הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

הנה סיפור מוזר.

ב 22 במרס נערכה ואף תועדה בצילום חגיגי פגישה בלשכת שר המדע הפרופ' דניאל הרשקוביץ שמהלכה הוגש לידיו מסמך בנושא שינוי אקלים שהוכן בידי מכון ירושלים לחקר שווקים. האירוע דווח בהודעה לעתונות שהוציא המכון יומיים אחר-כך. ההודעה, אגב, הודפסה כלשונה, בלי כל שינוי או עריכה, באתר האינטרנט של בטאון הימין ערוץ  7.

אל תטעו במלה 'שווקים' שמופיעה בשמו של המכון: לא מדובר בסקרי שוק מהסוג שמשרת לפעמים קמפיינים פרסומיים ומהלכי שיווק, אלא בפוליטיקה ימנית פשוטה. מכון ירושלים לחקר שווקים הוא ארגון בעל אוריינטציה כלכלית-חברתית ימנית פונדמטליסטית, והוא פועל בתבנית שהועתקה במישרין מן ה think tanks של התנועה השמרנית בארה"ב.

המסמך שהוגש לשר, תחת הכותרת 'חינוך ומדיניות סביבתית בישראל – בין מדע לאידיאולוגיה', מצטרף לפרסומים קודמים ולהופעות בכלי התקשורת מבית מדרשו של מכון ירושלים לחקר שווקים שעניינם הכחשת המקורות האנתרופוגניים (מעשה ידי אדם) של משבר אקלים. כמו דו"חות ומסמכים דומים אחרים שמנסים את מזלם בדעת הקהל  בארץ ובעולם מפעם לפעם, גם הנייר הנוכחי מתעלם בעקשנות מאלפי המאמרים המדעיים, דו"חות המחקר והערכות המצב של טובי המדענים בעולם שקובעים שהתחממות כדור הארץ כבר נמצאת בעיצומה והיא מעשה ידי אדם. במקום זה יש בו לקט מגמתי של מובאות שמטרתו אחת ויחידה: הטלת ספק בממצאים המדעיים שמדריכים בצדק את מדיניות האקלים של רוב הממשלות בעולם. אין במסמך, מיותר לאמר, שום הסבר אלטרנטיבי קוהורנטי למה שמתחולל באטמוספירה.

איני יודע מי הם הגורמים שמממנים את מכון ירושלים לחקר שווקים, שמתאר את עצמו כ'מכון מחקר עצמאי' ומטיף בקנאות לגרסא קיצונית של כלכלת שוק פשטנית. מה שבטוח הוא שהעמדות שהמכון מביע בתחום האקלים מתאימות היטב לעמדות הימין השמרני האמריקני בתחום הכלכלי-חברתי והסביבתי, ושבארצות הברית לפחות כבר הוכחו במספר מקרים קשרי מימון ישירים בין מכוני מחקר שמרניים לבין בעלי ענין בתאגידי נפט ובכלכלת הפחמן בכלל.

מסמכים כאלה אם כן אינם חדשים, אינם מחדשים, ותכניהם צפויים וחבוטים. מה שקצת יותר מעניין במקרה הנוכחי הוא הקונטקסט הפוליטי הישראלי של הכנת המסמך והשימוש שנעשה בו.

ראשית, כותרת המסמך ותכניו מעידים על היעד הפוליטי: התנגחות במשרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה. במה שקשור למשרד החינוך המסמך תומך למעשה בקו  האנטי-מדעי של גבי אביטל, המדען הראשי במשרד החינוך, הרואה בהתחממות גלובלית קונספירציה וגיבוב שקרים מדעיים.  ובהקשר של  המשרד להגנת הסביבה המסמך מערער במפורש על הקו שמוביל המשרד להגנת הסביבה, ושמוצא בינתיים  לא מעט אזניים קשובות ליד שולחן הממשלה, שדורש פעולה ממשית לצמצום  פליטות  CO2 ולהסתגלות למשבר האקלים.

שנית, עולה שאלת הקשר בין המסמך התמוה והמגמתי לבין משרד המדע. ההודעה לעתונות שהפיץ מכון ירושלים לחקר שווקים ב 24 במרס כדי להודיע לעולם על קיום המסמך, ופרסום התמונה בלשכת השר שהופיע בבלוג הירוק (לעיל), הם ניסיון מובהק לקשור את המסמך למשרד. בנוסף לתאור הקובע שמדובר במסמך ש'הוגש לשר המדע פרופ' דניאל הרשקוביץ", מופיע בהודעה לעתונות גם הציטוט הבא:  'שר המדע, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ שהתייחס לנושא ואמר: "אני מודע היטב לשתי האסכולות הסותרות בנושא התחממות כדור הארץ – זו התולה את ההתחממות במעשי ידי אדם, וזו הרואה כאן מחזוריות התלויה בשמש בלבד".

לא ברור מלשון ההודעה האם שר המדע  אמר את הדברים הללו במעמד הגשת הדו"ח או במועד אחר. ולא ברורה גם התשובה לשאלה אחרת, מהותית יותר: הייתכן שהשר, או משרדו, הזמינו את המסמך ממכון כירושלים לחקר שווקים מלכתחילה? יש לקוות שלא: המחשבה ששר המדע של מדינת ישראל – מדען לגיטימי בפרק הקדם-פוליטי של חייו ומי שנושא באחריות לא מעטה לעתיד המדע בארץ – מזלזל באפן מהותי כל כך בקורפוס המחקרי המקובל שהצטבר בענין שינוי האקלים מעוררת חלחלה אמיתית.

