הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

מאת מרב כץ-קמחי, אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה

רשות הפארקים הלאומיים בארצות-הברית שהוקמה ב- 1916 במטרה לשמר נופי טבע ואתרים היסטוריים, ניצבת כיום בפני האתגר שלדעת רבים הוא הגדול בתולדותיה: אתגר משבר האקלים, המחבל במאמצי השימור ארוכי השנים שלה. מאז שחובת השימור נקבעה בחוק, חולל משבר האקלים שינויים בלתי הפיכים בנוף, במגוון הביולוגי ובאתרי מורשת היסטוריים ב- 58 הפארקים הלאומיים שתחת חסות הרשות. הרשות מתעדת את השינויים הללו בקפדנות ובעקביות.

בפארק הפיורדים של קֶנאי באלסקה, למשל, נרשמת נסיגה משמעותית בגודל הקרחונים, והמבקרים נאלצים ללכת מרחק הגדל משנה לשנה כדי לראות את הקרחונים המצטמקים בהתמדה.

בפארק הרי הרוקי במערב ארצות-הברית תועדה בעשורים האחרונים ירידה עקבית בכמות השלגים השנתית, לצד תמותה משמעותית של אורנים. חלק מהבעיה נעוץ בחיפושית זעירה, שבעבר לא הצליחה לשרוד במזג האוויר הקר באזור, אך כיום, עם עליית הטמפרטורה השנתית, היא נהנית מתנאי מחייה מיטביים בגזעי האורנים, שאותם היא תוקפת למוות.

עליית הטמפרטורה השנתית בפארק אגם המכתש במדינת אורגון גורמת לירידה עקבית בעוביה של שכבת השלג השנתית. שכבת השלג המצטמקת אינה מספקת לפִּיקה האמריקאית, יונק קטן דמוי אוגר המתגורר במחילות תת-קרקעיות, את הבידוד הדרוש לשמירה על חום גוף קבוע ופקחי הרשות מתעדים תמותה המונית של היצורים הזעירים.

בפארקים של אזור האגמים הגדולים במרכז ארצות-הברית מלקטת הרשות נתונים המעידים על התייבשות איטית של האגמים, תוך שיבוש יכולת השימוש במעגנים וברציפים.

באחד הפארקים הלאומיים בהוואי, שבו נצפתה עלייה במפלס האוקיינוס השקט ותכיפות גדלה של פרצי סערות, ניכרים נזקים חסרי תקדים למבנים היסטוריים ששימשו את הדייגים באזור.

לנוכח העדויות המצטברות והמדאיגות האלו, המבהירות כי השינויים הנגרמים בעטיו של משבר האקלים הם דרמטיים וסיסטמיים, וכחלק מתכנית הסתגלות מקיפה של משרד הפנים האמריקאי, מרכזת הרשות את מאמצי ההיערכות שלה בארבעה תחומים עיקריים.
התחום הראשון הוא הסתמכות על מחקר מדעי עדכני על אודות שינוי האקלים והשפעותיו לצורך גיבוש אסטרטגיית ניהול פרטנית ועכשווית בכל אחד מן הפארקים השונים. בעבודת המחקר על משבר האקלים בתחומי הפארקים לוקחים חלק מדענים בתחומים מגוונים. מסייעים להם פקחים ומדריכים של הרשות וגם אזרחים מעורבים ותלמידי בתי ספר, המשתתפים בתכניות מיוחדות של "האזרח המדען".

התחום השני הוא הסתגלות (אדפטציה) תוך אימוץ כלי ניהול תרחישים עתידיים. השינויים הבלתי צפויים והבלתי נשלטים שמחולל משבר האקלים בפארקים מחייבים את הרשות לאמץ כלי ניהולי שהיה שמור בעבר לארגונים עסקיים ולצבאות, המכונה כלי ניהול תרחישים עתידיים. במסגרת אימוץ ופיתוח כלי זה, משרטטים הצוותים המקומיים בכל אחד מהפארקים כמה תסריטים המתייחסים, מבחינה כמותית ואיכותית, לעתידם של הסביבה הטבעית ושל אתרי מורשת היסטוריים. זאת תוך שילוב תחזיות מדעיות ונתונים מתחומים של מדיניות סביבתית וניתוחים סוציו-תרבותיים. בהמשך, מפתחים הצוותים המקומיים תרחישי תגובה ופעולה אפשריים. ברשות מקווים שפיתוח תכניות המגירה המקיפות, יסייע לה להתמודד עם המרכיב הגדול של הלא נודע בתחום משבר האקלים.

