את הסדרה הזו לא כדאי להפסיד. ניק קובינג, ששהה עם הספינה 'ארקטיק סאנרייז' של גרינפיס במסע בקוטב בשנה שעברה, זכה בפרס השלישי של תחרות הציולמים השנתית של ארגון הצלמים האמריקני ל 2009. האימאג'ים מן הקוטב המצטמצם עוצרי נשימה. המסר, המסירות וההתמסרות של הצלם לנושא ולמה שהוא מייצג במסגרת המאבק בהתחממות כדור הארץ מרגשים.
חגי כהן וחבריו ממשיכים ביזמתם להעמיק את האחיזה של רעיון 'שני צמחוני' – יום שני ללא בשר משיקולי שינוי אקלים – בישראל.
ביום שני הקרוב 22 במרס, הם מקיימים יום פעילות מלא באוהל ארוח שיועמד בדשא בין בנין גילמן לבנין הספריה באונברסיטת תל-אביב. יהיו מתכונים והסברים וטעימות כל היום, והרצאות קצרות בהפסקות בין השיעורים הרגילים באוניברסיטה, ב 11:45, 13:45 ועוד.
בינתיים, הנה שיר שהלחין פול מקרטני לכבוד 'שני צמחוני':
וכאן תוכלו למצוא כתבת טלביזיה מניו-ורק על בי"ס ממנהאטן שאימץ את היזמה.
ואם בבתי ספר עסקינן, אז היום (ד' ה 17 במרס) הוא ללא ספק היום הגדול: גמר אליפות בתי הספר היסודיים של תל-אביב בכדורסל. המקום: אולם הדר אפקה בצומת בני אפרים ומבצע קדש. השעות: 12:45 גמר הבנות. 13:30 גמר הבנים (בי"ס מגן ממעוז אביב נגד בי"ס לטבע).
הדו"ח השנתי על מצב העולם שמפרסם מכון וורלד ווטש worldwatch האמריקני כל ינואר ממשיך להיות אחד המסמכים החשובים שמייצרת התנועה הסביבתית העולמית. בכל שנה הוא מצליח לחדש משהו, להאיר עיניים ולהפתיע .
ב 13 בינואר יצא לאור הדו"ח השנתי החדש. ניתן להורידו (בתשלום) מאתר הארגון כאן . אגב, עד ה 22 בינואר הציע האתר תקציר מצויין של הדו"ח, עם ההקדמות ותיאורים ממצים של חלק ניכר מן המאמרים. מאז הורד התקציר מאתר הארגון, אך הוא זמין בדף סקריבד שבניתי עבורו כאן.
דו"ח וורלד ווטש לשנת 2010 מתייחס למצב העולם בשנת 2009 וגוזר ממנו פרוגנוזה ודרכי פעולה לשנים הבאות. הנושא המרכזי של הדו"ח השנה הוא תרבות הצריכה. ובניגוד לדוח"ות, מחקרים ופרסומים קודמים של הארגון הזה ושל אחרים בתנועה הסביבתית, שמתוך הצירוף 'תרבות הצריכה' התמקדו הרבה יותר בצריכה ופחות ב'תרבות', דו"ח מצב העולם של 2010 אוחז את שור התרבות בקרניו. כמה מהפרקים המובילים בדו"ח מציבים במרכז שאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות מובהקות: מה היא תרבות? כיצד היא מתפתחת? איזה מקום יש לה בחיינו? מדוע היא קשורה בצורה כל כך הדוקה בהרגלי הצריכה שלנו – ובעתיד המשאבים החמריים של כדור הארץ.
