הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.

אהבתי את הערה מס' 18 (של יואב) למאמר המרענן של גיורא אלכסנדרון בווי-נט אתמול על צמחונות לא פאנאטית. אנשים במספרים גדלים והולכים בוחרים בצמחונות לא כל כך בגלל חמלה לבעלי חיים, אלא כי הם הפנימו את הקשר שמתקיים בין חקלאות הבקר לבין פליטת גזי חממה.

הנה כמה דו"חות מעניינים שתומכים בהיגיון הזה.

• ב 2006 פרסם ארגון המזון והבריאות של האו"ם דו"ח בשם 'צלו הארוך של הבקר' הקובע שתעשיית הבשר העולמית, ובעיקר ענף הבקר, אחראיים לכ-18% מכלל הפליטה העולמית של CO2.
• ב- 2008 דיווחה ברזיל שב-2007 אבדו באגן האמזונס 12,000 קמ"ר של יער עד טרופי – שטח בגודל של 60% משטחי ישראל. בירוא היערות הזה נעשה כדי לפנות מקום לחוות המגדלות תבואות מספוא, בעיקר סויה המשמשת לפיטום בקר.
• במאי 2009 דיווח הגארדיאן על החלטה שנפלה במועצת העיר גאנט שבבלגיה, המחייבת מסעדות ואולמות אירועים להגיש בימי חמישי מזון צמחוני בלבד, ולהציע תפריט על טהרת הצומח כאופציה גם בימי השבוע האחרים.
• ביוני 2009  פרסם ארגון גרינפיס הבינלאומי דו"ח מרתק שעומד על הקשר שבין צריכת  בשר הבקר העולמית לבין "שחיטת האמזונס". הדו"ח מראה בבירור כיצד ההקטנה הדרסטית של הריאה הירוקה הגדולה בעולם מצמצמת באפן דרמטי את כושר קיבוע ה CO2 של הביוספירה.

לא מן הנמנע שבקרוב נגיע למצב שבו יותר ויותר אוכלוסיות שיכולות להרשות לעצמן אכילת בשר תבחרנה מרצון – או תיאלצנה – להסתפק בצמחונות. התנזרות מבשר בכל ימי שישי ובתקופת הטוהרה בשבועות שלפני פסחא היתה בעבר נחלת אוכלוסיות נרחבות באירופה. מוטיבציה סביבתית לכך היא אפשרות ריאלית בעתיד הלא רחוק.

אני לאונרד מ The story of stuff סרט האנימציה על מיחזור ובזבוז שכבש את העולם לפני שנתיים,  עשתה את זה שוב. ב 1 בדצמבר היא פרסמה באתר יצירת אנימציה נוספת. הוידיאו החדש שלה the story of cap and trade עוסק במשבר האקלים, ופרסומו תוזמן היטב לקראת ועידת קופנהאגן.

לאונרד, בסגנון הישיר והפשוט שלה, מצליחה לפצח מושגים מדעיים ומקצועיים מחזית החשיבה הכלכלית – הניאו-שמרנית וגם החדשנית – ולתקשר אותם עם הומור וקלילות. יצירתה הנוכחית חושפת את הבעייתיות העצומה שטמונה במה שמוצג היום כספינת הדגל בתכניתה של ארה"ב למאבק בשינוי אקלים: הרעיון המכונה  cap and trade -מכסה וסחר בפליטות, שעומד במרכזה של הצעת חוק מפורטת שכבר עברה בבית הנבחרים ועתה ממתינה לאישור הסנאט.

הנה איך זה עובד.  המדינה קובעת כמות פליטות מסויימת בתור סף עליון של כלל הפליטות משטחה. זו המכסה, והיא מבוטאת בכמויות פליטות ממשיות, כלומר בטונות של CO2. משהכמות נקבעה, מחלקים אותה בין יצרני הפליטות: תחנות כח, חברות תעופה, מפעלי תעשייה, חקלאות, וכדומה. מי שהמכסה שקיבל מתאימה בדיוק לכמות הפליטות הנוכחת שלו  אינו צריך לעשות דבר. מי שהמכסה שקיבל גדולה מן הכמות שהוא פולט בפועל, מחזיק בנכס: מכסת פליטה בלתי מנוצלת, שבה יוכל לסחור. ומי שהמכסה שקבל קטנה מהכמות שהוא פולט בפועל צריך להחליט: או להשקיע כסף בהתייעלות והתנקות, או לשלם עבור קנית מכסה לא מנוצלת ממפעל שלא מנצל את המכסה אשר ניתנה לו במלואה – בדרך כלל כי הוא נקי ויעיל יותר.

על פניו העקרון הזה נראה טוב. לכן הוא מקובל כל כך על ארגונים סביבתיים וחברתיים רבים שנאבקים לקדם צעדים מעשיים לצמצום התחממות כדור הארץ והשפעותיה. הבעיה היא כמובן איך מתרגמים אותו למעשים. איך מחלקים את המכסות, למי נותנים פטורים, למי מאפשרים דחיה, את מי מחריגים. כשטונה CO2 מתומחרת בכמה עשרות יורו, תחנת כח שפולטת מיליון טון בשנה שתצליח לשכנע את המדינה שרמת הפליטה הגבוהה שלה נובעת מסיפוק צורך חיוני של החברה כולה ולכן יש להעניק לה מכסה גדולה ולהניח לה לעגל פינות, תעשה קופה של עשרות מיליונים.

