וכאן תזכורת מאפריל 2010, שהיה האפריל החם ביותר.

]]> http://homocombustans.com/2010/07/27/2010-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%96-%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94/feed/ 0 danrabinowitz1 http://homocombustans.com/2010/07/26/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%97-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a1-%d7%9e/ http://homocombustans.com/2010/07/26/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%97-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a1-%d7%9e/#comments Mon, 26 Jul 2010 13:47:13 +0000 danrabinowitz1 http://homocombustans.com/?p=2247 ]]> השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח מבוסס-מודל של הסכמות קופנהאגן

נייר עבודה חדש שהוכן במסגרת פרויקט הארוורד להסכמי אקלים בינלאומיים ופורסם בחודש שעבר מביא ניתוח מעניין של התחייבויות המדינות השונות שניתנו בתחילת 2010 כהמשך להסכמות קונהאגן מדצמבר 2009.

כזכור, במסגרת הסכמות קופנהאן נקראו המדינות השונות להצהיר עד סוף ינואר 2010 על המחוייבויות שהן תהיינה מוכנות לקחת על עצמן במסגרת הסכם פוסט-קיוטו, לכשיושג הסכם כזה. ניתוח ראשוני של המחוייבויות עליהן הצהירו המדינות השונות הובא כאן בפברואר השנה.

הבעיה בהצהות המדינות, עם זאת, היתה שכל אחת מהן בחרה שיטה שונה להגדרת מחוייבותה. חלקן המשיכו את 'שפת קיוטו' וקבעו את קיצוץ הפליטות בהשוואה לשנת הבסיס 1990. אחרות בחרו בשנת 1990 כבסיס להשוואה. אחרות, כמו סין והודו, לא המתייחסות לעבר אלא לעתיד, ומבטיחות להוריד את אינטנסיביות הפחמן לדולר תוצר. אחרות, כמו ישראל, מצהירות על נכונות לקיצוץ ביחס ל'עסקים כרגיל' – כלומר לצפי הפליטות אם לא תינקט כל פעולה לצמצום.

נייר העמדה שכתבו וורן מקקיבין, אדל מוריס ופיטר ווילקוקסן עבור מרכז הארווארד מנסה להביא את מחוייבות המדינות השונות למכנה משותף אחיד, ואז להשוות ביניהן. המתודולוגיה פחות חשובה. תוצאות ההשוואה הן החלק המעניין.

המנצחת הגדולה בהשוואה הזו היא בלי ספק יפן, שעל פי כל קנה מידה מחוייבת כיום לקיצוץ העמוק ביותר של פליטות co2 עד 2020. יפן מתחייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 25 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב 1990. בחישוב של השוואה לעסקים כרגיל מדובר בקיצוץ של 48% – קרוב מאוד ליעד של 50% שהפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC המלי עליו ב 2007 כתנאי לעצירת התחממות כדור הארץ ברמה סבירה של התחממות בת 2 מעלות 'בלבד' במהלך המאה ה 21. בארץ השמש העולה כבר היום יש אינטנסיביות פחמן נמוכה לדולר תוצר, כך שהיא באמת מהווה מופת ליתר העמים.

גם אירופה המערבית יוצאת טוב מההשוואה: היא מחוייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 20 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב  1990. סיכוייה לעמוד ביעד הזה טובים, ועמידה כזו תביא אותה להישג טוב עוד יותר מזה שקיוו להשיג באצעות פרוטוקול קיוטו, שם היתה המחוייבות לרדת עד 2012 רק ב 5% מול פליטות 1990. ארה"ב מחוייבות כיום לקיצוץ שמשמעותו פליטה שנתית ב 2020 שתהיה נמוכה רק באחוז אחד מול 1990. אוסטרליה תעלה ב 30 אחוז ביחס ל 1990. על פי הצהרותיה בקופנהאגן, אגב, ישראל כמעט כופלת את הפליטה השנתית שהיתה בה ב 1990.

