד"ר גבי אביטל, ככל הנראה על רקע עמדות שנויות במחלוקת וביניהן גם שלילת הקשר בין משבר האקלים לפעילות אנושית, ותורת האבולוציה.

ולנושא המרכזי: ישראל מצטרפת אל מאות מדינות ברחבי העולם המציינות את יום א' הקרוב, ה-10.10.10 כיום פעילות עולמי שמטרתו למקד את תשומת הלב לאיומי משבר האקלים ולהביא להתחייבות רחבה למאמץ הבינ"ל להפחתת פליטות גזי חממה. המטרה: התחייבות אישית לצמצום של 10% בפליטות גזי החממה תוך שנה מ-2010. כבר עכשיו נשבר השיא של השנה שעברה: באתר הקמפיין נרשמו 5,249 אירועים ברחבי העולם, והרשימה מתארכת מידי יום. עדיין אפשר להתרשם מרשימת הרעיונות לפעילות שבאתר, להתחיל פעילות משלכם או להצטרף לפעילויות בישראל:

פרשת נח ברחבי הארץ – גם השנה מתאים התאריך של הפעילות הבינ"ל לפרשת נח המקראית. ארגון טבע עברי בשיתוף עם ארגונים נוספים עורך שלל אירועים ברחבי הארץ, כשאירוע הדגל, פסטיבל "לפנינו המבול" יתרחש ביום שישי 8.10 בירושלים.

רכיבה חוצת גבולות – ישראל בשביל אופניים וידידי כדור הארץ המזרח התיכון מארגנים במשותף מסע רכיבת אופניים בן שלושה ימים לאורך תוואי הירדן הדרומי, שיצא מירדן, יעבור בישראל ויסתיים ברשות הפלסטינית בצפון ים המלח. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מתגלגלים בתל אביב – אתם מוזמנים לחבור אל מחליקי תל אביב רולר ורוכבי ישראל בשביל אופניים שיתגלגלו ברחובות תל אביב במוצאי שבת 9.10 (התכנסות בסינמטק בשעה 20:00) ויסיימו את הערב במסיבת אקלים אל תוך הלילה. לפרטים נוספים לחצו כאן.

דיון ציבורי בירושלים – מוזיאון המדע יקיים דיון ציבורי מיוחד בהשתתפות מומחים והקהל הרחב, בנושא קמפיינים לשינוי התנהגותי על רקע משבר האקלים. ההמלצות העיקריות מהדיון יוצגו לועדת איכות הסביבה העירונית בחודש נובמבר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שינוי התנהגות דרך בתי ספר – מרכז השל והרשת הירוקה בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה משיקים ב-10.10.10 יוזמה חדשה בשורת בתי ספר ברחבי הארץ, במסגרתה יוצעו פעילויות מהנות וחיוביות להתמודדות עם משבר האקלים, להפיכת הסיפור הגלובלי לסיפור אישי תוך חיזוק הקהילה. המעוניינים לקחת חלק בפעילות מוזמנים ליצור קשר במייל עם המרכז לקיימות מקומית.

הנה סיפור מוזר.

ב 22 במרס נערכה ואף תועדה בצילום חגיגי פגישה בלשכת שר המדע הפרופ' דניאל הרשקוביץ שמהלכה הוגש לידיו מסמך בנושא שינוי אקלים שהוכן בידי מכון ירושלים לחקר שווקים. האירוע דווח בהודעה לעתונות שהוציא המכון יומיים אחר-כך. ההודעה, אגב, הודפסה כלשונה, בלי כל שינוי או עריכה, באתר האינטרנט של בטאון הימין ערוץ  7.

אל תטעו במלה 'שווקים' שמופיעה בשמו של המכון: לא מדובר בסקרי שוק מהסוג שמשרת לפעמים קמפיינים פרסומיים ומהלכי שיווק, אלא בפוליטיקה ימנית פשוטה. מכון ירושלים לחקר שווקים הוא ארגון בעל אוריינטציה כלכלית-חברתית ימנית פונדמטליסטית, והוא פועל בתבנית שהועתקה במישרין מן ה think tanks של התנועה השמרנית בארה"ב.

