הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

פיטר האדפילד, שמכסה נושאי מדע וגם נושאים אזוריים מיפן וחלקים אחרים באסיה עבור הבי.בי.סי, הפיינשל טיימס וכלי תקשורת רציניים אחרים, העלה לרשת בחודשים האחרונים סדרה מעולה בת 10 סרטונים, כל אחד בן כ 10 דקות, על משבר האקלים. הסרטונים ערוכים בצורה מבריקה, ומתמודדים עם כמה מהשאלות הבוערות ביותר, במדיה העולמית הקשורות לשינוי האקלים. לא פלא שהם זכו לכמות צפיות גדולה יחסית לסוג כה של חומר – מאות אלפי צפיות ובמצטבר כבר קרוב למיליון. האדפלד, שתחילה חתם על הסרטונים בפסבדונים potholer54, עורר כמובן ענין רב באשר לזהותו, ורק לאחרונה שוכנע לאחרונה לחשוף את זהותו האמיתית בפוסט הזה.

במחצית השניה של אוגוסט יביא הומו קומבוסטנס את כל עשרת הסרטונים.

היום הראשון, ושמו הכר את העבודות המדעיות: התחממות גלובלית אנתרופוגנית. כדאי לשים לב במיוחד להסבר מאוד ידידותי למשתמש מדוע האגדה האורבנית שאדי מים הם גז חממה אפקטיבי יותר שמעמיד בצל את  הפחמן הדו חמצני זה עורבא פרח שהופרך בסדרת מחקרי קלאסיים בני למעלה מ 30 שנה.

מאת מרב כץ-קמחי

במרכז לחיים בעידן השמש Solar Living Center שבעיירה הופלנד, מרחק שלוש שעות נסיעה צפונה מסן-פרנסיסקו, נערכים ברצינות למצב האקלימי הפוסט נורמלי (מאפ"ן) הקרב. המרכז הלימודי-חינוכי, שהוקם באמצע שנות התשעים בשטחה של מזבלה תעשייתית הסמוכה לאפיק נחל גדול, הפך תוך זמן קצר ובהשקעה קטנה יחסית לאתר משגשג הנראה כאנטיתזה לחלום הבורגני האמריקאי. במקום בתי פרבר גדולים ובזבזניים, מדשאות פרטיות עתירות השקייה, מרכזי קניות שמוכרים סחורות זולות ששונעו מסין במחיר יקר לאטמוספירה, עבודה מתשע ועד שש וכיוצא באלו סממני הכלכלה האמריקנית הישנה, מעמידה החווה אלטרניבה אולטרא ירוקה ועדכנית. התוצאה: מקום מעורר השראה למתקני עולם מתחילים, לקבוצות תלמידים ולסתם תיירים בדרך ליקבי היין של מחוז מנדוסינו.

בצד הדרומי של המתחם הוקמה חוות קולטי שמש, בה מופקת כל החשמל לצרכי המרכז, ועודפים שנמכרים לרשת החשמל המסחרית האזורית. קרוב לחוות הקולטים יש משאבת מים המופעלת באנרגיית רוח, דיר עיזים ולול תרנגולות. לא רחוק משם מתנוססת עמדה המדגימה את הנזקים הצפויים לצפון קליפורניה עם העלייה הצפויה במפלס האוקיינוסים. בצפון המתחם יש חלקות עיבוד בשיטת פרמה קלצ'ר, ואת הפאות המערביות והמזרחיות מעטרות שדרות עצים וערוגות צמחים מותאמים במיוחד לאקלים הים תיכוני של קליפורניה. בין העצים הוקמו מבני מגורים קטנים בסגנונות ילידיים – טיפי, בתי קש ובקתות בוץ – המשמשים את המדריכים והמשתלמים הגרים כאן. במתחם הלימודי בחווה, בתוך יורטה ענקית, נערכות השתלמויות במקצועות כמו כוורנות, לולנות, חקלאות ביודינמית, בנייה בחומרים טבעיים והתקנת קולטי שמש. בגן המשחקים שבמרכז האתר יש קרוסלת ענק ומזרקה המופעלות באנרגיית השמש לצד בריכה נאה המשמשת לאגירת מי השקייה. סמוך למגרש החנייה יש תחנת תדלוק לביו-דיזל.

מקור ההכנסה העיקרי של המרכז הוא חנות המוכרת ציוד ביתי וחקלאי לכל מי שמתכנן לזנוח את חיי העיר לטובת חיים של עבודת הקרקע ולמי ששואף לשלב כמה חידושים בבית הפרברי שלו כמו למשל תנור אפייה סולרי לשימוש בחצר. המבנה בו נמצאת החנות בנוי מחומרי בניה מבודדים ותוכנן בצורה ששומרת על טמפרטורה נעימה של כעשרים מעלות צלזיוס מבלי להזדקק למזגנים זוללי חשמל. בסמוך לחנות, שירותים שקירותיהם בנויים מחומרים שהיו כבר בדרכם למזבלות עירוניות אך מוחזרו. הדחת המים באסלות חסכנית במיוחד, וכל מה שהאורחים משאירים אחריהם חוזר אל הטבע כדשן.