אחד הפרקים שעושה זאת הוא פרק המבוא לדו"ח שנכתב בידי אריק אסודריאן, רכז פרויקט מצב העולם 2010. אסדוריאן מזכיר שתרבות הצריכה, שהפכה להיות חלק מובן מאליו של חיינו והיתה לנו כטבע שני, דומה לנשימה: אנחנו מצליחים לפעמים להפסיק אותה לרגע, אבל כהרף עין אנו חייבים לחזור אליה, מחרחרים בייאוש. בהקשר של הרגלי צריכה כוחה של התרבות הוא ביכולתה להפוך תופעות מסויימות, שבאור ביקורתי היו יכולות להיתפס כמוזרות וחריגות, לטבעיות ומובנות מאליהן. אורגיית הקניות של חג המולד למשל. או סמל מקדונלד, שמחקרים הראו שילדים בני שנתיים יודעים לזהותו ולהגיב אליו, או הצורה שבה אנחנו משתמשים במכוניות פרטיות, או החובה שאנו חשים להעתיר על אורחים בחתונה או בבר מצווה אירוח שמחירו מאות אלפי שקלים וטביעת הרגל האקולוגית שלו אדירת מימדים לא פחות. רשימת הדוגמאות היא אינסופית כמובן.
אסדוריאן מגבה את מאמרו בסדרת נתונים מספריים שעבורי לפחות היו חדשים. הנה כמה מהם
ב 2006 הגיעה הצריכה העולמית לערך כספי של 30.5 טריליון דולר (30 אלף מיליארד ועוד 500 מיליארד). ב 2008 נרכשו ברחבי העולם 68 מיליון מכוניות חדשות, 85 מיליון מקררים, 297 מיליון מחשבים, מליארד מאתיים מיליון טלפונים סלולאריים.
כשמודדים את הצריכה העולמית במונחים דולריים של 2008, רואים שהצריכה עלתה פי 6 מאז 1960, וב 28% מאז 1996. חלק מזה קשור כמובן בהתרחבות האוכלוסיה העולמית, אבל רק חלק. האוכלוסיה העולמית עלתה מאז 1960 רק פי 2.2. זו הצריכה העולמית הממוצעת לנפש שעלתה כמעט פי שלוש.
והנה המחיר במשאבי כדור הארץ. בין 1950 ל 2005 עלתה כמות המתכות המיוצרות פי 6. כמות הנפט שמופק ומזוקק עלתה פי 8, כמות הגז הטבעי פי 14. אנו כורים 60 מליארד טון של מחצבים מדי שנה – 50 אחוז יותר משעשינו לפני 30 שנה. אדם אירופאי צורך בממוצע 43 קילוגרמים של משאבים מינרליים בשנה. אדם אמריקאי צורך בממוצע 88 קילוגרמים. בכל יום כורה האנושות משאבי טבע במשקל שווה ל 112 גורדי שחקים בגודל של האמפייר סטייט בילדינג. אלו הם הנתונים שעומדים מאחורי נתון שאותו או שומעים בנוסחאות כאלה ואחרות זה זמן רב. האנושות צורכת כיום את משאי כדור הארץ בקצב שכדי לקיימו לאורך זמן היינו צריכים 1.5 כדורי ארץ. בשנות הששים, אגב, קצב הצריכה היה כזה שחצי כדור היה מספיק – כלומר חיינו מהרבית וכלל לא נגענו בקרן. עכשיו אנחנו מכרסמים בעתידנו.
הנתון העולמי הגולמי מסתיר כמובן שונות עצומה בין מדינות ובתוך מדינות. יש מדינות שאחראיות לנגיסה גדולה ועמוקה יותר במשאבי כדור הארץ ובמערכות תומכות החיים שלו, וש כאלו שפחות. אחד הביטויים לכך – אם כי לא היחידי כמובן – הוא פליטות פחמן. סטיבן פאקאלה מפרינסטון חישב ש 500 מיליון האנשים העשירים בתבל, המהווים רק 7 אחוז מאוכלוסית העולם, אחראיים ל 50 אחוז מפליטות הפחמן. 3 מיליארד העניים ביותר מייצרים ביניהם רק 6 אחוז מהפליטות.