המסמך שהוגש לשר, תחת הכותרת 'חינוך ומדיניות סביבתית בישראל – בין מדע לאידיאולוגיה', מצטרף לפרסומים קודמים ולהופעות בכלי התקשורת מבית מדרשו של מכון ירושלים לחקר שווקים שעניינם הכחשת המקורות האנתרופוגניים (מעשה ידי אדם) של משבר אקלים. כמו דו"חות ומסמכים דומים אחרים שמנסים את מזלם בדעת הקהל  בארץ ובעולם מפעם לפעם, גם הנייר הנוכחי מתעלם בעקשנות מאלפי המאמרים המדעיים, דו"חות המחקר והערכות המצב של טובי המדענים בעולם שקובעים שהתחממות כדור הארץ כבר נמצאת בעיצומה והיא מעשה ידי אדם. במקום זה יש בו לקט מגמתי של מובאות שמטרתו אחת ויחידה: הטלת ספק בממצאים המדעיים שמדריכים בצדק את מדיניות האקלים של רוב הממשלות בעולם. אין במסמך, מיותר לאמר, שום הסבר אלטרנטיבי קוהורנטי למה שמתחולל באטמוספירה.

איני יודע מי הם הגורמים שמממנים את מכון ירושלים לחקר שווקים, שמתאר את עצמו כ'מכון מחקר עצמאי' ומטיף בקנאות לגרסא קיצונית של כלכלת שוק פשטנית. מה שבטוח הוא שהעמדות שהמכון מביע בתחום האקלים מתאימות היטב לעמדות הימין השמרני האמריקני בתחום הכלכלי-חברתי והסביבתי, ושבארצות הברית לפחות כבר הוכחו במספר מקרים קשרי מימון ישירים בין מכוני מחקר שמרניים לבין בעלי ענין בתאגידי נפט ובכלכלת הפחמן בכלל.

מסמכים כאלה אם כן אינם חדשים, אינם מחדשים, ותכניהם צפויים וחבוטים. מה שקצת יותר מעניין במקרה הנוכחי הוא הקונטקסט הפוליטי הישראלי של הכנת המסמך והשימוש שנעשה בו.

ראשית, כותרת המסמך ותכניו מעידים על היעד הפוליטי: התנגחות במשרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה. במה שקשור למשרד החינוך המסמך תומך למעשה בקו  האנטי-מדעי של גבי אביטל, המדען הראשי במשרד החינוך, הרואה בהתחממות גלובלית קונספירציה וגיבוב שקרים מדעיים.  ובהקשר של  המשרד להגנת הסביבה המסמך מערער במפורש על הקו שמוביל המשרד להגנת הסביבה, ושמוצא בינתיים  לא מעט אזניים קשובות ליד שולחן הממשלה, שדורש פעולה ממשית לצמצום  פליטות  CO2 ולהסתגלות למשבר האקלים.

שנית, עולה שאלת הקשר בין המסמך התמוה והמגמתי לבין משרד המדע. ההודעה לעתונות שהפיץ מכון ירושלים לחקר שווקים ב 24 במרס כדי להודיע לעולם על קיום המסמך, ופרסום התמונה בלשכת השר שהופיע בבלוג הירוק (לעיל), הם ניסיון מובהק לקשור את המסמך למשרד. בנוסף לתאור הקובע שמדובר במסמך ש'הוגש לשר המדע פרופ' דניאל הרשקוביץ", מופיע בהודעה לעתונות גם הציטוט הבא:  'שר המדע, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ שהתייחס לנושא ואמר: "אני מודע היטב לשתי האסכולות הסותרות בנושא התחממות כדור הארץ – זו התולה את ההתחממות במעשי ידי אדם, וזו הרואה כאן מחזוריות התלויה בשמש בלבד".

לא ברור מלשון ההודעה האם שר המדע  אמר את הדברים הללו במעמד הגשת הדו"ח או במועד אחר. ולא ברורה גם התשובה לשאלה אחרת, מהותית יותר: הייתכן שהשר, או משרדו, הזמינו את המסמך ממכון כירושלים לחקר שווקים מלכתחילה? יש לקוות שלא: המחשבה ששר המדע של מדינת ישראל – מדען לגיטימי בפרק הקדם-פוליטי של חייו ומי שנושא באחריות לא מעטה לעתיד המדע בארץ – מזלזל באפן מהותי כל כך בקורפוס המחקרי המקובל שהצטבר בענין שינוי האקלים מעוררת חלחלה אמיתית.

