הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

מירב כץ-קמחי כתבה אלי מקליפורניה והפנתה את תשומת לבי למאמר דעה של פול קרוגמן, לתן פרס נובל לכלכלה, שהתפרסם ביום שישי האחרון בניו- יורק טיימס. המאמר, שכותרתו 'קידוח, אסון, הכחשה', נכתב תוך התיחסות ישירה לאסון אסדת הקידוח מול חופי לואיזיאנה. הוא מרפרר הן לדבריו של הנשיא אובמה, שהודיע כמה שבועות קודם על כוונת הממשל להרחיב קידוחי נפט ימיים בחופי ארה"ב, והן למסר מ 2008 של הרפובליקנית שרה פילין מאלסקה, שמדינתה מתפרנסת בעיקר על הפקת נפט, לקדוח כמה שאפשר, בכל מקום ובכל זמן.
קרוגמן יוצא מסיפור האסדה, שגם בה היתה מידה לא מבוטלת של הכחשה (בעיקר בימים הראשונים אחרי הפיצוץ), לדיון מעניין של תופעת הכחשת משבר האקלים בציבור האמריקאי. לטענתו, הצלחת התנועה הסביבתית בשנות ה-70 התבטאה בהקמת ארגוני סביבה שנאבקו על בעיות מוחשיות שהציבור רואה וגם מבין: שיקום נחלים ומקורות מים, זיהום אוויר וקרקע, פתרונות נקיים יותר לפסולת מוצקה ועוד. ההתחממות הגלובלית, לעומת זאת, אינה נראית ולכן מוכחשת.
בנוסף, הגופים השמרניים הגיבו להצלחת הסביבתנים והחלו לקדם חקיקה מקלה בענייני סביבה. הם מפיצים נארטיבים מסולפים ומגונים על הארגונים הסביבתיים, מציגים את התנועה הירוקה כמין סנוביזם ליברלי של יפי נפש, ולא בוחלים בשימוש בביטויים קיצוניים כמו "אקו-נאציזם". המאמר נחתם בתקווה שהתמונות המזעזעות מהקטסטרופה במפרץ מקסיקו יזעזעו את הציבור האמריקאי, יבהירו שהסביבה אינה יכולה לדאוג לעצמה, ויניעו את אובמה לחזור בו מהרחבת חיפושי הנפט וליטול מנהיגות ראויה בענייני הסביבה.

באותה הזדמנות מירב מספרת גם על אגודת העתונאים הסביבתיים האמריקנית, שהתצהיר שלהם על מקורות המימון שלהם נראה לה אמין. הם פרסמו לאחרונה מדריך לעתונאים שעוסק בנושא התחממות כה"א, שמבוסס על דו"חות ה IPCC. כדאי לעיין!

אז פלא שהבחור הנחמד מהקליפ הזה, שנראה כמו גרסא עכשוית של פול סיימון מלפני שלושים שנה, כתב קליפ שמציע/מבקש/דורש מקרוגמן להתגייס לעבודה ולהחליף את טימותי גייטנר כשר האוצר של אובמה?

הסוציולוגים מקקרייט ודנלופ ניתחו ב 2003 את אופני הפעולה של כתריסר קבוצות חשיבה ותעמולה שמרניות, חלקן נתמכות בידי טייקוני נפט דוגמת האחים קוך, שפועלות בארה"ב כדי לערער את הטענות המדעיות המקובלות על התחממות כדור הארץ. מחקרם חושף תמונה מרתקת.

ראשית כדאי לשים לב לשמות שבוחרים לעצמם כמה מן הארגונים הללו. המכון האמריקני ליזמות (American Enterprise Institute, AEI), "אזרחים למען כלכלה תקינה" (Citizens for a Sound Economy, CSE), "המכון ליזמות תחרותית" (Competetive Enterprise Institute ,CEI), "מכון המורשת" (Heritage Foundation) או "מכון לב האומה" (Heartland Institute), מעידים בגלוי על השמרנות הכלכלית שלהם. אחרים, כמו מכון קאטו או מכון קליירמונט, הם בעלי שמות נייטראליים יותר, ונדרש ידע מעמיק יותר של ההיסטוריה שלהם כדי לעמוד על טיבם. סוג שלישי של ארגונים הם בעלי שמות מתעתעים, שכוונתם לעורר רושם של חשיבה פרוגרסיבית ומאוזנת: "המרכז הלאומי לניתוח מדיניות" (National Center for Policy Analysis, NCPA), "המרכז הלאומי למחקרי מדיניות ציבורית" (National Center for Public Policy Research, NCPPR) או "הקרן למחקר על כלכלה וסביבה" (Foundation for Reseach on Economy and the Environment, FREE).

לחלק מקבוצות החשיבה הללו יש יכולות הוצאה לאור עצמיות – ספרים, חוברות, ניירות עמדה, מודעות, וכמובן נוכחות אינטרנטית מרשימה. הם מפרסמים בקביעות ניירות עמדה ודו"חות מדיניות, שרבים מהם זוכים לאיזכור ודיון בעתונות המודפסת, בתכניות טלויזיה ורדיו, וכמובן באינטרנט. קבוצות החשיבה הללו מארגנות כנסים, ימי עיון, פורומים לגיבוש מדיניות, הרצאות פומביות ומסיבות עיתונאים. רבות מהן יזמו פרויקטים רבי שנים שענינם המרכזי הכחשת המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים.חלק מתקציביהן מוקדשים לכניסה יומיומית, בתדירות הנדרשת, לאתרים שלהם עצמם ולאתרים דומים. כניסות אלו, ואיזכורים צולבים, ומתוזמנים היטב, של האתרים הללו באתרים דומים, מזניקה אותם במדרג מנועי החיפוש. כך יוצא שבשעות ובימים הראשונים של פריצת סיפור חדש, חיפוש אינטרנטי של מלות המפתח החדשות שהסיפור מחולל (למשל: קליימטגייט, על משקל ווטרגייט, עם פרשת המיילים הגנובים מאיסט אנגליה בנובמבר 2009) עשוי להוביל את הגולש בעקביות לעוד אתרים שעוסקים בנושא ומאזכרים את המלים הרלבנטיות. מי שאינו מנוסה בתחום, או אין בידו די זמן וסבלנות להתחקות אחר מקור ה'גל' האינטרנטי, עלול לקבל את הרושם שהמידע, העמדות והגישות הפוליטיות המופיעות בהם מייצגים איזה קונצנזוס עלום שמשקף את הזרם המרכזי.

רבים מהארגונים השמרניים הללו צמחו בשנות השמונים של המאה ה 20. אך נקודת מפנה שהביאה להעמקת אחיזתן בציבוריות האמריקנית באה עם השינוי שחל בעקבות בחירות 1994 לקונגרס האמריקני, שיצרו בו רוב רפובליקני מוצק. בשנים הבאות החלו חברי ועדות הקונגרס להחשף באפן אינטנסיבי לספקנות השמרנית לגבי הבסיס המדעי של שינוי האקלים. דנלופ ומקרייט מצאו שב-1992 כ- 50% מן המומחים שהופיעו בפני ועדות הקונגרס שעסקו באפקט החממה והתחממות כדור הארץ היו מדענים בלתי תלויים. שליש מהעדים היו פקידי ממשל, ורק 10 אחוז היו אנשי מדע המזוהים כ"ידידי תעשייה", ושהזמנתם להעיד בוועדות נעשתה בתיווכן של קבוצות חשיבה שמרניות. ב-1995 – שנה קריטית שבה החל הממשל לגבש את עמדותיו לקראת ועידת האקלים של האו"ם בקיוטו (1997) – צנח שיעור המדענים הבלתי תלויים בין המומחים שהופיעו בפני ועדת הקונגרס ל-8.4% אחוז, בעוד שיעור המדענים "ידידי התעשייה" עלה ל-20%. ב-1997 הגיע שיעור המדענים ידידי התעשייה ל-53.4% מכלל המומחים שהוזמנו להעיד בפני חברי הקונגרס.

אך מה הוא אופי המומחיות המדעית שמציגים המדענים המשתפים פעולה עם הקבוצות השמרניות? מה היא התשומה שלהם בישיבות עם אנשי ממשל? איזה סוג של ידע כוללים ניירות העמדה, מסמכי המדיניות וההופעות שלה בכלי התקשורת?