ראשיתה של החנות הנוכחית, אי שם בשנות השישים, כשג'ון שייפר, ילד פרחים עם אמביציות עסקיות והמייסד של המרכז, הקים עסק מסחרי למכירת כלי עבודה, ספרים וציוד מגוון עבור אלה שההיסטוריון פרד טרנר כינה הקומונליסטים החדשים (New Communalists). טרנר התכוון לצעירים וצעירות עירוניים שעזבו את הערים ויצאו להקים קהילות אלטרנטיביות בהרים וביערות, במסגרת מה שהוא מכנה תנועת ההתיישבות הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הקומונליסטיים החדשים נואשו מן התקווה לשינוי חברתי באמצעות המנגנונים הפוליטיים הקיימים, ובשעה שבני דורם הקימו מפלגות והפגינו כנגד ההפלייה הגזעית ומלחמת ויטנאם, הם השליכו את יהבם על טכנולוגיות ישנות וחדשות ועל אמצעים מגוונים לטרנספורמציה של התודעה. גרזינים, מעדרים, פנסים, מגברים, מריחואנה ול.ס.די שימשו בערבוביה ליצירת סדר חברתי חלופי בקהילות המבודדות בטבע. וכשהקהילות האלו התפוררו, במהלך שנות השבעים, החל שייפר להציע את מרכולתו למחפשי דרך אחרים שמצאו מפלט במחוז ההררי המיושב בדלילות יחסית.

מבקרי הקומונליסטים החדשים נטו לראות בהם אינדיבידואליסטים חסרי תקנה שהפנו עורף אל העשייה הפוליטית הקונבנציונלית ולא הציגו חלופה אמיתית וישימה לאורח החיים העירוני של מרבית תושבי העולם העירוניים. נדמה שהביקורת הזו, לפחות בחלקה, רלוונטית גם כיום כשבאים לבחון את התרומה העקרונית של המרכז. התקנת קולטי שמש וחיסכון במים הן בהחלט פרקטיקות שראוי שיאומצו בכל מקום. ולעומתם, גידול דבורים, רעיית עיזים ובניית בתי קש אינם מעשיים כשאתה מתגורר בבית דירות במטרופולין כמו תל אביב או ניו יורק. הסבה מקצועית לעבודת אדמה, במלים פשוטות, איננה אופציה ממשית עבור רובנו. ההשראה העיקרית שהמרכז מספק היא בעיקר למי שידו משגת לקנות חלקה נאה ומרוחקת מן המרכזים העירוניים הגדולים. כפי שנטען בעבר וגם כאן בהומו קומבוסטאנס, המעשה העיקרי הנדרש כיום הוא מעשה פוליטי אמיץ, נחוש וגלובלי שיכפה צמצום פליטות עולמי ואורח חיים בן קיימא על כל אזרחי העולם.

באתר המקוון של המרכז אפשר למצוא מידע רב על המקום ועל יוזמות ירוקות אחרות באזור ואף להשתלם, תמורת תשלום, בקורסים שונים.

אין השפעה על גזי חממה

התפרצויות וולקניות  כמו זו שהחלה באיסלנד לפני שלושה ימים יוצרות גם פחמן דו חמצני CO2, שהוא גז החממה העיקרי. אך המודלים המדעיים המקובלים מבהירים שבהשוואה לפחמן ממקורות האנתרופוגניים (כלומר כתוצאה מפעולות מעשי ידי אדם), מדובר בכמויות זניחות. לתחמוצת הגפרית אין כמעט פוטנציאל חימום גלובלי (GWP). משני הטעמים הללו לא צפוי שהאירוע הנוכחי באיסלנד יגביר את יכולתה של האטמוספירה לאצור חום או יתרום באיזושהי דרך אחרת להתחממות כדור הארץ.

סינון קרני השמש

לענני עפר וולקני מהסוג שמשוטט כיום מעל אירופה בעקבות ההתפרצות המתמשכת שהחלה מתחת לקרחון אייפיאליוקול באיסלנד יכולה להיות השפעה מקררת על כדור הארץ. האפר הוולקני ותחמוצות הגפרית (SO2) שמתפרצות מלוע הר הגעש מצטברות באטמוספירה. שם, בקומבינציה של תהליכים פיזיקליים וכימייים נוצרת חומצת גפרית – שכבה דקה של חלקיקים לבנבנים שמסננים חלק מקרינת השמש ומקטינים את כמות האנרגיה הכוללת שמגיעה לכדור הארץ.