התחום השלישי הוא הקטנת טביעת הרגל האקולוגית של הרשות עצמה, הנעשית תוך מעבר לשימוש במוצרים ידידותיים לסביבה בתחומי הפארקים. המאמץ כולל הטמעת תכניות מחזור מקיפות, רכישת כלי רכב המונעים באנרגיה חלופית, חיסכון באנרגיה באמצעות שימוש בציוד משרדי ובנורות בעלי תו תקן "ירוק", הדחה חסכונית של אסלות שירותים ושימוש בשיחות ועידה כחלופה לנסיעות עסקים. בנוסף, החל מהקיץ האחרון, מציעה הרשות למכירה לציבור המטייל, מדבקות קיזוז פחמן: הכסף שהרוכש משלם תמורת המדבקה המעוצבת לרכבו מושקע במחקר ופיתוח בתחום האנרגיה החלופית.
התחום הרביעי והאחרון הוא חינוך הציבור לתודעת משבר האקלים. ראוי להזכיר שבתחומי הפארקים הלאומיים, נפגש הציבור הרחב, המתגורר לרוב במרכזים עירוניים מתפקדים, עם הסביבה הפגועה. הרשות מנצלת עובדה זו לשם הגברת המודעות למשבר בדמותן של הרצאות, סיורים מודרכים והפקת חומר לימודי.

קישורים:

אתר ההיערכות למשבר האקלים של רשות הפארקים הלאומיים

תכנית הפארקים הידידותיים לאקלים במסגרת רשות הפארקים הלאומיים:

אתר ההיערכות למשבר האקלים של משרד הפנים האמריקאי:

אתר ההיערכות למשבר האקלים בפארק אגם ויסקיטאון בקליפורניה :

אתר של ארגון המדענים המודאגים שהושק לאחרונה והמתעד באופן בהיר במיוחד עדויות גלובליות לקיומו של המשבר:

קישורית לכתבה מקיפה שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס בנושא תמותת יערות עולמית כתוצאה ממשבר האקלים (כולל סרטונים ומפות):

כדאי לשים לב לסדרת ההערות המעניינות שהצטברו בימים האחרונים בעקבות הפוסט כאן ובעקבות המאמר בעמוד הדעות של הארץ על המכונית החשמלית והקוטג'.

היום (שני ה 11 ביולי) אשתתף באייטם בנושא אצל לונדון וקירשנבאום, בין 18:00 ל 19:00 בערוץ 10. יהיה גם מישהו מבטר פלייס. יהיה מעניין.

מאמר חדש שלי שהתפרסם בעמוד הדעות של 'הארץ' הבוקר, ועוסק בהיבטים הכספיים הבעייתיים של המכונית החשמלית של 'בטר פלייס'. המכונית, שעולה על הכבישים בימים אלו, תהיה יקרה לרכישה, למרות חיתוך מס הקניה על מכוניות חשמליות מ 70 ל 10 אחוז. עלות האנרגיה להסעתה תהיה גבוהה יותר מעלות הדלק למכונית משפחתית דומה שגומאת קילומטראז' ממוצע, וכמעט כפולה מעלות הדלק למכונית היברידית שנוסעת מרחק דומה. ועלות החשמל שתמכור   'בטר פלייס' ללקוחותיה תהיה פי עשר מהמחיר שתגבה חברת החשמל מ'בטר פלייס', שמרגע שקנו את המכונית החשמלית הפכו לקהל שבוי (אין להם שום אלטרנטיבה לחבילת ההנעה של החברה). כל זה אומר שמספר המכוניות ש'בטר פליס' תמכור בישראל יהיה מצומצם: אפילו בישראל יש גבול עליון למספר הפרייארים. אבל לא בטוח של'בטר פלייס' איכפת. הכסף הגדול שתעשה החברה יבוא מהמונופול שנתנה לה ממשלתנו, זו שנלחמת בחירוף נפש בריכוזיות המשק, על הקמה ותפעול של תחנות הטענה והחלפה של סוללות הרכב. המונופול הזה הופך כמובן את כל יבואני המכויות החשמליות אי פעם – ואת כל לקוחותיהם – לתלויים לחלוטין ל'בטר פלייס'. כי ככה זה בישראל: כל מוצר שווה כסף, אבל מוצר  שיש עליו מונופול שווה זהב גם אם הוא פגום.