השיטה פשוטה. כשקבוצת חשיבה שמרנית מתחילה לעסוק בתחום דוגמת שינוי אקלים, היא מגייסת מדענים מדיסציפלינות רלבנטיות, ביניהם פרופסורים מאוניברסיטאות ידועות שם. אך בניגוד לעיסוק הרגיל של אנשי מדע, שהוא עריכת מחקר טהור, במקרה של מדעני האקלים המגוייסים אין דרישה למחקר אמפירי שיטתי ומקורי, ואין כל רצון להגיע לממצאים שיפורסמו בז'ורנאלים מדעיים. המשימה שלהם אחרת, והיא מתמקדת במתיחת ביקורת על איכות מחקריהם של אחרים.

מתיחת ביקורת מדעית על עבודתם של אחרים אינה דבר פסול כמובן. למעשה היא הכרחית כשמבקשים לקדם ידע מדעי. אלא שבמקרה של שינוי האקלים קהל היעד שאליו מכוונים השמרנים איננו הקהילה המדעית אלא הציבור הרחב, והמטרה איננה קידום המדע אלא זריעת ספק כדי להשפיע על פוליטיקאים. וזאת, מסתבר, אפשר לעשות בעזרת עסקה מפוקפקת שחלק מהמדענים מוכנים לעשות: שכר ייעוץ, תקציבי מחקר, חשיפה תקשורתית והטבות אחרות תמורת הכנת ניירות עמדה, כתיבת גילויי דעת, הרצאות בכנסים וחתימה על עצומות שבהן מותח המדען המגוייס ביקורת על איכות מחקריהם המקוריים של אחרים. האיסטרטגיה הפסבדו-מדעית הזו התבררה כאפקטיבית, לא מעט כי עבור רוב הציבור, כולל פוליטיקאים,  מדען עם תואר הוא מדען עם תואר – בייחוד אם הוא שייך לאוניברסיטה גדולה ויוקרתית. השאלה אם הוא עוסק במחקר מקורי אמין או מסתפק בהבלטת חולשות במחקרים של אחרים – ואין כידוע מחקר מושלם – היא דקדוקי עניות בעיני רוב צופי הטלביזי וקוראי העתונים.
רוב קבוצות החשיבה שעסוקות בהטלת ספק בבסיס המדעי של התחממות כדור הארץ קיבלו מימון מתאגידים שרווחיהם קשורים כך או אחרת בכלכלת הפחמן – הממצאים העדכניים ביותר כבר נסקרו כאן. ענקית הנפט "אקסון מובייל" מימנה במישרין מאז שנות ה-90 לפחות כמה קבוצות כאלו שעסקו בהפצת ניירות עמדה וגילויי דעת ספקניים כנגד מדענים שפרסמו ממצאים על שינוי האקלים. המגזין ניוזוויק חישב שסך כל התמיכות שהעביר התאגיד במשך השנים לקבוצות חשיבה שמרניות בתקופה ההיא הגיע ל 19 מיליון דולרים. הנתונים העדכניים שמופיעים בדו"ח גרנפיס שהתפרסם בתחילת אפריל 2010 חמורים אף יותר. אין פלא הסנאטור ג'יי רוקפלר תיאר כמה מהקבוצות הללו כיצרניות של "מידע מפוקפק" על האקלים, והלחץ הציבורי שהדבר יצר גרם לאקסון מובייל לצמצם משמעותית את התמיכה בהכחשת אקלים פסבדו-מדעית. זה המקום שבו באו לידי ביטוי היתרונות של חברות אנרגיה וזיקוק נפט שמוחזקות בידיי פרטיות, כמו אלו של האחים קוך. חובת הדיווח המצומצמת שלהם לרגולטורים, והחופש מלחצים שמקורם בבעלי המניות, קונגלומרטים כמו אלה של האחים קוך מובילים כיום את העסק המלוכלך והמסוכן ששמו הכחשת אקלים.

הפוסט הבא יוקדש לכשלונה הקולוסאלי של התקשורת במערכה הזו: לא כך כל בגלל שיתוף פעולה מרצון או כוונה רעה, אלא בשל העיוותים המבניים ודפוסי הפעולה הרשלניים שמאפיינים את העתונאות בת זמננו, בארץ וגם בעולם.