אגב עד שנת 2007 הוציא מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית נוסח של הדו"ח בעברית, שכלל פרקים מעולים על ישראל. בגלל מגבלות תקציביות הפרויקט הישראלי הופסק, וחבל. הנה, לטובת ההיסטוריה, דף אינטרנטי ישן מאתר וורלד וטש ישראל כשעוד היה פעיל.
לא יצאו בחודשים האחרונים בארץ כמה ספרים חדשים וטובים בעברית על התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים?
יצאו.
(גילוי נאות: אחד מהם הוא פרי עטי. אבל השאר, כולל מחוללי האקלים של טים פלאנרי, ורשימות מאזור אסון של אליזבט קולברט, גשם ורוח: מטאורולוגיה בראי היהדות של פנחס אלפרט, ועוד, נכתבו על ידי אחרים).
ולא ברור לכל מי שעיניו בראשו שהספרים הללו עוסקים בבעיה קיומית שכל מנהיגי העולם כבר זיהו אותה כאיום הרציני ביותר על האנושות במאה ה 21 ולכן באו בהמוניהם לקופנהאגן, כולל אובמה ושימון שלנו?
ברור.
ולא מובן לחלוטין שהועידה בקופנהאגן מיקדה המון תשומת לב לבעיה – אפילו בארצנו הקטנה, שבה כולם חושבים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם ושמשבר האקלים הוא צרה של הגויים?
מובן.
ולא נהיר כנהור היום שספרים על שינוי אקלים, שמבוססים כולם על מחקר והגות ועוסקים בעתיד האנושות, הם ספרי עיון לכל דבר וענין?
נהיר.
וסטימצקי?
לא דובי קוטב ולא יער עד משווני. נכנסתי השבוע לשלוש חנויות של הרשת בעבר הירקון – אחת במיקדו סנטר, השניה בטופ דן, השלישית בקניון רמת אביב. בלב כל אחת מהן יש אי גדול של ספרי עיון, עמוס ספרים רבים ומצויינים. חלקם עלו לגדולה: הם משתתפים ב'מבצע', נמכרים בפרוטות או, אם הם באמת יחידי סגולה, מסומנים כ'רב מכר'. אז עם בעלי דם כחול מסוג זה איני מתעסק. אבל הבחנתי לב שעל האי המרכזי הזה של ספרי העיון – משאת נפשו של כל מחבר – מונחות גם ערימות של ספרים די פושטים. לא 'במבצע' ולא 'רבי מכר'. ובוודאי לא טובים יותר או רעים יותר מהספרים שלנו, שעוסקים במשבר האקלים. ובכל זאת מעשה שטן: כל האחרים הללו כן הגיעו לאי הנחשק בלב החנות, והם שוכבים שם, נינוחים על השערים האחוריים של עצמם, מביטים בתקרה בתקווה, עוקבים אחרי והבריות המהלכות סביבם ובוחנות כל תו ותג על שעריהם, במרחק נגיעה. בעוד אלה שעוסקים באקלים לא הגיעו לחוף מבטחים. אף לא אחד מהם הצליח להעפיל לאי המטמון. קאל מאל סורפריז!
וזו היא רק ההתחלה. זה נהיה הרבה יותר גרוע, כך שמי שבאמת אוהב ספרים מוזמן עכשיו לגלוש מפה מהר או להכין ת'ממחטה.
אם כן: בכל שלוש החנויות לא התביישתי ושאלתי את המוכרות על 'הנה זה בא'. ובשלושתן קרה תהליך דומה. המוכרת בדקה בתחיל במחשב, ואז יצאה אתי לחיפוש בארץ הגזירה, כלומר במדפים שעל קירות החנות, אלה שבהם רואים לספרים רק ת'צד. צייתניות כמו כולנו להוראות המחשב, כל אחת מהן הובילה את משלחת החיפושים בפיקודה – כלומר אותה ואותי – לאזורים בחנויות שהיו בעלי מאפיינים גיאוגרפיים וסוציו-אקונומיים זהים. בשלושת החנויות היה מדובר בפינות רחוקות, נידחות, מוסתרות היטב מאחורי סולם קטן, קופסאות בינוניות, כיסאות גדולים וסל ניירות תעשייתי. מאחורי כל זה, הורה המחשב, מסתתר אושר אקלימי גדול. המוכרות טופפו לשם ואני, הקטון באלפי מנשה, נשרך שפל רוח בעקבותיהן, חולם על האי. בסוף הגענו למחוז חפצנו: מדף בגובה הרצפה. כן, גובה אפס: מונח ישר על הבלטות, אפילו בלי מרווח לאוורור. .