הדס רוזן, פעילה במאבק כנגד מיזם פצלי השמן ההזוי מבית מדרשם ההרסני של דיק צ'ייני ורופרט מרדוק בשפלת יהודה, העבירה במייל את קבוצת הקישורים הבאה למאמרים וקטעי וידאו העוסקים בסיפור. תודה להדס, וגם ואורית סקוטלסקי ששלחה את הקישורים הלאה.

בשבת בבוקר 23 באפריל 2011 בתוכנית "שבת עולמית" עם יצחק נוי היה אזכור לכתבה ב-Wall Street Journal על פצלי שמן (גז ונפט). למעוניינים (לא חובה – התרגום שלו לא משהו), הנה הקישור. האזכור מגיע בדקה ה-16.

הנה לינק לכתבה המקורית שאותה כדאי מאד לקרוא (ותזכורת: העיתון נקנה על ידי רופרט מרדוק לא מזמן).

הנה אזכור של הכתבה בבלוג של IDT. אפשר למצוא בצד קישור לראיון שנתן ויניגר, המדען הראשי לשעבר של 'של' שמנסה לייבא הת מיזם לארץ, לרשת פוקס, ששייכת כמובן לחברה של רופרט מרדוק – איזה עולם קטן ונפלא!

וכאן -קישור ישיר לראיון המעניין עם ויניגר. שווה לצפות עד הסוף כדי לגלות, הפלא ופלא, מה הוא שולף מהז'קט!

הכתבה מצוטטת בשלל אתרים באינטרנט, ויש לה הרבה מאד תגובות. לדוגמה – היא עוררה עניין גם בבלוג איראני (אין פה משהו חשוב – רק קוריוז)

והנה תגובה מעניינת מאד בבלוג נוסף (נבואות התנ"ך):

ועוד תגובה עם מפה של אזורי הפצלים בעולם:

בקיצור – האם היינו צריכים עוד תזכורת לכך שאנחנו מתמודדים מול ענקים?

באירוע השנתי של התנועה הסביבתית 'הגלובוס הירוק' שנערך בשבוע שעבר ב 24 במרס 2011 תל-אביב זכה מיזם פצלי השמן בשפלת יהודה בפרס 'הגלובוס השחור'.

בחירה מוצדקת של מיזם הזוי שבמסווה של מאבק בהתכרות לנפט 'רגיל' עלול לגרום לפליטת גזי חממה בכמויות גדולות הרבה יותר, בתוספת נזק סביבתי בממדים לא ידועים בשפלת יהודה.

ב 22 במרס 2011, כמה ימים לפני הטקס כתבתי ב'הארץ' את הרשימה הבאה:

בקרוב: ישראל – אדמה חרוכה

החדשות הטובות הן שבשפלת יהודה, באזור הכולל את בית גוברין, פארק עדולם ודרך היין מעגור ולוזית בצפון עד מושב לכיש בדרום, יש פצלי שמן – סלעים עם חומר אורגני שניתן להפיק ממנו דלק. החדשות הרעות הן שהכמות לא בשמיים, שהאיכות די בינונית (עודף גפרית), שתהליך ההפקה יקר ומזהם. וזה מעורר שאלה: מדוע תאגיד אמריקני בשם IDT, שעל בעלי הענין בו נמנים סגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צ'ייני, איל העתונות רופרט מרדוק, ג'ייקוב דה-רוטשילד ומייקל שטיינהארדט, טרח להקים חברת בת בשם 'מיזם האנרגיה הישראלי' (IEI), לקבל אישור לפיילוט מחקרי בשפלת יהודה ולספר לכל מי שמוכן לשמוע שהגבעות  שעליהן פסעו יהושוע, דוד וגלית מסתירות את הפיתרון למשבר האנרגיה הנוכחי?

את התשובה לתעלומה צריך לחפש בקולורדו, שמרבצי הפצלים בה גדולים ועשירים פי כמה מאלה שבשפלת יהודה. עשרות שנים מנסים מדעני 'של' לפתח טכנולוגיה להפקת נפט במישרין מפצלי שמן, כלומר בלי כריה, ריסוק וסחיטה. הרעיון שהם פיתחו נשמעה כהכלאה בין ספר של  ז'ול וורן לסרט פורנו: שדה הפצלים ינוקב במחילות צרות וארוכות, שאליהן יוחדרו גופי חימום ענקיים שתעלה את טמפרטורת האדמה ל 350 מעלות. בתום כמה שנים של אפיה ייפלט מפצלי השמן גז שיעובה לנפט. דפנות המחילה יוקפאו באמצעות קוקטייל סודי של כימיקלים, והנפט  יזרום לפני השטח.