ואם השר ומשרדו לא היו בין מזמיני הדו"ח, האם הפוטו אופ בלשכתו והמקום המרכזי של הרשקוביץ בודעה לעתונות הם מלכודת פתאים לפוליטיקאי נאיבי? האם שירבוב שמו  נעשה רק כדי לשוות למסמך המגוחך מראית עין של מהוגנות ממלכתית, גושפנקא מיניסטריאלית וסמכות מדענית ברוח ישראל סבא? ואם כך, האם נזכה להתנערות מטעם לשכתו של הרשקוביץ מן המסמך, תכניו ויעדיו הפוליטיים הבלתי ראויים?

ותהיה שלישית ואחרונה: האם מכון ירושלים לחקר שווקים, עם או בלי מעורבות של משרד ממשלתי זה או אחר, התגייס כאן להצלת כסאו המתנדנד  של המדען הראשי במשרד החינוך, האיש שהזיות קונספירצית האקלים, הכפירה באבולוציה וסרבנות המיחזור שלו נחשפו לאחרונה לעין הציבור (ולעיניו המשתאות של שר החנוך גדעון סער) במלוא חומרתן?

שוק האנרגיה הסולארית בישראל מתעורר. היום דווח בגלובס על כניסתה של פניקס סולאר הגרמנית כשותפה של מיזם האנרגיה הסולארית של פז. שתי החברות יגשו יחד למכרז הקמת תחנת הכח הסולארית באתר אשלים בנגב – פז כבעלת התחנה ופניקס כקבלן ההקמה. באותו גיליון של גלובס מדווח גם שחברת 'גרינטופ' מרחיבה את פעילותה ועומדת להתקין מערכות פוטו וולטאיות בהיקף של 1.1. מגה-ואט על גגות מבני חברת שניב (תעשיות נייר) באופקים. וגם: 77 חברות שעוסקות בייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות הצטרפו לאחרונה לאיגוד שהקימו, הנקרא איגוד חברות אנרגיה מתחדשות לישראל. ועוד היד נטויה.

החוליה החלשה בסיפור הטוב הזה ממשיכה להיות הרגולציה הממשלתית. המכרז של תחנת אשלים (2 תחנות של 80-110 מגה ואט כל אחת בהיקף השקעה של כמיליארד דולר), שפורסם לראשונה במרס 2009, 'זכה' לאחרונה בעוד עיכוב, ויידחה עד ה 15 ביוני 2010. ומדאיג עוד יותר: רשות החשמל, שמופקדת מטעם המדינה על רגולציה של התחום, ומתוקף כך על מערכת היחסים בין היצרנים החדשים – פרטיים ותעשייתיים – לבין מערך יצור החשמל הקיים של חברת החשמל, ממשיכה להכביד את ידה על הייצור המתחדש. למרות ששר התשתיות לנדאו הודיע שהוא פועל להסרת ההגבלה על כמות החשמל הכוללת שתיוצר באמצעים מתחדשים (שמש ורוח) בפריפריה, דה מארקר מדווח שהרשות נוטה בכל זאת להגביל את הכמות הכוללת למכסה של 120 מגה ואט – רק כאחוז אחד מכלל כושר ייצור החשמל בישראל. ולא פחות גרוע מכך, עולה מאותה כתבה מאת אבי בר-אלי, הרשות גם עומדת להקטין את התמריץ ליצרנים החדשים. החשמל העודף שיימכר לרשת הראשית (כלומר לחברת החשמל) יהיה זול יותר לחברת החשמל, כלומר משתלם פחות ליצרן במערכת האלטנרטיבית. ההערכות הנוכחיות הן שתעריף החשמל הסולארי במתקנים קטנים, דוגמת אלו המותקנים על גגות בתים ומפעלי תעשייה, יהיה סביב 1.55 ש"ח לקווט"ש. זאת למרות התעריף שאושר ביולי 2008, שעמד על 2.01 ש"ח לקווט"ש.