כדור הארץ כבר ותיק, אבל יום כדור הארץ כאירוע סביבתי חוגג היום 40 שנה. אז לכבוד יום ההולדת הרהורים על השנה האחרונה בתחום הסביבתי החשוב והמשמעותי ביותר – שינוי אקלים.
למי שחרד לעתיד האנושות בעידן המאפ"ן (המצב האקלימי הפוסט נורמלי) השנה הזו היתה קשה. זאת בגלל שני תהליכים מדאיגים שהתרחשו במהלכה. האחד הוא ההצלחה הלא מבוטלת למהלך שאני מכנה 'הפיקפוק המודרך' (על משקל דמיון מודרך) בעצם קיום ההתחממות ובמקורותיה האנתרופולוגניים (מעשה ידי אדם). השני הוא כשלון מנהיגי העולם בכינוס בקופנהאגן לתרגם את מה שהם יודעים על הסכנות האורבות לאנושות בעשורים הקרובים לפעולה פוליטית אפקטיבית.
הפוסט הזה מוקדש לפקפוק המודרך. תכתובות הדואר האלקטרוני שהודלפו מאוניברסיטת איסט אנגליה בנובמבר 2009 (להערכתי במזיד, בידי גורמים אנטרסנטיים בכלכלת הפחמן, אך אין לי הוכחה לכך), באו למכחישי האקלים בזמן מצויין. עבור אנשי תקשורת רבים ברחבי העולם, הרכילות שנכללה במיילים ההם היתה חשיפה ראשונה לויכוח המדעי המורכב על התחממות כדור הארץ. עיתונאים ועורכיהם קראו שם התבטאויות לא מחמיאות שכתבו מדעני אקלים מובילים על קולגות שדעתם שונה, לצד הצהרות כמו 'השתמשתי בטריק של מייק כדי להסתיר את נתוני הטמפרטורה במאה ה 20', (ראו כאן למה באמת התכוונו באמירה הזו), והשתכנעו בטעות שהם הגיעו בקפיצה אחת אל פסגת הפירמידה של העתונות החוקרת. היצר העיתונאי הבסיסי, זה שמחפש להבין בזריזות תמונה מורכבת ולחשוף בה אי התאמות וסתירות, ותחושת ההיבריס שהם יודעים לעשות זאת יותר טוב מכולם, השתלטו על הדיווח. בתוך ימים החלו אלפי כלי תקשורת ברחבי העולם לספר סיפור עם נאראטיב פשטני אך אטרקטיבי. עיקריו: יש תיאוריה הגמונית ותיקה על התחממות גלובלית מעשה ידי אדם. אבל עכשיו נחשף שכמה מהמדענים המובילים בה מתנהגים כחברים בקליקה מדעית סגורה ומרושעת, ומשחקים בנתונים כדי להתאימם לתיאוריות מפוקפקות. המסקנה העתונאית הנחרצת: כדאי להתייחס לכל הסיפור – ו'סיפור' היא כידוע מילת מפתח בעולם המדיה – במידה הראויה של חשדנות. תחקיר מסודר יותר של הפרלמנט הבריטי מראה אגב עד כמה הם טעו.
אך מה לעשות והאיסטרטגיה התקשורתית הזו מוכרת עתונים ומעלה רייטינג כבר שנים רבות. היא חשובה כשמותחים ביקורת על מערכות שלטון עתירות כח, אך יכולה להיות מטעה ומסוכנת כשמושא התחקיר הוא ידע מדעי. מדע, בהגדרה, הוא עבודה בהתהוות. חוקר שיעז להתיחס לממצאיו או למסקנותיו כאל 'אמת' שאין עליה עוררין ייחשב בעיני חבריו לתחום כשרלטן וכמגלומן ויוקרתו תצנח. כל עבודה מדעית מתיחסת לעבודות קודמות בביקורתיות. היא מנסה להשלימן, להרחיבן, לתקנן או להעמיד אותן על דיוקן. זו המוטיבציה שמפעילה חוקרים, וזה מה שהופך את המדע לשדה מרתק ויצירתי. זו אגב גם הסיבה מדוע משטרים פוליטיים או אינטרסים כלכליים שמנסים להתערב ולנתב כיווני מחקר וחשיבה מנוונים את התפתחות החשיבה ומסיגים אותה אחורנית.
במקרה של האקלים, הפיכת ה'ממצאים' במיילים המודלפים ואי דיוקים מקומיים נוספים שנמצאו בדו"חות מדעיים כאלו ואחרים לעילה לעיון מחדש בתמונה הכללית היא עיוות מסוכן. היא מבלבלת בין עיקר וטפל, עושה טריביאליזציה לא הוגנת למידע מהותי ומבליטה שוליים מדעיים זניחים. למה הדבר דומה? לכלה שנכנסת לאולם החתונות ביום נישואיה ומישהו חד עין מבחין בקווצת חוטים פרומים בשולי שמלתה. בהתחשב בציפיה ששמלת כלולות תהיה כליל השלמות ביום החתונה, דבר כזה ראוי אולי לתשומת לב רגעית. אך האם יהיה נכון להפיץ בקהל את השמועה ש'הכלה הגיעה לחתונתה בשמלה קרועה'? והאם יהיה זה הגיוני לטעון שהשמלה הקרועה מעידה שכל החתונה היא אירוע זול והמוני? שהזיווג אינו מוצלח? שמוסד הנישואין פגום?
זה, בהשאלה, מה שעושה הפיקפוק המודרך לקונצנזוס המדעי הרחב על המקורות האנתרופוגניים של התחממות כדור הארץ. התקשורת נמשכת לרכילות ולאי הדיוקים שנפלו פה ושם בדיווחים על המחקר המדעי בדיוק כמו הקהל שממוסמר לחור שבשמלת החתונה. את זה אפשר אולי להבין. מה שלא מתקבל על הדעת הוא שהתקשורת, שלעולם לא תטרח לסקר את אלפי המאמרים המדעיים הדקדקניים שמצביעים על תמונה ברורה של התחממות אנתרופוגנית, תתנפל על בעיות שוליות בקורפוס המדעי הסולידי ותהפוך אותן, ממש כמו את הנקב בשמלת החתונה, לעילה לעיון מחודש בעולם ומלואו.
הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים IPCC, זה שממצאיו הם האורים והתומים של קובעי המדיניות בתחום האקלים ברוב מדינות העולם, הוא מוסד ייחודי בהיסטוריה המדעית. מסונפים אליו אלפי אנשי מקצוע בתחומי חקר האטמוספירה, האוקינוסים, הקרחונים, הגיאולוגיה והגיאומורפולוגיה, הבוטניקה, הזואולוגיה, הפליאו-ביולוגיה, הארכיאולוגיה ותחומים נוספים, שסורקים בלי הרף עשרות אלפי מאמרים מדעיים ודו"חות מחקר. ב 2007, בתום 15 שנה של איסוף, הערכה, קריאה ואינטגרציה של כל הממצאים הרלבנטיים, הבשיל הפאנל, שהוא גוף שמרני מבחינה מדעית, לקבוע סוף סוף, באפן נחרץ למדי, שהתחממות גלובלית אכן מתרחשת, ושהיא מעשה ידי אדם. כשעתונאי זריז שהתוודע לתחום באפן חלקי וחפוז לפני כמה שבועות חורץ בהבל פה ש'מדענים אחרים חושבים אחרת', הוא הופך את הידע המדעי המבוסס לגרסא. בכך הוא משרת קודם כל את האינטרסים של כלי התקשורת שבו הוא מועסק. כי אם יש משהו שהתקשורת בת זמננו אוהבת, זה תחרות בין גרסאות.
במחקר מדעי, שלא כמו בתקשורת המונית, אין מקום לדמוקרטיה או לרייטינג. לפתוח עולמות ידע מנומקים ומגובים היטב לתחרות בין גרסאות זה לא הוגן, חוטא לאמת המדעית, אבל יותר מכל עלול להיות גם מסוכן. תאגידי הפחמן הגדולים אינם מבקשים לנצח בויכוח. די להם אם הויכוח יתעורר, יבלבל את הציבור ומקבלי ההחלטות ויוריד את רמת הנחישות הפוליטית להביא שינוי. זה יתן להם מה שהם רוצים יותר מכל: פסק זמן של עוד עשור או שניים או שלושה, להפיק ולשרוף עוד דלק מחצבי שיכניס לכיסיהם סכומי עתק. האטמוספירה תידרדר עד מעבר לנקודת האל-חזור, עם 500 ו 600 חלקי מיליון של CO2? שתידרדר. התאגידים ובעליהם אינם צפויים לסבול. הרעב, הצמא, ההצפות והמחלות יפגעו באוכלוסיות אחרות, במקומות רחוקים.
יש מי שיאמרו שכל זה מובנה לתוך הד.נ.א של התקשורת בת זמננו. יכול להיות שכך הוא, אבל אני עדיין לא התיאשתי מתקשורת אחראית. אחרי מאות מאמרים שכתבתי בעמוד הדעות של 'הארץ', ואין ספור תכניות רדיו וטלויזיה שבהן השתתפתי, וספרים שכתבתי ואחרים שסקרתי, אני יודע שאפשר אחרת. כדור הארץ זקוק לעתונאים ועורכים שקוראים לפני שהם כותבים, ושיודעים לרסן את היצר העיתונאי גם כשנקרית להם ההזדמנות ל'סקופ' שיאדיר רגעית את שמם.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו של הבוטנאי פרופ' יואב ויזל (אונ' ת"א) שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

אחד מתחומי התמחותו של ויזל היה דנדרוכרונולוגיה – ניתוח טבעות עצים והמידע שהם אוצרים על תנאי מזג אויר בעבר. נושא זה עומד בלב אחד המימדים של הויכוח המר המתנהל בחודשים האחרונים בתקשורת העולמית על הרקורד המדעי של משבר האקלים, ויכוח שהתחיל עם הדלפת המיילים הגדולה מהיחידה לחקר האקלים CRUבאוניברסיטת איסט אנגליה.

בסוף שנות השבעים, כשהייתי מדריך צעיר בבי"ס שדה צוקי דוד בסיני, עבדתי קיץ אחד כעוזר מחקר של יואב, ששלח אותי לטפס על צוקי גרניט אנכיים בג'בל בב ובסירבל, להשתלשל בחבלים מעל לנקיקים (אז עוד לא ידענו שקוראים לזה סנפלינג) ולהביא עבורו קדוחות מעצי אלת החנג'וק, כמה מהם בני שלוש מאות וארבע מאות שנה. בשנים האחרונות שוחחנו מפעם לפעם על שינוי אקלים. אז לזכרו:

אחד המיילים המדוברים ביותר בין המיילים שדלפו בנובמבר האחרון הוא זה שבו פיל ג'ונס, ראש היחידה ואחד מעורכי הפרק המדעי המרכזי בדו"ח הרביעי של הפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים (IPCC) כותב לחברו במלים הבאות: 'זה עתה השלמתי את הטריק של מייק ב'נייצ'ר', של הוספת הטמפרטורות האמיתיות לכל סדרה עבור 20 השנים האחרונות (כלומר מ 1981 הלאה), ומשנת 1961 ל(נתונים של) קית', כדי להסתיר את הירידה'. הנה הטקסט שמופיע במייל המקורי באנגלית: “I’ve just completed Mike’s Nature trick of adding in the real temps to each series for the last 20 years (ie from 1981 onwards) and from 1961 for Keith’s to hide the decline.”