נשמע הזוי? לא לג'ורג' בוש ולסגנו דיק צ'ייני, שכבר עשו דברים מטורפים יותר כדי להשיג נפט בעירק וגז ליד אפגניסטן. ב 2005 איפשרו השניים אתרי מחקר ופיתוח באזור עתיר פצלי שמן בקולורדו, וניסו לקדם חקיקה שתאפשר הפקה מסחרית. אחר-כך התברר שההפקה דורשת עשר תחנות כח פחמיות חדשות והשתלטות על מקורות נהר הקולורדו (התהליך דורש כמויות עתק של מים) והציבור האמריקני התעורר. הקונגרס הזמין סקר וערך שימוע ציבורי שבארבע שנים הפיק 105,000 התנגדויות. בינואר 2010 הכריז ממשל אובמה על האטת פיתוח הטכנולוגיה והחמיר את התקינה הסביבתית שתידרש מהמיזם. הפיילוט שתכננו ב IDT נדחה לזמן בלתי ידוע.

אבל אז נזכרו צ'ייני וחבריו במדינה קטנה במזרח התיכון שחוץ מקצת פצלי שמן באיכות בינונית ומצוקת מים קלה יש לה עוד כמה יתרונות ייחודיים. אחד הוא חוק נפט ניאנדרטלי מ 1953, שמסמיך פקיד במשרד התשתיות לתת למי שבא לו זיכיון חיפוש שעם בצבוץ טיפת הנפט הראשונה הופך לחזקה. השני הוא שבניגוד לחו"ל, בישראל החוק (וגם הממשלה) חיים בהכחשה מוחלטת של הנזקים הסביבתיים המצמיתים שעלולים להיות לאפיה והקפאה של חבלי ארץ נרחבים, ולא דורשים מהיזם כמעט דבר בתחום הזה. השלישי הוא שיש בישראל ממשלה שתהדס כעז עיוורת בעקבות כל מי שאומר 'השתחררות מתלות בנפט הערבי' ו'תמלוגי הנפט מממנים טרור' בפחות משבע שגיאות.

צ'ייני וחבריו מיהרו לארץ, הקימו את IEI, קיבלו זיכיון מחקר ופיתוח ב 240 אלף דונם בשפלת יהודה, והשיגו בדיוק מה שהיה חסר להם: שדה ניסויים להרפתקה שבארה"ב נחסמה כיקרה ומזהמת. אתר הניסויים המיועד הוא

בעמק האלה, מתחת תל עזקה, ממש באתר הקרב המיתולוגי של הקרב בין דוד לגלית. אתר ההפקה התעשייתית העתידי מיועד לקום ליד בית גוברין, בלב 'ארץ המערות' – אזור עשיר במערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא ובאין ספור אתרים ארכיאולוגיים מתקופת בית שני שלאחרונה פנתה ישראל לאונסק"ו במטרה להכריזו כאתר מורשת עולמית.

גיאולוגים שמכירים את השטח טוענים שגם אם תתחולל כאן פריצת דרך טכנולוגית, איכות הפצלים לא תאפשר הפקת נפט בזול ובהיקפים משמעותיים. תסריט סביר יותר הוא שבתום הניסוי המסוכן בשפלת יהודה תסגור IEI את הבאסטה, תמכור את הטכנולוגיה לחברה כמו 'של', תמתין שמחירי הנפט יטפסו לרמה שמאפשרת הפקה מסחרית מפצלים, ואז תרויח  מהתמלוגים שיזרמו מקולורדו. המורשת העולמית תיאפה עד דק, וישראל תישאר ללקק את הפצעים.

עד כאן המאמר מ'הארץ'

ולפעמים יש גם ידיעות טובות. לאיחוד האירופי יש כוונה להרכיב רשימה שחורה של סוגי אנרגיה מזהמים, כולל פצלי שמן, שייאסרו להפקה ולפיתוח.

שעת כדור הארץ מצויינת השנה זו הפעם החמישית. חשיבות האירוע ביכולתו למקד תשומת לב במשבר האקלים. הוא מזכיר לאלה שעוד צריך להזכיר להם שבנות יענה עוד אף פעם לא הצליחו להביא שינוי, ושעתיד הביוספירה תלוי ביכולתה של הקהילה הבינלאומית לצמצם את ההתחממות הגלובלית ולהסתגל בזמן להשפעות שלה. החיסרון הוא כמובן שפוליטיקאים וקובעי מדיניות נוטים להתבלבל ולחשוב שצילום עם כוכבי רוק על במה בכיכר העיר או רגע טלביזיוני חבוט של ספירה לאחור והורדה סמלית של שאלטר לשעה הם תחליף לפעולה של ממש.