ואם השר ומשרדו לא היו בין מזמיני הדו"ח, האם הפוטו אופ בלשכתו והמקום המרכזי של הרשקוביץ בודעה לעתונות הם מלכודת פתאים לפוליטיקאי נאיבי? האם שירבוב שמו  נעשה רק כדי לשוות למסמך המגוחך מראית עין של מהוגנות ממלכתית, גושפנקא מיניסטריאלית וסמכות מדענית ברוח ישראל סבא? ואם כך, האם נזכה להתנערות מטעם לשכתו של הרשקוביץ מן המסמך, תכניו ויעדיו הפוליטיים הבלתי ראויים?

ותהיה שלישית ואחרונה: האם מכון ירושלים לחקר שווקים, עם או בלי מעורבות של משרד ממשלתי זה או אחר, התגייס כאן להצלת כסאו המתנדנד  של המדען הראשי במשרד החינוך, האיש שהזיות קונספירצית האקלים, הכפירה באבולוציה וסרבנות המיחזור שלו נחשפו לאחרונה לעין הציבור (ולעיניו המשתאות של שר החנוך גדעון סער) במלוא חומרתן?

שוק האנרגיה הסולארית בישראל מתעורר. היום דווח בגלובס על כניסתה של פניקס סולאר הגרמנית כשותפה של מיזם האנרגיה הסולארית של פז. שתי החברות יגשו יחד למכרז הקמת תחנת הכח הסולארית באתר אשלים בנגב – פז כבעלת התחנה ופניקס כקבלן ההקמה. באותו גיליון של גלובס מדווח גם שחברת 'גרינטופ' מרחיבה את פעילותה ועומדת להתקין מערכות פוטו וולטאיות בהיקף של 1.1. מגה-ואט על גגות מבני חברת שניב (תעשיות נייר) באופקים. וגם: 77 חברות שעוסקות בייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות הצטרפו לאחרונה לאיגוד שהקימו, הנקרא איגוד חברות אנרגיה מתחדשות לישראל. ועוד היד נטויה.

החוליה החלשה בסיפור הטוב הזה ממשיכה להיות הרגולציה הממשלתית. המכרז של תחנת אשלים (2 תחנות של 80-110 מגה ואט כל אחת בהיקף השקעה של כמיליארד דולר), שפורסם לראשונה במרס 2009, 'זכה' לאחרונה בעוד עיכוב, ויידחה עד ה 15 ביוני 2010. ומדאיג עוד יותר: רשות החשמל, שמופקדת מטעם המדינה על רגולציה של התחום, ומתוקף כך על מערכת היחסים בין היצרנים החדשים – פרטיים ותעשייתיים – לבין מערך יצור החשמל הקיים של חברת החשמל, ממשיכה להכביד את ידה על הייצור המתחדש. למרות ששר התשתיות לנדאו הודיע שהוא פועל להסרת ההגבלה על כמות החשמל הכוללת שתיוצר באמצעים מתחדשים (שמש ורוח) בפריפריה, דה מארקר מדווח שהרשות נוטה בכל זאת להגביל את הכמות הכוללת למכסה של 120 מגה ואט – רק כאחוז אחד מכלל כושר ייצור החשמל בישראל. ולא פחות גרוע מכך, עולה מאותה כתבה מאת אבי בר-אלי, הרשות גם עומדת להקטין את התמריץ ליצרנים החדשים. החשמל העודף שיימכר לרשת הראשית (כלומר לחברת החשמל) יהיה זול יותר לחברת החשמל, כלומר משתלם פחות ליצרן במערכת האלטנרטיבית. ההערכות הנוכחיות הן שתעריף החשמל הסולארי במתקנים קטנים, דוגמת אלו המותקנים על גגות בתים ומפעלי תעשייה, יהיה סביב 1.55 ש"ח לקווט"ש. זאת למרות התעריף שאושר ביולי 2008, שעמד על 2.01 ש"ח לקווט"ש.

האם אמנון שפירה, יו"ר רשות החשמל, הוא עוד פוליטיקאי שמתכופף בפני ועד העובדים של חברת החשמל?

כולנו אוהבים ללעוג לכנסת, שבמקרים רבים הרויחה זאת ביושר. כלומר בעוקם, בגסות, בהיעדר מקצועיות ובהעדפת פוליטיקה זולה על מהות. הדיון אתמול בועדת הסביבה והבריאות של הכנסת בנושא שינוי אקלים, שהיה הפורום הפרלמנטארי הראשון שהתכנס בישראל כדי לדון בנושא מאז ועידת קופנהאגן, היה מופת  לאיך יכול פרלמנט להתנהל ולעבוד בצורה תקינה ומועילה.