'הטריק של מייק בנייצ'ר' מתייחס למאמר שפירסם מייקל מאן, ביחד עם ריימונד בראדלי ומאלקולם היוז ב 1998 בז'ורנאל נייצ'ר. המאמר מנתח את התפתחות הטמפרטורה הגלובלית באלף השנים האחרונות. עבור חלק  מהתקופה יש מדידות מכשירים ממשיות – בכמה מדינות מאז המאה ה19, במדינות אחרות מאז המאה ה 20. עבור מאות קודמות אין כמובן מדידות מכשירים, ובמקומן משתמשים בנתונים תחליפיים, proxy באנגלית. למשל מידע שמחושב מניתוח טבעות עצים עתיקים. מאחר וכל טבעת מייצגת את צמיחת העץ בשנה אחת, והיות ועובי הטבעת מושפע בין השאר מהטמפרטורה ששררה באותה שנה, ניתן להסיק מכך על  הטמפרטורה ששררה אותה שנה. כשמשתמשים בנתונים מהרבה עצים וממקומות רבים, ומצליבים אותם עם רישומים היסטוריים של אירועי מזג אויר חריגים ותצפיות על איזורי תפוצה של צמחים ובעלי חיים, מגיעים לרמת דיוק מרשימה. מאחר ונתונים חליפיים ממשיכים להיאסף גם בהווה, ההשוואה בינם לבין נתוני מדידת מכשירים דהיום מאפשרים לחוקרים לשכלל בלי הרף את השיטה שבאמצעותה מסיקים על הטמפרטורה גם בתקופות העתיקות. דיון מקיף בסוגיות המתודולוגיות הכרוכות בכך אפשר למצוא כאן.

נחזור למאן בראדלי והיוז. הם חיפשו דרך שגרף הטמפרטורה שלהם, שהתפרסם כ'גרף מקל ההוקי' (הקו שמראה את שינוי הטמפרטורה העולמית נראה כמקל הוקי שוכב, עם עליה חדה בצד ימין), יביא לידי ביטוי גם את נתוני המכשירים וגם את החליפיים. הפתרון שבו בחרו, אליו מתייחס ג'ונס במלים 'הטריק של מייק', הוא לעשות זאת על ידי הכנסת שני הסטים – המדודים בפועל והחליפיים – לאותו הגרף.

מדענים משתמשים לעתים במושג 'טריק' או 'פטנט' כדי לתאר דרך מוצלחת שהם מצאו להתמודד עם בעיה, ולא כדי לתאר איזה סוד נורא או מניפולציה שהם עושים. במקרה הזה, יש הסכמה אפילו בין ספקני האקלים שמה שעשו מאן וחבריו הוא פתרון מוצלח ולגיטימי, ולא שום מניפולציה.

אך מה לגבי דבריו של ג'ונס באותו משפט על 'הוספת הטמפרטורות האמיתיות לכל סדרה [...] כדי להסתיר את הירידה'? איזו ירידה יש, ולמה ג'ונס מנסה להסתיר משהו?

נתון המפתח כאן הוא ממצא שמופיע במאמר מאת קית' בריפה ואחרים, שפורסם ב 1998 ב'נייצ'ר'. בריפה וחובריו, שמתמחים, כמו יואב ויזל, בדנדרוכרונולגיה, השוו בין נתוני טמפרטורה שאפשר להסיק מניתוח טבעות עצים במקומות שונים בעולם לבין טמפרטורות שנמדדו בפועל. הממצא העיקרי שלהם: עד 1960 המתאם בין נתוני טבעות העצים לבין מדידות מכשירים ממשיות הוא גבוה. אבל לגבי השנים שאחרי  1960,  המתאם הזה הולך ונעלם. בתקופה הזו עלית הטמפרטורה בפועל, כפי שנמדדה במכשירים ברחבי העולם, גבוהה משמעותית מהעליה שניתוח טבעות עצים היה מציע. עם נתונים אי אפשר להתווכח, למרות שעדיין לא נמצא הסבר מניח את הדעת לירידת המתאם.

מאחר ומאן בראדלי והיוז בנו גרף שמביא נתונים חליפיים ומדודים עד היום, הם היו צריכים להביא לידי ביטוי את העובדה שעבור 50 השנים האחרונות נתוני טבעות עצים אינם משקפים את המצב בשטח, ולמעשה מעוותים אותו. זוהי אם כן ה'ירידה' שהם 'מסתירים' . לא ירידת טמפרטורה בפועל – גם ספקני האקלים מסכימים שכזו לא היתה – אלא מסקנה שגויה על ירידה (או עצירת העליה) שהיתה עולה מהסתמכות בלתי ביקורתית על נתוני טבעות העצים בחמשים השנים האחרונות. טוב עשו מאן וחובריו כש'הסתירו' משהו שלא היה נכון מלכתחילה. .

'קליימטגייט' הוא משבר מלאכותי. הוא נוצר בידי גורמים אינטרסנטים, שנעזרו בכל רחבי העולם בעתונאים ובעורכים שכותבים ומשדרים מהר יותר מהר משהם קוראים, ולכן קל כל כך לסחוף אותם לסנסציונאליסטיות שטחית ומסוכנת.

הנה משהו שהבריטים יודעים לעשות יותר טוב מכולם: חקירה ציבורית אמינה ואפקטיבית. ביום שני התכנסה בבית הנבחרים בלונדון ועדת המדע והטכנולוגיה כדי לדון במה שמכונה 'קליימטגייט' – פרשת המיילים שדלפו מהיחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה בנוריץ', שעליהם כתבתי כאן וגם כאן וגם בווי-נט כאן'.

זו אינה ועדת חקירה מלכתית ואפילו לא פרלמנטארית. אבל ההליך דומה: הגוף הבודק – במקרה הזה ועדה של חברי פרלמנט – מייצג את האינטרס הציבורי הרחב. הוא מזמן אליו לעדות אנשים מעורבים בפרשה, לצד מומחים שיכולים לשפוך עליה אור נוסף. השאלות והתשובות מתנהלות בפומביות מלאה. בהמשך הועדה תעשה אינטגרציה של ממצאיה ותפרסם אותם. לא מסמך משפטי, אבל אמירה עם ערך ציבורי רב. הכיסוי של עבודת הועדה בעתוני בריטניה  – ראו למשל בגרדיאן וגם בטיימס – הוא בהתאם: מקיף, יסודי, מפורט.

הועדה הגדירה שלושה נושאים אותם תחקור:

הראשון – מה ההשלכות של הפרשה והמידע שהתגלה בה על היושרה והאמינות של מחקר מדעי? כאן מדובר במספר סוגיות. הראשונה נוגעת לחופש המידע. האם היחידה לחקר האקלים באיסט אנגליה עמדה בתקן המקובל לגילוי מידע, או שהסתירה את מקורותיה בצורה לא סבירה? שאלה שניה נוגעת ל'טריק' שהזכיר ג'ונס באחד הא-מיילים, שבו השתמש כביכול בעת שהכין כמה מהגרפים שלו. האם הוא עיוות מידע כדי לטשטש ירידת טמפרטורה שעולה מניתוח טבעות עצים? שאלה שלישית נוגעת למה שתואר כנסיון של ג'ונס וחבריו להשתיק את ספקני האקלים על ידי אי-הכללת מאמריהם בדו"ח הפאנל. האם מדובר במהלך זדוי או שהמאמרים שלא נכנסו אכן היו לקויים מבינה מדעית? ושאלה רביעית: מה המשמעות של השימוש שעשה ג'ונס בנתוני טמפרטורה מסין שהגיעו בלי ציון מדוייק של מיקומי המדידה?

התחום השני –  האם ועדת הבדיקה שהקימה אוניברסיטת איסט אנגליה בנובמבר 2009 כדי לחקור את התנהלות היחידה לחקר האקלים מספיקה? האם מסגרת ההיתייחסות שלה וההיקף של בדיקותיה מספיקים?

והתחום השלישי: מאחר והיחידה לחקר האקלים באיסט אנגליה היא אחד משלושה גופים בעולם שמייצרים תיעוד של הטמפרטורה העולמית (האחרים הם נאס"א ומנהל האוקינוסים והאטמוספירה של ארה"ב), מה מידת העצמאות של שני האחרונים? האם הם יונקים מאותם סטים של מידע גלמי שעליהם נשענו מדעני היחידה באיסט אנגליה?