אבל בואו נתמקד לרגע בפוטנציאל החיובי של אירועים כאלה כצמתים לחשבון נפש.

השנה שחלפה מאז שעת כדור הארץ הקודמת של אביב 2010 היתה שונה מקודמותיה. אירועים בלתי צפויים שהתרחשו בפינות מגוונות של העולם הבליטו את שכל הקשור למקורות אנרגיה ולטכנולוגיות של אספקת החשמל אנחנו בעידן דמדומים. תחום האנרגיה זקוק יותר מכל דבר אחר ליציבות. במקום זה הוא קיבל בשנים עשר החודשים האחרונים מנות גדושות של זעזועים מטלטלים.
אביב וקיץ 2010 עמדו בסימן דליפת הנפט האדירה במפרץ מכסיקו. מכל הכשלים שהתגלו במהלך האירוע האומלל ההוא, המטריד ביותר הוא הגילוי שעתודות הנפט העולמיות ירדו כבר לרמה שמכריחה את מחפשי הנפט לגרד את התחתית. המאבק לתיקון הצינור שפקע הסתבך כי פי באר הנפט נמצא בעומק רב מתחת פני הים. לפני עשור או שניים יכלו לוותר על קידוחים כאלה ולהתמקד במקומות נגישים יותר. ההתמכרות העמוקה לנפט ומוצריו והעובדה שבארות רבות כבר מפיקות פחות היא שדחפה את בעלת הקידוח בריטיש פטרוליאום, לעגל פינות ולנצל את הפרצות בחוק חיפושי הנפט האמריקני כדי לנהל קידוח מופקר ומסוכן. תשומת לב נוספת לסיכונים הכרוכים בקידוחי נפט במאמגרים תת ימיים שהנגישות אליהם קשה הגיעה בסתיו, כשפעילי גרינפיס בבריטניה השתלטו למשך כמה ימים על אסדת הקידוח 'קארן אויל' ליד חופי גרינלנד ועיכבו את השטתה לאתר כזה.

בינואר 2011, כמה חודשים אחרי אירועי הסתיו במכסיקו ובצפון האוקינוס האטלנטי, הגיעו הטלטלות בעולם הערבי, שטרם הסתיימו. מצרים ולוב אחראיות ביחד לכשניים וחצי אחוזים מן הנפט והגז הטבעי בשוק העולמי. סעודיה אחראית לכחמשה עשר אחוז מכלל הנפט הנוכחי, ולכארבעים אחוז בעתודות. מדינות המפרץ הפרסי ואיראן תורמות ביניהן כמות דומה, ואי הוודאות הפוליטית, בטווח הבינוני והארוך, כבר שלחה את מחירי הנפט רחוק צפונה.

ואז הגיע משבר תחנות הכח הגרעיניות של יפן, עם פוקושימה כגולת הכותרת. כשל מערכות הקירור וגיבוייהן היה אמור לקרות אחת לאלף שנים אך התרחש ביום אחד בארבעה ואולי אף בששה כורים. רעידת האדמה עצרה באפן אטומטי את פעילות תחנת הכח, אך לא את הכורים, שזקוקים לשבועות כדי להירגע. החום שהמשיך להצטבר בהם היה אמור להשתחרר באמצעות מערכות קירור שמקורות הכח שלהן טבעו בגל צונאמי. אחר כך באו פיצוצים, והאומה הטכנולוגית ביותר בעולם, זו שההיסטוריה המודרנית שלה הוגדרה במידה רבה בהירושימה ובנגסקי בקיץ 1945, מצאה עצמה שוב בסיוט שמעלה תהיות על סוף עידן החשמל הגרעיני. היכולות הטכנולוגיות, המנהליות והכלכליות הגבוהות של יפן, והתכנון המדוקדק וקר הרוח לקראת יום פקודה הקטינו את הנזק. אך הם רק מבליטים את עצמת הסיכונים, ומבהירים שבמקומות אחרים היו התוצאות נוראיות פי כמה.