גם על המדף המצטנע הזה, כמו על אחיו התמירים ממנו, היה קבוע שלט זיהוי. התכופפתי קצת והצלחתי לקרוא את צמד המלים שכתובות בו. תחזיקו חזק: 'בעלי חיים'. בהאי לישנא. המוכרות היעילות הגיעו אליו, קיללו בלבן את הנודניק שגורם להן להתכופף עד לרצפה ולהטות את הראש הצידה כדי לקרוא את מה שכתוב על צדי הספרים, כיווצו את המצח, חיפשו וחיפשו והודיעו: זה בדיוק חסר.
בדיוק. בי-די-יוק. כמו הקברניט העותמאני שהפליג והפליג וחיפש וחיפש – ומאלטה יוק. 'אני יכולה להזמין', לאטה כל אחת מהן באזני במתק שפתיים. 'אני יכולה להזמין': המשפט שמעצבן כל חובב ספר, ועושה חום ופריחה לכל מחבר. פחחחחח.
לא הזמנתי, אבל כן אזרתי עוז ושאלתי את כל שלוש הגרציות שאלה קטנה וזהה : מדוע, במטותא, פנית לחפש את הספר במדף שמסומן בצירוף 'בעלי חיים'? הן, בביטחון עצמי של כוהנות גדולות בהיכל המקדש שמואילות בחסדן לזרוק מלה אל אחרון משרתי הלויים, טרחו להסביר לי, כל אחת בתורה ובסגנון דיבורה, את עובדות החיים: זה איכות הסביבה, ובגלל שאין לנו מדף כזה, אז הקרוב ביותר זה בעלי חיים.
עכשיו אני דווקא אוהב בעלי חיים – חוץ מאת מוקה החתולה העצלנית שבני ביתי הצליחו להכניס אלינו הביתה בערמה, ברגע של חולשת דעת שתקפתני לפני כמעט עשור, ומאז היא תקועה בסלון. ובאמת חשבתי על זה קצת, וראיתי מיד שהכוהנות צדקו בהחלט, ושתשובתן הזהה לשאלתי היחידה היתה באמת בנויה לתלפיות בהיגיון ברזל. משבר האקלים זה איכות הסביבה. איכות הסביבה זה בעלי חיים. בעלי חיים זה המדף הנמוך. ושם אין ספרים על משבר האקלים. לא 'הנה זה בא' ולא 'רשימות מאזור אסון' ולא גשם ולא רוח. אין וזהו ו'אני יכולה להזמין'.
אז כולנו יודעים שרשת סטימצקי היא מעוז של אוריינות, בינה, ראיית הנולד והקשבה לרחשי העם. אבל אולי, אני חושב לעצמי בחרדת קודש, שנים רבות מדי של מכירת ספרים על פי משקל בכל זאת בלבלו קצת את דעתם האנינה של קברניטיה? אולי מרוב מבצעים והנחות ותחרות עם 'צומת' על מי תופס למו"לים – ובאמצעותם למחברים – יותר חזק את הביצים, הם לא הבחינו שיש לאחרונה בארץ מין טרנד כזה של המון אנשים – מאות אלפים – שמתעניינים ברצינות במערכות תומכות החיים של כדור הארץ ובעתיד הציביליזציה האנושית?
אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שלא. לא יכול להיות שסטימצקי – אנשים שיש להם כל כך הרבה ספרים במדפים ובאיים – טועים. זה בטח אני.