לשם כך הוזמנו ללישיבה הראשונה שמונה עדים, שניים מהם ספקני אקלים (אחד הוא לורד לאוסון, שר האוצר לשעבר), שלושה הם מדעני אקלים שעבודותיהם תומכות בתיאוריה הדומיננטית שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם, ושני בכירים במערכות השלטון: הפקיד הממונה על חוק חופש הידע, והמדען הראשי של הממשלה.

העדות שמשכה את רוב תשומת הלב היתה כמובן של פיל ג'ונס, ראש היחידה לחקר האקלים באיסט אנגליה ואחד ממדעני האקלים הבכירים של בריטניה. ג'ונס היה עורך שותף של הפרק החשוב ביותר של הדו"ח הרביעי של הפאנל בינממשלתי לשינוי אקלים שיצא לאור ב 2007. פרשת המיילים שדלפו, שרבים נשלחו בידיו או אליו, הביכה אותו קשות. האיש הובך, הושעה מתפקידו, דיבר על התאבדות ובאפן כללי ראה את מפעל חייו – ואת יוקרתו המדעית – נשחקים עד עפר. ההופעה בפני הועדה בפרלמנט היתה הופעתו הפומבית הראשונה מאז התפוצצה הפרשה בנובמבר.

האיש, שבצילומים מהישיבה נראה מבוגר בהרבה מחמשים ושתיים שנותיו, הכה על חטא על כך שכמה מן המיילים שכתב היו 'איומים', אבל טען שמה שעשה היה להתבטא באופן לא דיפלומטי על מאמרים 'שפשוט לא היו כל-כך טובים'. אין בין המיילים, טען, שום אינדיקציה לכך שאני או היחידה לחקר האקלים ניסינו למנוע את תהליך השיפוט מדעי שלהם'.

לגבי פרסום הסטים המקוריים של המידע שעליו הסתמך אמר ג'ונס שחלק ניכר מהם, אלה שמקורם בנאס"א, היו גלויים לציבור וכל אחד יכול היה לראותם. מי שתרם כאן מידע חשוב היה שסגן נשיא האוניברסיטה שלו, שבא לתמוך בו. לדבריו, חלק מן הגרפים של ג'ונס התבססו על נתוני מדידות אקלים גולמיים שבאו ממרכזים מטאורולוגים ממלכתיים בפולין, שבדיה וסין – מדינות שממשלותיהם התנגדו לפרסומם. 'אנחנו מתים לפרסם אותם', אמר סגן הנשיא, אבל ידינו כבולות. אנשי השירות המטאורולוגי של בריטניה אישרה את נכונות דבריו.

תפנית מעניינת התחוללה  במהלך הישיבה סביב הדיון ב'טריק' שעליו דיבר ג'ונס באחד המיילים הגנובים. דווקא ספקני האקלים שהופיעו בפני הועדה – לורד לאוסון ופרופ' בן פאייזר היו אלה שהבהירו שהשימוש במלה 'טריק' היה תמים. ג'ונס בנה חלק מהגרפים שלו תוך הסתמכות על סטים שונים של נתונים. שילובם לתוך גרף אחד דורש אינטגרציה, וה'טריק' מתייחס לשיטה מסויימת לעשות זאת – ולא לעיוות נתונים או משהו מעין זה. הגרדיאן פרסם תחקיר מקיף בענין שאפשר לקרוא כאן.

'הנקודה היא לא עיוות נתונים', אמר לורד לאוסון, 'אלא האם ג'ונס דיווח כמו שצריך על השיטה שבה עשה את השילוב. לדעתו הוא לא עשה זאת ולכן היה כאן 'טשטוש'. ג'ונס ענה שהשיטה ידועה ונידונה רבות בספרות המקצועית ולכן לא היה כאן כל טשטוש. כשלאוסון נשאל על מקורות המימון של ארגון ספקנות האקלים שהוא קשור בו – המכון למדיניות אקלים – הוא סרב לענות. 'השאלה הזאת היא כמו ללכת על הרגליים של שחקן כדורגל במקום על הכדור – ועל זה מקבלים כרטיס צהוב', אמר לחבר הפרלמנט ששאל את השאלה.

המשך יבוא.

ם יודעים לעשות י

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

לא כל יום מזדמן עימות חזיתי כזה כמו שהצליח לארגן שירות השידור האוסטרלי ה ABC ב 15 בדצמבר 2009. ג'ורג' מונביו, העיתונאי הבריטי מן הגארדיאן שהפך בשנים האחרונות לאחד הדוברים המבריקים והסמכותיים ביותר על שינוי אקלים, היה באולפן בקופנהאגן. באולפן של ABC בסידני ישבו המנחה ואתו פרופ' איאן פליימר, גיאולוג שבאוגוסט 2008 נשא הרצאה בה טען שסביבתנות ושינוי אקלים הם הדת החדשה, ושנה אחר כך פרסם ספר ספקנות אקלים פסבדו מדעי בשם Heaven and Earth: Climate Change – the Missing Science. הספר מציג את המדע שעוסק בשינוי אקלים, כולל עבודת הפאנל הבינ-ממשלתי לשינוי אקלים IPCC כפיברוק וקונספירציה. את העימות הטלביזיוני בין מונביו לפליימר, שארך 25 דקות (רצוף, בלי פרסומות), אפשר לראות כאן במלואו. בסוף הפוסט יש תקציר של כמה מרגעי השיא.

זה קטע טלביזיוני חזק ודרמטי. מצד אחד עיתונאי מבריק ששולט בחומר בצורה מעוררת כבוד, ומתנסח בקורקטיות אבל עם מידה לא מעטה של אסרטיביות. מצד שני איש אקדמיה מכחיש אקלים, גיאולוג בהכשרתו, שמנסה לעשות אינטגרציה של ממצאים מדעיים מדיסציפלינות מגוונות שאינן בתחום התמחותו. בדרך הוא מקצר פינות, ממציא נתונים, סותר את עצמו ומבלבל למנחה, למתעמת ולצופים את המוח עם בליל של טענות אידיאולוגיות. ככל שמתקדם השידור הוא הולך ומתרחק מעמדת המדען האוביקטיבי, הדייקן והסמכותי שאיתה הגיע לאולפן, ומתגלה כתועמלן ודמגוג.

מרכיב משעשע במיוחד בעימות הזה הוא שהפרופ' פליימר נראה בו כאדם שלא מצליח להפנים את האפשרות שאנשים יטרחו לקרוא את מה שהוא כותב, יבינו את טענותיו, יבדקו את הנתונים שעליהם הוא מתבסס, ובסוף יחזרו לעמת ולאתגר אותו עם החולשות היסודיות של עבודותיו. במהלך השידור הוא מאשים את המנחה ואת מונביו שהם לא קראו את הספר שלו, והם מוכיחים לו באותות ובמופתים שהם דווקא כן. מונביו לוחץ אותו לענות על שאלות קונקרטיות שעולות מקריאת הספר, תובע ממנו ליישב סתירות, לבאר מקורות, להסביר דילוגים שלו מעמדות מסויימות להפוכות מהן ועוד. הפרופסור מתחמק ומתחמק, תוקף במקום לענות באפן עניני, ומדגים בשידור חי את החולשה המרכזית של המדענים ספקני האקלים: הם טובים בביקורת על עבודה מדעית של אחרים, אך מתקשים ביותר כשמגיע תורם לטעון טענה אלטרנטיבית שתהיה קוהורנטית, מגובה בממצאים אמפירים ומשכנעת. התוצאה היא טלביזיה במיטבה – קצבית, דרמטי, עם היפוך סמכויות ומתח בלתי פוסק. בהחלט שווה צפיה, למרות האנגלית האוקספורדית.

למי שרוצה רק היילייטס – הנה קטע מיו-טיוב של כחמש דקות עם כמה פנינים. פליימר הוא הג'נטלמן עם השיער הלבן והעניבה המנוקדת שמופיע בפריים הקפוא של הוידיאו. מונביו במקטורן בצבע זית על רקע השלג של קופנהאגן.