בשנות החמשים כשהעולם התבשר על 'אטום לשלום' הכל נראה מבטיח. כמה קילו דלק גרעיני – אורניום, ובהמשך פלוטוניום – שמונחים בכור קטן ומפיקים אנרגית חום בכמויות מפליגות. החום מוזרם באפן מבוקר החוצה, הופך מים או גז לקיטור שמניע גנרטורים. חשמל זול זורם. הטכנולוגיה בשירות הרווחה והקדמה. במהלך השנים אירעו בתחנות גרעיניות, כמו באסדות קידוח נפט, אלפי תאונות, רובן קטנות. נוסדה שיגרה של הסתרה והתמסדו נהלים שיצרו נורמליזציה. התאגידים שמייצרים כורי גרעין ותאגידי ייצור החשמל שמפעילים אותם המשיכו לפמפם לנו שלהם זה לא יכול לקרות. נציגי תעשיית הגרעין בממשלות והפקידים שעובדים בשירותם בסוכנות הגרעין של האו"ם סיפרו שאו-טו-טו מתחילה פה מהפיכת אנרגיה חלומית, זולה ונקיה, שאחריה ישקוט העולם ארבע מאות שנה.

יש לקוות שאירועי השנה האחרונה הבהירו לקברניטים שהפקת אנרגיה וייצור חשמל הם תחום מורכב, רגש ומסוכן, מלא בכל מיני דברים שיכולים להשתבש. אסון אסדת הנפט במכסיקו, חוסר השקט במזרח התיכון, משבר האקלים והסיכונים הגלומים בהרפתקאת החשמל הגרעיני מבהירים שזה הזמן לשינוי כיוון אמיתי והתרחקות מכלכלת הפחמן והגרעין. אנו זקוקים להפנייה מאסיבית, דומיננטית, של משאבים כספיים, מדעיים, טכנולוגיים ומנהלתיים לאנרגיה חלופית, נקיה ומקיימת. אם זה לא יקרה, בל נתפלא אם משנה לשנה נראה את הכאוס האנרגטי ואת הנזק הביוספרי והסבל האנושי שכרוכים בו מתעצמים ויוצאים משליטה.

מרב כץ-קמחי, עמיתת הומו קומבוסטנס מברקלי, קליפורניה, הפנתה את תשומת לבי השבוע לד"וח מרתק שהוציא מרכז המחקר על שינוי אקלים ותקשורת באוניברסיטת ייל, העוסק במידת ההבנה שיש לציבור האמריקני על הרקע המדעי של התחממות כדור הארץ והדרכים להתמודד בתופעה. הנה ההודעה על הוצאתו.
המחקר, שכותרתו 'ידע על שינוי אקלים לרוחב שש האמריקות של התחממות גלובלית', וזה הלינק לקובץ פי די אף שלו, מתבסס על ממצאי מחקר קודם של אותו מכון מחקר, שנערך ב 2009 ופורסם ב 2010, שמצא שאוכלוסית ארה"ב מתחלקת לשש קטגוריות מבחינת ההתייחסות לשינוי אקלים:

• הקבוצה החוששת (alarmed), שב 2009 כללה 14 אחוז מאוכלוסית ארה"ב
• הקבוצה המודאגת (concerned) שכללה 31 אחוז מהאוכלוסיה
• הקבוצה הזהירה (cautious), שכללה 23 אחוז מהאוכלוסיה
• הקבוצה הספקנית (doubtful) שכללה 10 אחוז מהאוכלוסיה
• הקבוצה המבטלת (dismissive) שכללה 12 אחוז מהאוכלוסיה
• הקבוצה האדישה (disengaged) שב 2009 כללה 11 אחוז מאוכלוסית ארה"ב.