האלוהים של אני לאונרד הוא בפרטים, והיא מסרבת לוותר לסנאטורים שהגו את הצעת החוק, או לסוכנות להגנת הסביבה ולבית הלבן שתומכים. כשהיא קוראת את האותיות הקטנות של החוק – ונראה שהיא עשתה זאת עם צוות משפטנים וכלכלנים מבריק – היא מגלה אמת מטרידה. מסתבר שבתרגום לאמריקנית עכשוית, העקרון הבריא של מכסות פליטה וסחר עומד לעשות טוב בעיקר לבתי ההשקעות מוול סטריט, שכבר הבינו שהנה הולכת ונבנית בועה חדשה ושאפשר לחתוך קופון של כמה מאות מיליארדים. הם ותאגידי האנרגיה, התשתיות והתחבורה, כבר עסוקים במרץ בפיתוח אמצעים לעשיית כסף גדול מן הפטורים, הדחיות, הסובסידיות והתמריצים, ונראה שדרכם לכסף קל וכביכול ירוק סלולה היטב. כמות הפליטות הכללית? כנראה לא תרד בכלל, או לא תרד הרבה. והנזק הכי גדול: התכנית החדשה תאפשר לכולם להאמין שזה הפתרון למשבר האקלים, להמשיך להתנמנם ולהזניח את המקומות האמיתיים שבהם צריך באמת לפעול: התייעלות משק האנרגיה, עידוד מקורות אנרגיה מתחדשים, מיסוי פחמן, מהפך תחבורתי, שינוי בחקלאות, צריכת מזון מקומית, עצירת בירוא היערות ועוד.

הקליקו, הביטו, החכימו ובדרך גם תצחקו קצת. .

אגב הקליפ של לאונרד טוען טענה דומה לזו שהופיעה בתחילת נובמבר בסרט וידאו אחר, קצת טרחני, שהעלו לרשת בני הזוג לורי ווליאמס ואלן זייבל, עורכי דין שעובדים בסוכנות להגנת הסביבה בארה"ב. השניים מפרטים שם מדוע החוק המתוכנן מזיק לסביבה, ואיך הוא יעבוד בעיקר לטובת התאגידים הפיננסים שהגו אותו, שלדברי לאונרד הם אלה שכבר עשו כמה דברים מעניינים בחייהם: שערוריית אנרון, המשבר הפיננסי של סוף 2008 ועוד. אגב, כמה ימים אחרי שהעלו את הסרטון ההוא לרשת קיבלו ווליאימס וזייבל  הוראה מן הסוכנות להגנת הסביבה, המשרד הממשלתי שבו הם עובדים, להורידו. הצינזור כמובן חשף אותו הרבה יותר, אם כי כרגע קשה למצוא גרסא שלו ברשת…

CLIMATE CHANGE IN PROGRESS: HIMALAYA GLACIERS MELTING AWAY

English post follows the Hebrew

האיכרים והנזירים הטיבטים והנפאלים שמופיעים בוידיאו המצורף רואים את זה קורה לנגד עיניהם, וחוששים לפרנסתם ולחירותם. כשהקרחונים ייעלמו מפסגות ההימלאיה, הם יודעים, ייעלמו איתם החקלאות, התרבות ודרך החיים שלהם. כיום, כשהיבולים אינם צולחים, האיכרים משלימים הכנסה בעבודה שכירה עונתית  בתיירות ובניה. בעתיד, כשהקרחונים ייעלמו והעמקים יתיבשו כליל, האופציה היחידה שלהם תהיה להגר לערים המתנפחות של הודו ובסין, ולהצטרף לעשרות המיליונים שכבר מצטופפים בסלאמס שלהם, בלי תשתיות ותברואה ועבודה ובלי תקווה.

אבל הבעיה לא תיעצר בעמקי הקרחונים שבהרים. 1.3 מיליארד איש בדרום מזרח אסיה – בסין, בהודו, בלאוס, קמבודיה, וייטנאם ותאילנד ובמדינות נוספות – חיים מנהרות שמקורותיהם בהימלאיה. היעלמות הקרחונים, שמדענים צופים שתתרחש עד שנת 2035, משמעותה מצוקת מים ומזון לכמעט רבע מאוכלוסית העולם.

עוד 32 ימים לפתיחת ועידת קופנהאגן

.

CLIMATE CHANGE IN PROGRESS: HIMALAYA GLACIERS MELTING  AWAY

The Tibetan and Nepalese peasants and monks featured in this video see it happening in front of  their very eyes, and are concerned about their livelihood and freedom. They know that when the glaciers disappear from the tops of the Himlayas, the agriculture that sustained their culture and their way of life for many centuries will disappear as well. Today whenever crops fail the peasnats make do with seasonal waged labor in tourism and construction. In the future, when the glaciers disappear for good, the only option they will have will be to emigrate to the swelling cities of India and China and join the tens of millions already living in their in squalor, with little infrastructure, no healthcare, no work, no hope

The problem will not be restricted to the upper valleys in the mountains. 1.3 billion in South East Asia live off the rivers that flow from the Himalayas. The demise of glaciers, which scientists predict could happen by 2035, signals food and water scarcity – hunger and thirst – for almost a quarter of the world's population

Thrty two days to go to the opening of the 15th Meeting of the UN Framework Convention on Climate Change in Copenhagen