מסיבת העתונאים של צמרת ה IPCC בשבת בצהריים בקופנהאגן, אחריה עקבתי מביתי בתל-אביב באמצעות שידור הוידיאו באתר הועידה כאן, היתה מעניינת בדינמיקה שלה. הופיעו בה ד"ר רג'אנדרא פצ'וארי, יו"ר הפאנל, וכל ראשי קבוצות העבודה של הפאנל. שני החשובים בהם ישבו על הבמה לצד פצ'וארי. אחד הוא תומס טאקר, יו"ר שותף של קבוצת עבודה 1 שתפקידה להעריך את הידע המדעי על משבר האקלים, ושתקציר קובעי המדיניות שלה הופך להיות האורים והתומים של רוב ממשלות העולם. והשני הוא כריסטופר פילד, יו"ר שותף של קבוצת עבודה 2 שעוסקת בהשפעות שינוי האקלים ובאתגר ההסתגלות אליו.

מסיבת העתונאים נקראה 'לקראת הדו"ח החמישי של הפאנל' שאמור להיות מוגש ב 2012. אך כמעט לא נאמר בה דבר על הדו"ח הבא. שלושת הדוברים סיכמו את עיקרי הדו"ח הרביעי שהוגש ב 2007, שמאות העמודים שהוא מכיל, ביחד עם כל יתר דו:חות הפאנל, זמינים לכל באינטרנט כאן. המטרה האמיתית שלהם לא היתה התזכורת הזו, אלא הזדמנות לעמוד על מה שהפך, בצל פרשת המיילים הגנובים מאוניברסיטת איסט אנגליה, לנושא תקשורתי מוביל: תהליכי העבודה של הפאנל והאפשרות שממצאיו, בסופו של יום, מוטים.

כשמבינים את התהליך שעושה ה IPCC, שחלק ממנו תואר במסיבת העתונאים, רואים שהסיכוי להטיה יזומה אפסי. ראשית יש לזכור שזה ארגון מדעי ייחודי. אין עוד בהיסטוריה של המדע ניסיון כזה להושיב יחד צוותים של אלפי מדענים, מדיסציפלינות מדעיות שונות, כדי להשיג באמצעותם כיסוי מלא של כל המידע המחקרי שנאסף בסוגיה מסויימת. במשך 21 השנים שהפאנל קיים הועסקו בו אלפי מדענים שלא קיבלו מן הפאנל כל תרומה על עבודתם. רובם מונו בידי הממסדים האקדמיים והפוליטיים של מדינותיהם, שמן הסתם נשאו בהוצאותיהם. אבל לכולם יש משרות במכוני מחקר ואוניברסיטאות, והם הסכימו להתפנות מהעיסוקים הללו כי חשבו שהמפעל חשוב.

אחרי שלב האיסוף והקריאה של כל המאמרים ודו"חות המחקר הרלבנטיים לתחום הפעולה של קבוצת עבודה זו או אחרת, כותבים ראשיה דו"ח ראשוני. הדו"ח הזה עובר שני סבבים של ביקורת מדעית. עבור פרקי הדו"ח הרביעי שהתפרסם ב 2007 והיה נקודת מפנה בהתיחסות המדעית למשבר האקלים התקבלו לא פחות מתשעים אלף הערות. כל הערה כזו הועברה אל כותב הפסקה או הקטע, שהיה חייב להתיחס אליה. אם ההערה מתקבלת, הכותב או הכותבת משנים את הטקסט בהתאם. אם לא, עליהם לנמק מדוע. אחרי כל סבב הערות נכנסים לפעולה שני עורכי ביקורת (review editors) שתפקידם לבדוק אם הכותבים התיחסו להערות על פי הנוהל.

בנוסף לפרקי הדו"ח עצמם, שהם מפורטים ומדעיים לעילא ולעילא, יש גם תקציר לקובעי מדיניות. אלה מכילים רק עמודים ספורים, וכל מלה בהם נשקלת היטב. לכל ממשלה בעולם יש הזדמנות להעביר את המסמך ביקורת מדעית מטעמה, וחלקן אף עושות זאת בזמן אמיתי, כלומר לפני שהדו"ח יוצא לאור. לא אחת מתנהל בין נציגי המדינות משא ומתן על הנוסח הסופי של התקציר לקובעי המדיניות.

שמותיהם של המדענים שמככבים במיילים הגנובים לא הוזכרו במסיבת העתונאים. אולם היה ברור שעצם כינוסה נובע במישרין מן האירוע, ושתפקידה הוא בין השאר להסביר כיצד ממשיכה המערכת הפוליטית הבינלאומית לתת אמון בממצאי הפאנל.  'התהליכים', אמר פצ'וארי, 'עמדו במבחן הזמן. גייסנו את המדענים המובילים בעולם למשימה ייחודית. ופיתחנו שיטת עבודה בצוותים שבה קבוצות של מדענים מסוגלים לעבוד ביחד ולעשות הערכות תקפות '.

פצ'וארי סיפר גם שמשיחות שהוא ניהל עם רבים מן הנושאים והנותנים בשם ממשלותיהם בועידה הוא מתרשם שהמיילים הגנובים ותכניהם לא הצליחו להסיח את דעתם. 'יכול להיות', אמר, 'שיש כמה מדינות שהיו רוצות להיאחז בזה ואף להגזים את התכנים שהתגלו (במיילים הגנובים, ד.ר.) כדי לקדם את האינטרסים שלהם בתחום האקלים. אבל צריך לזכור שלכל המדינות – כולל אלו שנאחזות באירוע הזה עתה – היתה תרומה ושותפות באחריות לדו"ח – הן מבחינת התוצאות והן מבחינת הפרוצדורה שבה השתמשנו. אולי יש מחוץ לבנין הזה כל מיני אנשים שמוצאים באירוע הזה משהו משעשע לעסוק בו. אבל בבנין הזה' לא תמצאו רבים כאלה.

ערב פתיחת ועידת קופנהאגן היום עסקו אמש (יום ראשון) מהדורות החדשות בהרחבה בשינוי האקלים. בשתיים מהמהדורות המרכזיות – בערוץ 10 ובערוץ 1 – עלה ענין המיילים הגנובים מיחידת מחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה שפרץ לרשת לפני כעשרה ימים, שעליו דיווח רונן בודוני בווינט ושגם אני עסקתי בו בבלוג הזה.  גם בחו"ל עסקו בנושא המיילים הגנובים ערב הועידה. ראיון טלביזיוני עם איבו דה-בור, יו"ר מזכירות אמנת האקלים של האו"ם, שחלקים ממנו שודרו בערוץ 1 שלנו, נגעו בפרשה. גם אני נתבקשתי בידי ערוץ 10 אמש להגיב על מה שכבר כונה 'קליימטגייט'.

תזכורת: פריצה לשרת היחידה לחקר אקלים באיסט אנגליה חשפה כאלף תכתובות דואר אלקטרוני שכתבו וקיבלו אנשי היחידה. בהמשך הועלו התכתובות לאתרי  אינטרנט, למשל זה. כמה מהודעות המייל הללו נכתבו בידי מדענים בכירים בתחום האקלים, שהשתמשו בהן בביטויים מזלזלים ומתנשאים ביחס למדענים שנחשבים לספקנים באשר לעצמת התחממות כדור הארץ והיותה אנתרופוגנית (כתוצאה מפעולות האדם). חלק מהמיילים מעידים אולי על הבלטת נתונים מסויימים והסתרת אחרים. מאז חשיפת המיילים טוענים ספקני אקלים שתהליך השיפוט המדעי של מאמרים בתחום האקלים, וממילא תהליך ההערכה שעושה הפאנל בינלאומי לשינוי אקלים – הגוף המדעי העיקרי שמיעץ לאו"ם בנושא האקלים – מוחזק כבן ערובה בידי קליקה סגורה של מדענים שאינה נותנת לגישות אחרות דריסת רגל. מבחינתם של הספקנים, זו הוכחה נוספת שההסבר המדעי השגור להתחממות כדור הארץ מוטעה ומטעה. ב 1 בדצמבר מונה איש אקדמיה מנוסה מסקוטלנד כחוקר/מבקר של אופני המחקר וניהול הנתונים ביחידה לחקר האקלים באיסט אנגליה. פרופ' פיל ג'ונס, ראש היחידה, השעה עצמו מתפקידו עד סוף תהליך הבדיקה,שייארך כמה חדשים.