הודו, שהתחייבה לצמצם את אינטנסיביות הפחמן שלה לדולר תוצר ב 20 אחוז עד 2020, צפויה לפלוט באותה שנה פי 3.5 (350 אחוז) בהשוואה ל 1990. סין, שמתעתדת לצמצם את פליטותיה ב 2020 בכ 22 אחוז ביחס לעסקים כרגיל תפלוט באותה שנה קרוב לפי חמש בהשוואה ל 1990. במקרה של הודו, סין וברזיל יש כמובן לקחת בחשבון שהפליטה ההיסטורית שלהן, כלומר החוב שלהם למאזן החום של האטמוספירה, הוא קטן הרבה יותר משל מדינות המערב ומזרח אירופה שתהליכי התיעוש שלהם התחילו מאה שנה מוקדם יותר.

מדינות הגוש הקומוניסטי, בגלל ההיסטוריה התעשייתית המיוחדת שלהן, נמצאות במצב שונה. הן אמנם מתעתדות להגיע ל 2020 עם פליטה שנתית נמוכה ב 15 אחוז מזו שהיתה בהן ב 1990. אבל עיקר ההפחתה התרחשה בגלל המעבר משיטות הייצור המזוהמות בעידן הקומוניסטי לייצור נקי יותר מאז. הקיצוץ הזה יבוא לידי ביטוי בירידה של אחוז אחד בלבד בהשוואה לעסקים כרגיל.

המחקר לקח גם את המחוייבויות של המדינות השונות לקיצוץ פליטות וחישב את העלויות הכספיות של הקיצוץ. החישוב מביא הירידה בתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) ב 2020 בהשוואה לתמ"ג שהה מתקיים ב'עסקים כרגיל' (כלומר בלי קיצוץ):

אוסטרליה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

קנדה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

ניו-זילנד – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

מדינות אופ"ק – 6 אחוז ירידה בתמ"ג (גם בגלל הירידה בשימוש בנפט בשוק העולמי).

יפן – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

מערב אירופה – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

סין – 4 אחוז ירידה בתמ"ג

ארה"ב – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

בחישוב גלובלי, אגב, יוצא שהקיצוץ העולמי עד 2020 בהשוואה לתסריט העסקים כרגיל מסתכם בירידה בת 17.5 אחוז. זה מעט מדי, ומאוחר מדי, ורחוק מאוד מהיעד של 50% שיבטיח שהתחממות כדור הארץ לא תצא משליטה.
17.5 אחוז קיצוץ ביחס לעסקים כרגיל זה אגב דומה מאוד למחוייבות שלקחה על עצמה מדינה ים תיכונית מסויימת, דוברת עברית. זו שמדיניות האקלים שלה עד כה מתבססת על הניסיון להסתתר ולהסתגר בבינוניות כל כך חיוורת שאיש כלל לא ירגיש בקיומה…

התימה המרכזית  של הכינוס העולמי ה- 17 של האגודה לסוציולוגיה הבינלאומית שהסתיים ב 17 ביולי 2010 בגוטנבורג, שוודיה, היתה "עולם בהשתנות", תוך התייחסות במיוחד לשינויים שמקורם בפעילות האדם. הסוציולוגיה עצמה היוותה פלטפורמה דואלית, הן כתורמת להבנת השינוי עצמו, והן כתחום מחקר משתנה בעולם העובר תמורות עמוקות. הנושאים שנבחרו היו לאו דווקא נושאים מסורתיים במחקר הסוציולוגי אלא נושאים בעלי חשיבות להבנת המציאות הגלובלית העכשווית המורכבת. אחד מהם היה שינוי אקלים.