זו לא היתה ישיבה דרמטית, ואיש לא ציפה שיתקבלו בה החלטות הרות עולם שיקבעו מסמרות למדיניות ישראל בתחום האקלים. זה אמור לקרות בפורומים אחרים. אבל עד שהכרעות כאלו יפלו וכהכנה להן יש מקום לבירור ציבורי מעמיק ומקצועי שיאפשר בניה נכונה של חקיקה והחלטות ביצועיות. 'פרלמנט' משמעותו מקום שבו מדברים, ובית מחוקקים ראוי לשמו אמור לספק במה שבה יוכלו המחוקקים, נציגי משרדי הממשלה ובעלי ענין מן הציבור האזרחי להיפגש, להחליף דעות והערכות ולבדוק דרכים לפעולה בעתיד. כשצריך מתנצחים, כשלא צריך חושבים על דרכים לשיתוף פעולה. וכל אלו התקיימו בישיבה אתמול באפן מעורר כבוד.

הרבה קרדיט צריך ללכת כאן לח"כ דב חנין, יו"ר הועדה ומי שניהל את הישיבה אתמול, שמוכיח גם בכנסת הזו שהוא אחד הפרלמנטרים הטובים בישראל, אם לא הטוב שבהם (גילוי נאות מחייב אותי לאמר כאן שאני חבר אישי של דב ושותפו בהרבה דרכים). הועדה אינה אחת מהועדות הפרלמנטאריות הקבועות אלא הוקמה באפן ספציפי בכנסת ה 18 כדי לעסוק בממשק שבין סביבה לבריאות, ומאז היא מוצאת עצמה עוסקת בתחומי סביבה נוספים. חנין ולשכתו הם שקבעו את מועד הישיבה, את סדר היום שלה, זימנו את הגופים המתאימים וכמובן ניהלו את הישיבה.

הצלחה ראשונה היתה שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן נענה להזמנה, היה ראשון הדוברים ונותר באולם להקשיב לאחרים לאורך כשעה וחצי. ארדן וחנין באים מקצות שונים של הקשת הפוליטית, אך הם חולקים ענין אמיתי, הבנה מעמיקה ודאגה כנה בתחום האקלים. ניכר גם שיש ביניהם הערכה אישית הדדית לא מבוטלת.  בדבריו בפתח הישיבה הבהיר ארדן שהזירות העיקריות שבהן יוכרע השלב הבא בהיערכות ישראל למצב האקלים הפוסט נורמלי הם ממשלת ישראל, וועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל האוצר. שם אמורות ליפול ההכרעות הביצועיות שיבהירו איך מתכוונת ישראל ליישם את הצהרת קופנהאגן של הנשיא פרס.  עם כל עליבותה – מדובר כזכור  בצמצום של 20% ביחס לצפי פליטות הפחמן בתסריט של 'עסקים כרגיל' -  ההצהרה הזו היא כל מה שיש לנו. ארדן הבהיר שבתוך הממשלה קיימת כעת מחלוקת באשר לתקפות הצהרת קופנהאגן של פרס, שהוא ראש המדינה אך לא עומד בראש הרשות המבצעת. במלים פשוטות: אפילו הקיצוץ הזה אינו מובטח. יש משרדים (כמו משרד התשתיות של עוזי לנדאו למשל) שרואים בו קו התחלה למו"מ מול המשרד להגנת הסביבה, שבו יכריע ראש המממשלה.

אחרי ארדן דיברו שולי נזר ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים במשרד, וד"ר ישעיהו בראור המדען הראשי, שהסבירו את הצעדים המנהלתיים שבהם נוקט המשרד ומה תכנית העבודה הצפויה, וכותב שורות אלו על הצורך בהיערכות חדשה לחירום ועל צדק סביבתי. בהמשך דיברו ד"ר אריה ונגר דיבר בשם 'אדם טבע ודין', נאור ירושלמי בשם ארגון הגג 'חיים וסביבה', גיל יעקב בשם מגמה ירוקה עוד. דיברו גם נציג משרד התמ"ת, ראש עירית רעננה נחום חופרי (עירו היא היחידה בארץ עד עתה שהקימה רשות עירונית לפיתוח בר-קיימא), נציגת משרד החוץ סימונה הלפרין, מנכ"ל משרד התשתיות שמואל צמח ואחרים. וכשבציבור המקשיבים נמצאים אנשי סביבה ותיקים ורבי זכויות כפרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר אופירה איילון ממכון שמואל נאמן בטכניון, ציפי רון מארגון נשים אקדמאיות, כרמית לובנוב מהאגודה לצדק סביבתי, יובל ארבל מ'ידידי כדור הארץ', יותם אביזוהר מישראל בשביל האופניים ועוד רבים אחרים.

המפגש, שהתנהל באוירה טובה וענינית, לא הוציא את עגלת האקלים העולמית מהבוץ, וימים יגידו אם הוא השפיע על שיח קובעי המדיניות שיושב עתה על המדוכה הזו בדרגי הממשלה. אך הוא היה חשוב כי הוא הבהיר שיש בארץ כיום עשרות אנשי מקצוע מעולים שמתמצאים בתחום, נחושים להביא בו לשינוי, ומחפשים את  הדרך הפוליטית לעשות זאת. והוא נתן להם הזדמנות לחבור שוב ולאסוף כוחות אחרי האכזבה, שכל הדוברים הזכירו, מועידת קופנהאגן.