רבותי ההיסטוריה: התפרצויות הרי הגעש פינאטובו, סנט הלנה וקרקטואה
שני אירועים וולקאניים גדולים בעשורים האחרונים נמדדו ושוקללו במודלים אקלימיים כדי לבחון את השפעתם הגלובלית. ב 1991 התפרץ הר פינאטובו שבפיליפינים, הפיק ענן אפר גדול שהתפשט באטמוספירה ושהה שם כמה חדשים. כמות תחמוצת הגפרית שהשתחררה במהלכו היתה כ 17 מיליון טון – הגדולה ביותר שנרשמה מאז  תחילת המדידות. מבין ההתפרצויות בעידן המודרני, רק ההתפרצות המפורסמת של קרקרטואה באוקינוס השקט ב 1883 היתה גדולה יותר, אך אין עליה נתונים מספרים מדוייקים.
על פי המודלים האקלימיים שנעשו במטרה לבודד את האירוע מבחינה סטטיסטית ולמדוד את השפעתו, בשנה שאחרי התפרצות פינאטובו ירדה בגינו הטמפרטורה העולמית הממוצעת (העומדת על קצת פחות מ 15 מעלות צלסיוס) בכ 0.5 מעלות צלסיוס. גם בארץ היה חורף 1992 קר יותר, וגם גשום יותר – זו היתה השנה שבה עמק החולה הוצף לכמה שבועות, ושבה נפתחו סכרי הכנרת כדי למנוע מהאגם לעלות על גדותיו אל מעל לקו האדום העליון. ההתפרצות בהר סנט הלנה בצפון מערב ארה"ב ב 1980 אגב הפיקה כמויות אפר קטנות יותר, וההערכות הן שהשפעתה המקררת הגלובלית היתה רק כעשירית מזו של הפינאטובו.

התרשמויות והערכות מהאירוע הנוכחי
אנו נמצאים כעת בימים הראשונים אחרי תחילת האירוע הנוכחי באיסלנד, שיושבת כידוע על רכס וולקני תת-ימי פעיל (הרכס המרכז אטלאנטי), ולכן מוקדם מדי לקבוע מה עשויות להיות ההשלכות האקלימיות בטווח הבינוני והארוך של ההתפרצות הנוכחית. האירוע טרם הסתיים, כך שכמות האפר שנפלטת היא עדיין דינמית. וגם משטרי הזרימה באטמוספירה, שישפיעו על מהירות הפיזור ומשך השהיה של האפר, הם ענינים דינמיים שקשה לחזותם.
מה שברור – ועל זה מסכימים כל הוולקנולוגים – זה שלפי שעה ההתפרצות באייפיאליוקול קטנה הרבה יותר מזו של סנט הלנה. קתרין גודאינף מהמכון הגיאולוגי הבריטי (BGS) היתה סבורה ביום ששי ה 17 באפריל שהאירוע קטן פי מאה מזה של סנט הלנה, ולכן הסיכוי שלו לשנות משמעותית את האקלים קטן. גם אנשי הארגון המטאורולוגי העולמי בז'נבה מתארים את ההשפעה האקלימית הצפויה מהאירוע כ'זניחה'.
הגורם המכריע, מסתבר, הוא הגובה שאליו מיתמר ענן האפר. במקרה של פינוטובו, ענן האפר זינק לגובה ממוצע של כ 18 קילומטר מעל האזורים הטרופיים. הפעם, כך נראה, הענן נעצר בגובה של כ 6 קילומטרים, ורק חלקים קטנים ממנו המריאו עד לגובה של 11 קילומטרים. בחלק הזה של האטמוספירה, המכונה הטרופוספירה, נושבות רוחות בעצמה גבוהה, שמשפרות מאוד את הסיכוי שהענן יתפזר מהר יותר.
זו אגב הסיבה מדוע האיום הדרמטי ביותר הוא לתנועת מטוסי סילון. האפר הוולקני דומה לחול מרחף, וכשהוא חודר למנועי סילון שפעולתם תלויה בשאיבת כמות גדולה של אויר לתוכם, זה עלול להביא לחנק המנוע ולהדממתו. ומאחר ורוב המטוסים משייטים רוב זמן טיסתם בגבהים שבהם יושב ענן האפר, הסכנה ברורה ומוחשית. בטבלה שכאן אפשר לראות השוואה בין אירועים וולקאניים שונים שהתחוללו בין 1979 ל 2003 מבחינת עצמותיהם במיליוני טונות של תחמוצת גופרית.
עוד על הרי געש באיסלנד ההיסטוריה האירופית – כולל המהפיכה הצרפתית
ימים יגידו את עצמת ההשפעה הגלובלית על האקלים. מה שכן תבוא ככל הנראה היא השפעה מקומית על הביוספירה (סביבת החיים) בצפון מערב אירופה. גם לזה יש תקדימים היסטוריים. ב 8 ביוני 1783 התחילה בהר לאקי שבדרום מזרח איסלנד התפרצות געשית שארכה כשמונה חדשים, ושענן האפר שהפיקה היה תלוי מע אירופה קרוב לשנתיים. ההתפרצות הפיקה כמויות אדירות של תחמוצות גפרית, שיצרו בצפון מערב אירופה מיסוך של ערפיח והזיקה גם לכלכלה. ספינות לא העיזו לצאת להפלגות בגלל הערפל, וגשם חומצי הביא לכשל חלקי של יבולים חקלאיים שהורגש אפילו במצרים. הכומר ג'ון קולום כתב לחברה המדעית המלכותית שגרעיני שיבולת השועל באזור שלו באנגליה 'הפכו חומים והתיבשו', ושתופעה דומה של קימחון נצפתה גם בשדות השיפון. ילה מורגשת באיכות האויר.
חוקר הטבע האנגלי בן סוף המאה ה 18 גילברט וויט, שספרו על אזור סלבורן הוא מקור מידע חשוב על התפתחות הביוספירה באיים הבריטיים, כתב על 'ערפל מוזר, דמוי עשן, שרבץ במשך שבועות רבים על האי הזה (בריטניה) ועל כל חלקי אירופה ואף מעבר לה'. זה יצר לדבריו 'תופעה מאוד יוצאת דפן, לא דומה לשום דבר בזכרון האנושי. השמש, בצהרי היום, נראתה עמומה כירח בלילה מעונן, והפיצה אור חיוור בצבע חלודה שהתפשט על הקרקע, בדרים והשתקף ברצפות, וקיבל צבעי דם מעורפלים בעיקר בעת זריחות ושקיעות'. וויט מתאר חום בלתי סביר שגרם לבשר להירקב בתוך שעות מן השחיטה באיטליזים, על נחילי זבובים שגרמו לסוסים להשתגע ועל אוכלוסיה עצבנית של כפריים שהחלו מביטים בשמש בחשד ופחד. בנג'מין פרנקלין, באמריקה, כתב ביומנו על 'ערפל קבוע הרובץ על פני אירופה ועל חלקים רבים מצפון אמריקה'.