ביום שלישי ה 13 ביולי, 8:30 בבוקר, חום יולי לא רגיל לעיר הצפונית, ובאולם הקונגרסים (הלא ממוזג) ישבו סביב שולחן עגול בכירי החוקרים בעולם בתחום האקלים וההיבטים החברתיים של שינויי אקלים, צדק ופוליטיקה בינלאומית. אחד מהם היה פרופ' דאנלאפ ריילי (Dunlap Reiley), מאוניברסיטת אוקלהומה, מי שנחשב כאחד מאבות "הסוציולוגיה הסביבתית" והוצג בפתח הדיון כ"מי שאין צורך להציגו כפי שאין צורך להציג את בוב דילן". דנלופ סקר את הפרסומים בעשורים האחרונים אודות שינויי אקלים בעולם כ'תופעה' בפני עצמה. הוא תיאר את "מכונת ההכחשה" שמנסה לייצר אי וודאות אודות המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים, במטרה לערער את הקריאה לשינוי מדיניות ולהקטנת פליטות. לפי דנלופ בראש יצרניות הספק נמצאות תעשיית הדלקים המחצביים. האמצעים העקריים שהם עושים בהם שימוש הם קרנות פילנטרופיות שמממנות באפן מתוחכם צוותי חשיבה וזריעת דיס-אינפורמציה לגבי שינוי אקלים,תוך היעזרות בחברות יחסי ציבור ותאגידי מדיה גדולים כמו רשת פוקס.

דובר ידוע אחר היה פרופ' טימונס-רוברטס (Timmons-Roberts) מארה"ב, שהציג את העדר ההסכמה על מדיניות אקלים גלובאלית עד כה כתוצר של דיונים כושלים בין מדינות צפוניות לדרומיות. את הסיבה המבנית העמוקה לכשלון השיחות מייחס טימונס-רובינס לכך שאי-שוויון מחליש שיתוף פעולה. המלצתו היא לפיכך שמו"מ בנושאי מדיניות אקלים חייב להיות רחב הרבה יותר, ושהסכמי פוסט-קיוטו חייבים לכלול סוגיות של צדק והתייחסות לשיתוף פעולה. לכן הוא מציע לכלול שורה של נושאים כמסחר, השקעות, והסכמים בנושאי זכויות קניין רוחני בדיוני אקלים.

במושב דיון מרכזי אחר בתחום "קיימות חברתית וצדק סביבתי" הציג חוקר גרמני בשם הנינג בסט (Henning Best) מחקר ראשון המתעד אי שוויון בהקצאת טובין ובפיזור רעות סביבתיות במרחב אורבני בגרמניה. המחקר, שהתבסס על פרמטרים סביבתיים מדידים, מגלה שבשכונות מוחלשות מבחינה כלכלית, למשל שכונות של מהגרי עבודה, שיעור ההיחשפות לרעש גבוה יותר מאשר בשכונות בעלות אוכלוסיה חזקה. כמו כן, המחקר עקב אחר הדינאמיקה בשינוי מגורים בעקבות מטרדי רעש, באופן שהנשארים באזורים עם מוקדי רעש גבוה הם האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית.

במושב זה הצגתי את ההתפתחות הקונצפטואלית של מושג הצדק הסביבתי בארץ  על פי מודל הפעילות שלנו המתקיים מאז 2004. המודל מתבסס על פעילות שטח, השפעה על שיח והשפעה על קובעי מידניות. מקרה המבחן שהצגתי הוא יוזמת האגודה לצדק סביבתי בישראל לפעילות אזרחית בנושא תכנית הרכבת בתוואי עכו-כרמיאל. תכנית הרכבת שאושרה עקרונית בממשלה בפברואר 2010 היא רכבת רגילה ('כבדה'), שמבחינת תשתית מסילתית וציוד נוסע (קטרים וקרונות) אינה בנויה לעצירה ביישובים הערביים הפזורים בין עכו לכרמיאל. החלופה התכנונית של רכבת קלה שנדחתה ע"י הממשלה, לעומת זאת, יכולה לשרת את רוב היישובים הפזורים על ציר נסיעתה. היא עדיפה הן מבחינה סביבתית והן מבחינת יתרונות כלכליים וחברתיים לאוכלוסיה המקומית.

מודל הפעולה של האגודה לצדק סביבתי בישראל בנושא הרכבת בגליל מתבסס על ההנחה שתחום 'הצדק הסביבתי' אינו רק תחום תיאורטי המתאר אי-שויון סביבתי ותכנוני, אלא הזדמנות לפעול כחוליה מקשרת שבין שיקולים סביבתיים ושיקולים חברתיים, כולל  זכויות אזרח. התגובות הראשוניות לפעילות האגודה בנושא הרכבת בגליל מגלות שתחום הצדק הסביבתי הולך ורוכש לעצמו מעמד עצמאי, ושהוא צריך ויכול להיות מוטמע בתהליכי תכנון וחשיבה סביבתית מתקדמת.