מעניין שרק חבר כנסת נוסף אחד טרח להגיע לישיבה – גדעון עזרא מקדימה, שכיהן כשר להגנת הסביבה בממשלה הקודמת. נושא האקלים עדיין לא עבר פוליטיזציה של ממש בישראל. לא מן הנמנע שהתבוסה המביכה של שתי המפלגות הסביבתיות המוצהרות בבחירות 2009 – מימד/התנועה הירוקה שקיבלה רק כ 20 אלף קולות ומפלגת הירוקים של פאר ויסנר שניסיון הנפל הרביעי שלה להיכנס לכנסת מצא אותה עם אלפי קולות בודדים – נרשמה אצל הפוליטיקאים כאיתות לכך שהנושא הסביבתי איננו תחום מבטיח הישרדות פוליטית.

שינוי אקלים וחסן לאומי חלק ד'

המצב האקלימי הפוסט נורמלי הוא בראש ובראשונה סינדרום חברתי ופוליטי חריג. הכלכלן קנת בולדינג טען כבר ב 1966 שמצוקת משאבים עולמית תביא לקריסת מרקמים חברתיים הרבה לפני שתתחולל התמוטטות פיזית. בולדינג התפרסם כשערך אנלוגיה בין כדור הארץ לבין ספינת חלל שהולכת ונקלעת לצרה. המזון הולך ופוחת, האויר לנשימה מזדהם, החשמל במצברים מדולדל. אבל לשיטתו, הסכנה האקוטית ביותר המאיימת על הצוות איננה חנק, קפיאה או הרעלה אלא ניסיון של חלק מאנשי הצוות להשתלט בכוח על המשאבים המידלדלים. מהלך כזה יסמן קריסה חברתית הרסנית ויסכן את כל הצוות. כדור הארץ, לשיטתו של בולדינג, דומה יותר לספינת חלל שמשאביה מוגבלים מאשר למערכת האינסופית, חסרת הגבולות ונטולת המגבלות שהיינו רוצים לראות בה. במצב כזה, מי שצופה משבר סיסטמי שמקורו בדלדול משאבים, ראוי לו להתכונן לטלטלה חברתית ופוליטית עמוקה שתקדים אותו.

בשעות החירום מהסוג שישראל למדה להתכונן אליו, המשימה העיקרית היא לעבור את זמן המשבר האקוטי, לקיים חיים תקינים בתנאים קיצוניים למשך כמה ימים ואז לחזור לשגרה. הסולידריות ותחושת אחדות הגורל שמאפיינים מצב מלחמה מקלים במידה רבה את המשימה. בעידן המאפ"ן, לעומת זאת, עלול לבוא שינוי דרמטי לתקופה בלתי מוגבלת. במקום להתכונן למצוקה קצרה שתסתיים עם החזרה למסלול והמשכו הצפוי של הזמן התקין, נכון יהיה אולי להתכונן למצוקה נמשכת.

אתגר מרכזי ומסובך במיוחד שכרוך בהסתגלות כזו הוא שמירה על אמון הציבור בכך שהמחיר שמשולם מתחלק באפן שיויוני, ושקבוצות עם הון כלכלי ופוליטי לא מנצלות את המשבר כדי להעמיק פערים שכבר עתה מוטים לטובתן. הניתוח ההיסטורי שעורך ג'ארד דיאמונד לתרבויות שקרסו בגלל כשלים בניהול בר-קיימא של הסביבות הפיזיות שלהן מראה איך הנהגות פוליטיות שהגיבו למצבי מצוקה בדאגה לעצמן ולחוגי מקורבים מצומצמים הובילו את עמיהן לאבדון. קבוצות באוכלוסיה שבימי משבר יחושו, בצדק או שלא בצדק, שהשינוי הדרמטי שמתחולל עומד להותיר אותן חסרות סיכוי, עלולות לנקוט בצעדי אלימות נואשים, לחבל ביכולת הפעולה המשותפת ולפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה כולה להתגבר על המשבר ולהתאים עצמה למציאות החדשה.

מדינה אחת שעמדה בפני משבר דומה היא קובה, שאחרי התמוטטות ברית המועצות איבדה את מקורות האספקה שלה לדלק, לכימיקלים ולמזון בסיסי. קובה עשתה זאת על ידי צמצום הקלוריות לאדם בשליש בתוך חמש שנים, באמצעות מעבר לגידול ירקות ומזון בסיסי בקהילות עירוניות,  ותוך הישענות על מרקם חברתי בריא, עם פערים סוציו-אקונומיים קטנים יחסית.

המקרה הקובני הוא שיעור מרתק בחוסן, שהתרחש למרות שקובה התפתחה בניגוד למודלים המודרניסטים המקובלים והראתה אינדיקטורים הפוכים למה שמצופה ממשק בפריחה. קשה לדעת מראש אם המאפ"ן יזמן לישראל מצוקה דומה לזו שסבלו ממנה הקובנים. אבל לקח אחד שניתן להפיק מן המקרה הזה הוא שממשקים שמחזקים סולידריות חברתית, מקטינים תלות ומצמצמים אי שיויון הם תרומה חיובית כלכלית ובכוחם לחזק את החוסן הסביבתי.