היסטוריונים סביבתיים רואים קשר בין המשבר החקלאי שעבר על אירופה במהלך שנות ה 80 של המאה ה-18, שהיה ככל הנראה קשור להתפרצות של לאקי ב 1783, לבין התסיסה החברתית שהביאה למהפיכה הצרפתית, שחלק ניכר ממנה נבע ממצוקות מזון.

הנה לסיום קצת ויז'ואלס מאיסלנד – בשעות האשונות של האירוע בשבוע שעבר (15 באפריל 2010)

בנובמבר האחרון כתבתי כאן שמכונית הרנו חשמלית של בטר פלייס, לכשתשווק בישראל ותוזן מרשת החשמל הקיימת, תגרום לפליטת גזי חממה בכמות גבוהה יותר מזו שתפלוט מכונית זהה שתופעל במנוע בנזין רגיל. לפוסטים שכתבתי, שחלקם פורסמו גם בווי-נט כאן וגם כאן, צורפו חישובים שערכתי, כך שמי שרצה יכול היה לראות בנוסף לשורה התחתונה גם את הנחות היסוד ושיטת החישוב.

ערן שחורי, שעומד מאחורי הבלוג המצויין sustainability.org.il הביא לידיעתי לאחרונה חישובים מעודכנים  יותר מאלו שעשיתי, שנעשו על ידי עפר בן דב, איש 'אסיף איסטרטגיות בע"מ' – חברה לייעוץ סביבתי. חישוביו מצביעים על כך שכמות גזי החממה שתייצר המכונית החשמלית נמוכה יותר מזו שחישבתי בנובמבר. הנה פירוט התיקונים – בצירוף תודה לעפר ולערן על שהאירו את עיני.

הנחת יסוד אחת של חישובי היתה ש 75% מן החשמל בישראל מיוצר משריפת פחם. הנתון הזה הולך ומשתנה. הנתונים הסטטיסטיים של חברת החשמל לשנת 2008 מראים שב 2008 26% מן הייצור היה משריפת גז. בן דב מעריך שבסיכום 2009, שטרם נעשה, שיעור השימוש בגז לייצור חשמל יעלה עד קרוב ל 30%. הגז מהקידוחים החדשים בים התיכון, שמחירו יהיה זול מהגז הנקנה כיום, צפוי להעלות את שיעור הגז בתמהיל הדלקים של חברת החשמל במהלך העשור הקרוב עוד יותר.

נתון שני הוא מה שמכונה קבוע פליטת גזי החממה של תחנות פחמיות, כלומר כמות גזי החממה שנפלטת על כל קילוואט חשמל שמיוצר. הדו"ח הסביבתי של חברת החשמל לשנת 2008 מראה שבמקרה של התחנות הפחמיות שפועלות בישראל הקבוע הוא 855 גרם לקילוואט, ולא 1470 גרם כפי שהסקתי מן המקורות שעמדו לרשותי בנובמבר. עפר בן דב מסביר שחברת החשמל עורכת את החישובים על-פי הנחיות האו"ם, ושהנתונים שלה בפועל עברו בקרה בלתי תלויה של האו"ם, ולכן הם אמינים בעיניו.