כרמית לובנוב, מנהלת שותפה יחד עם ד"ר תאבת אבו ראס של האגודה לצדק סביבתי בישראל (הוקמה ב- 2009). דו"אל: don1298@netvision.net.il

]]> http://homocombustans.com/2010/07/17/%d7%93%d7%99%d7%95%d7%95%d7%97-%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99-%d7%90%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%90%d7%92%d7%95%d7%93/feed/ 0 danrabinowitz1 http://homocombustans.com/2010/07/13/%d7%92%d7%96%d7%99-%d7%97%d7%9e%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%91/ http://homocombustans.com/2010/07/13/%d7%92%d7%96%d7%99-%d7%97%d7%9e%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%91/#comments Tue, 13 Jul 2010 06:05:52 +0000 danrabinowitz1 http://homocombustans.com/?p=2237 ]]> אתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC כולל עכשיו אתר משנה ובו מפה עולמית אינטאראקטיבית של פליטות גזי חממה. יש בו מידע מגוון, מעניין ואיכותי ביותר על מצב פליטות גזי החממה בעולם מאז 1990 ועד 2008, שהיא השנה השוטפת מבחינת הדיווח הפורמאלי של המדינות השונות על מה שנעשה בשטחיהן. הדגש הוא על מדינות נספח I של פרוטוקול קיוטו – כלומר 34 המדינות המתועשות שלקחו על עצמן מחוייבות של ממש בפרוטוקול (האיחוד האירופי מופיע שם גם כמדינה בפני עצמה, בשתי גרסאות – 15 המדינות של עד 2004 ו 27 המדינות של אחרי 2004). לכן זה נראה כאילו יש שם 36 'מדינות'.

כשמקליקים על הלינק נפתחת מפה עולמית בסיסית שמציגה את שיעור השינוי של פליטת סה"כ גזי חממה בכל מדינה. ואם משתמשים בשלושת החלונות שמעל למפה, אפשר לקבל חיתוכי מידע הרבה יותר מגוונים ומפורטים.

• בחלון השמאלי אפשר לעבור מנתונים על סה"כ הפליטות בכל מדינה לפליטות מסקטורים ספציפיים כמו תחבורה, אנרגיה, תעשיה, חקלאות ורבים אחרים. כולל אגב חישובי פליטות שנוספו או נגרעו כתוצאה משינויים בשימושי קרקע ותוספת או גריעה של ייעור. מעניין.
• בחלון האמצעי אפשר לעבור מנתונים המתייחסים לסה"כ גזי החממה לנתונים ספציפיים לגבי כל אחד מ 6 גזי החממה העיקריים בנפרד.
• בחלון הימני אפשר לעבור מסה"כ השינוי בין 1990 ל 2008 לחיתוך לפי שנה. כלומר לראות עבור כל מדינה (ואם רוצים עבור כל סקטור ועבור כל גז חממה) את העליה או הירידה בפליטה בשנה ספציפית.

כמעט בכל הטבלאות והחיתוכים רואים שמדינות מזרח אירופה מובילות במדדי צמצום הפלטות. זה נובע מכך ששנת הבסיס לחישובים – 1990 – היא עבור רובן גם שנת המעבר ממערכי הייצור עתירי הפליטות שאפיינו את הכלכלה הקומוניסטית למערכי הייצור הנקיים יותר של המערב. וכמובן מעבר מכלכלה שמבוססת על תעשייה כבדה לכלכלה מעורבת יותר.

והנה הדו"ח של גרינפיס (בעברית) על מחירו האמיתי של החשמל.

גילוי נאות: בשנים 1999-2004 הייתי יו"ר הועד המנהל של גרינפיס הים התיכון, וכיום אני מכהן כסגן יו"ר הועד המנהל של גרינפיס בבריטניה.