החקלאים בישראל, והממסד החקלאי, צריכים לשקול מחדש את סוגי הגידולים שבהם מושקעים משאבי הקרקע והמים המוגבלים. צריך לתת משקל גדול יותר לגידולי מזון בסיסי, ולהפעיל את היכולות המחקריות והטכנולוגיות כדי לשפר מינים קיימים ולהתאימם למאפ"ן. יש לקחת בחשבון שדלק עשוי להיות יקר המציאות, ולשאוף שחלק גדול יותר מן הייצור החקלאי ישתחרר מהתלות הנוכחית במיכון. יש להקטין תשומות של כימיקלים ולהאריך את חייהן של קרקעות יצרניות.

התחזית לישראל בימי מאפ"ן מחייבת מהפיכה בתחבורה. השקעה מאסיבית של המדינה במערכות הסעת המונים, בעיקר שידרוג של רשת האוטובוסים, עם דגש על שימוש ברכב ציבורי לשם גישה לעבודה, היא חיונית. יש לעודד שימוש באופניים לא רק ככלי קיט פנאי ונופש, אלא ככלי תחבורה לכל דבר. על ישראל לאמץ תקני בניה מעודכנים, ולשאוף שבניני מגורים, עבודה ופנאי יצרכו פחות אנרגיה ויוכלו להתקיים לאורך זמן גם בשנים שבהן אנרגיה חשמלית תהיה מצרך יקר המציאות. יש להביא מהפיכה לתחום המים שבבסיסה תכנון לחיסכון ומיתון משמעותי בתכניות בזבזניות להתפלת מי ים, תהליך שצורך כמויות עתק של חשמל ומייצר פליטות פחמן רבות. יש לחשוב ברצינות על יתרות המזון שישראל מחזיקה בכל נקודת זמן. ניתן לאגור מזון יבש בקנה מידה גדול במחסני הממשלה, ביכולות איחסון שקיימות אצל היבואנים, ברשתות השיווק ובבתי התושבים. ממשקי התשתיות וחומרי הגלם החיוניים – חברת החשמל, מקורות, מינהל הדלק, מל"ח – צריכים להיערך לקיצוב וחלוקה שיהיו חלק בלתי נפרד מהשינמוך (scaling down) של הפעילות הכלכלית והמשקית שעשוי להיות מנת חלקנו במאפ"ן.

ישראל אם כן צריכה להתמקד בהסתגלות למצב שהיא עצמה, בגלל גודלה, איננה חלק מהותי ביצירתה. עליה לעשות זאת בצורה מושכלת, מדורגת ומתוחכמת, ולחפש בתוך כך דרכים להיחלץ מבידוד פוליטי גיאו-אזורי ולא להעמיק אותו.

כתבה שלישית בסדרה. לחלק א' ראו כאן. לחלק ב' ראו כאן.

באפריל 2007 נשאה מרגרט בקט, שרת החוץ הבריטית, שבתפקידה הקודם היתה השרה לאיכות הסביבה, את ההרצאה השנתית לזכרו של וינסטון צ'רצ'יל לפני לשכת המסחר הבריטית-אמריקנית בניו יורק. התמה שבה בחרה בקט, שהתבססה על כותרת אחד מכרכי האוטוביוגרפיה של צ'רצ'יל "חשרת הסופה" (The gathering storm), נועדה  להזכיר לשומעיה מערכה ציבורית גורלית שניהל צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים. מטרת המערכה הזו  היתה לשכנע את הציבור הבריטי ואת חבריו להנהגת המדינה  שעל בריטניה הגדולה לגייס את כל יכולותיה הפיננסיות וכוחותיה התעשייתיים  להתחמשות לקראת  התמודדות צבאית נגד גרמניה הנאצית. במשך תקופה ארוכה נתקלו מאמציו באדישות. רבים בבריטניה ראו בהיטלר אדם מגוחך שהסכנה שהוא מייצג, אם היא קיימת כלל, הינה ערטילאית ומרוחקת. רק אחרי פרוץ המלחמה, וככל שהתארכה, התברר הקשר בין יכולת הלחימה שהפגינו הצבא, הימיה, וחיל האוויר ובעקבותיהם העמידות של הציבור האזרחי, לבין הקמפיין התלוש של צ'רצ'יל חמש שנים מוקדם יותר. "היום", אמרה בקט ללשכת המסחר, "פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים כאחד עומדים פעם נוספת בפני סכנה הולכת וגוברת לבטחוננו ולשגשוגנו, ובפני קולות הולכים ומתגברים הקוראים לצעדים נחושים ומוקדמים. שינוי האקלים הוא חשרת הסופה של דורנו. ההשלכות, אם לא נדע לפעול בזמן, עלולות להיות לא פחות חמורות, וייתכן שאף יותר". הטענה שההכנות לקראת המצוקות שיתחוללו בגלל שינוי האקלי צריכות להיעשות בדחיפות שדומה להכנות למלחמה, ושהמאבק בשינוי האקלים חשוב וגורלי יותר מהמלחמה נגד הטרור, הושמעה ב 2007 גם בידי הפיזיקאי סטפן הוקינג ובידי מפקד חיל האויר הבריטי סר ג'וק סטיראפ.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שאחד ממנסחיה בשנות החמשים והששים היה האלוף ישראל טל (הספר פרי עטו שמסכם את רעיונותיו יצא ב 1996 בהוצאת דביר), התבססה תמיד על יכולת התקפית שתכריע את המערכה בשדה הקרב בתוך ימים. הכרעה כזו אמורה היתה לייתר את השקעת המשאבים הכרוכה בפיתוח כח עמידה לתקופת מצוקה ארוכה. גישה זו ענתה על הצרכים כל עוד היתה ישראל מעורבת בקונפליקטים בין צבאות סדירים. מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עבר בהדרגה מרכז הכובד של המוכנות הבטחונית למה שלאחרונה מכנים "החזית האזרחית". מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 נבחן התחום, המכונה לעתים "מוכנות העורף", בידי שמונה ועדות שהוקמו ביזמת הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון. אולם עיקר עבודתן היה פרוצדוראלי ועסק בשאלות סמכות ואחריות. העיסוק המהותי בתחום חזר להיות אקוטי במהלך מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. במהלך שישה השבועות שבהם עמדו איזורים נרחבים בצפון תחת מתקפת טילים ששיבשה את חיי השגרה התברר עד כמה החזית האזרחית איננה ערוכה  להתמודדות בתנאי חירום לאורך זמן.