גם קבוע הפליטה של תחנות כח ששורפות גז שבו השתמשתי אינו מדוייק לגמרי במקרה הישראלי. על פי חברת החשמל הקבוע הוא 469 גרם לקילוואט ולא 570 גרם לקילוואט כפי שהופיע בחישובי. כשמשקללים גם את הכמות (הקטנה) של חשמל שחברת החשמל מייצרת במתקנים ששורפים מזוט וסולר, מקבלים קבוע פליטה כולל (כלומר לכל החשמל שמייצרת חברת החשמל) של  741 גרם לקילווט"ש (נתוני 2008).

כמות החשמל שחישבתי, על פי נתוני בטר פלייס, למילוי מצברי המכונית החשמלית כדי שהיא תוכל לסוע 18,000 ק"מ (הנסועה השנתית של מכונית בישראל), היא 2702 קוט"ש. וכשמכפילים את הכמות הזו בקבוע הפליטה המעודכן (741 גרם לקילווט"ש) מגיעים לפליטה שנתית ממוצעת של 2 טון פחמן למכונית חשמלית, ולא 3.4 טון כפי שהיה בחישובי. זה נותן 111 גרם לקילומטר נסעה במכונית החשמלית, ולא 189 גרם כמו שעלה מחישובי. מכונית רנו עם מנוע בנזין רגיל תפלוט כ 130 גרם לקילומטר, ומכונית היברידית 89 גרם לקילומטר. כלומר במשולש האופציות הנוכחיות  (היברידית-חשמלית-קונבנציונאלית, המכונית החשמלית עולה מן המקום השלישי לשני.

מהנתונים גם עולה שאם ישראל אכן תתעשת, לא תבנה את התחנה הפחמית באשקלון, תגביר עד 2020 את השימוש בגז ל 40% ותכניס 10% של ייצור חשמל מאנרגיה סולארית ורוח,  פליטת גי החממה שתייצר המכונית החשמלית עשוי לרדת עד 93 גרם לקילומטר. עוד יותר טוב ממכונית קונבנציונאלית, ועדיין יותר גרוע  ממכונית הברידית, שביצועי הפליטה הנוכחיים שלה (89 גרם לקילומטר) מן הסתם עוד ישתפרו גם הם במהלך העשור .

ערן שחורי פרסם את הנתונים המעודכנים הללו בבלוג שלו, ואפשר לראותם כאן.

אינני נוהג לשנות בדיעבד פוסטים שפרסמתי בבלוג, גם אם הם כוללים נתונים שבינתיים עודכנו, ולכן הפוסטים שפורסמו בנובמבר יישארו כלשונם. בכולם, עם זאת, הכנסתי הערה בולטת שמפנה אותם לנתונים המעודכנים שכאן.

כדאי לזכור שלמכונית החשמלית יהיו השפעות סביבתיות נוספות, חלקן מועילות (ובראשן הקטנת זיהום ברמת הרחוב) וחלקן מזיקות. השפעה מזיקה חשובה במיוחד שתהיה לה היא עידוד השימוש ברכב פרטי על חשבון שימוש בתחבורה ציבורית. כי זאת יש לדעת: חסכון של 10 או 20 אחוז בהשוואה לפליטה ממכונית קונבנציונאלית מהווה שיפור, אך אין בו שינוי דרמטי של התמונה. החיסכון הגדול בגזי חממה יבוא רק עם מעבר מאסיבי לתחבורה ציבורית כברירת מחדל ראשונה, ודחיקת המכונית הפרטית למעמד של כלי תחבורה לאירועים מיוחדים.

כאן המבנה העסקי של בטר פלייס יהיה לנו לרועץ. בטר פלייס תתפרנס בראש ובראשונה מהחלפה וטעינה של סוללות, כלומר מהקילומטראז' שיעשו המכוניות החשמליות, ולא ממכירת המכונית עצמה. ממש כמו  חברות הסלולאר שמתפרנסות מזמן האויר שאנחו צורכים ולא ממכירת המכשיר, או יצרני המדפסות שמרויחות בעיקר ממכירת הדיו. וזה אומר שבלב העידן החדש שמבשרת המכונית החשמלית בישראל יתייצב מונופול שרווחיו יהיו תלויים בכמות הקילומטרים שניסע. בין אם בטר פלייס רוצה בכך ובין אם לא, היא כבר נמצאת על מסלול שיהפוך אותה לסוכן רב עצמה של התנגדות לרפורמה התחבורתית שאנו באמת זקוקים לה – זו שתאפשר למאות אלפים לוותר על שימוש יומיומי במכונית הפרטית ולעבור לרכבות ואטובוסים. אנחנו מדינה בהתמכרות עמוקה לתרבות הרכב הפרטי ולשימושי הקרקע הבזבזניים שהיא מכתיבה. ובטר פלייס, שמציגה עצמה כחלק מהפתרון, עלולה להתגלות כחלק מהבעיה.