האם אמנון שפירה, יו"ר רשות החשמל, הוא עוד פוליטיקאי שמתכופף בפני ועד העובדים של חברת החשמל?

כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת  לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.

זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.

הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.

הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת.  בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס.  עם כל עליבותה – מדובר כזכור  בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' -  ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.

אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.

המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את  הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.

מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.

בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.

אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.

מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות,  ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.

המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.

החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.

התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.

ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.

כתבה שלישית בסדרה. לחלק א' ראו כאן. לחלק ב' ראו כאן.

באפריל 2007 נשאה מרגרט בקט, שרת החוץ הבריטית, שבתפקידה הקודם היתה השרה לאיכות הסביבה, את ההרצאה השנתית לזכרו של וינסטון צ'רצ'יל לפני לשכת המסחר הבריטית-אמריקנית בניו יורק. התמה שבה בחרה בקט, שהתבססה על כותרת אחד מכרכי האוטוביוגרפיה של צ'רצ'יל "חשרת הסופה" (The gathering storm), נועדה  להזכיר לשומעיה מערכה ציבורית גורלית שניהל צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים. מטרת המערכה הזו  היתה לשכנע את הציבור הבריטי ואת חבריו להנהגת המדינה  שעל בריטניה הגדולה לגייס את כל יכולותיה הפיננסיות וכוחותיה התעשייתיים  להתחמשות לקראת  התמודדות צבאית נגד גרמניה הנאצית. במשך תקופה ארוכה נתקלו מאמציו באדישות. רבים בבריטניה ראו בהיטלר אדם מגוחך שהסכנה שהוא מייצג, אם היא קיימת כלל, הינה ערטילאית ומרוחקת. רק אחרי פרוץ המלחמה, וככל שהתארכה, התברר הקשר בין יכולת הלחימה שהפגינו הצבא, הימיה, וחיל האוויר ובעקבותיהם העמידות של הציבור האזרחי, לבין הקמפיין התלוש של צ'רצ'יל חמש שנים מוקדם יותר. "היום", אמרה בקט ללשכת המסחר, "פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים כאחד עומדים פעם נוספת בפני סכנה הולכת וגוברת לבטחוננו ולשגשוגנו, ובפני קולות הולכים ומתגברים הקוראים לצעדים נחושים ומוקדמים. שינוי האקלים הוא חשרת הסופה של דורנו. ההשלכות, אם לא נדע לפעול בזמן, עלולות להיות לא פחות חמורות, וייתכן שאף יותר". הטענה שההכנות לקראת המצוקות שיתחוללו בגלל שינוי האקלי צריכות להיעשות בדחיפות שדומה להכנות למלחמה, ושהמאבק בשינוי האקלים חשוב וגורלי יותר מהמלחמה נגד הטרור, הושמעה ב 2007 גם בידי הפיזיקאי סטפן הוקינג ובידי מפקד חיל האויר הבריטי סר ג'וק סטיראפ.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שאחד ממנסחיה בשנות החמשים והששים היה האלוף ישראל טל (הספר פרי עטו שמסכם את רעיונותיו יצא ב 1996 בהוצאת דביר), התבססה תמיד על יכולת התקפית שתכריע את המערכה בשדה הקרב בתוך ימים. הכרעה כזו אמורה היתה לייתר את השקעת המשאבים הכרוכה בפיתוח כח עמידה לתקופת מצוקה ארוכה. גישה זו ענתה על הצרכים כל עוד היתה ישראל מעורבת בקונפליקטים בין צבאות סדירים. מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עבר בהדרגה מרכז הכובד של המוכנות הבטחונית למה שלאחרונה מכנים "החזית האזרחית". מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נבחן התחום, המכונה לעתים "מוכנות העורף", בידי שמונה ועדות שהוקמו ביזמת הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון. אולם עיקר עבודתן היה פרוצדוראלי ועסק בשאלות סמכות ואחריות. העיסוק המהותי בתחום חזר להיות אקוטי במהלך מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. במהלך שישה השבועות שבהם עמדו איזורים נרחבים בצפון תחת מתקפת טילים ששיבשה את חיי השגרה התברר עד כמה החזית האזרחית איננה ערוכה  להתמודדות בתנאי חירום לאורך זמן.