המחקר הנוכחי לוקח את הממצא הזה צעד הלאה, ומנסה לעמוד על הקשר שבין ידע מדעי לבין דאגה, ובהמשך גם נכונות לפעולה מתקנת. בחלק אחד של השאלון התבקשו המשתתפים לענות על סדרת שאלות המבטאות את עמדתם באשר לשינוי האקלים, והתשובות שימשו את עורכי המחקר לשייך כל נבחן לאחת משש הקבוצות שאוזכרו. יתר השאלון היה מעין מבחן ידע שקובע את מידת ההבנה של הנשאל לגבי מצב האטמוספירה, שינוי האקלים וסיבותיו, ומה צריך לעשות כדי לצמצם את ההתחממות הגלובלית.
הנה כמה מן הממצאים.
ראשית, ההבנה של הרקע המדעי. הנה אחוז הנבחנים מכל אחת משש הקבוצות ('שש האמריקות' לפי המחקר מ 2009) אשר קיבלו ציון 'עובר' (A או B או C) במבחן הידע:
בקבוצה החוששת (alarmed), 49 אחוז קיבלו ציון 'עובר'. בקבוצה המודאגת (concerned) 33 אחוז, בקבוצה הזהירה (cautious) 16 אחוז, בקבוצה הספקנית (doubtful) 17 אחוז, בקבוצה המבטלת (dismissive) 4 אחוז, ובקבוצה האדישה (disengaged) 5 אחוז קיבלו ציון 'עובר'.
לגבי השאלה מה הוא הגורם להתחממות גלובלית: 87 אחוז מהחוששים ו 76 אחוז מהמודאגים ידעו שההתחממות הגלובלית היא אנתרופוגנית (מעשה ידי אדם). מבין האדישים ידעו זאת 37 אחוז, מבין הספקנים 6 אחוזים ומבין המבטלים רק 3 אחוז.
89 אחוז מבין החוששים ו 64 אחוז מבין המודאגים הבינו שמעבר משריפת דלק מחצבי לשימוש באנרגיות מתחדשות הוא מרכיב חשוב בהתמודדות עם שינוי האקלים. בהשוואה, רק 12 אחוז מהאדישים, 13 אחוז מהספקנים ו 7 אחוז מהמבטלים הבינו זאת.
אבל היו גם הפתעות, בעיקר בכמה מרכיבים של הרקע הפיזיקאלי של שינוי האקלים. מסתבר ש 79 אחוז מהמבטלים ו 74 אחוז מהספקנים מבינים שהמושג 'אפקט החממה' מתייחס לכושרה של האטמוספירה לשמר חום. זהו שיעור ידע גבוה יותר מזה שנמצא בין החוששים (66 אחוז) ובין המודאגים (64 אחוז). ממצא מפתיע נוסף: שיעור הנשאלים שעשו את הטעות הנפוצה ובלבלו בין אפקט החממה לבין השינויים בשכבת האוזון היה נמוך ביותר דווקא בין קבוצת המבטלים, ולא בין קבוצת החוששים או המודאגים.
המחקר גילה גם פערים משמעותיים בין הידע שמצוי בידי מומחים לבין הידע שמחלחל לציבור הרחב. למשל, אפילו בין החוששים, רק 13 אחוז ידעו לנקוב בנתון המדוייק של כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה (390 חלקי מיליון, או 0.0039 אחוז). במה שקשור להשפעות שינוי האקלים (הלבנת אלמוגים, התחמצנות האוקינוסים), חילחול הידע המדעי לציבור הרחב – לפחות לחוששים ולמודאגים) היה יעיל יותר – כמחצית מבין קבוצות החוששים והמודאגים הכירו באפן כללי את התופעות הכרוכות בשינוי האקלים.

הנה לינק לוידאו בן 6 דקות בו מסביר אנתוני לייזרוביץ מאונברסיטת יל על המחקר 'שש האמריקות של התחממות גלובלית' מ 2010:

http://environment.yale.edu/code/players/player-licensed-viral.swf

אני לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל נדמה לי שזה היה ביאליק שאמר,  בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהציונות תתחיל להיות נורמלית, יציבה ובעלת עתיד רק כשבתל-אביב ייתפס הגנב הראשון וכשתתגלה הזונה הציונית הראשונה.

ברוח דומה אפשר לדווח,בגאווה ובתקווה, על סימני נורמליזציה בתחום הסחר הבינלאומי בפליטות גזי החממה העולמית.הניו-יורק טיימס ועתונים אחרים מדווחים על גניבת ענק -  30 מיליון דולר- שבוצעה בידי האקרים מבורסת הפליטות הגדולה בעולם – ה ECI. הבורסה הזו, שמחזור המסחר שלה מגיע כבר ל 80 מיליארד יורו בשנה, הוקם בידי האיחוד האירופי בתחילת העשור, והוא מאפשר לחברות ומפעלים  – כ 12,000 כבר פעילים בו  – לקנות ולמכור מכסות פליטה כדי להתאים עצמם לדרישות החוק במדינותיהם. המסחר הער מתנהל באמצעות הרשת, וכל מדינה אחראית על ממשק בטחון המידע בתחומה. בנושא הזה יש ככל הנראה אי אחידות וריפיון לא קטנים – אולי בגלל האמונה הנאיבית שמערכת סחר עם מטרה כל כך טובה תמשוך אליה רק חנונים, סבונים, ואיידאליסטיים קרועי עיניים שאינם מסוגלים לגנוב פרור מזבוב. וכשיש פרצות אז כידוע במוקדם או במאוחר מגיעים הגנבים.

אז הנה, עוד הוכחה ששינוי האקלים משנה את אורחות חיינו, כולל את הכלכלה הגדולה. אם מישהו מתאמץ לגנב  30 מיליון דולר מהשוק הזה,   זה אומר שיש בו כסף, ושלגנבים לפחות יש מספיק אמון בכסף הזה כדי לרצות לגנוב אותו!