היום (יום ב' 8 פברואר) דיון בועדת הסביבה והבריאות בכנסת על היערכות ישראל לשינוי אקלים.

זוהי ועדה שהוקמה במהלך הכנסת הנוכחית לדיון בשאלות שכורכות סביבה ובריאות. היא אינה ועדה קבועה אבל מתנהלת כועדת כנסת לכל דבר ענין. עומד בראשה ח"כ דב חנין, ומאז הקמתה הוטלו עליה מפעם לפעם בידי מליאת הכנסת משימות שחלקן נופל מעבר להגרה הצרה של הקשר בין בריאות לסביבה. הדיון היום נובע מהחלטת מליאה שהתקבלה מיד אחרי ועידת קופנהאגן. זהו למעשה הדיון הראשון בכנסת במצב שוצר בתחום האקלים בעקבות קופנהאגן ובהיערכות ישראל לקראתו.

אני אהיה שם כדובר מטעם האגודה הישראלית לצדק סביבתי – ארגון חדש שהוקם לאחרונה בידי כרמית לובנוב וד"ר ת'אבת אבו-ראס, שמשמשים כמנכ"לים שותפים שלו. כרמית ערכה במשך שנים את דו"ח (אי) הצדק הסביבתי שיצא במסגרת ארגון הגג  'חיים וסביבה'.  ת'אבת הוא  מרצה לגיאוגרפיה ופעיל חברתי ותיק, ובין השאר מכהן כחבר הועד המנהל של גרינפיס  הים התיכון.

אדווח מן הישיבה היום בכנסת אחרי סיומה.

בהזדמנות זו הודעה על עוד כנס קרוב בנושא האקלים:

18 פברואר באוניברסיטת ת"א (אולם כס המשפט): מקופנהאגן הקרה למציאות המתחממת: היבטים משפטיים של ועידת האקלים והשלכותיה על ישראל.

ביום ששי ה 1 בינואר ב 9 בערב אהיה במועדון החברים של קיבוץ ברעם, לשם הוזמנתי כדי לדבר על משבר האקלים ועל לקחי הועידה בקופנהאגן.

מארחי הבהירו שהאירוע פתוח, ושתושבי יישובים אחרים באזור או מי שסתם נמצאים בגליל העליון ומתעניינים בנושא בהחלט מוזמנים.

ושתהיה שנה טובה

כדאי לקרוא. בווי-נט הבוקר.

SOME WORDS FROM NAOMI KLEIN EARLIER THIS EVENING IN COPENHAGEN ABOUT THE NEGOTIATIONS

הנה דברים שאמרה מוקדם יותר הערב נעמי קליין כשנשאלה על הפרשנות שלה של מה קורה בקופנהאגן לקראת שלבי ההכרעה של הועידה.

המאובן היומי – fossil of the day – הוא הפרס היומי שנותנים נציגי ארגון avaaz בקופנהאגן, ביחד עם רשת הפעולה לאקלים CAN למדינה, קבוצת מדינות, תאגיד או מוסד שחיבלו באפן מעצבן במיוחד במאמץ להשגת הסכם אקלים מוצלח בקופנהאגן.

האירוע ממשיך לתפוס תאוצה, והכיסוי התקשורתי מתרחב.

הנה הזוכים ליום שני ה 14 בדצמבר 2009, יום העבודה השביעי של הועידה. לנימוקי השופטים המלאים אפשר ללכת לכאן.

במקום השלישי: קנדה וערב הסעודית, שהגיעו במקומות האחרונים במדד ביצוע שינוי האקלים CCPI שפרסם בסוף השבוע הארגון Germanwatch. המדד מעניק נקודות לכל מדינה על פי רמת פליטות הפחמן לנפש, על פי מגמת הפליטות (עליה או ירידה) וקצבן, ועל פי מדיניותה הכוללת בתחום האקלים. 57 המדינות שאחראיות ביחד ל 90% מהפליטות העולמיות נכללו בבדיקה, וסעודיה וקנדה קיבלו יותר נקודות שליליות מכל מדינה אחרת וסיימו אחרונות.

ישראל, למי שמתעניין, נמלטה בעור שיניה מאור הזרקורים: היא במקום ה 61 בעולם מבחינת כמות הפליטות שהיא מייצרת. לו היתה נבדקת, היתה מגיעה גם היא מן הסתם לאחד המקומות הנמוכים ברשימה – גם בגלל פליטה גבוהה לנפש, גם בגלל מגמת הגדלה בפליטות, וגם בגלל היעדר כל מדיניות קוהורנטית בנושא (אלא אם כן יהיה מי שיראה במעשה בת היענה המקובל במקומותינו מדיניות).