ולסיום, סיפור אפל, גם הוא מבית היוצר של גרינפיס, שמבהיר איך הפחם לוקח יותר ממה שהוא נותן.

במרכז לחיים בעידן השמש Solar Living Center שבעיירה הופלנד, מרחק שלוש שעות נסיעה צפונה מסן-פרנסיסקו, נערכים ברצינות למצב האקלימי הפוסט נורמלי (מאפ"ן) הקרב. המרכז הלימודי-חינוכי, שהוקם באמצע שנות התשעים בשטחה של מזבלה תעשייתית הסמוכה לאפיק נחל גדול, הפך תוך זמן קצר ובהשקעה קטנה יחסית לאתר משגשג הנראה כאנטיתזה לחלום הבורגני האמריקאי. במקום בתי פרבר גדולים ובזבזניים, מדשאות פרטיות עתירות השקייה, מרכזי קניות שמוכרים סחורות זולות ששונעו מסין במחיר יקר לאטמוספירה, עבודה מתשע ועד שש וכיוצא באלו סממני הכלכלה האמריקנית הישנה, מעמידה החווה אלטרניבה אולטרא ירוקה ועדכנית. התוצאה: מקום מעורר השראה למתקני עולם מתחילים, לקבוצות תלמידים ולסתם תיירים בדרך ליקבי היין של מחוז מנדוסינו.

בצד הדרומי של המתחם הוקמה חוות קולטי שמש, בה מופקת כל החשמל לצרכי המרכז, ועודפים שנמכרים לרשת החשמל המסחרית האזורית. קרוב לחוות הקולטים יש משאבת מים המופעלת באנרגיית רוח, דיר עיזים ולול תרנגולות. לא רחוק משם מתנוססת עמדה המדגימה את הנזקים הצפויים לצפון קליפורניה עם העלייה הצפויה במפלס האוקיינוסים. בצפון המתחם יש חלקות עיבוד בשיטת פרמה קלצ'ר, ואת הפאות המערביות והמזרחיות מעטרות שדרות עצים וערוגות צמחים מותאמים במיוחד לאקלים הים תיכוני של קליפורניה. בין העצים הוקמו מבני מגורים קטנים בסגנונות ילידיים – טיפי, בתי קש ובקתות בוץ – המשמשים את המדריכים והמשתלמים הגרים כאן. במתחם הלימודי בחווה, בתוך יורטה ענקית, נערכות השתלמויות במקצועות כמו כוורנות, לולנות, חקלאות ביודינמית, בנייה בחומרים טבעיים והתקנת קולטי שמש. בגן המשחקים שבמרכז האתר יש קרוסלת ענק ומזרקה המופעלות באנרגיית השמש לצד בריכה נאה המשמשת לאגירת מי השקייה. סמוך למגרש החנייה יש תחנת תדלוק לביו-דיזל.

מקור ההכנסה העיקרי של המרכז הוא חנות המוכרת ציוד ביתי וחקלאי לכל מי שמתכנן לזנוח את חיי העיר לטובת חיים של עבודת הקרקע ולמי ששואף לשלב כמה חידושים בבית הפרברי שלו כמו למשל תנור אפייה סולרי לשימוש בחצר. המבנה בו נמצאת החנות בנוי מחומרי בניה מבודדים ותוכנן בצורה ששומרת על טמפרטורה נעימה של כעשרים מעלות צלזיוס מבלי להזדקק למזגנים זוללי חשמל. בסמוך לחנות, שירותים שקירותיהם בנויים מחומרים שהיו כבר בדרכם למזבלות עירוניות אך מוחזרו. הדחת המים באסלות חסכנית במיוחד, וכל מה שהאורחים משאירים אחריהם חוזר אל הטבע כדשן.