אגב בעקבות הגניבה נעצר המסחר לשבוע, וכשיתחדש יהיה מן הסתם בטוח יותר להעביר בו כספים ולעשות עסקאות.

עוד על סחר בפליטות, הפוטנציאל והבעיות שיש בתחום החדשני והמעניין הזה, כאן.

בהיעדר תקווה של ממש להסכם גלובלי מקיף על צמצום פליטות גזי חממה, מרכז הכובד של ועידת האקלי בקנקון עובר ליעד פחות שאפתני אך אולי יותר ריאלי: הפיכת ההתחייבויות של המדינות המתועשות מ 2009  להקים קרן הסתגלות אקלים לטובת המדינות המתפתחות מרעיון בעלמא לתכנית אופרטיבית. ההתחייבות, כזכור היתה, שבתוך שנתיים יעמדו לרשות הקרן 30 מיליארד דולר, ושעד 2020 תגיע הקרן להיקף של 100 מיליארד דולר בשנה. יפן התחייבה לממן מיד כמחצית מהסכום ההתחלתי, כלומר 15 מיליארד דולר, האיחוד האירופי  כ 3 מיליארד וארה"ב כ 2 מיליארד. בקנקון אמורה התכנית הזו לרקום עור וגידים.

אבל יש בעיות.  ראשית, אנשים המצויים במדיניות של ארה"ב לקראת ובמהלך הועידה התרשמו בימים האחרונים שארה"ב תסרב לתת את חלקה בקרן, ואולי אפילו תפרוש מן השיחות בקנקון באופן הפגנתי, אם החבילה שעליה יסוכם בקנקון לא תכלול התחייבויות כלשהן גם מצד המדינות שייהנו מהסיוע. מייקל לוי, הממונה על אנרגיה וסביבה במועצה לענינים ציבוריים, קבוצת חשיבה המזוהה בדרך כלל עם הממשל בארה"ב, כתב בבלוג שלו כמה ימים לפני הועידה שהממשל, כולל אובמה שמנסה עתה להרויח חזרה את המרכז הפוליטי, מנסה להימנע בכל מחיר ממצב שבו הימין יצייר אותו כפראייר של מדינות העולם השלישי שיקבלו מענקים חינם ולא יבטיחו כלום. לכן המנטרה שמשמיעים האמריקנים לאחרונה היא 'הסכם כולל' על קרן ההסתגלות, ולא הסכם חלקי שמדבר על התשלום ולא קובע דבר בענין התמורה. הם גם נוטים להקשיח את עמדתם בדבר הנהלת הקרן, ועומדים על כך שהמדינות המממנות יהיו ברוב בניהול הקרן. לדבריהם רק זה יכול למנוע שחיתויות ומתנות חינם שהמדינות הנזקקות יעניקו לעצמן אם תהיה להם שליטה בקרן.

בינתיים, עם תחילת הועידה, יש דיווח בגארדיאן הבריטי שבמפגש הראשון על עתיד הקרן היו אלה דווקא נציגי האיחוד האירופי שהעלו תנאי חדש ולא צפוי: הם דורשים שהכספים שיועברו למדינות המתפתחות יוגדרו כהלוואות ולא מענקים.  נציגי המדינות המתפתחות רואים בזאת בגידה רבתי. המדינות המתפתחות גם טענו עם תחילת הדיון שכמה מהמדינות שהבטיחו לתרום לקרן, למשל גרמניה, בריטניה וצרפת, עושות זאת בהיעדר תום לב ובפקנסנות כפולה. במקום להכניס לקרן 'כסף חדש', כלומר כסף שבא מעל ומעבר למחוייבויות הקודמות שלהם לעזרה למדינות העניות בתחום האקלים (ויש התחייבויות לא מעטות כאלה מתוקף פרוטוקול קיוטו), הן מנסות להציג כספים שהן כבר ייעדו להסתגלות אקלימית ככסף חדש שהן מתכוונות להקדיש לקרן ההסתגלות. התוצאה: האמון של המדינות המתפתחות ברצינות כוונותיהן של המדינות המתועשות עזור להן להסתגל למצב האקלימי הפוסט נורמאלי מתערער עוד יותר. אין ספק שבנית האמון הזה מחדש, והשגת סיכום אופרטיבי על המקורות הכספים לקרן, צורת העבודה שלה וניהולה נראים כרגע כאתגר מרכזי של הועידה בקנקון.