במקום השני: אירופה, על שהיא ממשיכה להשתמש בשנת הבסיס 1990 לחישוב קיצוץ פליטות, דבר שבפועל מאפשר למספר מדינות להיראות 'כאילו' הן מקצצות אבל בפועל להגביר את קצב הפליטות. התופעה הזו מכונה בז'ארגון הועידה 'אויר חם', וכבר זיכתה במאובן יומי את אוקראינה.

ובמקום הראשון: ארה"ב. שני סעיפי אשמה רובצים לפתחו של הדוד סמי. האחד – המדינה העשירה בעולם משיכה להקשות עורף באחד הנושאים שמתבררים כסלעי המחלוקת שמונעים עד כה התקדמות בקופנהאגן – התחייבות ארוכת טווח לתמיכה כספית משמעותית לקרן ההסתגלות של העולם השלישי. השני – בנקודת הזמן הנוכחית הישגיה המצטברים של ארה"ב, המזהמת הגדולה בהיסטוריה, בצמצום פליטות, מגוחכים. היעד שלה ל 2020 יביא אותה רק ל 4% מתחת הפליטות שלה ב 1990 .

הנה הוידאו מהטקס

חלק ניכר מפגישת הפסגה בין ברק אובמה לנשיא סין יו ז'ונטאו שהתקיימה ביום רביעי בבייג'ינג הוקדש למשבר האקלים, תוך פזילה לועידת קופנהאגן בחודש הבא. התוצאות? קשה לאמר. אובמה אמנם התבטא בצורה נחרצת כשאמר שמטרת הפגישה עם ז'ונטאו בענין הקלים  'אינה עוד הסכמה חלקית או הצהרה פוליטית, אלא הסכמה כוללת שמכסה את כל הנושאים שעלו במהלך המשא ומתן, ושתקבל משמעות מעשית מיידית'. הוא גם הוסיף שהסכמה פוליטית בין שתי המדינות 'תהיה צעד חשוב קדימה במאמץ לאחד את העולם סביב פתרון לאתגר האקלימי', מה שנשמע כמו צעד בכיוון הנכון. אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר – למשל הסכמה בין שתי המדיניות המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שכל אחת מהן לוקחת על עצמה, תאריכי ברזל להגעה ליעדים הללו והתחייבות פורמאלית משפטית לעמוד בה, התאכזב.

שלוש שאלות מהותיות ממשיכות לחפש תשובה לקראת קופנהאגן. האחת: עד כמה שאפתנית תהיה מכסת פליטות גזי החממה השנתית הגלובלית שהקהילה הבינלאומית תסכים עליה לקראת העשורים הקרובים? האם היעד יהיה ירידה אמצע המאה הנוכחית של חמשים אחוז ביחס לרמת הפליטות היום? שמונים אחוז? מספר אחר, אולי נמוך יותר? השאלה השניה היא איך אוכפים את ההסכמה, אם תושג. האם, כמו בקיוטו לפני 14 שנה, ההסכמה תהיה וולונטארית? או, כפי שכל בר דעת בנושא האקלים דורש כיום, שזה יהיה הסכם בעל תוקף של התחייבות בינלאומית חוקית.  והשאלה השלישית והסבוכה ביותר היא כיצד לחלק את נטל הקטנת  הפליטות בין המדינות, כלומר מי ירויח ומי יפסיד. צמצום של חמשים אחוז בפליטות גזי חממה שיושת על מדינה אפריקאית עניה שרמת החיים בה נמוכה, שמעטים מתושביה חיים חיי מותרות ושהפעילות המשקית בה ממוקדת בייצור מזון ובסיפוק צרכים בסיסי, יביא אותה מהר מאוד אל סף רעב ומעבר לו. מצד שני, כל ויתור למדינה עניה יהיה חייב להתאזן בריסון משמעותי יותר שיקחו על עצמן המדינות המבוססות יותר. זה יעלה להן כסף, ולכן רבות מהן מהססות.

המשוואה הזו עומדת בלב המחלוקת, זו שככל הנראה לא נפתרה בבייג'ינג, בין ארה"ב – המדינה המפותחת הגדולה ביותר – לסין – המדינה המתפתחת הגדולה ביותר.  שתי המדינות הללו אחראיות ביחד לקרוב לחמשים אחוז מן הפליטה העולמית, והצורה שבה הן יחלקו ביניהן את האחריות לצמצום מעוררת שאלות כלכליות, פוליטיות ומוסריות סבוכות. את מרכיב (אי) הצדק ההיסטורי שברקע הדברים אפשר לראות בטבלה הזו שמביאה חישוב היסטורי של פליטות גזי חממה לפי מדינה.