לקוראי הבלוג ומגיביו שלום,
לצערי לא אוכל להתפנות היום להעלאת פוסט חדש ב'הומו קומבוסטנס'. הבוקר רכשתי עותק מהספר 'מנגינה ישראלית' מאת נעם בן זאב, המבקר המוזיקלי של עתון 'הארץ'. מיד עם נפילת הספר בידי צללתי לקרוא בו בצורה שאינה מאפשרת לי עיסוקים אחרים עד סיומו, הצפוי בשעות הקטנות של הלילה.
כמה נחמד לגלות, אחרי שבועיים של קופנהאגן ועוד שבוע של ליקוק הפצעים עם היוודע תוצאות הועידה, שיש עוד דברים בעולם לבד ממשבר האקלים.
להתראות מחר.
אביב לביא, עופר שלח וצוות ההפקה המשובח של 'חמישיות', מגזין הכדורסל של ערוץ הספורט, הזמינו אותי אתמול להציג את 'הנה זה בא: כיצד נשרוד את משבר האקלים', ולהעלות זכרונות מהעונה הראשונה של שימי ריגר בארץ בחורף 1967. באתי, סיפרתי על המפגש שלי כילד בן 13 עם שימי, ואז הגיע ריטואל הקליעה במאני טיים. החטאתי את הראשונה. קלעתי את השניה.
חמשים אחוז הצלחה. לא מספיק טוב. חברים ובני משפחה מנחמים אותי שבקופנהאגן לא הצלחנו להשיג אפילו את זה. מה שבטוח זה שאם אנחנו רוצים להציל את העולם, נצטרך להשתפר. לא רק בספורט. ב… הכל.
ואם כבר בכדורסל עסקינן: ההפקה החביבה של 'חמישיות', מגזין הכדורסל של ערוץ הספורט, הבחינה בחיבה היתרה של הומו קומבוסטנס לספורט בכלל ולכדורסל בפרט, והזמינה אותי לנסות את כוחי בקליעה לסל באולפנם, בשידור חי. היום יום ג' בין 23:30 ל חצות. ערוץ 56. כולכן מוזמנות לצפות בפדיחה בשידור חי ולהגיב עליה כאן.
ואני כמובן לא זמין לשארית היום. מתאמן.
פעם נוספת אני חייב תודה לדורון קרמר ולבלוג שלו ספורט, החיים וכל החרא הזה.
בוידאו הזה שראיתי שם בפוסט על הפסדים ושבריהם לפני כמה שבועות מספר מייקל ג'ורדן על שלל כשלונותיו. 9000 הזריקות שהחטיא בקריירה. 26 הפעמים בהן קיבל את הכדור למהלך אחרון וקובע עם הבאזר והפסיד את המשחק.
הכישלון שנחלנו בקופנהאגן היה כואב. ולהבדיל מספורט, משבר האקלים עוסק בכל הרצינות בחיים וכל החרא הזה.
אבל השראה זו השראה. בעיקר כשכל כך צריכים אותה כדי לאסוף את השברים ולהמשיך להילחם.
אז תודה למייקל ולדורון.
כדאי לקרוא את רחל טל-שיר הבוקר ב'גלריה', עם המלצה מעניינת לסרט 'איש ללא השפעה' שישודר הערב ביס דוקו ב 23:35. משפחה אמריקנית בורגנית מנסה לסגל לעצמה אורח חיים מקיים סביבתית, ומגלה את הקשיים, בתוך הבית ומחוצה לו… ויש גם פרגון להומו קומבוסטנס…
ובהזדמנות זו, עוד שתי רשימות בנושא בלוגים סביבתיים מאת רחל טל-שיר. ב 19 באוקטובר 2009 על בלוגים אקולוגיים: אורות קטנים במאבק הירוק
וב 14 בדצמבר עוד מנה בשם המלצות על בלוגים אקולוגים.
תגובות אחרונות