ראשיתה של החנות הנוכחית, אי שם בשנות השישים, כשג'ון שייפר, ילד פרחים עם אמביציות עסקיות והמייסד של המרכז, הקים עסק מסחרי למכירת כלי עבודה, ספרים וציוד מגוון עבור אלה שההיסטוריון פרד טרנר כינה הקומונליסטים החדשים (New Communalists). טרנר התכוון לצעירים וצעירות עירוניים שעזבו את הערים ויצאו להקים קהילות אלטרנטיביות בהרים וביערות, במסגרת מה שהוא מכנה תנועת ההתיישבות הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הקומונליסטיים החדשים נואשו מן התקווה לשינוי חברתי באמצעות המנגנונים הפוליטיים הקיימים, ובשעה שבני דורם הקימו מפלגות והפגינו כנגד ההפלייה הגזעית ומלחמת ויטנאם, הם השליכו את יהבם על טכנולוגיות ישנות וחדשות ועל אמצעים מגוונים לטרנספורמציה של התודעה. גרזינים, מעדרים, פנסים, מגברים, מריחואנה ול.ס.די שימשו בערבוביה ליצירת סדר חברתי חלופי בקהילות המבודדות בטבע. וכשהקהילות האלו התפוררו, במהלך שנות השבעים, החל שייפר להציע את מרכולתו למחפשי דרך אחרים שמצאו מפלט במחוז ההררי המיושב בדלילות יחסית.

מבקרי הקומונליסטים החדשים נטו לראות בהם אינדיבידואליסטים חסרי תקנה שהפנו עורף אל העשייה הפוליטית הקונבנציונלית ולא הציגו חלופה אמיתית וישימה לאורח החיים העירוני של מרבית תושבי העולם העירוניים. נדמה שהביקורת הזו, לפחות בחלקה, רלוונטית גם כיום כשבאים לבחון את התרומה העקרונית של המרכז. התקנת קולטי שמש וחיסכון במים הן בהחלט פרקטיקות שראוי שיאומצו בכל מקום. ולעומתם, גידול דבורים, רעיית עיזים ובניית בתי קש אינם מעשיים כשאתה מתגורר בבית דירות במטרופולין כמו תל אביב או ניו יורק. הסבה מקצועית לעבודת אדמה, במלים פשוטות, איננה אופציה ממשית עבור רובנו. ההשראה העיקרית שהמרכז מספק היא בעיקר למי שידו משגת לקנות חלקה נאה ומרוחקת מן המרכזים העירוניים הגדולים. כפי שנטען בעבר וגם כאן בהומו קומבוסטאנס, המעשה העיקרי הנדרש כיום הוא מעשה פוליטי אמיץ, נחוש וגלובלי שיכפה צמצום פליטות עולמי ואורח חיים בן קיימא על כל אזרחי העולם.

באתר המקוון של המרכז אפשר למצוא מידע רב על המקום ועל יוזמות ירוקות אחרות באזור ואף להשתלם, תמורת תשלום, בקורסים שונים.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה

ההצעה, לאמר את האמת, היתה לא רק מעצבנת אלא גם מטומטמת: הנשיא אובמה כבר הבטיח להטיל עליה וטו (החלטה כזו זקוקה לאישרור נשיאותי) כך שברור היה שמשהו מעשי לא ייצא ממנה. מה שמורקובסקי ניסתה להשיג, עם זאת, הוא מעין רוב מוסרי בסנאט שיאותת לבית הלבן ולמחוקקים שמבקשים להגביל בחוק את כמות גזי החממה שנפלטת לאטמוספרה מארה"ב, שהמשימה שלהם קשה משהם שיערו.

החוק אמנם נפל, אבל העובדה ששישה סנאטורים דמוקרטיים הצביעו עם מורקובסקי, כמו גם הפער הקטן, צריכים להדאיג. יש לקחת בחשבון שחלק מהסנאטורים התנגדו אולי לחוק ממניעים חוקתיים – הם חושבים שבתי הנבחרים צריכים להימנע ככל האפשר מהפעלת סעיף אי ההסכמה ולעשות זאת רק כשכלו כל הקצים. כך שלא מן הנמנע שבהיבט הספציפי של סנאטורים בעד או נגד הגבלת פליטות המצב בסנאט פחות מבטיח מאשר התוצאה רומזת.

הנאום המרשים ביותר נגד מורקובסקי והצעתה נישא בידי סנאטור ברנארד סאנדרס, עצמאי ממדינת ורמונט. הנה:

object width="640" height="385"></object