בינואר 2009, בהרצאה בכנס ה-47 של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל-אביב תיאר מפקד פיקוד העורף יאיר גולן את הרשות המקומית כ"עוצבת היסוד" של העורף – מושג צבאי שהוחל על גורם אזרחי. הוא תיאר כיצד במהלך התקפות הקסאמים בדרום הפעילו רשויות מקומיות מרכזי הפעלה שבהם פעלו קצינים וחיילים כמקשרים בין פיקוד העורף לרשות המקומית. המרכזים הללו ריכזו מאמץ בשיפור ההתראה מפני התקפות הטילים (למשל חלוקה של מאות זימוניות רוטטות לאנשים כבדי שמיעה שלא שמעו את האזעקות), ניהלו דיונים יומיומיים בפורומים משותפים עם ראשי הרשויות המקומיות וקיבלו החלטות על מדיניות ההתראה והצורות לתקשר אותה לציבורים הרלבנטיים. הם כינסו פגישות דו יומיות עם נציגי משרדי הממשלה באזור הרלבנטי, מפגש שבועי עם כל ארגוני החירום (מד"א, כיבוי אש, משטרה), מפגש שבועי עם כל ראשי הרשויות, הוציאו סיורים וביקורים של קציני וחיילי פיקוד העורף בשכונות המגורים וכיוצא באלו. במהלך התקופה ערך פיקוד העורף סקרים מקצועיים לבדיקת רמת האמון ברשויות, לקביעת מדד תחושת הבטחון הסוביקטיבית של האזרחים, מדד האמון במיגון שעומד לרשותם וכיוצא באלו.

תורת החזית האזרחית נשענת על עבודות תיאורטיות ואמפיריות של פסיכולוגים חברתיים שמדגישות את חשיבות החוסן הקהילתי: היכולת לייצר תחושת סולידריות, ערבות הדדית, תחושת שיתוף בסיכון, יכולות הכלה, עידוד ותקווה.  גם הגדרת תפקידיה התרחבה מתפיסה צרה של פינוי נפגעים והריסות אחרי נפילת טילים, אשר רווחה בשנות התשעים, למינעד מגוון של  משימות שכולל טיפול בתשתיות, שמירה על מרקם החיים בעת חירום, הנחיות ומידע לציבור, תמיכה בהמשכיות ורציפות של מתן שירותים אזרחיים, וחיזוק החוסן הקהילתי. גם בתחום ההתמודדות עם מחלות נגיפיות ומגפות נבנתה בישראל, כמו במקומות אחרים, יכולת לא מבוטלת של התראה, איבחון, מניעה וטיפול, שחלקן באות לידי ביטוי באתר משרד הבריאות. לחברת מקורות ולחברת החשמל יש נוהלי חירום וקיצוב לשעת חירום, וכך גם למערכי תשתית אחרים.

גלריית התסריטים שאליהם ערוכים מערכי החירום אכן התרחבה בעשורים האחרונים. מהכנות למלחמות בזק שיתמשכו ימים או שבועות ספורים עברה ישראל למוכנות למה שכבר כונה "שגרת חירום". ואולם לנוכח המאפ"ן שבאופק, כל זה עלול להתברר כלא מספיק. כדאי לישראל, ולמדינות אחרות, לשדרג את תפיסת הסיכונים הכרוכים במשבר האקלים ולהגדירם כאיומים קשים ומורכבים יותר מהתרחישים שמערכות הביטחון, הבריאות והמשק מביאות בחשבון כשהן מתכוננות למלחמות ואירועים בטחוניים אחרים. ההיקפים ומשכי הזמן שעלולים לאפיין משברים שנובעים משינוי האקלים, ומגוון ההשפעות שעשויות להיות להם על מרקם החיים בארץ, הם בסדר גודל אחר. 

המשך יבוא

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.

את הפוסט הזה בבלוג החדש של שמואל חן 'הפילוסוף הבודד'.