השאלה מדוע ערב הועידה ממשיכים כלי התקשורת לעסוק בנושא הזה אינה טריויאלית. התשובה קשורה בתפקיד המורכב שיש לכלי התקשורת בתיווך בין המחקר המדעי לבין הזירה הפוליטית בתחום האקלים, ובצורה שבה הם ממלאים אותו.

כתבי עת וארגוני שידור, עיתונאים ועורכים ובלוגרים יודעים היטב שסיפור טוב צריך קונפליקט בין שתי עמדות. בארצות הברית קיבל העקרון הזה ביטוי רגולטיבי: חוק התקשורת הפדראלי שהתקבל ב-1949 מסדיר את פעילותן של תחנות רדיו וטלויזיה הפועלות מכוח זיכיון שידור מטעם המדינה (FCC). החוק קובע שבכל מקרה שתחנה כזו עוסקת בנושא ציבורי משמעותי ששנוי במחלוקת, עליה להציגו מנקודות ראות מנוגדות. שינוי האקלים והמדיניות שבה צריך לנקוט כדי להתמודד בו הם בדיוק נושאים כאלה. לכן חשים גופי תקשורת שעוסקים בו שמוטלת עליהם חובת איזון. אבל מה מעמדו של האיזון התקשורתי הזה כשבעולם המדעי אין כל איזון? כיצד מאזנים כשבצד אחד ניצבים אלפי המדענים שתורמים מזמנם ומידיעותיהם ל IPCC,  שתפקידם לסרוק את הספרות המדעית במגוון גדול של תחומים ולערוך ממנו אינטגרציה עדכנית של מצב האקלים ועתידו, בעוד בצד השני ניצבים מתי מעט מדענים עם פרשנות אחרת?

ליסה אנטילה ערכה ב 2005 מחקר מאלף על כיסוי הבסיס המדעי של שינוי האקלים בעתונים המובילים של ארצות הברית. היא מצאה שחובת כלי התקשורת לעמת כל נתון מחקרי עם עמדה מנוגדת איפשרה לספקני האקלים לפתח ארבע איסטרטגיות שבאמצעותן ניתן להציג את ההסבר המדעי המקובל למשבר האקלים כ"גרסא". האיסטרטגיה הראשונה היא הצגת ממצא מדעי כ"מידע תקף" רק אם הוא מדווח על תופעה נקודתית, דוגמת אירוע מזג אויר קיצוני או היעלמות של בעל חיים מסויים. איסטרטגיה שניה היא הצגת אירוע ספציפי (למשל התפוררות קרחונים בצפון קנדה) תוך עירפול טענות המדענים על הקשר בינו לבין התחממות כדור הארץ. איסטרטגיה שלישית היא הצגת ממצאים של מחקר העוסק בשינוי האקלים תוך תיאור מסקנות המדענים ביחס לממצאיהם כ"לא ודאיות". ואיסטרטגיה רביעית היא תיאור הממצא המדעי עצמו, כולל המסקנות המשתמעות ממנו, כ"שנויים במחלוקת".

כך נוצרה אנומליה שמחריפה לנוכח אירועים כמו פרשת המיילים הנוכחית. מצד אחד קונצנזוס מדעי רחב על כך שהתחממות כדור הארץ נגרמת מפליטות פחמן תעשייתיות, קונצנזוס שנשען על גוף ידע עמוק ומפורט מכדי שניתן יהיה לעשותו נגיש לקהל הרחב. מצד שני ויכוח תקשורתי תמציתי וקצבי, מתווך בידי כתבים ועורכים שמחוייבים ל"איזון", שיוצר בציבור רושם מוטעה כאילו מתנהל ויכוח לגיטימי בין שתי קבוצות של מדענים. העימות שמשתקף בתתקשורת ברוב המקרים אינו בין שתי אסכולות מדעיות שמצויידות במידע מנוגד או מאמינות בתיאוריה שונה. מה שקורה בדרך כלל הוא קרב מאסף בין חוקרי הזרם המרכזי שמסתמכים על ממצאים אמפיריים פוזיטיביים לבין הספקנים שבדרך כלל לא מעמידים למבחן תיאוריה אלטרנטיבית קוהורנטית. הם מסתפקים בדרך כלל במציאת נקודות תורפה במחקרי הזרם המרכזי ואם אפשר גם בחוקרים שמבצעים אותם. המיילים הגנובים סיפקו כאלה בשפע

האנומליה הזו קיבלה תמצות מרשים במאמר של נעמי אורסקס שפורסם ב 2004 בסאיינס. החוקרת סקרה 928 תקצירים (אבסטרקטים) של פרסומים מדעיים על שינוי אקלים שפורסמו בין 1993 ל-2003 בכתבי עת המקיימים שיפוט מדעי. היא חילקה את המאמרים לשש קטגוריות, על פי מידת התאמתן לקונצנזוס המדעי על התחממות גלובלית אנתרופוגנית (מעשה ידי אדם). התוצאה: אף לא אחד מ-928 האבסטרקטים נוקט עמדה המנוגדת במישרין לקונצנזוס – כולם תומכים כך או אחרת במרכיבי היסוד שלו. לעומת זאת, סקר שבחן מאות כתבות על שינוי האקלים שהתפרסמו בתקופה המקבילה בעתונות היומית, ברדיו ובטלויזיה, גילה שקרוב ל-50% מהכתבות ממשיכות לשקף תחושה כאילו הקהילה המדעית עדיין חצויה.

מחוייבותה של התקשורת ל'איזון' יוצרת מה שמכונה "תסריט של דו-קרב מדעי" כשהעיתונאי, שבונה את הנאראטיב של הסיפור סביב טענות ה"בעד" וה"נגד", משבץ בגוף הטקסט ציטטות ממדענים המייצגים כביכול את שני צדי המתרס. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת כאמור בעקשנות מרחבו ועמקו של הקונצנזוס המדעי, יוצרת עירפול של התמונה המחקרית ומעמידה את הציבור בדיוק במקום שבו רוצים אותו הספקנים: עמדת הבורר חסר הכישורים שצופה בוויכוח בין שני ברי סמכא מלומדים. הנטיה הנורמלית במצבים כאלה היא כמובן להשעות את ההכרעה ולהיכנס לעמדת המתנה. גם זה מתאים מאוד לספקנים.

הקונצנזוס המדעי הרחב על כך ששינוי האקלים נובע מהתגברות אפקט החממה בשל פליטות פחמן שמקורן בשריפת דלק מחצבי איננו ההסבר התיאורטי היחידי להתחממות הגלובלית. אבל הוא היחידי שמקבל תימוכין בלתי פוסקים ממחקרים בלתי תלויים שמתמקדים במצב הנוכחי. נכון שזה לא נעים כשמדענים בכירים מתייחסים למחזיקי דעה אחרת בביטול שחצני ומבליטים מידע מסוג אחד על חשבון מידע אחר. בטווח הארוך, עם זאת, המעידות הללו והאופי הפגום שהן חושפות לא יכריעו את הדיון המדעי. בטווח המיידי, שבו חיה התקשורת לעומת זאת, יש להן כח של ממש.

לבקשת רבים, אני עושה קצת סדר בפרשת המיילים הגנובים מהיחידה למחקר אקלימי של אוניברסיטת איסט אנגליה בנוריץ'.

סיפור המסגרת ידוע: פריצה למערכת המחשבים של  היחידה הנ"ל חשפה כאלף תכתובות דואר אלקטרוני שכתבו וקיבלו אנשי היחידה. בהמשך הועלו התכתובות לאתרי  אינטרנט, למשל זה. כמה מהודעות המייל הללו נכתבו בידי מדענים בכירים בתחום האקלים, שהשתמשו בהן בביטויים מזלזלים ומתנשאים ביחס למדענים שנחשבים לספקנים באשר לעצמת התחממות כדור הארץ והיותה אנתרופוגנית (כתוצאה מפעולות האדם). מאז חשיפת המיילים טוענים בלוגים המזוהים עם ספקנות אקלים שתהליך השיפוט המדעי של מאמרים בתחום האקלים מוחזק כבן ערובה בידי קליקה סגורה של מדענים שאינה נותנת לספקני אקלים דריסת רגל. מבחינתם, זו הוכחה נוספת שההסבר המדעי השגור להתחממות כדור הארץ מוטעה ומטעה.