למתח בין המפותחות למתפתחות בתחום האקלים יש היסטוריה פוליטית מעניינת. הוא בא לידי ביטוי מן הצעד הראשון שבו ביקשה הקהילה הבינלאומית לנקוט לריסון משבר האקלים – הניסיון לנסח אמנת אקלים לקראת פסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-. 1992 הכתיבה עוררה ויכוח נוקב על הצורה שבה יתואר מקור המשבר, איך תוגדר אחריותן של המדינות המתועשות ליצירתו, ומה יהיו עקרונות חלוקת נטל האחריות לתיקונו.

האמנה, שהתקבלה ונחתמה לבסוף בידי 187 מדינות, אכן כוללת הבחנת יסוד בין המתועשות לאחרות, ומשקפת הבנה לפערים ברמת חיים, להבדלים בהיסטוריה התעשייתית ולשוני בין מדינות ביכולות הכלכליות והמנהליות העומדת לרשותן לבצע שינויים. הפרק באמנה אשר מוקדש ל"עקרונות" (פרק 3 סעיף 1) , קובע למשל שעל כל מדינות העולם "להגן על מערכת האקלים [...] על בסיס שיויוני, בהתאם לאחריות המשותפת אך השונה שיש להן וליכולותיהן השונות". סעיף אחר (פרק 3 סעיף 2) מתמקד במדינות החלשות וקובע ש"הצרכים הייחודיים והנסיבות המיוחדות של המדינות המתפתחות, ובמיוחד אלו מהן שפגיעותן להשפעות המזיקות של שינוי האקלים גדולה [...] צריכים לקבל תשומת לב מלאה".

הבעיה תמיד היתה שבכל מקום שבו נדרשו המדינות החתומות על האמנה לצקת תוכן מעשי בעקרונות הללו, הנחישות פינתה מקום לריפיון. חמש עשרה שנה אחרי כניסת אמנת האקלים של האו"ם לתוקף ב-1994, מעט צעדים שמתחייבים מן התורה שבכתב קרו בפועל. עלות ההשקעה השנתית שהיתה מאפשרת פיתוח בר קיימא בעולם השלישי הוערכה בשנות התשעים ב-625 מיליארד דולר בשנה. בפועל, רק כחמישית מן הסכום הזה הועברה בתקו הרלבנטית מהצפון אל הדרום בצורת מענקים או הלוואות ברבית נמוכה מרבית השוק. כינוסי המדינות החתומות על אמנת האקלים, כולל ועידת קיוטו ב-1997, המשיכו להפיק הצהרות בזכות שיויון וצדק, אך  כשהגיעה השעה לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של ביצוען בפועל, הרגליים נגררו.

הנשיא קלינטון הוא דוגמא טובה לכך. ב 1997 חתם קלינטון חתימה ראשונית על פרוטוקול קיוטו, בו הסכימו המדינות העשירות לצמצם פליטות וולהורידן לרמתן מ 1990. אלא שכבר בעת החתימה היתה המשמעות המעשית אפסית. ראשית כי מכסות צמצום הפליטה הוגדרו  כהתחייבות וולונטארית, בלי שיניים של ממש. שנית כי בנוסף לחתימה המקורית בעת הועידה היתה כל מדינה צריכה עוד לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון היציגים שלה. במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו  קיבל הסנאט  ברוב של 95 מול 0 את החלטת בירד-האגל, שקבעה שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנת אקלים "בלתי הוגנת" שתאפשר למדינות העניות "להתחמק" מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר. חתימת ארצות הברית על הפרוטוקול, במלים אחרות, היתה כמעט ריקה מתוכן כבר בעת שנעשתה, שכן הסנאט אותת מראש שהסיכוי לאישרורה הינו אפסי.

יותר מרצונו הטוב של קלינטון, היתה זו אמירתו הנחרצת של הנשיא בוש האב בפסגת כדור הארץ בריו דה ז'אניירו ב-1992, ש"אורח החיים האמריקני אינו נתון למשא ומתן", שקבעה את סדר היום האמריקני בתחום האקלים במשך עשרים שנים גורליות. ממשל קלינטון שקלט את הלוך הרוחות הפוליטי הפנימי אפילו לא ניסה להביא את אישרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים. ג'ורג' בוש הבן כלל אמירה מעורפלת על שינוי אקלים במצע הבחירות שלו בבחירות לנשיאות של שנת 2000, אבל כמעט מיד אחרי הבחירות הכריז קבל עם – לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו – שארצות הברית מורידה את אישרור פרוטוקול קיוטו מעל הפרק.

ערב קופנהאגן אובמה נמצא במצב דומה לזה של קלינטון בימי קיוטו. בוידיאו הנלווה, המראה את נאום האקלים שלו מ 2008 רואים שהוא רוצה. אבל בלי הסנאט זה לא ייצא.