אם יש דבר אחד שצריך לעשות השבוע זה לעצור את הטירוף הפחמי באשקלון. המטה לעצירת הפחמית פועל במרץ ובעקביות. כמו שכתבה יעל דראל היום בווי-נט

אם לשפוט על פי תגובת המתנחלים, נראה שאת הקפאת הבניה בשטחים הצליח נתניהו למסמס, והיא הולכת ומסתמנת כעוד קריצת ענק ודאבל טוק ישראלי אפייני. אולי הקפאת הפחמית באשקלון – מהלך שיצמצם במעט את הפער בין ההצהרות הירקרקות של פרס וארדן לבין מעשיהם עתירי הפחמן של לנדאו, האוצר ונתניהו – היא הפעולה הנכונה לישראל עכשיו.

אם נתניהו יכריז על מהלך כזה השבוע, ערב ועידת האקלים בקופנהאגן, הוא עשוי להוריד במעט את מפלס המבוכה שנכונה לו כשיבוא להשתתף בה בשבוע הבא. לקהילה הבינלאומית, שעובדת ברצינות לקראת קיצוץ פליטות של 80 אחוז עד 2050,  אין סבלנות למדינה עם תל"ג  שנתי לנפש של כמעט 25 אלף דולר שמתכוונת להגדיל את פליטות הפחמן שלה בכ 100 אחוז עד שנת 2030.

אז בדרך לקופנהאגן נא להקפיא את אשקלון. ויפה שעה אחת קודם.

.

התצפיות שסוכמו בדו"ח הרביעי של הפאנל הבינממשלתי לשינוי האקלים מעידות שהטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה במהלך המאה ה 20 בקרוב למעלת צלסיוס שלמה. הצפי למאה ה 21 הוא עליה כפולה ואולי יותר. גם מבלי להכריע בסיבות לתהליך הזה, די ברור שהאקלים בגרסתו הנוכחית הוא בר חלוף. אנו עומדים בפני עידן חדש שכבר התחיל. אני מכנה אותו "מצב אקלימי פוסט-נורמלי", ובראשי תיבות מאפ"ן. ובתור מי שמשוכנע שמקור הבעיה הוא מעשה ידי אדם (אנתרופוגני), ברור לי גם ששני העשורים האחרונים שביזבזה האנושות על הכחשת הבעיה גרמו להחרפתה. הזמן שחלף בחסר מעש רק הקטין את חלון ההזדמנויות שעומד לרשותנו לצמצם את מימדי הבעיה ולהתארגן בזמן כדי להסתגל להשפעותיה.

שאלה חשובה שנשאלת השבוע, ערב צאת משלחת ישראל לועידת האקלים בקופנהאגן – אולי בראשות ראש הממשלה – היא מה צפוי לישראל בעידן המאפ"ן?

פנחס אלפרט, החוקר הישראלי הבכיר בתחום חיזוי האקלים, עמד במסגרת כנס שערך בספטמבר האחרון משרד המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה על המגבלות הקיימות בשיטות חיזוי האקלים במדינה קטנה ומגוונת מבחינה אקלימית כמו ישראל. רוב המודלים הגלובליים אינם מתעכבים על ניואנסים מקומיים, ומסתפקים בניתוח גורף של מה שצפוי באזורים גדולים הכוללים מספר מדינות. אלפרט שיתף פעולה עם מדענים יפניים בפיתוח מודלים אקלימיים רגישים שיאפשרו חיזוי לנקודות המרוחקות זו מזו 50 ואף 20 קילומטרים. התוצאה: חיזויים ממוקדים לישראל. חישוביהם מראים שבאגן הים התיכון המאזן בין התאיידות (שתגדל בגלל עליית החום) לבין כמות המשקעים (שתקטן בגלל התתחממות) יהיה גרוע מהמאזן הנוכחי. הדבר יודגש במיוחד בקיץ, ובמיוחד ביבשה, שכמות המשקעים שהיא מקבלת חשובה כמובן הרבה יותר מאשר כמות המשקעים שיורדים בים.

מבין 19 מודלים שסקרו מדעני ה IPCC כולם מלבד אחד חוזים ירידה של כ 20% במשקעים עד שנת 2100. במקרה של ישראל, אלפרט והמדענים היפניים סיכמו את התצפיות האקלימיות שנרשמו בישראל בין  1960 ל 1990, ואז הרחיבו אותו כדי לחזות את הצפוי בעשורים הבאים. ממצא אחד שלהם הוא צפי של שנים שחונות רבות יחסית סביב 2030-2020. מספר המקרים שבהם יהיו רצפים בני יותר משבעה ימי יובש כבר עלה משבעה רצפים לחורף בממוצע בשנות השבעים לשנים עשר רצפים כאלו בחורף כיום, והוא צפוי להגיע עד 13 או 14 רצפים בחורף סביב 2030. גם במספר הרצפים של שלושה ימי גשם או יותר כבר חלה ירידה – מארבעים רצפים כאלה שנרשמו בשנות השבעים לכמחצית מהמספר הזה כיום. הצפי הוא שב 2040 יהיו רק עשרה רצפים כאלה בשנה.