בינואר 2009, בהרצאה בכנס ה-47 של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל-אביב תיאר מפקד פיקוד העורף יאיר גולן את הרשות המקומית כ"עוצבת היסוד" של העורף – מושג צבאי שהוחל על גורם אזרחי. הוא תיאר כיצד במהלך התקפות הקסאמים בדרום הפעילו רשויות מקומיות מרכזי הפעלה שבהם פעלו קצינים וחיילים כמקשרים בין פיקוד העורף לרשות המקומית. המרכזים הללו ריכזו מאמץ בשיפור ההתראה מפני התקפות הטילים (למשל חלוקה של מאות זימוניות רוטטות לאנשים כבדי שמיעה שלא שמעו את האזעקות), ניהלו דיונים יומיומיים בפורומים משותפים עם ראשי הרשויות המקומיות וקיבלו החלטות על מדיניות ההתראה והצורות לתקשר אותה לציבורים הרלבנטיים. הם כינסו פגישות דו יומיות עם נציגי משרדי הממשלה באזור הרלבנטי, מפגש שבועי עם כל ארגוני החירום (מד"א, כיבוי אש, משטרה), מפגש שבועי עם כל ראשי הרשויות, הוציאו סיורים וביקורים של קציני וחיילי פיקוד העורף בשכונות המגורים וכיוצא באלו. במהלך התקופה ערך פיקוד העורף סקרים מקצועיים לבדיקת רמת האמון ברשויות, לקביעת מדד תחושת הבטחון הסוביקטיבית של האזרחים, מדד האמון במיגון שעומד לרשותם וכיוצא באלו.

תורת החזית האזרחית נשענת על עבודות תיאורטיות ואמפיריות של פסיכולוגים חברתיים שמדגישות את חשיבות החוסן הקהילתי: היכולת לייצר תחושת סולידריות, ערבות הדדית, תחושת שיתוף בסיכון, יכולות הכלה, עידוד ותקווה.  גם הגדרת תפקידיה התרחבה מתפיסה צרה של פינוי נפגעים והריסות אחרי נפילת טילים, אשר רווחה בשנות התשעים, למינעד מגוון של  משימות שכולל טיפול בתשתיות, שמירה על מרקם החיים בעת חירום, הנחיות ומידע לציבור, תמיכה בהמשכיות ורציפות של מתן שירותים אזרחיים, וחיזוק החוסן הקהילתי. גם בתחום ההתמודדות עם מחלות נגיפיות ומגפות נבנתה בישראל, כמו במקומות אחרים, יכולת לא מבוטלת של התראה, איבחון, מניעה וטיפול, שחלקן באות לידי ביטוי באתר משרד הבריאות. לחברת מקורות ולחברת החשמל יש נוהלי חירום וקיצוב לשעת חירום, וכך גם למערכי תשתית אחרים.

גלריית התסריטים שאליהם ערוכים מערכי החירום אכן התרחבה בעשורים האחרונים. מהכנות למלחמות בזק שיתמשכו ימים או שבועות ספורים עברה ישראל למוכנות למה שכבר כונה "שגרת חירום". ואולם לנוכח המאפ"ן שבאופק, כל זה עלול להתברר כלא מספיק. כדאי לישראל, ולמדינות אחרות, לשדרג את תפיסת הסיכונים הכרוכים במשבר האקלים ולהגדירם כאיומים קשים ומורכבים יותר מהתרחישים שמערכות הביטחון, הבריאות והמשק מביאות בחשבון כשהן מתכוננות למלחמות ואירועים בטחוניים אחרים. ההיקפים ומשכי הזמן שעלולים לאפיין משברים שנובעים משינוי האקלים, ומגוון ההשפעות שעשויות להיות להם על מרקם החיים בארץ, הם בסדר גודל אחר. 

המשך יבוא

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.

את הפוסט הזה בבלוג החדש של שמואל חן 'הפילוסוף הבודד'.