האם זה באמת כל כך חשוב או שזו סתם פיקנטריה?

זה חשוב מאוד. כמה מפריטי הדואר האלקטרוני נכתבו אל או מאת פרופ' פיל ג'ונס, ראש היחידה למחקר אקלימי של אוניברסיטת איסט אנגליה .  ג'ונס, קלימטולוג בעל שם עולמי והישגים מדעיים מרשימים, ממלא תפקיד מרכזי במאמץ העולמי לריכוז וארגון מידע על שינוי אקלים. הוא, ביחד עם קווין טרנברט, שהוא ראש היחידה לניתוח אקלימי במרכז הלאומי למחקר אטמוספרי בקולורדו, היו העורכים הראשיים של אחד המסמכים החשובים שפורסמו אי פעם בתחום האקלים, מסמך שהשפיע רבות על קובעי מדיניות ומקבלי החלטות.

מדובר בפרק השלישי שכתבה קבוצת העבודה מספר 1 של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים IPCC. הפרק, שבכתיבתו היו מעורבים לא פחות משמונים ואחד מדענים, מחזיק 102 עמודים שמרכזים ומבארים תצפיות אטמוספריות וקרקעיות של נתוני אקלים מכל רחבי תבל. הוא נכלל בדו"ח הרביעי של ה IPCC שיצא לאור ב2007. ממצאיו תרמו תרומה מכרעת למסר המרכזי של התקציר לקובעי המדיניות שפותח את הדו"ח: יש קונצנזוס מדעי רחב לכך שכדור הארץ מתחמם, ושהגורם המרכזי האחראי לכך הוא  פליטות גזי חממה מפעילות אנושית מאז המהפיכה התעשייתית.

אז מה?

תפקידם של ג'ונס, טרנברט ועשרות המדענים האחרים שהיו מעורבים בכתיבת הפרק השלישי היה להעריך עבודות של מדענים אחרים: לקרוא כל מאמר מדעי שפורסם בז'ורנאל מדעי רלבנטי, ולהחליט האם ואיך לשלב את המידע והתובנות שיש בו עם מידע ממאות מאמרים אחרים. הרבה בנוסח הסופי של הפרק תלוי בשיקול הדעת של העורכים הראשיים, ובמידת יכולתם להגיע לקונצנזוס עם הקולגות שלהם לגבי ערכם המצטבר של המאמרים שהם קוראים. אין ספק שלג'ונס ולטרנברט הכישורים הנחוצים לתפקיד: שניהם פרסמו עשרות מאמרים ודו"חות שעושים אינטגרציה של תצפיות אקלים, כולל לוח הטמפרטורות של אלף השנים האחרונות שג'ונס הוא עורך שותף שלו. הם מדענים מנוסים, אנשי עבודה עטורי פרסים ושבחים, ובעלי יוקרה רבה. מצד שני, אם לעבודתם נכנסו שיקולים זרים, כמו למשל הרצון לדחוק החוצה בעלי דעות אחרות, אזי התהליך שהם ניהלו עלול היה להיות פגום.

מבין המיילים שנחשפו אחד המצוטטים ביותר נשלח בידי ג'ונס ב 2004 לקולגה שלו. הוא עוסק במאמר ששני ספקני אקלים ידועים, מק-קיטריק ומייקלס, פרסמו זמן מה לפני כן בז'ורנאל מכובד ששמו Climate Research. במאמרם טוענים השניים שהטמפרטורה הגבוהות שנרשמו לאחרונה נובעות מחום שנפלט מערים גדולות ומאתרי ייצור, ולא מהתחממות האטמוספירה. במייל שכתב ג'ונס הוא מכנה את המאמר של מק-קיטריק ומייקלס 'זבל' ומוסיף שככל שהדבר תלוי בו ובקווין (טרנברט, ד.ר.) הם יעשו הכל כדי שהמאמר לא ייכנס לדו"ח, לא יאוזכר ולא יידון בו.

על פניו מדובר בהתבטאות חמורה. אולי אפילו דעה קדומה נגד שניים ששייכים למחנה מדעי נגדי. ג'ונס לא היה צריך לכתוב 'זבל', אפילו לא במייל פרטי. מצד שני, קשה לחשוב על מישהו מוסמך יותר מג'ונס לקבוע אם טענתם של מק-קיטריק ומייקלס היא מבוססת או שטותית. אסור לשכוח מדוע ג'ונס קורא מאמרים: הוטל עליו לחוות דעה לגבי ערכם המדעי. ואת זאת הוא עשה – פעם, במייל האומלל שדלף, בשפה בוטה ובלתי מקצועית. ופעם שניה כמו שצריך. מסתבר שברגע האמת ג'ונס  וטרנברט דווקא כן החליטו להכניס את המאמר של מק-קיטריק ומייקלס לפרק שערכו. עמוד 244 בפרק פורש את עיקרי הטענות שבמאמר ומנמק  – באפן עניני ומנומס – מדוע, על פי שיקול הדעת של כותבי הפרק ועורכיו, המאמר איננו משכנע.

השאלה שמרחפת עתה באויר, ועליה יהיה צורך לתת תשובות ברורות ושקופות, היא האם העובדה שסביב שינוי האקלים נוצרו שני מחנות גרמה לשחקנים מרכזיים, כמו ג'ונס וטרנברט (שגם מיילים פרי עטו צוטטו לאחרונה ברשת) לאבד את היכולת לשיקול דעת מדעי טהור. הם חוקרים מנוסים ומצויינים ויש להניח שהם מסוגלים לזהות מאמר קלוקל כשהם רואים אחד. מצד שני הם בעמדה של כח: מסקנותיהם עשויות להשפיע על כמה מההחלטות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית. אנחנו חייבים להשתכנע שהכח שצברו לא פגע בתבונתם.

ה IPCC ו 2500 המדענים שמעורבים בו חייבים לנו חשבון נפש, ואם צריך גם ניקוי אורוות. לאנשים כמותם אסור להתנהג כקאובויים שמקיפים את מעגל המחנה בעגלות ויורים בלי אבחנה בכל מי שנמצא בחוץ. אסור להם אפילו להיראות כאלה. אם יסתבר שמישהו מהם לקה בהיבריס והשתכנע שהאמת כולה נמצאת אצלו  בין האזניים הוא יצטרך לפנות את מקומו למישהו או מישהי מיושבים יותר.

מצד שני כדאי גם לספקני אקלים להירגע ולהפסיק לחגוג כאילו הם זכו בגביע העולם. הבסיס המדעי של התחממות כדור הארץ מוצק הרבה יותר מיכולתו של ג'ונס להסתיר את סלידתו ממה שנראה לו כמדע ירוד. האטמוספירה עוברת שינויים מפליגים שמאיימים על המערכות תומכות החיים של כולנו, והמידע על כך לא נמצץ מהאצבע. הוא נאסף בעבודת נמלים עמלנית ובלתי תלויה של אלפי חוקרי אקלים, פיזיקאים, אוקינוגרפים, חוקרי קרחונים, בוטנאים, זואולוגים, גיאולוגים ואחרים – כולל עשרות המדענים שהעריכו וסיכמו מאמרים וכתבו ביחד את הפרק החשוב שג'ונס וטרנברט הם עורכיו. המחקר על שינוי האקלים התגבש לקורפוס עשיר, חשוב וקוהורנטי למרות המאפיין המרתק ביותר של הקהילה המדעית: היותה מורכבת מאנשים חקרניים, אינדיבידואליסטים ודעתניים. אנשי מדע, כמו אנשי מדע, מתווכחים בלי הרף עם עצמם ואחרים, הולכים נגד הזרם, עושים איפכא מסתברא, טועים, חוזרים בהם, מתקנים, שואפים למצויינות, ובסופו של יום מגישים לנו את הטוב ביותר שהם הצליחו לעשות. במקרה של ה IPCC נכון לעכשיו רוב מכריע בין המדענים מתכנס סביב אמירה פשוטה. כדור הארץ מתחמם בגלל שריפת דלקים בידי אדם – גם אם מדענים רבי יוקרה כותבים מיילים שחצניים.