בכנס האמור הוצג גם מחקר של מאיר רום וחבריו שעסק בסבירות תקופות בצורת בישראל. רום וחבריו צופים עליה במספר תקופות הבצורת, כלומר ברצפי שנים של מיעוט גשמים, משתים עשרה תקופות בצורת במהלך המאה ה 20 עד למעלה מ-20 תקופות בצורת במאה הנוכחית. גם אורכה של תקופת בצורת אופייני יגדל – משלוש שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת ממוצעת במאה ה-20 לשבע עד שמונה שנים שחונות רצופות לתקופת בצורת טיפוסית במאה ה-21. והנתון המדאיג ביותר: בגלל הארכת תקופות הבצורת הצפויות במאה ה-21, גם גרעון המשקעים שייווצר בהן יגדל, ויסתכם בכ 3,000 מ"מ גשם לתקופת בצורת. במאה ה 20, לשם השוואה, המחסור שנגרם בתקופת בצורת טיפוסית, שהיתה כאמור קצרה יותר, היה של  1,000 מ"מ גשם בלבד.

מחקר שהציג בכנס אמיר גבעתי, מנהל תחום מים עליים ברשות המים, בדק את הקשר בין כמות המשקעים שיורדים לבין כמות המים הזמינים שמגיעים לאגן הכנרת. נתוני המשקעים והזרימות לאגן הכנרת שנרשמו בשנים 1980 עד 2002, בצירוף חיזוי המשקעים שערכו אלפרט, רום ואחרים, הובילו אותו למסקנה מדאיגה: בשנים 2015 עד 2030 צפויה כמות המים שתגיע לאגן הכנרת בשנה ממוצעת להיות 305 מיליון מטרים מעוקבים. זוהי נפילה של 20 אחוזים ביחס לעשורים של סוף המאה העשרים, בהם עמדה הכמות על  375 מיליון מ"ק בשנה. כשלוקחים בחשבון שהעלייה בטמפרטורות תביא גם עליה בשיעור ההתאיידות, רואים שהתחממות של 2 מעלות צלסיוס תהיה שוות ערך, מבחינת כמות המים שילכו לאיבוד מהכנרת בגלל התאיידות,  לגירעון של עוד 109 מ"מ גשם בחישוב שנתי, כלומר אבדן של עוד כ  15 אחוזים מהמים. תמר זהרי הראתה שמליחות האגם, שצפויה גם היא לעלות בקצב מהיר, עלולה לשנות מהותית את מגוון מיני האצות המתקיימות בו. התוצאה: סיכון ממשי ביכולת להשתמש במי האגם לאספקת מי שתיה.

הדברים עולים בקנה אחד עם דו"ח כללי יותר של ארגון אדם טבע ודין שהוכן בשנת 2007 והביא שורת תחזיות מדעיות שהתבססו על הצפי לאזורנו של מדעני הפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC. הדו"ח קובע שישראל תתחמם בקצב מהיר יותר מהממוצע העולמי, שההתחממות כאן  תודגש במיוחד בחדשי הקיץ, שיהיו חמים ב 3.3. מעלות מן הממוצע הרב שנתי הנוכחי. ההתחממות בישראל תהיה משמעותית יותר בלילות, תתאפיין בעליה בתדירות גלי חום ובעוצמתם ובירידה בתדירות הלילות הקרירים. שלג בהרי הצפון ובירושלים ייעשה נדיר יותר, כמות המשקעים הכוללת תרד בכ-20 עד 30 אחוזים, ומספר אירועי הגשם יירד בשיעור חד  אף יותר. יהיו פחות אירועי גשם. חלק גדול יותר מהם יהיה בעוצמה סוחפת שתגרוף את רוב המים אל הים בשטפונות.

השלכות שינוי  האקלים על המערכת הטבעית, על התשתיות ועל הפעילות הכלכלית בישראל נותחו ב 2007 גם בדו"ח שהוגש לועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. על פי הדו"ח, שינויי האקלים יפגעו באגן ההיקוות של הכנרת וביכולות האגירה של משק המים, ועליית מפל הימים  תביא פגיעה חמורה במים של אקוויפר החוף. אחת התוצאות עלולה להיות אי-יציבות אזורית והגברת  עימותים עתידיים בין מדינות. דברים דומים כתבתי במרס 2007 בעמוד הדעות של הארץ. ההתחממות הגלובלית, ממשיך דו"ח ועדת המדע והטכנולוגיה, עלולה להביא לירידה ברווחיות החקלאית בשיעור של עד 20% בשנת 2100, להשליך על המצב הבריאותי, כולל תחלואה גוברת בגלל התרחבות באיזורי תפוצה של מזיקים וחרקים.

רוב זמנה ומרצה של המשלחת הישראלית לקופנהאגן יוקדש מן הזמן למשימה העיקרית: להסביר לקהילה הבינלאומית מדוע ישראל איננה מתכוונת ללכת בדרכן של רוב המדינות המפותחות כמוה, שמתכוננות במרץ לצמצם  80 אחוז מפליטות הפחמן שלהן עד אמצע המאה. אבל אולי בשעות שבהן לא יהיו עסוקים בנסיונות לתרץ מדוע ישראל מתכוונת דווקא להעצים את פליטותיה בעשרות אחוזים יוכלו נציגינו לעסוק במלאכת קודש אחרת: מעקב אחרי האמצעים שיידונו בועידה להסתגלות להשפעות משבר האקלים. אנחנו נצטרך אותם, וכנראה מהר יותר משרובנו משערים.